Beit Yaakov on Torah, Noach 12/בית יעקב על התורה·נח י״ב

אנח איש צדיק. בתנחומא (ר"פ נצבים) זש"ה הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקנה, הפך במעשיהם של דור המבול לא היתה להם תקומה שנאמר וימח את כל היקום. אבל ישראל נופלים ועומדים, וכן הוא אומר (מיכה ו) אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, לכן נאמר הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד. הענין בזה, כדאיתא במסכת שבת (סג:) מאי דכתיב (קהלת י״א:ט׳) שמח בחור בילדותך וגו' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, עד כאן לדברי תורה מכאן ואילך למעשים טובים. היינו, כי דברי תורה שהם נקיים ובהירים יכול להמשיך אותם בגודל התפשטות, אבל מצות ומעשים טובים שהם תלוים בפעולה גולמית ע"י אברי הגוף, צריכים להיות בחשבון גדול ואחר בירורים רבים. כי הנה תכלית מעשה המצות הם להתפשט ולהרחיב כבוד שמים בכל הויות העולם, וכמ"ש בש"ס סוטה (יד.) מאי דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לאדם להלך אחר השכינה אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. ובספרי (פ' עקב פסקא מט) ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו, וכי אפשר לו לאדם לעלות למרום ולידבק באש וכו' אלא מה המקום נקרא רחום אף אתה הוי רחום וחנון. ולפי שתכלית התחלקות והתפשטות המדות הוא כדי להיטיב לבריותיו מרוב חסדו יתברך. אכן אצל השי"ת כל המדות הם בבהירות גדול, לפי שאינו קשור ואדוק בשום פרט מהם בזה יותר מלאחרת, כי כל הבריאה אצלו הוא כדברים של מה בכך, שאינו מוכרח לשום דבר, שח"ו לא נתוסף בו שום תועלת בבריאת העולם, וכדאיתא (בסידור התפלה), אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם. אבל כשהמדות מסתעפים בכח פעולות אדם, אזי יוכל להסתעף ולהתפשט בהם, עד שהרגלים מאותה מדה יהיו ממחריבי קרתא, כיון שהאדם נטוי ואדוק באיזה פרט מהמדות מצד נגיעה שלו, וכל מה דעביד לגרמיה הוא דעביד, ויוכל להתפשט באותה מדה עד קצה האחרון שלא יתן מקום למדה ההפכיית לה^סח. ולכן בכל מה שתלוי בפעולה אף מצות ומעשים טובים, אמר הכתוב, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, היינו שיאחוז דרכו בפלס ובמשפט, להיות כל פעולותיו נקיים משמץ נגיעה, שלא יהיה נטיה מצדו לשום מדה יותר מלאחרת שכנגדה, ואזי הוא מובטח שרצונו הוא רצון קונו המשולל מכל מדה, שהכל אצלו כדברים של מה בכך, ונקשר רצונו עם עומק רצון הש"י שיש לו באותה פעולה^סט:

בוזהו הטעם שכל המצות נקראים שבת וכדאיתא בזוה"ק יתרו (פח:) מאי שבת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי^ע. לפי שאור השבת הוא רומז, שאחר שהאדם עובר בהתפשטות של ששת ימים, שרומזים על ששת המדות, צריך שיקשר ויחבר כל התפשטות המדות לעצם הרצון, שלא יתרחק בשום אחת מהמדות מצד נגיעתו שאזי יצא לחוץ מגבול רחוק מכוונת הרצון. וזהו מורה מצות שבת שהוא מבטל כל כח הפעולה שלו ומוסר כל נגיעתו ושובת מלפעול שום דבר הרשות^עא. ומטעם זה איתא בש"ס שבת (קנ.) חשבונות של מה בכך מותר לחשבן בשבת. כלומר דבר שאינו נטוי ואדוק לאותה פעולה מצדו רק כדברים של מה בכך מותר גם בשבת. וע"ז רומז מאמר הש"ס ברכות (יד.) כל הלן שבע ימים בלא חלום נקרא רע, רק חלום הוא ג"כ מעין אור השבת שמקשר עלמא תתאה בעלמא עילאה, כדאיתא בזוה"ק ויצא (קמט:) ואי תימא הכא בחלום וכי מה רשו אית לחלום בהאי אלא הכא אתכליל דרגא בדרגא דרגא עלאה בדרגא תתאה וכו' וכדאיתא (ברכות נז) ששבת וחלום הם אחד מששים לעוה"ב ולנבואה, ומרמז שבכל היקף שבעה, מי שאינו מקשר התפשטותו שבששת המדות לעצם הרצון והולך חשכים נקרא רע, לפי שנאחז במדה פרטית כפי שרירות לבו הרע ומתרחק מאד מעצם הרצון^עב:

גובזה יש הבדל בין ישראל לאומות העולם, שעם ישראל הם נאצלים ממקור הרצון עצמו, ולזאת נמצא בהם כח התקשרות עלמא תתאה בעלמא עילאה, להשיב כל המדות למקורם ולחברם בעצם הרצון, לפי שאינם קשורים בשרשם בשום פרט מהמדות רק בעצם רצונו יתברך, וממילא גם רצונו יתברך נקשר עם רצונם, עד שכל מעשיהם ופעולותם נמצאים והולכים אחר עומק הרצון העליון המשולל מכל מדה, ואינם מתפשטים בשום מדה רק כפי שמאיר להם עומק רצונו יתברך השיעור והגבול שיתפשטו. אבל האומות, הם מקבלים כל חיותם וכחם רק מהשבעים שרים של מעלה, כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ח.) שהם כחות המדות, שכל אומה נאחזת בכח אחד פרטי מהמדות שהוא השר שלה, ומשם נמשך אופיא של כל אומה ואומה שמתפשטת בכח מדתה כפי שרשה לאין קץ, לפי שאין בהם ענין השבת לקשר ולחבר כל פרטי המדות להרצון העליון ע"י כח הצמצום הנקרא ברית, שיוכל לשוב ולהתהפך ממדה למדה ההפכית לה, ולהגיע להרצון המנושא ומשולל מכל המדות^עג. וזה פי' הכתוב (דברים ד) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, היינו שכל כחם ואופיא שלהם הוא כח איזה פרט וחלק מכחות הרצון העליון שהוא השר שלהם. וכשהם מתפשטים בכח מדתם יותר מדאי אזי השרים אינם בנייחא, לפי שמשתקעים באותה המדה והחלק באין מעצור, עד ששוב אינם יכולים לצאת ולחזור להרצון. ועי"ז ממשיכים עמהם את השר שלהם בלבוש רחוק לעשות בכחו היפך מהרצון, ואין שליטה ויכולת ביד השרים עצמם להסיר את רצונם מלהתפשט כל כך, לפי שאין להאומות כח הצמצום שהוא המקשר והמחבר כל המדות להרצון העליון עלמא תתאה בעלמא עילאה. ולכן אין רצון המלאך נקשר עם רצונם שיוכל להסיר מהם תאות לבם. וכן אצל אבימלך כתיב שאמר לו המלאך (בראשית כ׳:ו׳) ואחשוך גם אנכי אותך מחטו לי ע"כ לא נתתיך לנגוע אליה. ובזוה"ק (ויקרא ח.) מחטו חסר אל"ף כתיב מאי קאמר בגין דחטאה לאו בחילא רברבא דממונא קיימא. אלא הכי אוליפנא בחובי עמא לתתא אתעבר רברבא דילהון דלעילא משולטניה הה"ד ואחשוך גם אנכי אותך לרבות לגרמיה. מחטו לי בגין דלא ישתכחו גבאי כההוא מחט דנעיץ בבשרא, דלא תגרום את בחובך לאעברא לי משולטני ויקוצון בי כהני קוצין דנעיצין בבשרא. והכוונה שבשעה שהאומה מתפשטת בכח מדתה למטה, החטא נוגע גם בהשר שלה למעלה, שהוא שורש הכח והחלק מהקדושה שמתייחס לאותה אומה, לפי שהפרט ההוא מהקדושה, בשעה שהאומה מתפשטת למרחוק חוץ מהגבול, נפרד ביותר מאור הכללי ומתרחק מאד מעצם הרצון להתלבש בלבוש מהופך מהרצון. כי מאחר שיורד משרשו למעלה האור הכללי ונשתקע בכח הפרט שנמצא בו, עי"ז נעשה פירוד בינו לבין הרצון העליון, שהוא אור כללות המדות כלם, וממילא כשהשי"ת מתהפך ממדה למדה ובוחר בכח פרט מדה אחרת, אזי מתבטלת אותה האומה משרשה^עד, וע"ז כתיב הפוך רשעים ואינם כלא היו. אבל בישראל כתיב ובית צדיקים יעמוד, שאף שנופלים יש להם תקומה, לפי שנאחזים בעצם הרצון, היינו בכללות המדות כלם ולא בחלק לבד, וכדכתיב (ירמיהו י׳:ט״ו-ט״ז) לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. פירוש שאינם אחוזים בשרשם באיזה חלק רק בכלל הרצון, ולכן בכל אופן שההנהגה מתהפך ממדה למדה יש להם תקומה, כי הם נמשכים והולכים עם עומק הרצון כפי מה שמאיר להם כל שעה איך להתפשט. ובאיזה מדה שהשי"ת בוחר להיות נמצא, שם הם דבוקים עמו. ואף שכל שבט ושבט מדוגל בכח מדה מיוחדת לשרשה, שמטעם זה נקראו שבטים לפי שמסתעפים כענפים בדרכים מיוחדים שונים זה מזה^עה, בכל זאת אב אחד לכלנו, והוא מדת יעקב אבינו ע"ה שמחברם יחד^עו, ולזאת אם איזה שבט מתנשאת במדתה לפי שעה אין בזה התנגדות לשאר שבטים כלל כי עת לכל חפץ, וכל שבט יודע הגם שלפי שעה בחר השי"ת בכח מדתה, מ"מ צריך לאחוז בצמצום שלא ישיג גבול המדות של השבטים האחרים^עז:

דאבל אצל האומות כשמתנשא לפי שעה כח המדה של איזה אומה, מיד הם מעוררים מלחמה בעולם, ואותה אומה טוענת אשר היא העיקרית בעולם וכלם טפלים לה, וחפצים להתגבר על השאר ולכבוש אותם שיהיו נכנעים תחתיה, שתהא כח מדתה בלבד מתפשטת ושולטת בעולם, שלא ליתן מקום לכחות המדות של שאר האומות כלל. וכל זה לפי שאין בהם ענין הצמצום, לשום מעצור לרוחם ולאחוז כל המדות בהתמזגות רק בהתפשטות להרחיב גבול כח מדתם שנאחזים בה לאין שיעור, עד שמשתקעים ונטבעים באותה מדה לעשות היפוך מעומק הרצון והקדושה של אותה מדה בשורש. אבל בית ישראל יש בהם מדת ברית, היינו כח הצמצום, שעל ידו הם מקשרים כל הרצונות להרצון העליון ומחברים עלמא תתאה בעלמא עילאה, ועליהם הוא אומר ובית צדיקים יעמוד. וזה ענין מה שפתח בזוה"ק (נח נט) אלה תולדות נח ר"ח פתח (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ת"ח כל ישראל אית להו חולקא לעלמא דאתי מאי טעמא בגין דנטרין ברית דעלמא אתקיים עליה כו' כגוונא דא נח לתתא קיימא קדושה הוה דוגמא דלעילא דכתיב והקימותי את בריתי אתך, ועד דאתקיים ביה ברית לא עייל לתיבותא, בג"כ כתיב אלה תולדות נח נח איש צדיק הכי הוא ודאי כגוונא דלעילא. הכוונה, שמי שיש בו כח הצמצום הנקרא ברית, הוא מקשר עלמא תתאה בעלאה, וזה מרומז בכפילת השם נח נח, שנח דלתתא הוא כגוונא דנח דלעילא. היינו שאין רצונו נטוי מהרצון העליון, וכדאיתא במדרש רבה (נח פ' לו) נח נח כל מי שנכפל שמו יש לו בעולם הזה ובעוה"ב (ועיין לקמן ענין יג):