Beit Yaakov on Torah, Lech Lecha 47/בית יעקב על התורה·לך לך מ״ז

אויאמר ה' אל אברהם אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. הענין בזה, דהנה נמצאים שמות הקדושים שרחוקים הם מתפיסת האדם ולא יגיע שמה בפעולותיו, וכענין דכתיב (איוב ל״ה:ז׳) אם צדקת מה תתן לו. וזה השם "שדי" הוא שמרכין עצמו להברואים שיגיעו אליו בפעלם הטוב, וכענין שמצינו בזוה"ק (בא לז.) דנחית בכתרוי מכתרא לכתרא מנזרא לנזרא מנהירו לנהירו ומבוצינא לבוצינא לאשגחא בעלאין ותתאין, היינו שיהיה לו התחברות עם הברואים, ע"ז מרמז זה השם "שדי" וכדכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח. והוא, כי אורו יתברך אין בכח שום בריאה לקבלו, אכן המשפט מעוה"ז נותן שהשי"ת ישפיע אורו בהדרגה כפי אשר יוכלון הברואים שאתו, מאחר שהברואים מצמצמים את עצמם בכדי שיוכלו לקבל אורו יתברך, וכ"ז הוא לטובת הברואים, כי מצדו יתברך אין לו שום צורך לזה^רלא. ולזה דור המבול שהתפשטו עצמם עד בלי די עד שדחו מעצמם בחינת השם "שדי", כדכתיב בהו שאמרו (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו, לכן היתה שורת הדין שאף גם השי"ת השפיע אורו בלא הדרגה ונתבטלו הם לגמרי. כי השי"ת הראה להם שאין להם שום חשיבות בעולם, וכבוד שמים במקומו עומד אף זולתם, וכדאיתא בזוה"ק (נח סד:) ה' למבול ישב בלחודוהי, ומהם נקבע יראה בעולם בקביעות. לזה מאז והלאה הוא השורה שהשפעת השי"ת תהיה בהדרגה^רלב. ומאחר שכ"ז הוא רק לטובת הברואים, לכן יראה כל איש מעשהו לשמור את דרך עץ החיים ללכת בבחינת זה השם "שדי" ולא לדחותו מעצמם, מאחר שעי"ז השם הוא התדבקות והתקרבות כל דבר להשי"ת. וכענין שנתבאר זה השם בזוה"ק (תצא רעז.) שהוא מפעולת אדם, והוא שאותיות ש"ד הם פעולות אדם ואות י' הוא הנקודה של השי"ת. שיראה כל אדם לברר עניניו שיהיה להם חיבור והתקשרות להשי"ת. אבל בלא זה השם אין שום חיבור מפעולת אדם להשי"ת, וכדאיתא (שם) שיצר הרע איהו שד יהודי ונשמתא י' איהו אמה העבריה, ובה ההוא שד אתהדר שדי וע"ש כל הענין. והוא שיכול האדם להכניס אלו היצרים לקדושה ע"י עבודתו עבודת השי"ת, כמו אכילה ושתיה שאדם מכניס בגופו, ומצדו אין האדם רואה איך שיש לזה התחברות להשי"ת, אכן ע"י עבודתו אשר יעבוד עבודת ה' בכחו זה שהכניס בגופו, מתעלה המאכל ומתקרב להשי"ת^רלג. וכ"ז הוא ע"י שהאדם נמול ומצמצם את עצמו שלא להתפשט בעניני עוה"ז, אז יוכל להבין ענין החיבור שיש לכל דבר בהשורש, והוא ברזא דזה השם, כי אתוון ש"ד מרמזים על פעולת אדם שנמצא בהם שכחה והעלם, ואות י' מורה על התקרבות והתחברות הדבר להשי"ת:

בוכן יוכל האדם לשמור יחוסו להכיר מי הולידו, עד היכן, עד שיאמר להשי"ת הלא אתה אבינו, עי"ז שישמור רזא דשמא דין "שדי", אבל אם לא ישמור רזא דשמא דא אזי יאבד ממנו יחוסו. והענין בזה הוא, כי באמת נמצא בזה המקום התפשטות ושכחה והעלם הגדול עד מאד, עד היכן שאף אדם צדיק לפעמים יולד ממנו אדם רשע, והעצה היעוצה לאדם לטוב לו אף בזה, הוא שיזעיר ויצמצם המקום הזה כפי כחו, ואז יוכל לומר לך לאומן שעשאני שלא נתן בי כח יותר. שכאשר האדם מצמצם עצמו כפי כחו בגודל העבודה עד מקום שידו מגעת, ועל זה המקום שאין כח האדם מגיע ושולט שם, כמו בהולדה שמוכרחה להיות ע"י שכחה והעלם, אז יכול האדם להשען על הטענה לך לאומן שעשאני, היינו שהשי"ת יגמור בעדו לטוב^רלד. וממילא האדם הזה יראה שאין דבר בעולם מבלעדי אלהים, אך לכל חפץ יש לו התחברות להשי"ת שהוא ברא כל ומנהיג את כל ומושל בכל, והאדם מצדו אין לו שום כח בפני עצמו. ולזה פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שהיה מבורר ברזא דשמא דא, והיה שומר הברית חי וקיים הוא לעולם, ואין מידת הדין יכולה לפגוע בו, ולא יחול עליו שום קטרוג, ואף על השלא מדעת שלו, מאחר שרואה יחוסו^רלה, איך שכל דבר הוא מהשי"ת, א"כ למה ישלח השי"ת תחת ידו דבר שאינו מתוקן, מאחר שבירר את עצמו כפי כחו, ויכול לומר לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. ולזה אליהו דהוא פנחס ממונה על ספר יחוסן של ישראל, כדאיתא בש"ס קידושין (עא.)^רלו. וכענין הזה מצינו באאע"ה שבעיבור הראשון של הגר נאבד ממנו היחוס עד שאמר בעצמו הנה שפחתך בידך וגו', והיה נדמה לו שהזרע שהשפיע בה נאבד כי עבד אין לו חייס, כדאיתא בש"ס (יבמות סב), ובעיבור השני כתיב ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו, והוא שנתוודע לו יחוסו, אז ידע שלא נאבד ממנו כלל. וזהו שאמר לו השי"ת, אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, והוא שינטור לעולם את זה השם המרמז על צמצום, שכל עניניו יהיו בדעת ובחשבון שהוא ברזא דברית, שהוא גמר חתימת השם שד"י, כדאיתא בתנחומא (סדר לך) ואם את בריתי תשמור אז תהיה תמים, והוא שיהיה לך התחברות ודבקות להשי"ת, כדכתיב (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך: