Beit Yaakov on Torah, Lech Lecha 48/בית יעקב על התורה·לך לך מ״ח

אהתהלך לפני והיה תמים. להבין הענין הוא, שאף כי אמר לו השי"ת אני הנה בריתי אתך, שזה מורה שהוא דבוק בהשי"ת אף בלי שום פעולה מצדו, אכן הלשון "לפני" מורה שהאדם מצדו יכיר איך שהוא דבוק בהשי"ת, לזה צריך האדם לפעול ולעבוד. והוא, כי באמת אין בכח שום אדם לנטות מרצון השי"ת וכדכתיב (מלאכי א׳:י״א) ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה. אך רזא דפני ה', שמורה על כבוד השי"ת, וכדכתיב (יונה א׳:י׳) כי מלפני ה' הוא בורח, והוא שגם יונה ידע שהשי"ת נמצא בכל מקום, ואין מקום שיאמר האדם שיסתר ויחביא את עצמו מהשי"ת ח"ו. אכן הוא ברח מלפני ה', שמרמז על כבודו יתברך, שהכרת כבודו ית' הוא רק במקום יישוב בני אדם, שהברואים מכבדים אותו והם בנייחא, אבל בים ובמדבר שאין שם בני אדם שיכבדוהו אין שם הכרת כבודו ית', והאדם הבא שם הוא מוטרד עד שאינו מכיר כלל אם נמצא גם שם כבודו יתברך. לכן ברח יונה מפני ה' לים, ששם אין דעת האדם מיושבת עליו, וכדאיתא בזוה"ק (לך פה.) ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', ושם מסיים שהנביא ודאי ידע כי אי אפשר לברוח מפני השם, אלא שרצה לברוח מארץ ישראל כדי שלא תחול עליו הנבואה בחוץ לארץ. ובזהר תרומה (קעא.) מדייק לשון מלפני ה' ולא כתיב לפני וז"ל, אלא ודאי הכי הוא מלפני דהא רוח נבואה לא אתיא מגו שכינתא אלא מלפני אינון תרין דרגין דנביאים דקא שריין על שכינתא, ומההוא אתר דחיל למהוי תמן בארעא קדישא ועל דא מלפני. ובש"ס (תמיד לב.) יורדי הים אין דעתן מיושבת עליהן, ולזה אין שם הכרת כבודו יתברך, וכדאיתא במכילתא (בא) ובתנחומא (ויקרא) שיונה אמר לא מצינו בים כבודו^רלז. וזה הוא הענין שהשי"ת אמר לאאע"ה ואני הנה בריתי אתך, היינו מצדי אתה דבוק אף בלי שום פעולה כלל, אכן אם תרצה להשיג כבוד ה' בתפיסת שכלך, ואתה את בריתי תשמור, ובזה יבחרו יראי ה', שאף כי יראו בחוש שכל מעשי האדם ותחבולותיו הם מהשי"ת אף הנעשה בלי דעת, אבל הם מצדם אין רוצים בזה, אך עושים מעשיהם בהשכל ודעת בכל אשר יפנו^רלח. וזה הוא שנאמר לו (לך יז) לתת לך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען. והוא, שאצל האומות נקרא רק ארץ כנען בלבד, שאחר שהראה להם השי"ת שאין בכח האדם לעבור על רצון השי"ת אינם עובדים אותו. ובישראל נקרא ארץ מגוריך, שאף כי הם דבוקים בהשי"ת אף בלא דעת, מ"מ הם מצדם לא יחפצו בזאת, אך לעבוד את הש"י תמיד לקדש את עצמם מדעת, עד אשר יבאו ע"י עבודתם למקום שיראו איך הם דבוקים בהשי"ת אף שלא מדעת^רלט. וע"ז מרמז מצות מילה שעומדת לאדם בתמידיות אף בשעה שאינו עובד את השי"ת מצדו, וכענין דאיתא בש"ס (מנחות מג:) בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, כיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו^רמ: