LeMaan Yeidu Banim Yivaledu·Samarkandלמען ידעו בנים יוולדו·ג. סמרקנד

אסמרקנד
הגענו צלחה לסמרקנד לעיר הישנה — 'אלט שטאט'. פגשתי הרבה מאנ"ש שברחו בעוד מועד מלענינגראד וכבר הסתדרו בדירות. וישנם הרבה דירות לשכור.

בהרה"ת ר' ישעי' האפין ז"ל עזר לי לשכור דירת-עלי' אצל אשה יהודי' זקנה (בוכארקע) במבוי (TUPIK) שקרוב לשוק 'מאחאלא'.

גלשאלתי מר' ישעי', איפה מתפללים פה? ענה כי לבוכארים יש ביהכ"נ להתפלל, אבל אנ"ש מפחדים ללכת שמה להתפלל! וגילה לי ב'סוד' כי בשבת הבאה יקראו בתורה אצל הרה"ח ר' אייזיק קאראסיק שי' כי יש אצלו ס"ת. כמובן שלא חכיתי ל'הזמנה' ונכנסתי לשמוע קריאת התורה — זו היתה השבת האחרונה של חודש אלול תש"א.

דהיות שהימים הנוראים (רה"ש ויה"כ) ממשמשים ובאים וצריכים להתפלל במנין של עשרה לכה"פ (והיות שגם אצל הבעה"ב של דירתי הי' גם ס"ת), התדברתי עם ר' אייזיק — שדר באותו מבוי — כי בראש-השנה יתפללו אצלי בדירה, ואח"כ ביום הכיפורים יתפללו אצל ר' אייזיק — ובתנאי שרקעשרה מתפללים — גברים — ישתתפו במנין.

ההנני זוכר שהרה"ח המפורסם ר' פנחס שרייבער (ראקשיקער) הי' אחד מהעשרה — וכשבאה אשתו של ר"פ לביתי להתפלל אמרתי לה: "במחילת כבודה לעזוב את הבית" — כל כך הי' גדול הפחד!

ו*

זכידוע שכאשר כבש צבא סטאלין בשנת 1939 את פולין, לקח אלפים ורבבות מיהודי פולין והגלם לסיביר לעבודת פרך. אך בשנת 1941 כאשר היטלר התקיף את רוסיא עשה סטאלין ברית שלום עם ממשלת-הגולה של פולין — אבל הלא "אין מלך בלא עם" ואיפה הוא ה'עם' והלא פולין כבושה ע"י היטלר?

חמה עשה סטאלין? שחרר את כל האסירים-הנתינים של פולין שהיו בסיביר (שנשארו בחיים, כי הרבה מהם גוועו בסיביר מרעב, חולי וקור). והיות שהחורף מתקרב, ולהם — לאסירים — אין כל, באו אלפים מיהודי פולין למדינות החמות טשאדזיקיסטאן, אוזבעקיסטאן וכדומה וגם לסמרקנד הגיעו.

טושערו נא בעצמכם! א פוילישער איד, שחי כל השנים בפולין בסביבה יהודית, וכשמגיע יום הכיפורים, האם יהי' אדיש לבלתי יהי' בבית הכנסת לשמוע "כל נדרי"?

יוהנה לפי התנאי עם אייזיק הי' עלינו להתפלל אצלו ביום הכיפורים (אחרי שבראש השנה התפללו אצלי).

יאובכן הסתובבו — הפוילישע אידן — מחצר לחצר לשמוע אולי יגיע לאזניהם קול מתפללים "כל נדרי". וכאשר עברו ליד החצר של ר' אייזיק ושמעו כי מהחצר הזה יוצא קול חזן בניגון "כל נדרי", התחילו לדפוק בשער. וכאשר נפתח השער התמלא כל הבית...

יבאייזיק כבר פחד שיתפללו אצלו למחרת — ביום הכיפורים, וחזרו להתפלל לביתי.

יגוככה התפללו בביתי כל השנה שדרתי בדירה זו.

ידבינתיים הגיעו לסמרקנד גם דודי הר' זוסיא ומשפחתו, דודי הרב ר' חיים לייב זאקס ומשפחתו, משפחת שניאור ועוד.

טוכיון שאני הייתי מן הבאים הראשונים לסמרקנד, הנה כל הבאים אח"כ, עד אשר שכרו דירות קבע לעצמם, האכסניא הראשונה היתה אצלי.

טזדודי ר' זוסיא שכר דירה עם חדר גדול לתפילה.

יז* * *

יטבתחילת בואנו, הי' הכל בזול ובשופי, אך בכל יום התווספו עוד ועוד פליטים שנמלטו לנפשם בעירום ובחוסר כל. האוכלוסיא של סמרקנד התרבתה בעשרות אלפים, והיקרות עולה מיום ליום...

כלדוגמא: בתחילת בואנו הי' מחיר קילו תפוחי אדמה 25 אגורות ובמשך איזה שבועות עלה לחמשה רובל!!! ופרנסה אין!

כאבחדשים הראשונים לבואנו הי' עוד לכל אחד מעט כסף שהביא אתו. או שמכרו הבגדים והמטלטלים שהביאו אתם (כאשר עשיתי אני) או מי שהיו לו מכר חפצים יקרי ערך. אבל לא לכל אחד הי' מה למכור ופרנסה אין — "והווא כפנא"! (לא רעב ללחם רק רעב לכסף. עי' גמ' ב"ב צ"א "אבל מעות ביוקר יוצאין".) החורף הראשון בסמ. הי' די קשה.

כבא) הרעב:

כגהרעב התחיל להראות אותותיו — כל אחד קבל לפי 'כרטיס-מזון' שלש מאות גרם לחם ליום. כמות הלחם שהביאו לחנות למכור לא הספיקה למאות האנשים שעמדו בתור כל הלילה, והיו מעשים בכל יום שבבוקר עזבו את החנות בלי לחם!

כדבשוק הי' לחם לקנות אבל ביוקר מאד!

כהאנשים גוועו מרעב באמצע הרחוב!

כוזכורני, כי בליל ש"ק אחד הביא אלי לביתי דודי הר"ז בחור'ל א' מליטא שכבר שכב ברחוב, ואמר לי דודי: גיב דעם אינגל עפעס עסן! (תן לילד לאכול משהו!) (אח"כ למד הבחור בישיבה שארגן הר"ר חיים שאכנאוויץ ז"ל.)

כזכן זכורני, שבאחד מימי הפסח פגשתי את הרב החסיד הישיש ר' מ"מ דובראווסקי ז"ל (שהי' ידיד אבא ז"ל כי הי' רב בזלאבין) הולך בסימטא א' קרוב לחצר מסוים (שבעליו היו בעלי-אמצעים)... ושאלתיו לאן הוא הולך? וענה לי שהולך בזה החצר אולי יוכל להשיג פה (בחצר זה) חצי מצה!

כחאח"כ פגשתיו בצאתו מהסימטא ושאלתיו: האם השיג את חצי המצה? ויען בשלילה!

כט*

לאם כי בשוק היו מצרכי מזון לרוב, אבל מעות אין, ואין גם איפה להשתכר, כי כל המשרות תפוסות עוד מקודם ומפעלים חדשים לא הוקמו עוד.

לאאני עם משפחתי הסתדרנו ת"ל שלא סבלנו כ"כ מהרעב כמו אחרים, אם כי גם אנחנו אכלנו לחם במדה, אבל ליום השבת, סדרתי — לאכל לחם לשובע!

לבב) הקור:

לגהרבה פליטים ברחו לסמ. מפני שמזג האויר הוא חם גם בימי הגשמים, אבל, כמו להכעיס — הי' המזל שלנו — כי החורף הראשון (תש"ב) הי' קר מאד עם כפור ושלגים שלא הי' ככה זה רבות בשנים.

לד— היו מתושבי המקום ש'האשימו' אותנו שאנחנו הבאנו אתנו את הקור מארופה! —

לההלבושים שהיו לכל אחד היו קלים ולא התאימו לחודשי החורף. גם בבתים הי' קר, כי אין שם תנורים לחמם הבית (גם עצים להסקה הי' יקר מאד), הכל מבשלים על כירה העומדת בחוץ (כמו בזמן הגמ').

לוג) המחלות:

לזהרעב ואי-הנקיון (כי גם מים לא היו ניתנים חנם) גרמו למחלות שונות— ובפרט טיפוס שהיא מחלה מדבקת. גם סמי רפואה הי' קשה להשיג.

לחבתי הרפואה התמלאו חולים עד אפס מקום.

לטפעם (פורים בלילה) כאשר הגעתי לביתי אחרי ההתוועדות, והנה זוגתי תחי' מרגישה לא טוב, גם היא נחלתה בטיפוס. למחרת לקחו אותה לביה"ר ואני לא יכולתי אפי' לבקר אותה, כי יראתי לצאת החוצה מפני ה'אבלאוועס' (כדלקמן) ואחותי אסתר תחי' שגרה אתנו היתה מבקרת אותה.

מאהמלחמה הולכת ברע, היטלר ימ"ש הולך וכובש. מגייסים לצבא! נעשים 'אבלאוועס' — כלומר מלשכת הגיוס שולחים הרבה אנשי-חיל, וחוטפים אנשים ברחובות העיר ומביאים אותם לבדיקה רפואית, הרופאים אינם מדקדקים בבדיקתם ושולחים לחזית (פראנט) כי צריכים לכח אדם — או יותר נכון ל'בשר אדם'!...

מבאח"כ יצא צו רשמי ('פריקאז') שכל האנשים עד גיל מסויים — אף שהי' להם עד אז פטור מצבא — צריכים לעבור בדיקה חוזרת!

מגגם לי הי' פטור (עוד ממוסקבה) אבל בבדיקה החדשה עשו אותי 'ראוילצבא'!!

מדאבל הודות לה' שנתן לי רעיון איך להשתמט מהגיוס ו"אהניא לי שטותא". צריכים היו לרשום את כתובת הבית שהנך דר בו. אני דרתי ברחוב חודשזום במבוי מספר 1 ובית מספר 4 אך ברישום 'שכחתי' — כלומר השמטתי — לאמר להם את המבוי ואמרתי רק מספר הרחוב לבד, וככה נצלתי מהגיוס.

מהבבית חודשזום מספר 4 דר החכם הבוכרי ר' מנחם. .. שהגר לא"י לנחה"ח ופעם בעת ביקורי בא"י, ספר לי ר' מנחם הנ"ל כי כל אותו החורף היו הם מקבלים הזמנות לגיוס על שמי — ות"ל — שהצליח 'הטעות' — "אהניא לי' שטותא"!

מומכיוון שהמלחמה היתה עוד בשיאה, סידרו אנ"ש שבכל ליל ה' אחרי חצות לילה לגמור את כל התהלים בציבור. כמובן, שכל אחד השתתף במבצע לקיים אל תפרוש מן הציבור, אף שהי' כרוך עם סכנה.

מזאני זוכר 'עפיזאדע' אחד.

מחאמירת התהלים היתה בביהכ"נ אשר ברחוב ראמענטאנסקי, ואני דרתי בקצה השני של סמרקנד.

מטקרוב לחצות הלילה לקחתי את הפטור מהצבא וגם הכינותי שטר של שלשים רובל בכיסי.

נבאמצע הדרך, לאור הירח, ראיתי כי איש חיל עם קנה רובה הולך מולי. לחזור אחורנית כבר לא יכולתי. כאשר פגש בי, הנה ראשית צוה עלי להראות לו ה'דאקומענטן', והגשתי לו ה'פטור'. וישאלני: האם אין לך עוד דאקומענטן? והוצאתי לו את השטר של שלשים רובל, ויקח את השטר ויעזב אותי!

נאהודות לקל! כי הי' יכול לקחת את השטר וגם להוביל אותי ללשכת הגיוס.

נבשנה שני' בסמרקנד
לאט לאט, החל המצב הגשמי להשתפר, ובדרך ממילא השתפר גם המצב הרוחני.

נגאחדים מאנ"ש יסדו מפעלי אריגה, והרבה מאנ"ש — וגם אני בתוכם — העמידו מכונות אריגה בבתיהם, און אז עס איז גיווארן פרייליכער בגשמיות איז גיווארן פרייליכער ברוחניות! (וכשנהיה שמח יותר בגשמיות, נהיה שמח יותר ברוחניות!)

נדכידוע פתגם אדמוה"ז: "דו רבש"ע גיב אידן גשמיות און זיי וועלן שוין מאכן פון זיי רוחניות!"

נהחדשו את הישיבה תומכי-תמימים עם כל המחלקות.

נוהרב החסיד והתמים ר' ניסן נעמענאוו ז"ל שהגר מתחלה לטשקנט הגיע לסמרקנד והתחיל לנהל את הישיבה. כמו בשנים קדמוניות בנעוול, ביחד עם הרב ר' זלמן שמעון דווארקין ז"ל, סדרו את הישיבה עם מגידי — שיעור ומשגיחים כמקודם!

נזוזאת להעיר: כי בסמרקנד התאסף קיבוץ גדול מיהודי פולין, ולהיותם נתיני פולין לא עקבה הממשלה אחריהם כ"כ. ובשבילם נעשה גם לנו נתיני רוסלאנד יותר קל!

נחמכיון שאנ"ש התחילו להרויח — החליטו לבנות מקוה חדש 'מודרני'.

נטהמקוה הישן הי' במרתף של השוחט הבוכרי ר' אברהם חיים ז"ל. המים למקוה היו ממימי השלגים של ההרים הגבוהים שבסביבות סמ. וכאשר יצאה השמש, השלגים נמסו ונהפכו למים ועברו הרבה מילין עד בואם אל רחובות העיר להשקות את כל הצמחים והעשבים (כי כל העיר עשוי' יאורים יאורים כי אין גשמים יורדים בסמרקנד, כמ"ש רש"י תחלת מקץ) ואותם המים הגיעו למקוה!

סכמובן כי המים לא היו נקיים כל כך. ואולי עוד פחות מזה... (כמובא בגמ' אודות מי המערות שגזרו על שלשה לוגין מים שאובין) ואין להאריך.

סאולכן, כאשר הורחב לנו, בנינו מקוה חדש, נקי ומודרני — לפי ערך — ממי העיר הנקיים. אף כי כל אחד מאנ"ש ידע כי ככלות המלחמה לא ישאר בסמרקנד, אבל ישאירו לבוכרים מקוה מודרני.

סב* * *

סגהזכרתי למע' שהורי ז"ל עם אחותי גאלדע ואחי יוסף הגרו לצפון קאווקאוו לעיר מאזדאק. אחותי הצעירה, אסתר, גרה אתנו יחד.

סדכאשר השתפר המצב בסמ. רצינו שהורי יבואו לסמ. להיות אתנו יחד (את אחי יוסף, אף שהי' בגיל צעיר, גייסו לצבא ושלחוהו לחזית לאונגארן).

סהאחרי ריבוי השתדלות והתעסקות הגיעו אבי, אמי ואחותי גאלדע לסמרקנד. שכרתי עבורם דירה לא רחוק מביתי ואז עברה אחותי אסתר לגור אתם יחד.

סוובינתיים התחתנה אחותי אסתר בשעה טובה ומוצלחת עם הבחור החשוב יחזקאל לאנגזאם מריגא.

סז*

סחלידת בתנו מרים רייזל שתחי'
כמו שהזכרתי למעלה, במוסקבה עבדתי ב'רעטוש' של פארטרעטן. לעבודה זו צריכים אור חזק.

סטומאחר שגם בביתנו שבמוסקבה לא הי' עוד חשמל, הבאתי מזלאבין לאמפ (מנורה) גדול נומער 30 של קעראסין (נפט) המפיץ אור גדול, ולאור לאמפ כזה יכולתי לעבוד רעטוש גם בשעות הלילה. אך צריכים היו לדעת איך להדליק את הלאמפ הזה.

עבי"ט כסלו תש"ה סדרו אנ"ש לראשונה התוועדות גדולה בחדר גדול שהשיגו בשביל ההתוועדות.

עאלפנות ערב של י"ט כסלו לקחתי את הלאמפ אתי והלכתי למקום ההתוועדות — בכדי להדליק את הלאמפ.

עבבבואי חזרה לביתי והנה זוגתי תחי' התחילה להרגיש חבלי-לידה. רצתי מיד לקרוא לאחות (נורס) בשבילה.

עגאך כאשר חזרתי עם האחות, והנה היא — זוגתי — כבר ילדה בעצמה למזל-טוב את בתנו מרים רייזל שתחי' — א חסידישע טאכטער — י"ט כסלו תש"ה — בעת ההתוועדות.

עדובזה נהיינו הורים לשתי בנות שי'.

עה*

עוכמו שכתבתי למע', רוב אנ"ש העמידו בבתיהם מכונות אריגה וגם אני בתוכם. ואחותי גאלדע בבואה לסמ. עבדה על מכונת האריגה שבביתי. ובבית הורי העמדתי מכונת 'שתי'*.

עזאצלי היתה מכונת עץ עגולה כמו חבית גדולה שהקוטר שלה הי' מסתמא עשר מטר ועלי' עשיתי את חוטי השתי בשביל אותם שהי' להם מכונת האריגה המכניסה את חוטי הערב בין השתי (עי' במס' שבת פרק האורג משנה ב' בתויו"ט). על מכונה זו עבדתי בעצמי לעשות את חוטי השתי בשביל אותם שהיו להם מכונות האריגה ואבי ז"ל ניהל החשבונות עם הלקוחות.

עחסיום המלחמה
אם כי המצב הגשמי וכן הרוחני השתפרו — עס איז גיווארן פרייליכער — וגם בחורים רווקים התחילו צו חתונה האבן, אבל בדעת כולם הי' שככלות המלחמה לא ישארו בסמרקנד.

עטהמלחמה נגמרה בקיץ תש"ה.

פוכעבור זמן קצר יצאה פקודה מנציגות ממשלת פולין שבסמ. כי כל הפולנים שברצונם לשוב למולדתם לפולין יכולים לסדר זה אצלה.

פאובחורף תש"ו פתחו משרד, וכל מי שהביא איזה נייר 'פאפירל' שהוא יליד פולין קבל על סמך זה (אחרי איזה חדשים) 'פספורט-פולין' (דרכון) על שמו שיכול להגר לפולין (ומפולין והלאה — איז דאך א פרייע וועלט).

פבהיו הרבה דרכים איך לקבל פספורט (רשמי) פולני — בלי צופיל שוועריקייטן — אבל בין אנ"ש הי' אז בלבול ולא ידעו מה לעשות. זה אומר כך... וזה אומר ההיפך — גם לא ידעו מהו דעת כ"ק אדמונ"ע.

פגבין אנ"ש היו שנים שהצהירו שאינם מתחשבים עם שום דבר — ונוסעים! — הלא המה: הרב מיכאל טייטלבוים והר"ר ישראל לעווין (ליפאוויטשער) (כי לא נפקדו עוד בבנים ורצו ברכת כ"ק אדמונ"ע).

פדגם גיסי הר"ר יחזקאל לאנגזאם הצהיר: אתם! הלא רוסישע אתם! אבל אני הלא יליד לטבי'! אני נוסע!

פהואני — אם כי לא היתה אצלי שום החלטה בנוגע לנסיעה, אבל החלטתי להכין פספורטים (דרכונים) באמרי: ממ"נ, שיהיו דרכונים בכיסי! באם יחליטו לנסוע — הרי יש לי פספורטים ואם לאו — אינני מפסיד מאומה! אם לא יועיל, גם לא יזיק!

פוהכינותי פספורטים בעדי ובעד זוגתי ושתי בנותינו שי' וגם בעד אבי ואמי — כי איך אוכל לעזוב את הורי לבדם — וגם בעד אחותי גאלדע שהיתה עדיין רווקה. אחותי אסתר הלא נוסעת בוודאי עם גיסי ר' יחזקאל שי' (אחי יוסף הי' אז בצבא אונגארן ולא יכולתי לעשות בעדו).

פזבינתיים הוציאו שמועה שדעת כ"ק הוא "אז מיט קליינע קינדער זאל מען ניט פארן" (עם ילדים קטנים לא לנסוע).

פח(כל זה הי' בחורף תש"ו — והנסיעה בפועל היתה צריכה להיות בקיץ שלאחריו.)

פטהיות שבסמ. היו הרבה יהודי פולין, נתנה הממשלה ארבע 'עשעלאנען'* עם הרבה קרונות של משא הנק' 'טאווארנע וואגאנעס'. וכל אחד הי' צריך להרשם באיזה 'עשעלאן' הוא רוצה לנסע.

צבינתיים הציע הרה"ח צמח הלוי הורוויץ שידוך עבור אחותי גאלדע שתחי' עם בחור א' שחזר מהחזית (צולע על רגלו), שמו נחמי' נודל, בנו של השוחט החסיד מהקאלאניעס שבסביבות חרסון — זעהר א איידעלער בחור.

צאוהתחתנה אחותי אתו למזל-טוב.

צב* * *

צדהמצב של שלוה — לפי ערך — שהי' בעת המלחמה התחיל להשתנות — התחילו 'להתעניין' בנו!

צהאת ראש הישיבה המפורסם ר' יצחק קאפעלמאן אסרו לעיני כל באמצע היום, ועוד. גם את דודי הר"ר חיים לייב זאקס ז"ל, הרב מאוזדא, קראו לחקירה.

צוהרב ר' חיים שטיין מטעלז שהתחתן בינתיים עם בת דודי הר"ר חיים לייב זאקס הנ"ל, ברח בחשכת הלילה על משאית לטשקנט — כי שאלו עליו... ועוד ועוד.

צזובפרט אחרי שהרחובות התרוקנו מיהודי פולין שעזבו את סמרקנד בקיץ — נעשה האויר יותר 'קר'!

צחאחדים מאנ"ש התחילו לחשוב אודות הגירה, אבל בסמ. כבר נגמר הרישום להגירה — איחרו את המועד!

צטאכן בלמברג — אמרו — יכולים עוד לסדר להגר, ויסעו אחדים מאנ"ש ללמברג — פריוואט. אבל רוב אנ"ש לא חשבו עוד אודות הגירה.

ק*

קבאחרי שאחדים מאנ"ש החליטו — פריוואט — לנסוע ללמברג (ומשם לפולין), הנה הגיע טעלעגראמע (מקרובת הרה"ח ר' מרדכי גרוזמאן ז"ל ששהתה בלמברג) שאי אפשר לסדר ההגירה! וכאן — באותו יום — נסעו אחדים (כמדומני שהם היו ר' ישראל לייבאוו ע"ה ור' יחזקאל פינסאן) במשאית לתחנת הרכבת.

קגוהשאלה היא — האם להחזירם או לא?

קדכל אנ"ש הלא גרו בשכונה אחת, ותיכף נודע הדבר לכל אנ"ש והתאספו לחצר דירת הרה"ח הישיש ר' ישראל נח בעלעניצקי.

קהמכיון שהיה זה בקייץ, התיישבו כולם על האדמה בחצר לטכס עצה — מה לעשות עם אותם הנוסעים?

קו(הערה: המשמעת צו די עלטערע חסידים היתה אז עוד בתקפה — הלא המה: הר' ישראל נח, הרב החסיד — שהי' המרא דאתרא — ר' נחום שמריה סאסאנקין, הרה"ח המשפיע ר"נ נעמענאוו, כולם כבר זצ"ל.)

קזויעמידו שולחן — וישבו הר' ישראל נח והר' ניסן וישלחו שליח אחרי המרא דאתרא הרב ר' שמרי' סאסאנקין.

קחויבא הרב וישב גם הוא ליד השולחן להחליט מה לעשות עם הנוסעים.

קטוהנה נגש הרה"ח ר' חיים זלמן קאזלינער (שהי' נודע פאר א 'פרייליכער איד') ויאמר:

קי"נו, ר' שמרי'! שטעלט אן דעם רוה"ק אויף דער העכסטער אקטאווע!" כלומר על הדרגא היותר עליונה!...

קיאההחלטה היתה: כי חדשים לא יסעו! אבל מי שנסע — זאל פארן געזונטערהייט!

קיב*

קיגאחרי שבועות של נסיעה ב'עשעלאן', הגיעו גיסי ר' יחזקאל ואחותי ללודז', פולין.

קידוהנה! לא דובים ולא יער! אין שום הוראה מהרבי ז"ל אשר עם ילדים לא יסעו, ועוד אדרבה!

קיהושלחו לי טעלעגראמע: מרדכי מיט די קינדער זאלן קומען!

קיובקבלי טעלעגראמע כזה, אמר לי אבי ז"ל: נו, יעצט דארפסטו פארן! — כי בלי הסכמת אבי לא רציתי לנסוע.

קיזאבל, במשך החדשים האחרונים השתנה המצב המשפחתי שלנו.

קיחכי הוריו הזקנים של גיסנו החדש — ר' נחמי' נודל — אינם נוסעים, אם כן, גם בנם נחמי' עם אחותי גאלדע אינם נוסעים. אחי יוסף נמצא עוד בצבא באונגרן, ואם גם הורי יעזבו את סמ., הנה כאשר ישתחרר אחי יוסף מהצבא למי יבוא? ובכן גם הורי אינם נוסעים!

קיטובכן נתן לי אבי ז"ל הסכמתו לנסיעה, באמרו: אז יעצט דארפסט דו פארן!

קכחפצים יקרי-ערך וכן מטבעות זהב שהיו לי השארתי לאבי.

קכאבינתיים התחתן בן-עירי הת' דובער הלוי הורוויץ שי' (כעת מנהל בית רבקה בפאריז) עם אחות אשת הת' ר' הלל אזימאוו ז"ל (ושאני הייתי השדכן).

קכבוהיות שאנ"ש לא חשבו עדיין אודות הגירה, קראתי לדובער הנ"ל ואמרתי לו: הנה לפניך א פארטיגער עסק (גישעפט) לעשיית ה'שתי' (אסנאוואלקע) שעומד בבית אבי! אתה תעבוד ותשתכר ותתן חלק גם לאבי — ויהי' טוב לשניכם.

קכגוגם אני אהי' קצת יותר רגוע, כי דאגתי במקצת עבור הורי!

קכדוהתחלתי להתכונן לנסיעה — חאטש אויפן הארצן איז געווען זעהר 'קאלאמוטניק'... כמובן.

קכהקראתי לר' אברהם זאלצמאן ע"ה (שהי' צלם) ועשינו תמונה משפחתית...

קכולנסיעה, הצטרף אלי גם הר"ר ישראל שמעון קלמנסאן. (הי' לו פספורט פולני שקנהו מיהודי פולני — וכמובן שהיתה חסרה התמונה שלו — אבל להדביק תמונה צריך 500 רובל ומעות אין לו!)

קכז*

קכחהנסיעה ללמברג
ארזנו את החבילות — כי במשך הזמן רכשנו חפצי בית — שיכולנו לקחת אתנו.

קכטובאחד מימי שלהי תמוז שכרנו משאית (טראק) ונסענו אני וזוגתי' ושתי בנותי שי' — לתחנת הרכבת.

קלהורי נסעו אתנו ללוותנו.

קלאעודנה עומדת לנגד עיני התמונה — אף שכבר חלף כיובל שנים — בעברינו עם הורי את המגרש שבין אלט שטאט און ניי שטאט — כי לבי אמר לי שזוהי הפעם האחרונה שאני מתראה עם הורי היקרים לי!... ולבי עלי דווי!...

קלבעד תחנת הרכבת נשאתי בכיסי את הפספורט הרוסי ואת הפספורט הפולני נשא אבי ז"ל בכיסו וכשהי' עלי לעלות על הרכבת החלפתי עם אבי, אני מסרתי לו את הפספורט הרוסי והוא נתן לי את הפספורט הפולני.

קלגנסענו שתי משפחות — משפחתי עם משפחת רי"ש קלמנסאן.

קלד(גם הבחור — הנער — גדלי' קארף נתלווה אלינו — כי הוריו טסו באוירון ללמברג, וכל החבילות עם החפצים שלהם לקח גדלי' אתו.)

קלהאחרי נסיעה של שבוע ימים הגענו ביום ה' הבא למוסקבה. לזוגתי היו קרובים במוסקבה ממשפחת פז שדרו במרכז העיר ובדעתנו הי' לשבות אצלם בש"ק, ואחר השבת להמשיך בנסיעתנו ללמברג.

קלובעת נסיעתנו אירע מאורע: באחת התחנות ירד הב' גדלי' לקחת מים חמין ולא הספיק לעלות על הרכבת ונשאר שמה.

קלזבבואנו למוסקבה מסרנו את כל חבילות קארף לשמירה ונסענו לבית הרה"ח המפורסם ר' דובער קאבעליאקער (לעווערטאוו) להשאיר אצלו הטיקעט (הקבלה) של באגאש-קארף שכשיגיע גדלי' בוודאי יפנה אליו והוא יחזיר לו.

קלחבעודני עומד בבית הרה"ח ר' דובער הנ"ל שאלני: אימתי בדעתך ליסע מפה? עניתיו: היות שיש לנו קרובים פה, נשבות אצלם בשבת, ואחר השבת אי"ה נמשיך בדרכנו!

קלטויאמר לי רד"ב: האם בדעתך לשבות פה? במוסקבה? והמשיך בקול מצווה: זאלסט גלייך פארן פון דאנען!!! (תסע מיד מכאן!)

קמ(הלא הרד"ב נמצא כל העת במוסקבה ויודע המצב השורר זייער גוט. וכשהוא אומר לעזוב, בוודאי מחוייבים לשמע בקולו! אני הלא תושב מוסקבה הנני, ונוסע הנני בפספורט פולני, ואם ח"ו יתפסו אותי אזי אחת דתי... — אח"כ שמענו שהיו קוראין את רד"ב לג.פ.או. — כמנהגם — ושואלין ודורשין... ולבסוף אסרו גם אותו ושלחוהו למרחקים ושם נפטר, הי"ד.)

קמאובכן לקחנו — אני ומשפחת רי"ש קלמנסאן הנ"ל — למחרת ביום ו' עש"ק ועזבנו את מוסקבה לכיוון למברג (נסיעה של יומיים).

קמבבבואנו ללמברג, יכולתי לעבור את הגבול לפולין בכל יום שארצה — כי הלא נסענו פריוואט עם כרטיסים, אבל חכינו לבאגאש עם החפצים שלנו שעוד לא הגיע.

קמג* * *

קמדלמברג
אזכיר בזה אפיזודה מעניינת בעת היותנו בלמברג.

קמהלמע' הזכרתי שעל הפספורט שקנה ישראל שמעון לא היתה תמונה שלו. מראש חשבנו שאין זה לעיכובא, אבל בהיותנו בלמברג נודע לנו שכשחסרה תמונה, לא יתנו לעבור את הגבול לפולין.

קמונסינו לראות אם יש אפשרות להדביק תמונה כחוק ע"י איזה משטרה (כמובן בשוחד) אבל לבסוף נודע לנו שאין אפשרות כזו!

קמזובכן מה לעשות?

קמחאמרתי לרי"ש כיון שאין ברירה, עלי לעשות משהו!

קמטבמשך היום רכשתי עפרון של דיו ועוד מכשירים וגם נר להאיר, כי באכסניא שלנו לא הי' חשמל. כן השגתי איזה מסמך עם חותמת של משטרת-סמרקנד ובלילה, לאור הנר, עשיתי העתקה מחותמת המשטרה של סמ. ובבוקר אור לקחתי מרי"ש את הפספורט שלו, והדבקתי את התמונה שלו על הצד השני של הפספורט (כי כן הי' המנהג) והעברתי את החותמת שעשיתי על התמונה.

קנבלמברג כבר נמצאו אחדים מאנ"ש שהגיעו בכדי לחצות את הגבול ונכנסו לאכסניא שלנו, בתוכם הרי"ל מאצקין שי' וגם הר"ר יעקב יוסף ראסקין ז"ל והראיתי להם את הפספורט עם החותמת שעשיתי על התמונה לשמוע חוות דעתם ופסקו שהוא טוב וכשר!

קנאוביום חמשה עשר במנחם-אב שנת ה'תש"ו עלינו שנינו עם משפחותינו בשעה טובה ומוצלחת על הרכבת (עם כל החפצים שלנו) לחצות את הגבול לפולין!

קנבעד תחנת הגבול היתה הרכבת מלאה אנשים — פועלים שנוסעים מעבודה ולעבודה — אבל כשהגענו לתחנה האחרונה 'מעדיקע' שקרוב לגבול פולין, התרוקנה הרכבת ונשארנו רק שנינו לבדינו, עם המבקרים של משטרת הגבול.

קנגכמובן — אז די הערצל האט זיך גוט גיטרייסלט.

קנדבתחילה הגשתי אני לשוטר את הפספורט שלי — ביקר, והחזיר לי. אח"כ, הגיש לו רי"ש את הפספורט שלו וישאלהו: איפה היא התמונה? ויען: היא על הצד השני. והביט — והחזיר!

קנהוהודות להשי"ת שהכל עבר בשלום — חאטש אפגעקומען מיט שרעק.

קנוהגענו לתחנה 'פשעמישל' שמעבר לגבול הפולני ושם ירדנו מהרכבת.

קנזעלינו הי' לחכות לרכבת לודז, כי שמה הוא מרכז הפליטים ושמה מסדרים איך ומתי להמשיך הלאה. (בתחנת פשעמישל ישבנו בפחד כי באותו זמן הי' הפוגרום ע"י הפולנים בעיר קיעלץ כמפורסם.)

קנחובכן חכינו בלודז עד אשר התאספה קבוצה שלמה בכדי להמשיך בדרכנו הלאה ע"י ה'בריחה'.

קנט* * *

קסאודות ה'בריחה'
ה'בריחה' היתה מוסד מחתרתי (אם יכולים לקרוא לזה בשם מוסד) — ארץ- ישראל'דיקע יונגע בחורים'לאך שהי' להם קשר עם אנשי הגבול של פולין, טשעכן, עסטרייך וגם אשכנז, בתיאום עם הדזוינט וגם וועד ההצלה האמריקאי, והם המה שסדרו והבריחו את אלפי הפליטים שהגיעו מרוסלאנד ברכבת ואף רגלי לאיזה מחנה-פליטים בטשעכן, עסטרייך ואשכנז — זו היתה מלאכה אחראית עד מאד!

קסאהיציאה מפולין
כמה ימים עשינו בלודז לא אזכור, אבל זה אזכור, כי את הגבול מפולין היה עלינו 'לגנוב', כלומר ללכת איזה מילין רגלי בחשכת הלילה, ובכן — את כל החבילות באגאש שסחבנו מסמרקנד הוכרחנו להשאיר בלודז ולקחת רק המוכרחים ביותר ושיכולים לשאת על שכמינו ובידינו.

קסבאת השבת האחרונה של מנ"א תש"ו שבתנו באיזה ישוב (או עיר) סמוך לגבול פולין-טשעכן (כמדומה ששמו הי' קליאצק). היתה זו שבת מברכים אלול ועשו התוועדות. זכורני 'פתגם' שאחד המתוועדים הצהיר (יתכן שזה הי' הרר"נ נעמענאוו):

קסג"להוי ידוע לכם, ידידיי, שהננו יוצאים פון אן אמת'ער וועלט אין א פאלשער וועלט — בא אונז אין רוסלאנד איז אין אידישקייט געווען אלץ מיט אן אמת — ווייל פאר לערנען תורה, היטן שבת, וכדומה האט מען גיגעבן 5 יאהר, פאר ניט געבן די קינדער אין שקאלע — 10 יאהר — אעפי"כ האבן אלע יונגעלייט ניט געארבעט שבת, געגעסן כשר, אויך ניט געגעבן די קינדער אין שקאלע ובכן הי' הכל באמת — אבער יעצט קומען מיר אריין אין א וועלט וואס פאר קענען לערנען גיט מען כבוד, געלט!!..."

קסד("להוי ידוע לכם, ידידיי, שאנו יוצאים מעולם אמיתי לעולם השקר. אצלנו ברוסיה הרי באידישקייט היה הכל באמת, כי הרי עבור לימוד התורה, שמירת שבת וכד' נתנו 5 שנים, כשלא נתנו את הילדים לשקאלע היו מקבלים 10 שנים — ואעפי"כ כל היונגעלייט לא עבדו בשבת, אכלו כשר ולא מסרו את ילדיהם לשקאלע, הכל היה באמת. אבל עכשיו אנו נכנסים לעולם שעבור ידיעת תורה נותנים כבוד וכסף!!!")

קסהבמוצאי ש"ק הודיעו לנו שבשעות הלילה נהיה מוכנים לחצות את גבול פולין-טשעכן.

קסולקחתי שתי מזוודות על שכמי (א' מלפני וא' מאחורי), זוגתי נשאה על ידיה את בתנו מרים (בת ה 1-1/2) תחי' ואת בתנו לאה תחי' בת החמש אחזה בידה, וכך טפסנו בדרך לא דרך על הרים וגבעות בחשכת הליל. איש ה'בריחה' הלך לפנינו להורות לנו הדרך — ולאור הבקר הגענו לאיזה מחנה-פליטים על אדמת טשעכן.

קסזמשם העבירו אותנו לעיר ווין (עסטרייך) ואכסנו אותנו בבנין גדול שהי' מקודם 'ראטשילד'ס שפיטאל'.

קסחכיון שכל התעודות ומסמכים המעידים שהננו אזרחי רוסיא השארנו ברוסיא, כולל גם הכתובה שלנו שנעשתה במוסקבה, והיות שעפ"י דין אסור לדור בלי כתובה אפי' שעה א', ובכן כשהגענו צו א מעהר רוהיגן ארט — עשיתי (בראטשילד'ס שפיטאל — ווין) 'כתובה דאירכסא'.

קסטהרב החסיד הרב אברהם אלי' פלאטקין ז"ל הי' אתנו בווין והוא סדר את הכתובה.

קעהתאריך שכתוב בכתובה הוא "יום רביעי א' דר"ח אלול תש"ו" (העדים החתומים עלי' המה: הרה"ת ר' משה בנימין קאפלאן והרה"ח רמ"מ ראסקין שי' — שגר עכשיו בכפר חב"ד), ובכן שבר"ח אלול תש"ו כבר היינו בעסטרייך.

קעאמווין הי' עלינו לנסע עם רכבת לישוב 'שטייער' (ג"כ עסטרייך) — זה הי' ביום ששי בשבוע.

קעבבאמצע יום הששי נעצרה הרכבת ואיננו נוסעים! לשאלתנו מדוע איננו נוסעים?, ענו לנו כי עלינו לחצות 'די רוסישע זאנע' והרוסים אינם מניחים לעבור!

קעג(כי כידוע אחרי המלחמה חלקו המדינות הכובשות את עסטרייך ואשכנז ל-4 אזורים (הנק' זאנע), היינו 1) ארה"ב 2) אנגלי-ה 3) צרפת 4) רוסיא, וכעת עלינו לעבור — כלומר, רק לחצות — את האזור הרוסי אך עכשיו אינם נותנים רשות לעבור.)

קעדכך עמדנו במקום הרבה שעות עד שחשכה (הקרונות היו לא של נוסעים אלא של משא, הנק' 'טאווארנע וואגאנעס'). כל אחד ישב או שכב על החפצים שלו.

קעהאוכל לא הי' לנו. בקרון שלנו נסע אתנו גם הרב הח' רא"א פלאטקין ז"ל, ואם זכרוני לא מטעה אותי, לא הי' לו להררא"א אפי' פת לעשות קידוש ונתתי לו חתיכת לחם לקידוש.

קעוהזהירו אותנו שאם יבואו לבדוק אותנו, נאמר: "הננו נתינים של גריכנלאנד" (יוון), ואכן בלילה נכנסו אל הקרון שלנו פקידים ובידם פנס להאיר (כי בקרון הי' חושך) אך לא שאלו אותנו דבר!

קעזבמשך הלילה התחילה הרכבת לזוז, ועם אור הבוקר של יום השבת הגענו לתחנה שטייער (עסטרייך), שם קבלו פנינו נציגים מוועד הצלה והדזוינט.

קעחאת חבילותינו העמיסו על משאית ואנחנו הלכנו רגלי עד הקעמפ (מחנה) שהכינו עבורנו.

קעטעניני מזון הי' במחנה זה בדוחק מאד.

קפ(אחד 'פחדן' מאנ"ש שמלענינגרד התבטא: אז דא — כלומר במחנה בשטייער — וועט זיין אזוי ווי אין לענינגרד, ח"ו, שרבים גוועו ברעב ר"ל. כמדומני ששהינו שם רק שבת אחת.)

קפאמשם העבירו אותנו לדייטשלאנד לישוב הנק' 'קאם'.

קפבבדרך כלל הנה כל מחנות-הפליטים (קעמפס) היו מחוץ לעיר. שם הי' מגרש גדול פנוי, שהעמידו שם שורות שורות של אוהלים צבאיים — כמו בתים. נתנו לנו מטות צבאיות מתקפלות שצריכים לפושטן ולהעמידן.

קפגזה הי' כבר בשלהי אלול והאויר הי' קר, ובקומנו בבקר הי' מכסה האוהל לח מהטל שירד במשך הלילה — אבל בקאם שהינו זמן קצר.

קפדמשם העבירו אותנו אל המחנה המפורסם פאקינג.

קפה(המסעות עד הנה היו מסעות ארעיים אבל בפאקינג הי' — פחות או יותר— קבוע, עד אשר נבוא אל המנוחה — כלומר לאיזה מדינה שתקבל אותנו — לארץ ישראל, לאמריקה וכו', כי לא היתה לנו שום אזרחות של שום מדינה.)

קפו* * *

קפחבזמן המלחמה הי' זה מחנה צבאי גדול של מטוסים עם הרבה שורות של צריפים כמו עיירה קטנה, וכעת מסרו אותו למחנה בשביל הפליטים.

קפטעוד קודם בואנו אנו, היו שם כבר הרבה פליטים מכל המינים: אונגארישע, פוילישע, רעכטע, לינקע, ביתר, השומר הצעיר וכו'. לכל קבוצה היו צריפים מיוחדים.

קצגם לאנ"ש שלנו נתנו 5 או 6 צריפים.

קצאמבנה הצריף הוא: באמצע הבנין יש מסדרון ארוך לאורך הצריף עם שני פתחים — כניסה ויציאה. ומשני צדיו שתי שורות של חדרים חדרים. לכל משפחה נתנו חדר אחד.

קצבצריף אחד קבלו בשביל הישיבה ובצריף אחד סדרו את בית הכנסת לתפלה וגם ללימוד.

קצגהשבת של 'סליחות' שהיא השבת האחרונה של שנת תש"ו כבר היינו בפאקינג ובכן, היינו בדרך — מעת צאתנו מסמ. עד בואנו לפאקינג — כחדשיים.

קצד* * *

קצהכמו שהזכרתי — הנה אנ"ש, כמו שאר הפליטים, היו פניהם מועדות לארץ ישראל, לאמריקה או למדינה אחרת. אבל א"י היתה אז תחת ממשלת אנגלי'ה ולא הניחה לפליטים להכנס (כידוע המעשה המפורסם עם אניית ה'מעפילים'), גם לאמריקה היתה הכניסה לא קלה, ובכן כל אחד חיכה לאיזה 'גילעגנהייט' מה שיעשה הזמן!

קצוהדזוינט האמריקאי עם UNRA הספיקו והמציאו כל מצרכי המזון.

קצזבשער הקעמפ עמד שוטר ולא הניח לצאת מהקעמפ העירה, גם לעבוד איזה עבודה הי' אסור!

קצחובכן מה עשה המשפיע הדגול הרה"ח המפורסם ר' ניסן נעמענאוו ז"ל עם זקני החסידים?

קצטהושיב את כל אנ"ש בסדר לימוד כמו תלמידי ישיבה מהבוקר עד הערב!

רלפנות בוקר קודם אור היום — שיעור תהלים כמו שנחלק לימי השבוע ואח"כ תפלה בציבור ולימוד — עם הפסקות — עד אחרי תפלת ערבית.

ראכמו"כ סדרו קבוצה ללמוד אומנות הזביחה: השחזת חלפים ולימוד ההלכה — אני למדתי בקבוצה זו (ומאוחר יותר בפאריז קבלתי הודעה וקבלה לשחיטת עופות).

רבבצריף שהקציבו בשביל ישיבת תומכי-תמימים היו הרבה כיתות עם ראשי-ישיבה ומשגיחים — אזוי ווי אין די גוטע צייטן אין ליובאוויטש.

רג*

רדחורף (תש"ז) בפאקינג עבר עלינו בלי שום שינויים דרסטיים — אבל החיים היו כמו 'ווי מען זיצט אויף די פעקלאך' (שלא היו לנו).

רהבינתיים הגיעה אלינו אם כ"ק אדמו"ר שליט"א הרבנית חנה ע"ה ונתנו לה חדר בצריף שלנו.

רו*

רזבינתיים סידר אדמו"ר נ"ע בפאריז 'לשכה בעד סידור הפליטים' (והרה"ח ר"ב גאראדעצקי הי' ראש הלשכה) לסדר פספורטים עם היתרי-יציאה מאשכנז לאיזה מדינה שתהי'.

רחהנסיעה לפאריז
בתחילת הקיץ (תש"ז) הביאו למספר משפחות לפאקינג — וגם לי בתוכם — פספורטים מפראג (ע"י הלשכה), וכאילו נוסעים אנו מפראג לפאריז דרך אשכנז.

רטהחסרון בפספורטים הי' כי כרגיל, כאשר יוצאים ממדינה אחת ונכנסים למדינה שני', הנה על הגבול מניחים חותמות יציאה וכניסה — ז.א. שעל הגבול של טשעכן ואשכנז הי' צריך להיות בפספורט חותמות כאלה. אבל בנידון דידן — הלא מעולם לא היינו בפראג וממילא לא חצינו הגבול — כי את הפספורטים הביאו לנו ע"י שליח של הלשכה שבפאריז באמצע הדרך לפאקינג — וממילא חסרו אותן החותמות.

ריאבל אנחנו לא ידענו מחסרון זה.

ריאובכן התחלנו להכין עצמנו לדרך. את הרכבת לפאריז הי' עלינו לקחת בעיר מינכען.

ריבהיות שזה הי' תיכף אחרי המלחמה, הנה ה'קאנדוקטארן' (קטרים) ברכבות היו אנשי- צבא אמריקאים.

ריגהנוסעים מפאקינג היו שלש משפחות: א) משפחת ר' ישראל לייבאוו, ב) אני עם משפחתי, ג) הר' חיים מינקאוויץ ומשפחתו. נציג וועד הצלה ליווה אותנו בדרכנו (הם היו לבושים ביוניפארם — מדים — של הצבא האמריקאי).

רידכאשר התחלנו במינכען לעלות על הרכבת, הנה החייל — הקאנדוקטאר האמריקאי התחיל להביט על הפספורטים בתמהון. ויאמר לו נציג וועד הצלה: "הנח להם לעלות! אני מכיר אותם. אצלם הכל בסדר!"

ריהעלינו והסתדרנו ברכבת. והנה באמצע הדרך, בא אלינו הקאנדוקטאר והתחיל לבדוק עוד הפעם את הפספורטים, והצהיר: "הפספורטים שלכם אינם בסדר, לא אתן לכם לעבור את הגבול לפאריז, בתחנה האחרונה אוריד אתכם מהרכבת!"

ריופספורטים כאלה הביאו גם לאחדים מאנ"ש במחנה 'שוועביש האל' שנסעו בקרון הסמוך לשלנו, אבל הקאנדוקטאר שלהם הי' איש טוב ואיננו 'דייקן' ויאמר: "אני יודע שמשהו פה לא בסדר, אבל, ארשה להם לעבור הגבול". אך הקאנדוקטאר שלנו הי' 'זהיר' ביותר, והצהיר, "לא! בתחנה האחרונה — שלפני גבול צרפת — אורידכם! "

ריזוכן הי'!

ריחבאמצע הלילה, כשהגיעה הרכבת לתחנת קארלס-ראו שהיא התחנה האחרונה על אדמת אשכנז, ציווה עלינו לרדת מהקרון ואת חפצינו — המזוודות והחבילות — התחיל להשליך דרך חלונות הקרון החוצה לתחנה.

ריטאת הפספורטים לקח מאתנו ומסרם להנהלת התחנה והוא בעצמו הלך לישון.

רכאנחנו ישבנו בתחנה מבלי לדעת מה יהי' — הלא את הפספורטים הביאו לנו לפאקינג, ולא שמתי לבי לעיין בהם ולדעת אפילו 'איפה נולדתי', אם ישאלו אותי, וישבנו במבוכה!

רכאכה ישבנו משך איזה שעות.

רכבוהנה נגש אלינו אחד ממנהלי התחנה וישאלנו: "מדוע אתם יושבים פה בתחנה?" וענינו: "גם אנחנו איננו יודעים! 'אמעריקאנער מיליטער' הורידו אותנו". ויאמר (בלע"ז): "די שריפטן זיינען גילטיק — מיט דעם נעקסטן צוג פארן זי נאך פאריז!" כלומר — "התעודות המה בסדר ויכולים אתם ברכבת הבאה להמשיך לפאריז!"

רכגסיבת השינוי לא ידענו. יכול להיות כי החסרון לא כל כך חמור הי'.

רכדאיך שיהי', היינו שמחים שנעשינו חפשים, וברכבת הבאה המשכנו, והגענו צלחה לפאריז — צרפת.

רכהובזה נסתיימה פרשת אשכנז-פאקינג, אשר שם ישבנו החל משלהי אלול ה'תש"ו עד שלהי אייר ה'תש"ז, כלומר — שמונה חדשים.

רכו*

רכזמבחינה רוחנית — הי' שבתינו בפאקינג הימים הטובים ביותר. כי ישבנו משך חצי שנה 'על התורה ועל העבודה' בלי בלבולים מן הבקר עד הערב.