Beit Yaakov on Torah, Lech Lecha 28/בית יעקב על התורה·לך לך כ״ח

אוה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה וגו' צפונה ונגבה וקדמה וימה. הענין שלא נאמר ויאמר ה' אך וה' אמר, משמע מזה שכבר היה זה הדיבור עצמו מוכן להאמר אליו רק שנתעכב. והענין הוא, כי באמת חפץ השי"ת תמיד בטובת האדם להיטיב לו כפי אשר יוכל שאת, וכדכתיב (תהילים פ״א:י״א) אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו, לזה היה מהראוי שיאמר לו זה המאמר תיכף אחר שיצא ממצרים. שכן קודם שיצא ממצרים לא היה בו עוד כח קדושה להתפשט כ"כ, מפני שלא היה מצורף ומבורר בשלמות. ומי שאינו מבורר עוד, אם הוא בענין הלאו של לא תנאף, אזי אם יתפשט את עצמו יוכל לפעול רע לעצמו. ואם הוא בלאו של לא תרצח, יוכל לעשות רע לאחרים ג"כ. וכן אבינו אברהם ע"ה, קודם שיצא ממצרים לא היה בו כח קדושה עוד שיוכל לקבל התפשטות מטובה, וע"ז מורה שם מצרים שמיצר ודוחק כל דבר שלא ינתן לאדם, וניחא לזה מה שלא נאמר לו המאמר הזה קודם שיצא ממיצר ודוחק, אכן אחר שיצא מזה המקום ונתברר בשלמות היה בדין שיאמר לו השי"ת הבטחתו זאת ליתן לו התפשטות מטובה^קסה. אמנם מפני שעוד לא נתפרד ממנו לוט, שהיה להקנינים שלו שייכות עם הקנינים שבארץ מצרים, ואף שקניני אאע"ה היו ברורים ונקיים בלי שום שייכות עם מצרים, כי מה שאמר לשרה אשתו למען ייטב לי בעבורך לא היה סמיכתו וכוונתו על מה שייטיבו לו מצרים, אכן כוונתו היה להטבת שכינתא וכדאיתא בזוה"ק (לך פא:) אמרי נא אחותי את וכו' דחמא עמה שכינתא וכו' כדתיב אמור לחכמה אחותי את וכו'. והוא, כי אאע"ה נתיירא כאשר ירד מצרימה מקום שלא היה כח לשום מלאך ושרף לכנוס שמה בקדושתו, כדאיתא במדרש הנעלם (וירא קיז.), ונתיירא מאד להשען על קדושה שקנה ביגיעו שהוא ברזא דאשה, כי זו הקדושה לא תספיק לאדם בגודל ההסתר, לכן התפלל והתחנן מהשי"ת שיקבע בו קדושה בקביעות בלבו יקבענה, וזו הקדושה הוא ברזא דאחות שהוא מצדו יתברך בלי קנין האדם. וע"ז כוון אברהם אבינו באמרו אמרי נא אחותי את, שהשי"ת ישפיע בו קדושה מצדו ית' שיתכלל בחינת אשה בבחינת אחות למען ייטב לי בזה, שכן יש בכלל מאתים מנה, וחיתה נפשי בגללך. והוא שבאמת הוא העיקר שהאדם יקנה לעצמו קדושה לדעת כי אני ה' מקדשכם, אכן בגודל הסתר כזה יוכל להתעלם מן האדם זאת. לכן ביקש מהשי"ת שכל משך הזמן שיתעכב במצרים יתחברו עמו סייעתות הקדושה מצדו ית', והקדושה שיש לו מצד עצמו שקטנה היא במעלתה לעומת הקדושה שמצדו ית' תתכלל בהקדושה הגדולה, וע"ז מרמז לשון בגללך, שפירושו הוא התכללות דבר בתוך דבר, כענין דכתיב (ראה טו) כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך, והוא שע"י שאתה תהיה נכלל בזה הדבר יברכך ה'. וכן אמר אברהם אבינו וחיתה נפשי בגללך, שעי"ז שהשי"ת ישפיע בו קדושתו שבקביעות, וקדושת יגיעו שקנה לעצמו יוכלל בקדושה שמצדו ית', שגבוה הוא במעלה מקדושת פעולת האדם, עי"ז וחיתה נפשי^קסו:

באמנם כל זה לא היה חפץ אך במשך הימים שנתעכב במצרים, ששם אין מספיק לאדם קדושת פעולותיו, אבל ביציאתו ממצרים חזר לימי עלומיו לעבוד ולמשא עול מלכותא דלעילא ביגיעו בכל כחו, והסייעתות שמצדו ית' העמיד מרחוק, והתפשט קדושת השי"ת בכל קניניו, ואז היו באמת כל קניניו מבוררים ונקיים, שכן אנו רואים שאף מארץ מצרים יצא מבורר, משמע מזה שהשי"ת דבוק עמו בתמידות, ממילא אין לקניניו שום שייכות למצרים. אכן הקנינים שהיו ללוט ההולך אתו לא היו מבוררים והיה להם שייכות למצרים, לכן לא היה יכול להאמר עוד זה המאמר והתפשטות מטובה לאאע"ה. אבל כאשר נפרד לוט מעמו, אז וה' אמר אל אברהם וגו' שא נא עיניך וגו' צפונה ונגבה וקדמה וימה וגו' לך אתננה ולזרעך. והענין ששינה הכתוב סדר הרוחות, שכן בדגלים הוא הסדר מזרח דרום מערב צפון. ואף לפי הסדר שבכאן היה מהראוי להחשב נגבה קודם צפונה כמו שקדמה קודם ימה. והענין בזה הוא, דהנה רוח צפון מורה על טוב הצפון לעתיד לבא אחר כל הבירורים, והוא ברזא דיצחק אבינו וכדאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) ובמדרש (רבה נח לד) עורי צפון אלו עולות הנשחטות בצפון. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (שם) לזמנא דאתי קרי קוב"ה לצפון ויימא ליה בך יהבית כל טיבו וכל אגר טב לבני דסבלו כמה בישין בהאי עלמא על קדושת שמי וכו'^קסז. ונגבה הוא העבודה שעל ידה יבוא האדם לקנות הטובה של צפון. וכאן שהיה אבינו אברהם מבורר בזו העבודה של נגבה^קסח, לכן נאמר לו מתחלה צפונה קודם נגבה, שהיתה הטובה מוכנת לו מאחר שכבר היה לו בקנין העבודה שברזא דנגבה. אבל הטובה שברזא דימה לא קנה עוד, והעבודה שעל ידה יוכל האדם לבא לזו הטובה הוא רזא דקדמה, לכן נאמר תחלה קדמה ואח"כ ימה, שאם יעבוד את השי"ת בעבודת קדמה יזכה לטובת ימה, והשי"ת הבטיחהו שיזכה לעבוד את השי"ת בעבודת קדמה וע"י יזכה לטובת ימה, לכן נאמר צפונה ונגבה קדמה וימה. (ועיין בפרשת ויצא אות לד, לו, לז, נתבאר ענין זה באריכות יותר)^קסט: