Toras Shmuel·5638·I am to my beloved and my beloved is to meתורת שמואל·תרל"ח·אני לדודי ודודי לי כו'

אאני לדודי ודודי לי כו'
בס"ד ש"פ שופטים ל"ח
אני לדודי¹ ודודי לי² הרועה בשושנים, והנה אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול³, ושושנים הם בחי' יגמה"ר כמ"ש בזהר בענין תליסר עלין⁴ דסחרין לשושנה, והיינו שבחדש אלול מאירים יגמה"ר⁵, וזהו הרועה בשושנים שלכנס"י נעשה מרעה

בערה
משושנים, ולכן דודי הוא הרועה שרואה^*6 בשושנים את כנס"י, והנה ביגמה"ר יש ב' בחי' בכלל והיינו יגמה"ר שא' משה בתו' ה"ה⁶ אל רחום וחנון⁷ כו', ויגמה"ר שא' מיכה מי אל כמוך⁸, ונודע ממ"ש בכתהאריז"ל שיגמה"ר דמיכה הם גבוהים יותר שהם בא"א, ודמשה הם בז"א⁹, והגם שנת' בסידור שבכדי שיהי' ההמשכה מז"א¹⁰ צ"ל תחילה המשכה מא"א בז"א כו', וגם לפי מ"ש במ"א שבכדי שיומשך למטה¹¹ צ"ל נמשך מבחי' גבוה יותר, ויגמה"ר דמשה זהו לחיי הגוף¹² שזהו המשכה למטה כו' עכ"ז זהו ענין אחר ומ"מ בענין הפרצופים יגמה"ר דמיכה ה"ה גבוהים יותר שהרי הם בא"א, וא"כ צ"ל מדוע ביגמה"ר דמיכה יש בהם דקדוקים יותר שהרי ארז"ל נושא עון למי נושא עון למי שעובר על פשע, לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים שא' ע"ז אלי' וקוץ בה¹³, להיות כי א"ז דבר קל כו', וביגמה"ר דמשה א' רק תיקון ואמת שזהו דקדוק קצת שהרי אמת א' אל יברא¹⁴, וגם ונקה לא ינקה ארז"ל מנקה הוא לשבים¹⁵ לא ינקה לאינם שבים כו', שאינם בבחי' הדקדוק כ"כ כמו דמיכה כו' שהם לחיי הנשמות כו' אשר לכאו' נהפוך הוא כו'. ויובן בהקדם ענין הנשמה שארז"ל חמשה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה חיה יחידה (במד"ר פ' בראשית¹⁶ ) פי' נר"נ הם פנימים, שיש להם כלים אשר הארתם מתלבשים בהם, וכמ"ש בזהר שמוחא לבא וכבדא הם כלים לנר"נ¹⁷, משא"כ חי' יחידה אין להם כלים¹⁸ פרטי' בגוף, אבל מ"מ הם העיקר, וכמ"ש נשמה שנתת בי¹⁹ שרשה טהורה היא מבחי' טהירא עילאה²⁰, ובכדי שתוכל להתלבש בגוף הגשמי ירדה בבחי' בראת כו' נפחתה ויפח באפיו²¹ כו' כתי' נשמת חיים דוקא משא"כ

גרעו
מקיפי'²² דחי' יחידה הם בחי' ואתה משמרה בקרבי שזהו העיקר, וכמשל שומר הגשמי שהוא עיקר המקיים הדבר לבלי ישלטו בו ידי זרים כו'.

דויובן זה דהנה כל מה שנת' באורך הנה כ"ז הוא בבחי' א"פ²³ דוקא דהיינו בבחי' נר"נ שיש להם בחי' כלים כנ"ל, אבל בבחי' חיה יחידה אורות המקיפים שאין להם בחי' כלים אין בהם בחי' ראש וסוף כלל עד שנאמר בהם ההפרש בין מלמטה למעלה שלמטה הראש ובין מלמעלה למטה שלמעלה הראש כנ"ל מאחר שאין בהם בחי' מעלה ומטה כלל וכלל כו', וזהו שאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי²⁴ ואת כל אלה ידי עשתה²⁵ ויהיו כל אלה נאום ה', דהיינו כל הענין המבואר למעלה בתשב"כ ותושבע"פ שנק' שמים וארץ²⁶ והן בחי' עשי' ודבור כנ"ל²⁷ שכ"ז רק בבחי' או"פ דוקא, אבל בבחי' א"מ איזה בית אשר תבנו לי כו' ואל זה אביט²⁸ אל עני ונכה רוח כו' (וכמשנת"ל²⁹ פי' עני ונכה רוח ע"ש, ואמנם גם בזה צ"ל הלא מצד המקיף אין בו התחלקות, ולמה דקדוק שאל עני ונכה רוח דוקא יביט כו', אלא שזהו כענין יגמה"ר דמיכה שנא' בהם ג"כ דקדוקי' וכמשי"ת), [וזהו השלשה דיעות שבגמ' פ"ב דחגיגה די"ב ע"א ב"ש אומרים שמים קדמו לארץ ובה"א ארץ קדמה וחכ"א זה וזה כאחת נבראו, ובמד"ר פ' בראשית ספ"א ובפ' בחוקתי פל"ו הובא דיעה זו הג' בשם רשב"י אמר רשב"י תמיה אני על אבות העולם כו', והיינו כי מצד סדר ההשתל' מלמעלמ"ט שמים קדמו וכמו הראש לגבי הרגל ובבחי' מלמטה למעלה ע"ד נעוץ סוב"ת³⁰ ארץ קדמה שהמל' היא כתר מלמטה למעלה³¹ אך מצד המקיפים דחי' ויחידה שאין שם ראש וסוף כלל קורא אני אליהם³² יעמדו יחדיו, ועמ"ש בת"א פ' בשלח סד"ה להבין ענין לחם משנה ומ"ש בענין זכור ושמור בדבור א' נאמרו שם פ' יתרו בד"ה להבין ענין האבות הן הן המרכבה³³].

הולהבין בתוס' ביאור שרש ענין ההבטה שהוא בבחי' אור מקיף דוקא כנ"ל, יש להקדים ענין א' והוא מה שידוע³⁴ שאין בהסתכלות והבטה ענין תחלה וסוף³⁵ כלל כמו בשאר החושים, דהנה בחוש השמיעה א"א שישמע האזן כל

ורעז
הדבורים והקולות בפעם אחת אלא מעט מעט וכל דבור וקול שומע האזן בהבדל מדבור זולתו וא"א לב' דבורים שישמעו בבת אחת³⁶ וכמארז"ל³⁷ בענין זכור ושמור³⁸ בדבור א' נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האזן יכולה לשמוע, ונמצא הדבור והשמיעה וכן הריח לא יתפוס הכל בבת אחת אלא חלקים חלקים דוקא, משא"כ חוש הראי' אינו כן שהרי אנו רואים בכל מי שיביט ויסתכל על איזה דבר שטח מה הנה מיד כרגע יתפוס כח הראות אותו כללות השטח בבת אחת ממש בלתי קדימה לראיית העין על חלק א' ממנו מעל חלק זולתו כלל אלא הכל נסקר בסקירה אחת בעין הראות, מפני שכח חוש הראי' הוא בא ונמשך בבחי' אור מקיף כלומר לפי שהוא תופס בבחי' עגול והיקף לאותו דבר הנתפס בכחו עד שכאלו אותו הדבר שהוא מביט עליו הוא באמצעית וכח ראייתו מקפת אותו ומסבבת מכל צדדיו³⁹, וא"כ מובן שאין בבחי' הראי' חלקים אלא הכל בהשואה אחת ופעם אחת כו', וממילא מובן שאין בה תחלה וסוף ולא מעלה ומטה⁴⁰ (ומה שאנו רואים שכאשר יביט הרואה על איזה דבר שיש בה ציורים עד"מ ציצים ופרחים שאם⁴¹ היות שמביט על כלליות הדבר בסקירה אחת כו' כנ"ל, עכ"ז לא ירגיש לראות בדברים הדקים מן הדקים שיש בציור הזה בפרטיות הציצים והפרחים או ברשומות הדקים שבם, כ"א עד לאחר זמן שיביט בדבר ההוא הרבה אז ימצא כל הפרטי' הדקים וירגיש בהם כו', ולכאו' ה"ז כמו שארי הכחות שאינם באים בב"א שהובא לעיל, אמנם באמת אינו כן שזהו רק כמו כלל ופרט, שאין בפרט אלא מה שבכלל⁴² שכאשר כלל זה כולל פרטי' אלו בהכרח לאמר שישנם בבחי' הכלל כו' דאל"כ אינו כלל מכל פרטי' אלו כו', ואינו דומה לכח השמיעה שאזן מילין תבחן⁴³, ומעט מעט נרגש דבור המספר עד שיודע הדבר שמספר לו, משא"כ הרואה הרי רואה בב"א כנ"ל אלא שרואה הכלל והפרטי' הנראי' לעין כל, ולא פרטי' הדקי' שזה יכול להיות מב' טעמי' או שמקיף העין אינו מתחלק כ"כ לפרטי' דקי' עד שיעמיק היטב, או מפני שגם כח הראי' מוגבלת היא שעד פה תבוא⁴⁴ כו', אבל עכ"ז תפיסת כח הראי' ה"ה בב"א אלא שבא בבחי' הכלל, והרי מצינו שארז"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות⁴⁵, שנת' פי' שמאמר אחד כולל כלליות ע"מ והוא מאמר דבראשית⁴⁶, נמצא עכ"פ הי' יכול להיות ההתהוות כמו שהיא עתה גם ממאמר בראשית שהוא כלל שכולל כל המאמרות כו' (דאם נא' שהי' בלתי פרטי' א"כ א"ז נק' יכול להבראות שהרי הי' באו"א, וגם הלא לא לבד מטעם כדי

זרעח
להפרע כו' אלא מפני שרצה שיהי' בפרטיות הדברי' כמו שהן עתה כו'), אלא מפני כדי להפרע כו' ברא בע"מ וכדפי' במד"ש⁴⁷ שהכלי שעולה לו יו"ד זהובי' יקר יותר כו', וגם יובן ממה שנודע שהמח' היא כלל ודבור הוא פרט⁴⁸ כו' ובתחלה כשעלה במח' להבראות תיכף כשעלה במח' להבראות נבראו כל העולמות אלא שזהו בכלל וברוחניות ודקות, וחזר ופרטן בדבור בכדי שיהיו בגשמיות כמ"ש עתה, ונמצא כי יש עוד יתרון מעלה לכלל לגבי הפרט כו', ומה שי"ל שלא הי' רק רוחני' לבד הלא הוא כל יכול וכשהי' רוצה שיהי' ממח' גשמי' הי' מתהוה ג"כ כו', ועכ"פ מובן שהכלל כולל כל מה שבא אח"כ בפרט. ובאמת אין הנדון דומה לראי' כלל שבנ"ד הרי הפרטי' כבר ישנן, אלא שבסקירתו הנה ע"י ראייתו ה"ה רואה וסוקר הכלל מהדבר והפרטי' שבו שנראי' לעין ומ"מ כבר ישנם בזה גם הפרטי' ג"כ, והנם פועלים בדבר הנראה גם שאינם מורגשי' שהרי הדבר הנראה מתייפה ע"י הרשומי' הדקי' שאינם נראי' לעין להדי', ונמצא כי גם מהם יש תועלת בראיית העין בהדבר ההיא כו'. ויובן זה ע"פ משנ"ת בכ"ד שענין ראיית העין הוא ג"כ ע"ד כמו מה שרואי' במראה⁴⁹ שהוא ע"י שמחפי' הזכוכי' בחיפוי דק הנה עי"ז אינו נראה דרך בה כ"א שהדבר שמחזיקי' או עומדת נגדה מצטיירת בזכוכית החפויה הנ"ל, ועד"ז הוא בכלי העין ג"כ שבעצם נקודת העין מה שבתוך הקרומי' המחפים עליה הנה דופן האחרון שבה היינו מה שלצד הראש הוא חשוך שזהו כמו הסתר הציפוי הנ"ל וכל דפנותי' בעיגולה הם בהירים (ולרוב בהירותם צריכים כיסוי והיינו הקרומי' שהם כגלדי בצלים זעג"ז כו', ולכן למי שנחשך כח הראות קורין סגי נהור⁵⁰, לפי שבאמת כן הוא שהקרומי' נעשו דקי' או נעברו לגמרי וע"י בהירות אור הנקודה שהוא סגי נהור בלתי אפשר לראות שאינו מרגיש הציור כמשי"ת) מאד, והדבר שרואה אותה מצטיירת בכלי העין⁵¹ וה"ה מקפת לגמרי הדבר הנראה, ולפ"ז מובן שגם דברים הדקי' מצטיירים שם כמו שמצטיירים במראה הנק' שפיגל בל"א, ומה שאינו מרגיש אותם בפרטיות כ"א רק בכלל והוא מה שמתייפה הדבר ההיא י"ל שזה אינו שייך לכח הראי' כלל כ"א להשגת הרואה עצמו, ובאמת בהכרח לומר כן שהרי במראה בודאי נצטייר הכל בב"א, והיתכן שכלי העין שזהו ג"כ כענין המראה יוגרע שזהו א"א כלל כו', אלא שזהו שייך להמשיג כו', וכמו שיש הפרש בין מי שיש חוש⁵²

חרעט
להבין היטב מה שהוא רואה, למי שאין לו חוש כ"כ, שמי שיש לו חוש להבין מתפעל באו"א לגמרי ממי שאין חוש בזה כ"כ, וקרוב הדבר שמי שיש לו חוש טוב הנה הוא מרגיש יותר במהירות גם בראיית דברי' הקטנים והדקים, ונמצא כי עיקרו בבחי' ההשגה שבא ע"י הראי', אבל הראי' תופסת ומקפת כל הדברים רק שבכלל מתגלה תיכף גם בהשגה והפרטי' הדקי' מתגלי' לאחר זמן ולפי ערך המשיג כנ"ל שזה אינו שייך כלל לעצם כח הראי' כו'. וגם אנו רואי' ההבדל בין ראי' לשמיעה שבשמיעה לבד מה שבא לא בפ"א כ"א מעט מעט, הנה בשמיעה בא הפרט תחלה ואח"כ מבין כלליות הענין לאן הדברים מגיעים וכוונתם, ומקור נביעתם, והכרח המדבר המבקשו עד"מ או כוונת המספר, משא"כ בראי' בא הכלל תחלה ואח"כ הפרט, והיינו מפני שהוא חלוק בעצם להיותו בחי' מקיף שהוא כלל כו') [והנמשל מזה יובן למעלה דבחי' הארת המקיף עליון נק' ואל זה אביט כו'].

ט[(אך⁵³ הנה לפ"ז הי' בזה ג"כ הכרח⁵⁴ לומר שלא יהי' לכח הראי' גבול וסוף מאחר שאינה תופסת בגדר חלקי' כלל כנ"ל, אך הענין הוא דמ"מ יש לראי' גבול דכל הדברים שלמטה הן תחת בחי' הגבול שהרי אנו רואים שגם לכח השכלי שבמוח יש גבול שההשגה בשכל מוגבלת היא עד כאן יוכל להשיג ויותר לא יוכל להשיג מפני עומק המושג וא"א כלל שתהי' ההשגה בלי שיעור גם במופלג שבדור בחכמה כי מאחר שנפשו נברא יש מאין הרי היא תחת הגבול (גם⁵⁵ בבחי' חי' יחידה שבה, אך מ"מ הנה יש הפרש בין חי' יחידה לנר"ן והוא מצד הכלים לפי שהן⁵⁶ מגבילי' באמת) להיות ידוע דנר"ן דאצי' נתלבשו בכלים שנק' מוחא ולבא וכבדא כו', ואותן הכלים מאירים בעולמות הנפרדי' בבי"ע עד בחי' הכלים דעשי' כידוע, וא"כ ע"ד דוגמא מי שנפשו מעולם העשי' הרי יש לה בחי' כלים דעשי', והנה בחי' הכלים הוא עיקר הסיבה שמביאה לידי הגבלה אמיתי' עד"מ כח השכלי בכלי המוח הנה מה שתקצר כח השגתו להשיג עומק המושג יוכל להיות שאינו מצד עצם כח השכלתו הנפשיות אלא מצד בחי' הכלי של המוח שנתקלקלה או שיש בה חסרון בטבע תולדתה או מפני מיעוט המעלות הצריכות באופן שתהי' כלי מוכן לקבל צורת כח השכל הרוחני וכיוצא, והרי זהו הסיבה שמביאה לידי הגבלה אמיתי' משא"כ עצם כח השכלתו אינו בהגבלה כזו עדיין אך ורק שאינו מתפשט בלי שיעור כי נברא יש מאין ויש לו גבול בעצם אבל אינו נגבל כ"כ עד שלא ישיג דבר שכל כמו זה שחסר בכלי השכל שאינו משיג כלום, וכיוצא בזה יובן שגם אם הכלי שלם

ירפ
בתכונתו מ"מ הוא המגביל כח צורת הנפש להיותה חומריות כו' (ונמצא⁵⁷ כי ההפרש בין עצם כח הנפש לכוחות המלובשים בכלי הגוף, הוא כהפרש הגבול לגבי השערה שהיא ג"כ גבול ע"ד יכולני לשער כמה טיפים יש בים⁵⁸ שאינו מדידה בגבול כו' כ"א השערה, וע"ד שיעור עצמו בכח⁵⁹ שאינו גבול כ"א מקור עכ"פ לגבול ועד"ז יובן ענין בחי' שיעור שבנפש) ועד"ז בשאר האברים הם דוקא בחי' כלים מגבילי' לכחות הנפשיות כי כח הנפשיות מצד עצמם אין להם הגבלה כזו, אך מפני סיבת הכלי הוא שנגבלי' כ"כ וכמו כח הראי' בכלי העין הנה ידוע בספרי הטבע שכלה כח הראי' הבינונית עד ס' מילין⁶⁰ בודאי ולא שאין כח הראי' בעצם תוכל לראות יותר מס' מילין בשטח אלא שמחמת שכח הראי' הרוחני' נתלבשה בכלי העין הגשמי ולפי צורת כח הראי' לא היתה ענין הגבלה כזו עדיין אך ע"י כלי העין החומרי ומכ"ש אם אין העין שלם בתכונתו הראוי לכך מוגבל שיעור זה דס' מילין דוקא וכיוצא בזה בשאר החושי' כי דוקא האברי' כולן הן עיקר סיבה המביאה לכחות נפשיות שיוגבלו כ"כ כנ"ל (והנמשל⁶¹ מכ"ז יובן למעלה דגם בחי' ההבטה וההסתכלו' למעלה הוא בבחי' אור מקיף עליון ואיננו בגדר חלקי' כלל ולכך אמרו צופה ומביט⁶² עד סוף כל הדורות פי' בסקירה א' כו' וכמ"ש במ"א, אך ע"י בחי' כלי ההבטה הוא נגבל בגבולי' והיינו אל זה אביט להיות בחי' אור מקיף כו')].

יאועם ענין הנ"ל מובן הטעם שכתבו המקובלי' שהלובש ב' מלבושים כא' קשה לשכחה⁶³ מפני אור המקיף שמסתלק כו', כי הנה מבואר למעלה דההגבלה האמיתי' באה רק מסיבת הכלי אבל לחי' יחידה שהן בחי' מקיפי' ואין להם כלים שיגבילו אותן וזהו ענין כח הזכרון שיש באדם שהוא בא מכח אור מקיף⁶⁴ דענין סיבת השכחה היא באה מפני קוצר הגבלת כח הכלי שמגביל את האור השכלי ולכך הולך ומשתכח מעט מעט⁶⁵, אבל מצד בחי' המקיף השורה על כלי השכל אין

יברפא
אותו השכל בא לידי הגבלה⁶⁶ עד שישתכח במשך הזמן ע"כ יזכור אותו גם כשיומשך הזמן⁶⁷ ולא יגרע בו אור השכל מזמן זה לזמן אחר כמאז כן עתה אחר הרבה שנים מאחר שבא מכח שאיננו מוגבל בכלי הגוף כו', וזהו עיקר ענין מוח הזכרון שיש בו מבחי' אור המקיף כו', ולכן בפ' קדש שהוא חכ'⁶⁹ נא' ולזכרון בין עיניך⁷⁰ כי חכ' היא בחי' חיה⁷¹ כמ"ש והחכ'⁷² תחיה⁶⁸, והנה הלובש לבוש ממשיך עליו אור מקיף כידוע שאורות המקיפים שורים על הלבושים⁷³ דוקא⁷⁴, אמנם כשלובש ב' מלבושים כא' אין אור המקיף הדוחה הקליפה יכול ליכנס ביניהם ומביאתו לידי⁷⁶ שכחה* [ועמ"ש⁷⁵ עוד מענן שכחה בת"א פ' תצוה סד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק ובלק"ת⁷⁹ בד"ה ואהי' אצלו אמון פ"ג, ובאג"ה בסופו סד"ה דוד זמירות קרית להו וע' במאו"א אות שי"ן סל"ז ובפרד"ס⁸⁰ ערך שכחה וערך זכירה⁸¹, ובזח"א ר"פ מקץ דקצ"ג ע"ב ע"פ ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו וע' בגמ' פ"ה דברכות דל"ב ע"ב ע"פ ותאמר ציון עזבני ה' ואד' שכחני כו' עד ואנכי לא אשכחך וע' בתוס'⁸² פ"ק דר"ה די"ז ע"ב בשם הפסיקתא. ומכ"ז יש

יגרפב
להבין מ"ש בזכרי' סי' ט'⁸³ גילי מאד כו' עני ורוכב על החמור היינו כדי להיות בחי' ואל זה אביט אל עני כו', וענין ורוכב על חמור ועל עיר יובן ממ"ש ע"פ אוסרי לגפן עירה⁸⁴ כו'. וע' מענין השמים כסאי והארץ הדום רגלי בגמ' פ"ב דחגיגה די"ב סע"א ודי"ד ודט"ז ע"א, פ' בתרא דברכות דנ"ט ע"א וברבות פ' בראשית ספ"א, פ' בחוקתי פל"ו⁸⁵, ובזח"ב פקודי דרמ"א א'⁸⁶, ומענין איזה בית ע' ברבות נשא פי"ב קרוב לר"פ, דרמ"ו ג'⁸⁷, בשעה שאמר הקב"ה⁸⁸ ועשו לי מקדש כו' אמר משה כו' הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך כו' ואומר השמים כסאי כו' ע"ש, ובסנהדרין פ"ק ד"ז ע"א, ומענין ואת כל אלה ידי עשתה ברבות בראשית פי"ב⁸⁹ וע' ברבות ויקהל פמ"ח⁹⁰ מענין ג' בחי' אלה יעו"ש, ומענין ואל זה אביט אל עני ברבות משפטים פל"א קרוב לס"פ ע"פ את העני עמך⁹¹, וע' עוד מענין השמים כסאי והארץ כו' בזח"ב פ' יתרו דפ"ה סע"ב⁹², תרומה דקנ"ח סע"א זח"ג פנחס דרמ"ח ע"א ודרמ"ג סע"ב⁹³, פ' שופטים דף ער"ה א', ת"ז בתחלתו דף א' ע"א⁹⁴ ועיין בשל"ה ר"פ תרומה⁹⁵, והנה י"ל ע"י חיבור בחי' השמים כסאי והארץ הדום רגלי עי"ז מאיר ממילא בחי' הגבוה משניהם והוא ענין ואל זה אביט כו', ועמ"ש מזה בהביאור ע"פ ועשית בגדי קדש⁹⁶]. ובכל הנ"ל יובן סוף הפסוק ואל זה אביט כו' ומה שע"ז אמר לא הביט און ביעקב⁹⁷ כו' ה' אלקיו עמו, כי הנה כתי' עיניך יונים⁹⁸ כו' וה"ז כמשל יונה שנזקקה לבן זוגה בהסתכלות⁹⁹ בלבד כו', וכמו"כ כתי' עיניו כיונים¹⁰⁰ כו' ולע"ל כתי' עין בעין¹⁰¹ בחי' עין א' כו' כי זהו היחוד בבחי' מקיפי' דחי' יחידה שאין שם כלים (וכמ"ש¹⁰² במ"א ע"פ באתי לגני¹⁰³ כו' באתרי'

ידרפג
לאו אורחא למיכל כו' ע"ש) ושם בא ההארה בבחי' או"מ בהשואה מכל צד, וזהו הסליחה והמחילה שם הוא דוקא לפי שבבחי' הראי' בעיגול שאינה בגדר חלקי' חלקי'¹⁰⁴ לא יתפס מקום כלל מה שיש עון ופגם באיזה חלק קטן מן השטח הגדול כו' מאחר שהאור בא בבחי' מקיף כו'. ועוד לפי שהראי' וההבטה הזאת הוא בבחי' מקיף העליון האמיתי שאין שם אפי' בחי' מעומ"ט ובחי' ראש וסוף כלל כנ"ל, וע"כ הוא נושא עון ועובר על פשע כו' כי שם אין נוגע כלל וכמ"ש בביאור ענין י"ג מדה"ר¹⁰⁵ למעלה באריכות ע"ש.

טוואמנם גם בבחי' יגמה"ר ארז"ל למי נושא עון למי שעובר ע"פ, וכן לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים, והענין יובן בהקדם ענין מה שהמן לא ירד בשבת¹⁰⁶, שהגם שהמן הי' בחי' גבוה מאד, כמ"ש וברדת הטל¹⁰⁷ ירד המן עליו כמשנ"ת מזה במ"א, ובכלל ז"ע בחי' טל כמו שיורד בהגשמה קצת עד שיהי' בחי' לחם אבירים כו', שנבלע באיברים¹⁰⁸ ועכ"ז הוא לחם כו' רק שהוא לחם מן השמים¹⁰⁹ כו', ולכן לא ירד בשבת דהנה נת' במ"א ששרש בחי' המן הוא מבחי' עקודי'¹¹⁰ שעקוד בכלי אחד¹¹¹ שנת' פי' במ"א שהכלי היא ג"כ אחד¹¹², אך מ"מ ה"ה בחי' כלי שהיא בחי' הגבלה קצת כו', וה"ה מקור למקור דהרי כסדר המדריגות הם עקודי' נקודים וברודים¹¹³ כו', משא"כ שבת הוא בחי' שביתה מכל אשר עשה היינו דבורו של הקב"ה שחשיב מעשה¹¹⁴ כו', וזהו שבתא דמעלי שבתא בחי' שבת תתאה ע'¹¹⁵ בד"ה את שבתותי תשמרו בפ' בהר, ושבתא דיומא הוא שבת עילאה, וגם בזה יש ב' בחי' סעודה שלישי' היא רעדכ"ר¹¹⁶ ענג העליון, ולכן א"צ סעודה גמורה¹¹⁷ ויוצא גם בד"ת¹¹⁸, וע' בהגהות

טזרפד
עד"ה אכלוהו היום¹¹⁹ שלכן נק' בקרא היום לא¹²⁰ כו' והיינו כי זהו בחי' שבת שע"ז אמרו רז"ל מתנה טובה¹²¹ יש לי בבית גנזי ושבת שמה, מתנה זהו בחי' אתעדל"ע שאין אתעדל"ת¹²² מגעת כו', והוא למעלה גם מעקודי', וע' בפ' בשלח¹²³ בסד"ה להבין ענין לחם משנה, שלמעלה גם ממקור העולמות כו', ולכן המן לא ירד בשבת כו', והנה ארז"ל מי שטרח בע"ש¹²⁴ יאכל בשבת, והיינו שיש בבחי' מה¹²⁵ שעושי' את השבת כמ"ש ושמרו בנ"י כו' לעשות את השבת¹²⁶, ויש בחי' מתנה כנ"ל, ועכ"ז המתנה אינם נותנים אלא למי שראוי¹²⁷ כו' דאילו לא הי' ניחא לי' לא הוה נתן לו, נמצא שאם היותו בחי' מתנה עכ"ז צ"ל קצת הכנה לזה, ועד"ז יובן גם ביגמה"ר שהגם שנושא עון כנ"ל, עכ"ז צ"ל כלי לקבל בחי' זו וזהו מי שמשים עצמו כשיריים שמגיע לבחי' המקיף שזהו פי' שיריים מה שנשאר מבחי' או"פ המתיישב בכלי כו' ונשאר בבחי' שיריים כו', וכן בג' בחי' אלו דהשמי' כסאי תורה והארץ מהמ"צ¹²⁸ או תושבע"פ¹²⁹ שזהו בחי' או"פ (כי מקיף דמצות י"ל שזהו מקיף הקרוב¹³⁰ או מקיף פרטי לפ"ע כאו"א כמו הלבוש כמ"ש במ"א), אבל אי זה בית זהו בחי' השתחואה דתפילה ביטול שהראש שוה לרגל¹³¹, שאין שם ראש וסוף ה"ז בחי' או"מ שיוכל לשרות עליו בחי' מקיף הכללי בחי' הבטה כו' ולכן ואל זה שהגיע לבחי' או"מ דוקא אביט שישרה עליו בחי' מקיף הכללי, ואפ"ל שב' בחי' אלו זהו ח"י מקיף הפרטי ומקיף הכללי¹³² שנת' בד"ה לחם משנה¹³³.

יזרפה
וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, ופי' שושנים הם יגמה"ר כנ"ל שמאירים בחדש אלול¹³⁴, ורז"ל אמרו א"ת שושנים אלא ששונים שגם בתו' יש בחי' יגמה"ר, יג"מ שהתו' נדרשת בהם, וכ"מ ממה שארז"ל ע"פ ואנכי עמדתי בהר¹³⁵ כימים הראשונים מה הראשונים ברצון¹³⁶ כו' שנמצא שבחי' רצון זה שביגמה"ר שהוא נושא עון הי' גם במ"ת, אשר לכאו' קודם מ"ת ודאי הי' בלא חטא ועון ומה"ע בחי' יגמה"ר, אלא שבמ"ת הי' גילוי כל מה שיהי' גם אח"כ, והאיר גם בחי' מקיף הכללי, ולכן על כ"ד ודבור פרחה נשמתן¹³⁷ היינו שיצאו מהגבלת הכלי, לשאר בבחי' המקיף, והחי' אותנו¹³⁹ בטל שעתיד להחיות בו את המתים¹³⁸ לע"ל שבחי' טל תחי' זה זהו למעלה משרש המן כו', ובכדי שיוכלו לקבל בחי' זו, הנה ההכנה לזה הי' מ"ש ויחן ישראל נגד ההר¹⁴⁰ שנעשו כאיש אחד, והאחדות זהו מדריגה גבוה מאד נעלה שזה מורה שהכלי שלו אינו מגבילנו, ולכן הוא כאיש אחד עם זולתו כו', דהנה מי שאינו יכול לסבול זולתו זהו מצד היותו יש ודבר וגבה רוח עד שזולתו אינו תופס מקום נגדו שיהי' עמו קשור ודבוק באהבת ריעים דבוק מאח, וה"ז הגבלה שאין כמוהו כו', אבל היותו דבוק מאח עם זולתו ה"ז הוראה שהגיע לבחי' ביטול שלמעלה מהגבלת הכלי ע"ד בחי' שיריים כו' ולכן היו נכונים שישרה בחי' המקיף שזכור ושמור בד"א נא' מה שאין הפה כו' ועכדו"ד פרחה כו' והחזירם בטל תחי', ומה הראשונים הי' ברצון אף אחרונים ברצון שבחדש אלול ועשי"ת מאירים יגמה"ר¹⁴¹ כמו ואל זה אביט, וזהו אני לדודי ועי"ז ועלי תשוקתו¹⁴² עלי בחי' מקיף, וכמו ביגמה"ר דמיכה שצ"ל עובר על פשע ומשים עצמו כשיריי', ומה שביגמה"ר דמשה לא נא' דקדוקי' כאילו זהו מפני כי הם לחיי הגוף, שע"פ מדת האמת הנה אמת א' אל יברא, רק שהגביר בחי' ורב חסד להטות כלפי חסד שיומשך למטה מטה בלי דקדוק, ועכ"ז ונקה הוא לשבים דוקא, משא"כ אם אינו שב לא ינקה כו', וזהו שצ"ל אני לדודי ועי"ז ודודי לי בבחי' מרעה דשושנים יגמה"ר, וס"ת אני לדודי ודודי לי הם ד' יודין¹⁴³ שרומזי' לארבעי' יום שמר"ח אלול עד יוהכ"פ ותחילתן ר"ח אלול שבהם הוא הזמן שמאירים בחי' יגמה"ר כנ"ל.