Beit Yaakov on Torah, Miketz 24/בית יעקב על התורה·מקץ כ״ד

אוישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור. איתא ע"ז בזוה"ק (מקץ קצד:) רבי אבא פתח ואמר רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו וכו' רוצה ה' את יראיו כתיב ולא ביראיו כמאן דרעי ברעותיה לאחרא ואתרעי ליה לאתפייסא בהדיה ובגין כך רוצה ה' את יראיו ולא ביראיו וכו'. היינו שאם היה כתוב רוצה ה' ביראיו, הוה משמע שרוצה את היראים, אכן מאחר שכתוב את יראיו, משמע שהשי"ת נותן רצון בלב היראים לרצות את דעתם. וכן מצינו ביוסף הצדיק, אחר כל הרפתקאות שעברו עליו מקומו לא עזב, מפני שהיה בטוח בהשי"ת שאוהב אותו, וכל אלו המאורעות שעברו עליו בטח לטובתו הם, וכאב את בנו ירצה כן ירצהו השי"ת אחר כל אלין התוכחות. וכן הוה, שאחר שנתגדל יוסף נתברר לו שלא היו לו יסורים כלל מכל אלו המאורעות, כי לגדולתו נצרכו כולם, ומכל אלו הרפתקאות שעברו עליו נעשה אצלו ד"ת שהעמיק ולמד בהם כל ימי שבתו שמה, וזהו דכתיב (זכריה ט׳:י״א-י״ב) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו שובו לבצרון אסירי התקוה וגו'. בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, מדבר ביוסף הצדיק שמבור ריק נעשה אצלו באר מים חיים נבועים, ע"י שהיה נמצא בו דם ברית והוא גודל הצמצום שהיה בו ביוסף, שצמצם כל רצונותיו וכחותיו לכבוד שמים. שובו לבצרון אסירי התקוה. תקוה הוא מלשון (יהושע ב׳:י״ח) תקות חוט השני, והוא שיש לישראל קו שמחוברים תמיד בהשי"ת שאין לו שום הפסק, כמו שנתברר אחר שהתודע יוסף אל אחיו שמעולם לא נסתר יחוסן של ישראל. שהרי יוסף היה חי, והוא מברר כל הכחות שנמצא בישראל שהם מלאים פנימיות קדושה ואין בהם דבר רשות. ראובן מורה על שהיה בו כח הראיה, והוא ברר אותו שראייתו מלא קדושה. יהודה מורה על השמחה שהיה בו, ויוסף ברר אותו ששמחתו הוא שמחה של מצוה, ואין באחד מכל השבטים דבר רשות^קלט, ורק על הגוון נדמה להם שכלם נאבדו ואין להם תקוה. וגם יעקב אבינו היה לו מיחוש זה, וכמו שאמר (מקץ מג) ואני כאשר שכלתי שכלתי, ונדמה ליעקב אבינו ולכל השבטים שעומדים ומתוכחים עם שר עכו"ם המושל במצרים ויראו מפניו, אבל אח"ז נודע להם שהוא יוסף הצדיק מתחלה ועד סוף ולא שר מצרים, ולפני אחיהם הדורש טובתם היו עומדים. וזהו ראיה לכל סבלנות ישראל שהוא רק על הגוון אבל באמת גואלם חי^קמ: