Ibn Ezra on Leviticus 14/אבן עזרא על ויקרא י״ד

אאמר וידבר ה׳‎. כי יחל תורת המטהר ואמר ר׳‎ יונה הספרדי המדקדק כי נרפא נגע הצרעת מן הצרוע הוא הפוך והיה ראוי להיותו נרפא הצרוע מנגע הצרעת ולמה נהפוך דברי אלהים חיים בעבור חוסר דעתנו והלא שם כתוב כי נרפא הנתק טהור הוא ועוד כי נרפא הנגע:

אוטעם והובא. כמו חביריו כי אחר שיסור נגע הצרעת לא ירצה להביא מה שמחוייב:

אויצא הכהן אל מחוץ למחנה. אף על פי שטהרו הכהן לא יכנם אל המחנה או במדינה עד שיתן טהרתו וישלם כל אשר צוה:

בויצא הכהן. איננו כהן גדול והנה נתברר פירוש או אל אחד מבניו הכהנים:

אולקח למטהר. הכהן יקח משלו ויש אומר המצורע יתנם ותי״ו התפעל מובלע בדגשות הטי״ת והוא על משקל איש מתהלל:

בשתי צפרים. כל עוף יקרא צפור והנה יקח כל עוף שימצא:

גחיות. ולא מתות:

דטהורות. שלא יקח מהטמאות:

הועץ ארז ואזוב. הוא הגדול וקטן במיני הצמחים והעד מדברי חכמת שלמה ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה. והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים והנה גם הם כדמות פסח מצרים:

אוצוה הכהן ושחט. כהן אחר או ישראל ויש אומרים המצורע והוא רחוק:

באל כלי חרס. כמו על, וכן אל הנער הזה התפללתי:

גמים חיים. לקוחים ממקום נובע:

אוטבל אותם. הארז והשני והאזוב:

בעל המים. שהדם מעורב עמם:

אוהזה. מהדם המעורב אחר טבול גם הצפור החיה והנזכרים:

בעל פני השדה. מקום שאין שם יישוב שלא תדבק הצרעת. וההזיה בשלשתן או באזוב לבדו כטומאת המת:

אוכבס. וגלח את כל שערו. כלל:

בורחץ במים וטהר. בערב כמשפט ואחר כן שב לפרש כי זה יהיה אחר ימים שבעה וכן היה משפט שבעה של מרים ופרט כי יגלח את כל שערו ביום השביעי וביאר כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וזאת המלה קרובה מגזרת גב:

אואת כל שערו. שער הרגלים ויש אומרים אף זרועיו ושוקיו והחזה:

אשני כבשים וכבשה אחת. בעבור היות נגע הצרעת מוסר על מעשה הלשון על כן יקריב כבש אחד לעולה כמשפט כל העולה על הרוח ואחד אשם כמשפט כל אשם ונקבה לחטאת כמשפט כל חטאת ושלשה עשרונים כמשפט עשרון לכבש:

בולוג אחד. מדה ואין לו אח וטעם אותם הכבשים והכבשה גם זה האשם גם זאת החטאת לכהן חוץ מהאמורים:

אעל תנוך. טעמו ידוע ממקומו והנה המטהר מהצרעת שהוא בגוף כמו הכהן שימלא ידו כי העון כמו הצרעת בנפש והבהן מקום חבור והוא עקר כל המעשים והימנות בעבור כח הצד הימין והתנוך זכר לשמוע אשר צוה:

אעל כף הכהן השמאלית. היא כף הכהן המטהר רק כן דרך צחות בלשון הקדש והעד הפסוק הבא אחריו:

אלפני ה׳‎. אל פתח אהל מועד:

אעל דם האשם. שהוא תנוך ובהונות:

אועשה הכהן את החטאת. היא הכבשה כתורת כל חטאת:

אוהעלה. את העולה. הוא הכבש ומנחתו שהוא עשרון ויש אומרים שכל המנחה יקריב לעולה ובתחלה האשם שהוא החמור:

בוטהר. אז יהיה טהור ככל הטהורים:

אדל. יש בגוף כמו דלות ורעות אשרי משכיל אל דל ככה דל בן המלך ויש דל שאין לו ממון:

אוידבר ה׳‎ אל משה ואל אהרן. החל לבאר צרעת הבית:

אוטעם כי תבאו אל ארץ כנען. כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ כי המקדש בתוכם והכבוד בתוך המקדש:

בונתתי. הדבר תלוי בנתינת ה׳‎:

אובא אשר לו הבית. מצוה שיבא אל הכהן:

אופנו את הבית. בעל הבית וכל אנשי ביתו. וטעם לשון רבים לפנותו מהרה:

בבטרם יבא הכהן. כי עוד יסגיר הבית בעבור הספק וטרם בואו ספקו:

אשקערורות. אין אחות למלה הזאת ולא נדע אם היא מרובעת כפולה האות האחרון או מחמשת אותיות ופירושיה לפי טעם המקום יש אומרים כדמות סימנין או חוטין ויש אומרים שהיא מלה מורכבת מטעם ותשקע האש. ורורות מגזרת רר בשרו וזה רחוק:

בומראיהן. ומראה כל אחד מהם שפל:

אוחלצו את האבנים. יסירו וכן חלצני ה׳‎ מאדם רע:

באל מקום טמא. שלא יקחם משם אדם שיהיו ניכרים שהם טמאים:

אואת הבית יקציע. מגזרת מקצעות וכן מר ואהלות קציעות וטעמו פצולות ויש אומרים שיפצלו המקצוע ואין זה נכון כי כבר פשה נגע בבית רק יקציע כל הבית:

בוטעם מבית. מבפנים:

גהקצו. מגזרת קצה כי קצתו ההו׳‎ למעלה הסירו לבדו:

אוטח. הפך יקציע והוא מגזרת טחים אותו טפל:

בומלת ולקחו והביאו. רבים במהרה:

גועפר אחר יקח. בעל הבית שירצה לדור בו:

אואם הנגע ישוב ובא הכהן אחר חלץ. אחר שחלץ ואחרי הקצות את הבית בתחלה:

אונתץ את הבית. בצווי. וכן והוציא והקרוב שסגור יהיה שבעת ימים רק הכתוב אחז דרך קצרה והעד והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו בראשונה ובשנייה:

איטמא עד הערב. אחר שירחץ בשרו כמשפט:

אוהשוכב. חמור על כן יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ולא הזכירו הכתוב כי כל שוכב ואוכל הוא בא בבית:

אולקח. בחבירו:

אביום הטמא. ביום שיהיה האדם או הבגד או הבית טמא או טהור: