Hilchos Amirah LeNochri·Obligation to Protests Non-Jew Working for Him·Obligation to Protest When Seeing Him Work Voluntarilyהלכות אמירה לנכרי משו״ע אדה״ז·חובת המחאה לנכרי שעושה בשבילו·לב. חובת המחאה כשרואהו עושה מעצמו

אא
יש אומרים שנכרי העושה מאליו בשביל ישראל אדעתא דנפשיה קעביד ואין צריך למחות בו¹¹⁰³. ולכן נכרי המלקט עשבים מעצמו ומאכיל לבהמת ישראל אדעתא דנפשיה קעביד ואין צריך למחות¹¹⁰⁴ (מהדו"ב רמג בתחלתו).

בב
כי העושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא, מאחר שלא אמר לו כלום אלא אדעתא דנפשיה, דהיינו נכרי דעלמא שיודע שלא יפסיד, ומצפה לקבל טובת הנאה בודאי בעד עמלו בלי שום ספק ודעתו סומכת על זה, שאם לא כן לא היה עושה בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל היום. ואין חוששים (לומר שעושה אדעתא דישראל, ולכן צריך למחות בידו כשרואהו עושה מלאכה בשבילו¹¹⁰⁵) אלא בקבלנות, שהישראל אמר לו בפירוש לעשות, כמו בכלים לכובס ושליחת אגרת ולא קצץ¹¹⁰⁶, דאף שלא אמר לו לעשות בשבת והוא עושה מעצמו למהר מלאכתו (להשלים קבלנותו) אין זה מועיל כלום, הואיל וכל עשיית המלאכה אינה אדעתא דנפשיה בודאי, כל שאין דעתו סומכת עליו לקבל שכרו בודאי¹¹⁰⁷, אלא אדעתא דישראל לקיים מאמרו ולמלאות בקשתו, ומשום הכי מיקרי עשייתו בשבת אדעתא דישראל (מהדו"ב רמג ד"ה וה"נ ס"ל).

גג
ויש אומרים¹¹⁰⁸ שאפילו נכרי שעושה בשביל עצמו, ואפילו בבית הנכרי, צריך למחות בו. ומכל שכן כשעושה לצורך הישראל, אם עושה בשל ישראל בחנם¹¹⁰⁹, דהיינו בטובת הנאה. ומה שהעושה בשכר, דהיינו קבלן שקצץ, אינו צריך למחות בו אפילו כשרואה בשבת עושה מלאכה¹¹¹⁰, היינו כיון שלא יוכל למחות, שעל פי דין אינו יכול לכופו שלא לעשות בשבת, שהקבלן מלאכה דידיה הוא לעשותה מתי שירצה (קו"א רנב, ה ד"ה והנה לפי).

דד
ויש פוסקים¹¹¹¹ שהכריעו לאסור כשעושה בשל ישראל ובשביל ישראל, אף שעושה מאליו דעבד אדעתא דנפשיה, שיודע שיקבל טובת הנאה בעד זה¹¹¹². אבל כשעושה בשביל נכרי מותר בכל אופן, ולא חששו כלל לעצי הישראל, אף שרואה ושותק (קו"א שם).

הה
ואף שאסור לישראל לומר לנכרי טול חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת¹¹¹³, מכל מקום אם הנכרי עושה מעצמו המלאכה לצרכו בכלים וחפצים של הישראל אינו צריך למחות בו כשרואהו (שוע"ר שז, לה), שלא אסרו אלא האמירה, אבל לא למחות כשרואהו¹¹¹⁴ (קו"א רנב, ה ד"ה והנה לפי).

וו
ואם עושה מעצמו בשביל ישראל ובבית ישראל¹¹¹⁵ אין צריך למחות אלא כשעושה בשל ישראל, ולא כשעושה בשלו. ולא קיי"ל כדעה האוסרת, משום דרוב הפוסקים פליגי עליה (קו"א שם).

זז
ולכן נכרי העושה מלאכה בשבת משלו מאליו בלא אמירת ישראל, אפילו בבית ישראל בשביל ישראל, כגון שמבעיר מדורה מעצים שלו בשביל שיתחמם הישראל כנגדה, או שמדליק נר שלו בשביל שישתמש ישראל לאורה, אין צריך למחות בידו, דכיון שהוא עושה מאליו בודאי הוא עושה לטובת עצמו שיודע שלא יפסיד, ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה¹¹¹⁶ (שוע"ר רנב, י).

חח
אבל אם מבעיר עצים של הישראל ומדליק נר הישראל, אע"פ שמכיון שעושה מאליו בודאי דעתו על טובת הנאה שיקבל מהישראל, מכל מקום כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו וידליק נרו בשבת, והוא עושה כן מדעת עצמו והישראל רואהו ושותק לו, אם כן מבין הנכרי מדעת הישראל שזה נוח לו ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל, לפיכך צריך למחות בידו¹¹¹⁷ אפילו שלא בבית ישראל (שוע"ר שם), שלא ידליקנו בשבילו. ואם מיחה בנכרי המשרתו בביתו ולא השגיח בו (אע"פ שמותר לו להשתמש לאור הנר שמיחה בו¹¹¹⁸, מכל מקום) חייב הוא לגרש מביתו את הנכרי הזה שאינו שומע לו ומדליק או מבעיר בשבילו בשבת¹¹¹⁹ (שוע"ר רעו, ג).

טט
וכן אם שכר הנכרי שיסיקנו לו בכל יום ויום כל ימות החורף והסיקו גם בשבת כשאין הקור גדול¹¹²⁰ הרי זה כעושה מעצמו ואינו צריך לצאת מביתו¹¹²¹, אלא שלכתחלה צריך למחות בו (שוע"ר רעו, טז).

יי
וכן אם הנכרי בא מעצמו להסיר הפחם שבראש הנר, צריך למחות בידו אם עושה בשביל ישראל, כיון שהנר הוא של הישראל (שוע"ר שז, ז). וכן אם הנכרי מביא תבואה של ישראל ובאים מעצמם לפנותה לתוך אוצרו, צריך למחות בידם, שכיון שהתבואה שלו, אם יראה וישתוק, לדעתו הם עושים¹¹²² (שוע"ר שז, לז).

יאיא
וכן אם ליקט נכרי עשבים (לבהמתו¹¹²³) והאכיל (גם) לבהמת ישראל אין צריך למחות בידו¹¹²⁴, ואע"פ שמן הסתם ליקט גם לצורך ישראל אין איסור בליקוט זה כלל, כי כל נכרי העושה דבר מעצמו בודאי מתכוין הוא לטובת עצמו שיודע שלא יפסיד. ובלבד שלא יהיו עשבים של הישראל אלא של הנכרי או של הפקר (שוע"ר שכה, כ).

יביב
והטעם שצריך למחות בידו, אף שהנכרי עושה מעצמו בלא אמירה אליו, אינו משום גזרה שמא יאמר לו, כמו שמטעם זה אסור ליהנות ממלאכתו¹¹²⁵, אלא משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו¹¹²⁶ ושלוחו כמותו, דיש שליחות לנכרי לחומרא¹¹²⁷ (קו"א רסג, ח ד"ה והענין).

יגיג
וכן שפחה השכורה לשנה עושה מעצמה להשלים קבלנותה שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות¹¹²⁸ הצריכות בבית, בדליכא אמירה דישראל כלל (מהדו"ב רמג ד"ה והכי נמי).

ידיד
ואף שבעושה מעצמו אמרינן שעושה בטובת הנאה שיודע שלא יפסיד לאחר זמן¹¹²⁹, משא"כ כאן לא תקבל עוד השפחה יותר ממה שקצצו תחלה. מכל מקום אין סברא כלל לחלק בין דעתו על טובת הנאה שקיבל כבר ובין דעתו על מה שיקבל. וגם העושה מאליו יכול להיות דעתו על מה שקיבל כבר¹¹³⁰ (קו"א רנב, ה ד"ה והנה).

טוטו
וכיון שדין השפחה הוא כדין העושה מעצמה, לכן הגבינות שעושות השפחות בשבת בחלב של ישראל, כיון שעושות מחלב שלו והוא רואה ושותק להן הן מבינות שהוא חפץ בכך ולדעתו הן עושות, ולכן צריך למחות בידן¹¹³¹ (שוע"ר שה, לד).

טזטז
אמנם לדינא נקטינן כדעת המתירים¹¹³² בנכרי העושה מעצמו, שלמדו מנכרי שבא לכבות מעצמו שאין צריך למחות בידו¹¹³³ (מהדו"ב רמג ד"ה והנה מהר"ם).

יזיז
יש אומרים¹¹³⁴ שאף נכרי המלקט ומאכיל בהמת ישראל אינו זקוק לומר לו אל תלקט, כמו בנכרי הבא לכבות דליקה¹¹³⁵. ואף שהמאכיל לבהמת ישראל דמי למסיבה שרובה ישראל¹¹³⁶, מ"מ כיון דהנכרי אדעתא דנפשיה עביד לא מיקרי גופו נהנה כלל, דהנאה ממילא אתיא מהנכרי דעביד לנפשיה, משא"כ במסיבה דאסרו להשתמש לאורו שגופו נהנה, כמו שנתבאר לעיל. ואם מערים ישראל בכך אסור¹¹³⁷, היינו כיון דאיכא חשש אמירה לנכרי¹¹³⁸ (מהדו"ב רמג ד"ה וס' התרומה).

יחיח
ויש אומרים¹¹³⁹ שאם ליקט נכרי עשבים לבהמת ישראל דמי להדליק נר דאסור¹¹⁴⁰, דכיון שמאכיל לבהמת ישראל ניכר בזה שמתכוין בשביל ישראל. ואע"ג דעביד אדעתא דנפשיה, מכל מקום מה שמאכיל לבהמת ישראל ה"ל כגופו נהנה¹¹⁴¹ (מהדו"ב רמג ד"ה וספר התרומה).

יטיט
ובזה יש להחמיר כדעתם¹¹⁴², מאחר שנהנה בשבת באכילת בהמתו, דהוה ליה כגופו נהנה אם ליקט לישראל (מהדו"ב רמג ד"ה והנה מהר"ם).

ככ
ואם ליקט נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו מאכיל אחריו ישראל את בהמתו¹¹⁴³ דהיינו שעומד בפניה שלא תוכל לנטות אלא דרך שם¹¹⁴⁴ כמו שהוא בכל דבר האסור בטלטול¹¹⁴⁵, ואף עשבים אלו אסורים בטלטול כיון שנתלשו בשבת¹¹⁴⁶. והוא שאין הנכרי מכירו, אבל אם מכירו אסור לו אפילו לעמוד בפניה כדי שתאכל מהם בשבת, גזרה שמא ירבה הנכרי ללקוט בשביל בהמתו, אם יאכילנה מהם (שוע"ר שכה, יז).

כאכא
אבל אם ליקט נכרי עשבים (לבהמתו) והאכיל (גם) לבהמת ישראל אין צריך למחות בידו¹¹⁴⁷. ואין איסור במה שמאכיל הנכרי לבהמת ישראל מעשבים שליקט בשבילו, שכאן אין גופו ממש נהנה מזה לא גזרו חכמים, אלא אם כן הוא עצמו עומד בפניה כדי שתאכל, אבל לא על מה שהנכרי מאכילה ביון שמתכוין בזה לטובת עצמו (שוע"ר שכה, כ).

כבכב
וטעם החילוק הוא, כי לענין איסור מוקצה, בליקט לבהמתו ואחר כך האכיל לבהמת ישראל, אמרינן דלא מיקרי גופו נהנה משום הכי. משא"כ בליקט גם בשביל ישראל אמרינן דמיקרי גופו נהנה (מהדו"ב רמג ד"ה וספר התרומה).

כגכג
במה דברים אמורים כשהנכרי עושה כן דרך מקרה (שאין הדבר ידוע בבירור שליקט גם בשביל ישראל כי שמא ליקטן לעצמו ואחר כך נמלך ליתן לבהמת ישראל), אבל אם רגיל לעשות כן צריך למחות בידו, שכיון שבודאי הוא ליקטן בשבילו גזרו חכמים אף על מה שמאכיל הנכרי מהם לבהמת ישראל¹¹⁴⁸ (שוע"ר שכה, כ).

כדכד
ויש לומר שאפילו הסוברים שצריך למחות בנכרי העושה מלאכה מעצמו לצורך ישראל בשל ישראל¹¹⁴⁹, לא אסרו אלא כשגוף הישראל נהנה. ואף שאין לומר שגוף הישראל נהנה שהרי אסור לו ליהנות¹¹⁵⁰, מכל מקום הנכרי מתכוין שיהנה גוף הישראל בשבת ואדעתא דהכי עביד, ויש לומר דמהאי טעמא נמי צריך למחות¹¹⁵¹ (קו"א שה, א ד"ה ובשגם).

כהכה
ומה שאסרו בגבינות שעושות השפחות¹¹⁵², התם מיירי לענין לאכול הגבינות בשבת, שכיון שעושות כדי ליהנות מהן בשבת צריך למחות בהן (מהדו"ב רמג ד"ה עי' אליה רבה).

כוכו
ולכן אם הנכרי אינו מדליק נר חדש אלא מוסיף שמן בנר של ישראל, או מוסיף נר על נר שדולק כבר¹¹⁵³, אינו צריך למחות¹¹⁵⁴, שאינו נקרא גופו נהנה, וכיון דעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד לקבל טובת הנאה (מהדו"ב רמג ד"ה ומהאי טעמא).

כזכז
ומכל מקום מותר לו למחות בו¹¹⁵⁵, ואין בזה משום כיבוי, שעל ידי מחאתו גורם מהירות הכיבוי (שוע"ר רעו, ה).

כחכח
ואפילו לדעת האוסרים, אם שכח כיסו עליו עד שחשכה¹¹⁵⁶, אומר לנכרי לשומרו, ואם מביאו הנכרי מעצמו אין צריך לומר לו כלום¹¹⁵⁷ (שוע"ר רסו, יח).

כטכט
וכן אם מצא ארנקי בשבת¹¹⁵⁸ מותר לומר לנכרי לשומרו¹¹⁵⁹, ואם מביאו מעצמו אין צריך לומר לו כלום (שוע"ר רסו, כ).

לל
והטעם הוא, דכיון שצוהו לשמור והוא מביאו מיד, אדעתא דנפשיה קעביד להקל טורח שמירתו כל היום. ואף אם עושה בשביל ישראל אין צריך למחות כשעושה מעצמו לפי דעת הרבה פוסקים¹¹⁶⁰ (קו"א רסו, ח).