Beit Yaakov on Torah, Vayechi 6/בית יעקב על התורה·ויחי ו׳

אויחי יעקב וגו'. זה שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך וגו'. שבת היינו שם ה' הנמצא בכל דבר, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) מאי שבת שמא דקב"ה. כי בכל הדברים שבעולם השאיר לו הש"י כח לבלי יוכל שום אחר זולתו לפעול, כדי שיהיה ניכר יתרון הבורא מהנבראים, וזה נקרא שבת. וכמו שבשבת אסור לנבראים כל המלאכות, והבורא ית' מוריד גשמים ומפריח טללים. וזהו הוא דאיתא במדרש רבה (נשא פ' ח) בשעה שאמר הקב"ה זכור את יום השבת וגו' אמרו האומות איזה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים את יום השבת. ובפסיקתא דעשרת הדברות איתא, שיכבדו יום גנוסיא שלו. היינו כי הכרת מלכותו נקרא שבת, ואיזה מלך אינו רוצה שיהיה ניכר כבוד מלכותו. וזהו אם תשיב משבת רגלך, היינו שהאדם ישוב מלעשות דבר נגד השי"ת מפני כבוד ה', כי מכיר כבוד מלכותו ית' בלבו ומפניה יכנע. כי השורש מכל איסור לא תעשה הוא עבודה זרה, היינו שעושה זר מעשהו ונוטה מרצון השי"ת, וזהו ניקח מפני שאינו חושב לכבד שם כבוד מלכותו ית', זה הוא עבודה זרה ממש. ע"ז אמר הכתוב, אם תשיב משבת רגלך, לרמז בזה שיקבע האדם שם ה' גם במדרגה היותר תחתונה שהוא בבחינת הרגלים, שהדעת אין בהם, מפני שהם רחוקים מהדעת שבראשו יותר מכל אברי הגוף, וגם שם יהיה נקבע כבוד ה', ומעצמם יבינו שאף שלא מדעת לא ימשכו לילך במקום שהוא נגד רצון השי"ת^כד. עשות חפציך ביום קדשי, קדושה הוא דבר הקיים לעד ואינו לפי שעה, ועל זה כתיב עשות חפציך ביום קדשי, היינו שידע האדם להבחין ולדחות מה שאינו רק לפי שעה מפני חיי עולם, על דרך שאמרו ז"ל (ברכות סא:) לידע אינש בנפשיה אי צדיק גמור הוא, היינו לידע במחשבתו ובמעשיו אם יצמח מהם חיי עולם. וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד. היינו שידע האדם שחייו אינו כאגב וטפל, רק חייו הם חיי עולם. ועיקר זאת ההכרה הוא דוקא בשבת, כי בימות החול עוסק האדם בחיי שעה ג"כ, אבל שבת מורה שלא יביט האדם על חיי שעה, וידע שעיקר הוא חיי עולם הנמצא בתמידות. אז תתענג על ה', על ה' מורה, שיפעל האדם אצל השי"ת כל מה שיחפוץ. וזהו, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, שהוא נחלה בלי מצרים, וכמבואר (שבת קיח.) לא כאברהם וכו' ולא כיצחק וכו' אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כ״ח:י״ד) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה וגו'. היינו, כי אברהם ויצחק היה כל אחד מברר מדתו. אברהם אבינו היה מדתו מדת חסד, לכן היה מברר הקבלות לבלתי יקבל שום טוב בלתי רצון השי"ת. כי אברהם אבינו ע"ה היה מכוון לימינא דקב"ה, ואם רחש לבו איזה יראה היה ברור לו שמה' הוא, כי מצדו לא היה בלבו בלתי אהבת ה', ולכן כשהיה חפץ לעזוב איזה טובה שם לא היה צריך לברר. ויצחק אבינו היה מדתו מדת גבורה, לעזוב כל חמדת עולם הזה, לכך היה צריך לברר במקום שעזב טובה, אבל בקבלת טובה היה נקי ומבורר ולא היה צריך לברר כלום, וממילא כשעלה בלבו איזה אהבה לא הוצרך לברר עצמו בה. וזהו דאיתא בזוה"ק (חיי קלג.) מ"ש דכתיב ביה ביצחק ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וגו' דהא כל בני עלמא רחמי לנשייהו מאי שנא ביצחק דכתיב ביה ויאהבה אלא ודאי וכו' אע"ג דאברהם רחים לה לשרה לא כתיב ביה ויאהבה אלא ביצחק ואי תימא ויאהב יעקב את רחל סטרא דיצחק דהוה ביה קעביד וכו'. ויעקב אבינו היה צריך לברר בכל ענינים קודם כל מעשה בכל צדדיו הן במדת אהבה הן במדת היראה^כה, והש"י נקרא אצלו והנורא כדאיתא בזוה"ק (יתרו עט.) האל הגדול הגבור והנורא, מאי והנורא דא יעקב, דכתיב ויעקב איש תם כתרגומו גבר שלים שלים בכלא, היינו שעומד תמיד מוכן להטות עצמו כפי רצון השי"ת, כדאיתא עליו בזוה"ק (קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דא יעקב^כו. והנה אף שנראה לעיני אדם שמדרגתו קטנה ממדרגת אבותיו, וכמו שנראה נמי בעת שמדבר הנביא מקטנות קוראם בשם יעקב, מי יקום יעקב כי קטן הוא (עמוס ז׳:ב׳), וגם השם יעקב מורה על קטנות המדרגה מלשון עקב. אמנם באמת זה גדול שבכולן, מאחר שהאיר השי"ת עיניו בכל פרטי ענינים וקוראו ישראל, והוא כי ה' עמו, וכדאיתא בכתבי האר"י הקדוש ז"ל (עץ החיים שער הכללים פרק י) יעקב הם אותיות יבקע וגם אותיות קביע, וכדאיתא בזוה"ק (אמור דף קד.). היינו שנקבע אהבת ה' בלבו ובוקע כל הסתרות, עד שנתאחדו על ידו שמים וארץ. שמים מורה על בהירות, וארץ מורה כל מיני טובות של עולם הזה^כז, ויעקב אבינו בעבודתו איחד אותם ביחד, וממילא נגמר על ידו כל הבריאה, כדאיתא במדרש רבה (בחקותי לו) ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל (ישעיהו מ״ג:א׳) ר' פנחס בשם ר' ראובן אמר הקב"ה לעולמו, עולמי עולמי אומר לך מי בוראך מי יוצרך, יעקב בוראך יעקב יוצרך ככתוב בוראך יעקב יוצרך ישראל וכו'. והוא כמו דאיתא בזוה"ק (ויצא קנד:) ומקדמת דנא הוה קב"ה בני עלמין וחריב לון כיון דאתא יעקב מניה אשתכללו עלמין ולא אתחרבו כקדמיתא, הה"ד כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל וגו'. היינו שעיקר עולם התיקון התחיל מיעקב אבינו ע"ה^כח:

בכי כל הענין מעלמין דאתחרבון היה שהיה משוללי התכללות, ומי שעמד במדת החסד לא היה יכול להתמשך ממנה ולהתהפך למדת הגבורה, וכן העומד במדת הגבורה לא היה יכול להטות למדת החסד. ויען שאין לשום מדה מצד עצמה כלום בלתי מה שנמדד לה מהשי"ת, ולזה נקראו מדות. וכל הויות המדה עם הנאחזים בה הוא רק כל עוד שיאיר הש"י בתוכה, אבל כשהשי"ת מוציא אורו ממדה זו ומלביש את האור במדה אחרת להנהיג בה את העולם, ואין בכח הנאחזים במדה הראשונה להתמשך ממנה ולהתהפך אל מדה האחרת, אזי נתבטלו כל הנאחזים בה. אבל כאשר נמצא בהנברא מאור הבורא, אזי יש התכללות המדות ויכולין להתהפך בכל פעם לאיזה מדה שמאיר השי"ת, וזה נקרא עולם התיקון שקיים לעד, משום שיש בו התכללות המדות^כט:

גוזהו נמי שנשתברו לוחות הראשונים ולוחות האחרונים נתקיימו, כדאיתא בזוה"ק (ואתחנן רסא.) בקדמיתא גבורה דלא פסק והשתא כלא כחדא, בגין כך הכא באלין עשרת הדברות כלא רשים בוא"ו ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה ולא תחמוד וכו'. היינו כי הלוחות הראשונים היו בלא התכללות, כי לא כתיב שם וא"ו אצל כל דבור ודבור שיהיה מוסיף על ענין ראשון, אבל בדברות האחרונות נאמר בוא"ו להורות על התכללות, שמוסיף על ענין ראשון ומחבר הכל ביחד, וכמו שנתבאר בפ' ואתחנן^ל:

דוכן הענין גם אצל האבות, אף שאברהם אבינו ויצחק אבינו ע"ה היו גם כן כוללים מכל המדות, מכל מקום אצל אברהם היה בולט יותר מדת החסד וביצחק היה בולט ביותר מדת הגבורה. אמנם ביעקב אבינו ע"ה נגמר השלמות בתכלית האמצעות והתכללות, כי נקרא תפארת שכולל חסד וגבורה. וזה רומז נמי השם ישראל, שאינו מושרש ומדובק בשום דבר, ובכחו להתהפך בכל רגע מדרגא לדרגא כאות רצון השי"ת^לא. וזהו שלא כטבע הבריאה, כי כפי מערכת הטבע, מי שדבוק באיזה מדה אי אפשר לו להתהפך תיכף ומיד למדה אחרת. משא"כ יעקב אע"ה נקרא נחלה בלי מצרים, להורות שאין אצלו שום מצר וגבול, כי לבו דבוק בשורש העליון במקום מעלה האמיתי, אשר שם יתאחדו כל התחלקות המדות. ובזה נגמר התכלית מעולם התיקון והתחיל ממנו לחדש כל הבריאה. והיה בהשבטים כח האבות, ראובן נגד אברהם בחסד, ושמעון נגד יצחק בגבורה, ולוי נגד יעקב כלול משניהם. ויהודה התחיל לחזור לראשית הבריאה והיה נגד אדם הראשון, כמבואר במדרש (נשא יד) ובזוה"ק (בראשית נה.) וגרעו מאדם ע' שנין וסליק לון קוב"ה לדוד ועל דא שבח דוד ואמר (תהילים צב) כי שמחתני ה' בפעלך וכו'. וכדאיתא בזוה"ק (בראשית נה:) שזה אמר דוד המלך ע"ה על אדה"ר. וזהו שמרמז הכתוב בחשבון שני חייו של יעקב שבע שנים וארבעים ומאת שנה, מחשב תחלה פרטי שנותיו ואח"כ הכלל, משא"כ בשאר אבות, באברהם כתיב (בראשית כ״ה:ז׳) מאת שנה ושבעים שנה וחמש וגו' וביצחק כתיב (שם לה) ויהיו ימי יצחק מאת שנה ושמונים וגו'. וגם באמהות נאמר הכלל קודם. אלא שהכתוב רומז בזה יקרות מדתו של יעקב אבינו, שלא קבל מעולם מתחלה בכלל על סמך שיברר אחר כך בהפרטים, אלא שהיה מביט תמיד מקודם בכל פרטי מעשיו אל ה', לכן נמנו תחלה פרטי שנותיו ואחר כך הכלל^לב: