Beit Yaakov on Torah, Vayechi 38/בית יעקב על התורה·ויחי ל״ח

אויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך וגו'. היינו שראה שכל הבנין מההסתר שהיה אצלו מקודם, היה כדי שיאיר אח"כ הישועה ביותר הארה. כי ההסתר שהיה תחלה פעל כל כך גודל ישועה עד שגם זרעו נכנסו למנין השבטים כמו שמבואר לעיל. וכן הוא הענין מכל ההסתרות שישראל סובלים מהם, ואחר כך כשמאיר השי"ת אזי רואים מפורש אשר בלתי ההסתר שמקודם לא היה באפשרי להשיג ישועה כזאת^קלג. ועל ענין כזה רומז הארת המצוה של פדיון הבן, כמו שרמזו ז"ל במד"ר (וישב פד) אמר הקב"ה אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף שהם חמש סלעים לפיכך יהיה כל אחד ואחד מפריש ערך בנו חמש סלעים וכו' וכן איתא במד"ר (במדבר ד) אתם מכרתם בכורה של רחל וכו' לפיכך יהיה כל אחד פודה בנו הבכור. וענין מכירת בכורה של רחל, הוא מה שאירע לפעמים להאדם פעולה שאינו רואה שיצא ממנה כבוד שמים, וביותר יש זה ההסתר אצל אדם בהטפה ראשונה שלו שהולכת בזרם מאד ואינו רואה בה שום אור, שאינה מולידה מביאה ראשונה, עד שנדמה לו מאין יבא עזרי ח"ו, והביאה ראשונה אף שאינה מולדת אבל היא עיסה לכל ההולדות, וכדאיתא בזוה"ק (פ' נח ס:) שאינה נעשית כלי עד שתקבל מבעלה. וכ"ה בזוה"ק (משפטים ק.) האי רוחא דשביק בה בעלה. ובלידת הבכור מתעוררת הטיפה הראשונה להוליד^קלד. ולפי הנראה היה צריך להיות פדיון הבן גם בבכור מהאב, ומה גם לפי הטעם המפורש בהכתוב בפ' קדש (בא יג) והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים וגו'. ושם נהרגו בכורים מן האב ג"כ, וא"כ למה זה תלוי מצות פדיון הבן דוקא בפטר רחם. אלא הענין הוא, שהארת זאת המצוה של פדיון הבן הוא ענין אחד עם הארת הגאולה של ישראל ממצרים שהיה בחצות הלילה, כדכתיב (שמות י״ב:י״ב) ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים וגו':

בוענין הישועה הזאת שהיתה בלילה הוא, כי לילה רומז כמו דאיתא בזוה"ק (במדבר קכ:) בשעתא דליליא עאל ושלטא אילנא תתאה דתליא ביה מותא פריש ענפוי ומכסייא לכלא וע"ד אתחשך וכל בני עלמא טעמין טעמא דמותא וכו'. היינו שבלילה נזרעים כל פעולת אדם בהשורש, כענין זריעת הגרעין בארץ, וכמו בהגרעין נרקב ממנו מתחלה הקליפה החיצונה העבה והגסה, ואחר כן עולה הרקבון בהקליפה הקלושה שאינה עוד עבה כל כך כמו החיצונה, ובכל פעם נרקב ממנו יותר עד שמגיע הרקבון גם להסלת שבו, ואז מתחיל הגרעין לצמוח מחדש ביתר שאת ממה שהיה מלפנים. והנה אם היה נרקב הגרעין לגמרי בלי שום השארה כלל, א"כ מהיכן מחזיר לצמוח מחדש, ואם הצמיחה מחדש הוא מאין ומאפס, א"כ למה מצמיח דוקא מזה המין שנזרע, וגם מדוע צומח מחדש דוקא בזה המקום שנזרע. אלא ודאי שנשאר בהגרעין איזה נקודה, והוא נקודת הרצון ית' הנמצא בכל דבר. כי באמת אינו נרקב ונתבלה מהגרעין הנזרע אלא כל מה שיש בו מתפיסת אדם, אבל נקודת הרצון ית' שיש בו אינו נתבטל לעולם, ומזאת הנקודה נמשך צמיחה מחדש. כן הוא נמי בכל פרט נפש. וזהו דאיתא שם, בשעתא דלילא עאל וכו' וכל בני עלמא טעמין טעמא דמותא, היינו שבתחלה נתבטל מן האדם כל הפעולות הגסים שהיה נדמה לו בהם כחי ועצם ידי, ואח"כ נתבטלו ממנו גם הפעולות שהם מזוככים קצת, עד שמגיע חצות לילה נתבטל מהאדם אפילו הטוב שיש בו מצד תפיסתו, ולא נשאר בו כי אם נקודת הרצון ית' הנמצא בכל נפש מישראל. וזהו ענין זריעה שאומרים (בקריאת שמע שעל המיטה) בידך אפקיד רוחי, שמוסרים נפשם ומפקידים אותו ביד השי"ת, וזאת הנקודה נקרא בזוה"ק (לך פג.) קוסטא דחיותא, וממנה מקים השי"ת להאדם ומברר אצלו כל הפעולות למפרע, ונעשה להאדם מחדש אור כדאתמול. כי אם היה נתבטל ח"ו גם זאת הנקודה, אזי היה מגיע לו העדר, כי לא היה לו במה להקים:

גכי כמו שיש בכלל ישראל נקודה אחת כללית שחי לעולם הנקראת בזוה"ק (שם) קוסטא דחיותא, אשר ממנה נתעורר התחית המתים של כלל ישראל, וזה הקוסטא דחיותא מהכלל ישראל הוא אליהו הנביא שהוא חי וקיים עמנו, כדאיתא בגמ' (ב"ב קכא:), ומאליהו יתעורר תחית המתים בכל ישראל, כמאמרם ז"ל (סוטה מט:) ותחית המתים בא ע"י אליהו זכור לטוב^קלה. וגם באדם אחר מיתה נשאר ג"כ הבלא דגרמי שנשאר עם האדם בקבר, כדאיתא בזוה"ק (שלח קסט.), וזה נמצא בכל פרט נפש, אשר ממנה נתעוררו כל האברים של האדם, אשר אינו נעדר לעולם. ועל זאת הקוסטא דחיותא רומז בנה של רחל, כדאיתא בתנא דבי אליהו (רבא יח) פעם אחת היו רבותינו ושאר חכמים חולקים זה עם זה ואמרו מהיכן אליהו בא, זה אמר מזרעה של רחל וזה אמר מזרעה של לאה, עד שהן חולקין זה עם זה באתי עליהן ועמדתי לפניהן ואמרתי להן, רבותי אין אני באתי אלא מזרעה של רחל, ואמרו לי תן סימן לדבריך אמרתי להן ולא כתיב ביוחסין של שבט בנימין (ד"ה א יח) ויערשיה ואליהו וזכרי בני ירוחם. ואמרו לי לא כהן אתה, ולא כך אמרת לה לאשה האלמנה (מלכים א י״ז:י״ג) עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונה, אמרתי להן אותו תינוק בן יוסף היה וכו'. הרי שהקוסטא דחיותא שאינו נעדר לעולם בא מזרעה של רחל, ומזאת הקוסטא יחדש השי"ת כל הויית הבריאה, ועליה אינו שולט שום קטרוג. ועל זאת הקוסטא דחיותא רמזו ז"ל במדרש (ויצא עג) משנולד יוסף שטנו של עשו וכו'^קלו, היינו כי בכל השבטים יש מקום לקטרוג על עשו, אבל על יוסף בנה של רחל, היינו על הקוסטא דחיותא, שהוא נקודת הרצון ית', אין שום מקום לקטרוג כלל^קלז, ולזה יתעורר ממנה כל התחיה. וכן מתעורר בחצות לילה אצל כל פרט נפש מישראל, כי בלתי התעוררות זאת הקוסטא דחיותא היה האדם נעדר לגמרי, כי מהיכן היה יכול לחזור ולהקיץ, מאחר שטעם טעמא דמותא, רק שהשי"ת מניח במכוון זאת הנקודה אצל האדם כדי לעורר אותו ממנה ולברר אותו למפרע, עד שמאיר לאדם לעורר אותו. ועל זאת הקוסטא דחיותא המתעוררת בחצות הלילה רומז בנה של רחל:

דוזה הוא שהישועה של ישראל במצרים היה בחצות לילה, כי שם היו נכנסים ישראל כל פעם יותר בתוך הגלות עד שנתערבו לגמרי, כדאיתא במדרש (בשלח סא) שהיה קטרוג מה נשתנו אלו מאלו וכו'. ובשעת היציאה ממצרים היו במדרגה התחתונה, עד שאם היה הגלות עוד רגע לא היה עוד במה להוציאם והיו נשארים שם לעולם. כי ההסתר מהגלות היה נוגע ממש בזאת הקוסטא דחיותא של ישראל. לכן אם היה ח"ו הגלות עוד רגע היה מתגבר ההסתר ח"ו על זאת הקוסטא דחיותא ג"כ, ולא היה עוד מצד ישראל במה להוציאם. כמאמרם ז"ל (הגדה של פסח) אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו'. לזה כתיב ויהי בחצי הלילה וגו', היינו בזה הזמן שהיו ישראל כל כך במדרגה נמוכה, אז עורר השי"ת הקוסטא דחיותא של ישראל, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים, כי אין בהם קוסטא דחיותא, לזה נתבטלו לגמרי, שאין להם במה להקימם. משא"כ בכורי ישראל, אף שעל הגוון לא היה ניכר אז שום חילוק, אכן בישראל יש קוסטא דחיותא שעל ידה יכולין להקימם ולברר כל הפעולות שלהם גם למפרע ולהאיר להם מחדש, אבל בכורי מצרים שאין בהם זאת הקוסטא נתבטלו בזה הזמן של חצות לילה לגמרי אפילו מהאב. ולכן אף שבמצרים הרג ה' כל בכור גם מן האב, מכל מקום מצות פדיון הבן בישראל הוא רק בבכור מן האם, כי כל ישועה המתעוררת רק על ידי הקוסטא דחיותא נקראת נוקבא. כי המקום של זאת הקוסטא דחיותא הניח השי"ת דוקא בהגוף, והגוף לגבי הנפש הוא כערך נוקבא לגבי דכורא כדאיתא בזוה"ק (לך פה: תרומה קמו: פקודי רנט:). וכל זמן שרוחש עדיין איזה נקודה מהנפש בהגוף אז נקרא גם הגוף דכר, ואינו מעורר אז השי"ת זאת הקוסטא, רק כשנסתלק הנפש לגמרי אזי נעשה הגוף כולא נוקבא. וזה הוא בחצות לילה, בעת שלא נשאר אצל ישראל כי אם זאת הקוסטא, ועל הגוון לא היה ניכר שום הבדל בינהם, אז התעורר השי"ת להנהיר זאת הקוסטא, והאיר ממנה למפרע בכל הפעולות של ישראל, נמצא שהתחלת הישועה נבנה מהנוקבא. והולדה של בכור נבנה גם כן מזאת הקוסטא. כי בתחלה בעת שהטיפה היתה בתוך הדכר, היתה הטפה גם כן דכר, ואחר שנזרעה בהנוקבא נתבטלה בהנוקבא ודומה שנתהפכה לנוקבא, כי נתבטלה שם ונעשה קרובה להסריח ולהתבטל, אכן באמת לא נסרח ונתבטל ממנה אלא כמה שיש בה מתפיסת אדם, אבל נקודת הרצון ית' הנמצא בהטפה שנתהפכה לנוקבא לא נתבטל הכלל, כי מאחר שמצמיח הש"י מזאת הנוקבא דכר הרי שלא נתבטלה לגמרי, וזה הדכר הנולד מהטפה הוא גם כן על יד הקוסטא דחיותא הנקרא בכורה של רחל שנשאר בה, כי זאת הקוסטא דחיותא מברר למפרע שלא נתבטל מישראל שום דבר:

הלזה איתא במדרש תנחומא (ויגש) יפה נוף משוש כל הארץ זה יוסף הצדיק. ובתקוני זוה"ק (תיקון חד ועשרין דף נב.) יפה נוף משוש כל הארץ איהו ז' יום השביעי ודא צדיק וכו'. ובזוה"ק (ויגש רו:) יפה נוף וגו' דא יוסף הצדיק וכו', היינו כמו שהגוף מברר ומחזיק כל האילן, כך נתבררו על ידי הקוסטא דחיותא כל הפעולות של ישראל גם למפרע. אכן כל זמן שהשי"ת אינו מעורר זאת הקוסטא דחיותא וההסתר מתגבר כמו שהיה במצרים, שהיה דומה שהם שוים לגמרי למצרים, זה נקרא אתם מכרתם בכורה של רחל, וכל ירידת מצרים לא היה אם לא על ידי מכירת בכורה של רחל. וכן הוא בכל בכור פטר רחם, שהטפה היה דומה שנאבדה לגמרי ונעשה ממנה נוקבא, זה הוא ענין מכירת בכורה של רחל. ואחר ששובר השי"ת ובוקע את ההסתר ומעורר את הנקודה, ומראה שלא נתבטלה להנוקבא כי נולד מהטפה דכר, על זאת הישועה רומז מצות פדיון הבן. ולכך תלוי נמי זאת המצוה בפטר רחם, כי עיקר מכירת בכורה של רחל הוא רק בזמן שזו האשה לא ילדה עדיין כלום, אז דומה לגמרי שנעשה מן הטפה נוקבא, כי שמא לא תוכל להוליד. ואז הוא לגמרי כמו שהיה במצרים, שהיה דומה שהם שוים לגמרי למצרים, אלא שבמצרים היה מכירת בכורה של רחל בהכלל, וכל ישראל היו צריכין לזאת הישועה של הנוקבא, ובכל פטר רחם היא זאת הישועה בפרט. אבל כשאינו פטר רחם, שאשה זו כבר ילדה פעם אחת אפילו נפל, מ"מ אין עוד ההסתר כל כך גדול, שהתקוה לא נאבדה כל כך מן האדם, מחמת שראה כבר שהיא יכולה להוליד. ועיקר הגלות הוא שנדמה שהכלי מבטל את האור ושנתבטל האור בתוך החשך, אכן כשנגלה פעם אחת שהכלי אינו חשך כל כך ואינו מסתיר כל כך שוב אין התקוה נאבד כל כך. ואפילו היא טפה ראשונה מן האב, מכל מקום אין בה כל כך מכירת בכורה של רחל. כי עיקר מכירת בכורה של רחל הוא רק כאשר נאבד ח"ו התקוה לגמרי כמו שהיה במצרים, שהיה נראה אז שנתבטלו ונתערבו לגמרי עמהם, ולכן תלה מצוה זו ביציאת מצרים כדכתיב שם, כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. היינו שהישועה של פטר רחם הוא ממש ענין אחד עם יציאת מצרים, אלא שביציאת מצרים היה שורש הישועה בהכלל ישראל ובפטר רחם הוא בהפרט, אבל הוא מעין הישועה של יציאת מצרים, וכל הישועות הם זכר ליציאת מצרים. אבל כשאינו פטר רחם הוא כל ההסתר כמו הגלות שאחר יציאת מצרים, שאי אפשר עוד להיות כל כך קטרוג מה בין אלו לאלו וכו', כי ניכר גם על הגוון החילוק בין האומות לישראל, ולכך משבח הכתוב מאד יציאת מצרים, משום שהיה מקום טומאה ביותר שאין מלאך יכול לכנוס לשם כדאיתא בזוה"ק (וירא קיז.). לזה היה במצרים עיקר מכירת בכורה של רחל, וכאשר מעורר השי"ת משם הקוסטא דחיותא יש בזה רבותא גדולה. אבל בכל הגלויות אין עוד בזה כל כך רבותא, מאחר שיש עם ישראל ד"ת, והמאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים הולך תמיד עם ישראל, ואי אפשר עוד שיהיה ח"ו כ"כ מכירת בכורה של רחל. וכן גם כשאשה זו כבר ילדה, אין עוד בזה כל כך מכירת בכורה של רחל, וממילא אין בהישועה גם כן כל כך רבותא, ולפיכך תלה זאת המצוה רק בפטר רחם:

וויען שזאת המצוה רומז על הארת הישועה המתעוררת על ידי הקוסטא הנקרא בכורה של רחל, לכן כשצוה השי"ת (בא יג) קדש לי כל בכור פטר כל רחם וגו', כתיב שם בזאת הפרשה, ויאמר משה אל העם וגו' מצות יאכל וגו' והעברת כל פטר רחם לה' וגו'. היינו שמתחלה אמר משה לישראל מצות מצה, כי הארת מצות מצה הוא כמו הארת בכורה של רחל, שמסלק כל התקיפות, כדכתיב במנשה (מקץ מא) כי נשני אלהים את כל עמלי וגו'. היינו שאינו רוצה רק כמו שהשי"ת העמיד אותו בלי שום התנשאות, וחמץ מורה על התנשאות. ולהגיע להישועה של פטר רחם צריכין מקודם לסלק כל מיני תקיפות והתנשאות, רק לצמצם עצמו בנקודת הרצון ית'. ועל זה הצמצום רומז מצה. לזה אמר משה רבינו זאת בתחלה, ואחר כך והעברת כל פטר רחם וגו'^קלח, כי כל התעוררות הקוסטא דחיותא, שהוא בכורה של רחל, הוא רק אחר ההתבטלות של האדם. כמו שבכל לילה אחר שנתבטלו כל החושים של האדם בהשינה עד שקרוב להעדר, וזהו בחצות לילה, אז נתעורר זאת הקוסטא שהוא בכורה של רחל. וזהו שאמרו ז"ל בגמ' (ב"ב קכג.) ראויה היתה הבכורה לצאת מרחל, היינו שלא יהיה שום הסתר מקודם, רק שיהיה בהתגלות הקוסטא דחיותא בלתי מכירת בכורה של רחל שמקודם, אלא שזכתה לאה ברחמים, היינו כמו שביארנו לעיל החילוק בין אורו של יהודה לאורו של יוסף, כי אורו של יהודה הוא תקיפות לבקוע הסתרות, ואורו של יוסף הוא שעל הגוון ג"כ לא יהיה הסתר^קלט. ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה, היינו שהחזיר הקב"ה לה, שכל התחלת ישועות יתעוררו מבניה של רחל, כדאיתא בתנא דבי אליהו רבא (פ' יח) אותו תינוק בן יוסף היה, ורמז רמזתי לעולם שאני יורד תחלה לבבל ואח"כ יבא בן דוד. היינו שמתחלת הישועה יתעורר הוא, משום שאליהו הוא הקוסטא דחיותא של ישראל, ואף דכתיב (ד"ה א ה) יהודה גבר באחיו, מ"מ איתא בזוה"ק (וישלח קעה.) ויעקב אהדר וקשר ליה לימינא בגין דמערב אצטריך לקשרא ליה לימינא ואע"ג דאיהו בן אוני סטרא דדינא קשיא בן ימין איהו דהא בימינא אתקשרת וכו'. היינו שכל התחלת ישועה יתגלה מבניה של רחל. וכמו דאיתא בגמרא ב"ב (שם) בעי מניה ר' חלבו מר' שמואל בר נחמני כתיב (בראשית ל׳:כ״ה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו' מאי שנא כי אתיליד יוסף, אמר ליה ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף שנאמר (עובדיה א׳:י״ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. איתביה (שמואל א ל׳:י״ז) ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, אמר ליה דאקריך נביאי לא אקריך כתיבי דכתיב (ד"ה א יב) בלכתו אל צקלג נפלו עליו ממנשה וגו'. ולכן נמי יליף ר' מאיר (קידושין יז.) הענקת עבד עברי ריקם ריקם מבכור, מה להלן חמש סלעים אף כאן חמש סלעים. כי הענקת עבד עברי מורה על הבירור למפרע שלא היה צריך מעולם להיות עבד^קמ, ופדיון הבן של הבכור רומז נמי שהשי"ת מברר ע"י הקוסטא דחיותא את האדם למפרע, שכל מה שהיה נדמה לו בתפיסתו משולל אור גם שם היה מלא אור כדכתיב (בראשית כ) ואת כל ונוכחת, וכמו שביארנו במקומו ובענין המועדים:

זוזהו נמי הענין מבני יוסף מנשה ואפרים. כי בהתחלת הישועה, כאשר השי"ת מתחיל לעורר הקוסטא דחיותא מהגוף, בעוד שההסתר הוא בגודל התגברות בקצה האחרון, שהוא חצות לילה, אז בראש אשמורה התיכונה מתחיל להאיר אורו של מנשה. ואחר שמנהיר בתפיסת אדם לגמרי, אז מאיר אורו של אפרים. כמו שמצינו ביהושע שהיה מאפרים, ואמר שמש בגבעון דום (יהושע י׳:י״ב), כי ישועתו הוא ביום. וזהו שהשיב לו ר' שמואל בר נחמני דאקריך נביאי לא אקריך כתיבי, דכתיב בלכתו אל צקלג נפלו עליו ממנשה. היינו בהתחלה בעת שעדיין חשך בתפיסת אדם ואינו מרגיש בהישועה אלא מעט מזעיר אז נקרא מנשה, כדכתיב (בראשית מ״א:נ״א) כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי, היינו שמשולל עוד תקיפות. וכן מצינו בנסים שנעשו לגדעון (שופטים ו ז) היה בלילה כמו שנאמר שם, ויהי בלילה ההוא ויבא גדעון וגו' ראש אשמורה התיכונה. והארת אפרים מתחיל ביום, היינו שכבר מרגיש האדם היטב שנתפשט הארת הקוסטא דחיותא אצלו על כל האברים, כדכתיב בראשית (שם) כי הפרני אלהים בארץ עניי. ולכך בתולדה הוא מנשה עיקר הבכור, כי הארת מנשה הוא תמיד בראשונה, ואח"כ בא הארת אפרים. אכן יעקב אבינו שכל את ידיו ועשה את אפרים לבכור, כי מצד תפיסת הבריאה עיקר הישועה הוא רק מהארת אפרים, משום שבהארת מנשה המתחלת טרם אור הבקר אין האדם מרגיש עדיין כלום, כי היא למעלה מהתפיסה ואין זאת מצד האדם אור כלל. אמנם מצד השי"ת הוא עיקר האור דוקא הנקודה הראשונה, אף שאינו עדיין בתפיסת אדם, ועל דרך שמצינו בגמ' (ברכות נח:) גוליירין יורדין ומתגרין במלחמה וגבורים יורדין ומנצחין, הרי שעיקר הניצוח מן המלחמה מתחיל דוקא מן החלשים: