Likkutei Sichos·Vol. 31·Beshalach·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לא·בשלח·שיחה א

אשיחה א
א. תנו רבנן¹. . דרש רבי עקיבא ב­שעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה כגדול המקרא את הלל² (להוציאן ידי חובתן. רש"י) והן עונין אחריו ראשי פרקים (הללוי'³), משה אמר אשירה לה'⁴ והן אומרים אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה⁴ והן אומרים אשירה לה'. רבי אלי­עזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר כקטן המקרא את הלל² והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה. רבי נחמי' אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו ("וקורין כולן יחד⁵, וכך שרתה רוח הקודש על כולם⁶ וכוונו יחד את השירה ככתבה". רש"י).

בוהיינו, דכו"ע ס"ל שמשה התחיל ב­אמירת השירה לפני בנ"י, וכמובן מלשון הכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל", ש­הקדימו למשה בפ"ע⁷ — והפלוגתא היא באופן המשך השירה ע"י בנ"י, דלדעת רע"ק אמירת (כל) השירה היתה על ידי משה בלבד, ובנ"י רק ענו "אשירה לה'"; לדעת ר"א גם בנ"י אמרו כל השירה, אבל לאחרי (ובדרך "מענה" ל)אמירת משה; ואילו לדעת ר' נחמי' משה רבינו רק התחיל את אמירת השירה, אבל אח"כ אמרו "כולן יחד" את כל השירה כולה.

גוקמיפלגי בפירוש תיבת "לאמר" שב­כתוב ("אז⁴ ישיר גו' לאמר"), כמבואר בגמ' שם "במאי קמיפלגי — ר"ע סבר לאמר אמילתא קמייתא ור"א בנו של ריה"ג סבר לאמר אכל מילתא ומילתא ור"נ סבר ויאמרו — דאמור כולהו בהדי הדדי, לאמר — דפתח משה ברישא". ויש להבין, מהי סברת מחלקותם בפירוש פסוק זה? ועוד, דמזה גופא שהכתוב משמיענו (בתיבת "לאמר") אופן אמירת השירה (מה אמר משה ומה אמרו ישראל) משמע שיש בזה נפק"מ באמירת השירה ותוכנה — וצריך להבין, למאי נפק"מ ב­תוכן אמירת השירה, כיצד (ובאיזה אופן משלשת אופנים הנ"ל) אמרו השירה?

דכן צריך ביאור בדעת ר' נחמי' ש­משה רק פתח לבנ"י, אבל אח"כ אמרו השירה "כולן יחד" — מהו ענינה של "פתיחה" זו על ידי משה רבינו?

הלדעת רע"ק או לדעת ר"א, י"ל בפש­טות, כי בנ"י לא ידעו מעצמם את נוסח השירה, ולכן היו צריכים לענות אחרי משה⁸ (אם רק "אשירה לה'", או שענו אחריו כל דברי השירה);

ואבל לדעת ר"נ ש"שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה", הרי לא הי' צורך לכאורה ל"פתיחת" משה כדי שידעו את דברי השירה⁹ [ולכ­אורה כן מוכרח לומר לפי הדרשות (ש­הובאו בהמשך הגמ' שם¹⁰) שגם העול­לים ויונקים אמרו שירה, ועוד זאת, "ש­אפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה", שבהם לא שייך לומר שידעו לכוון את השירה ע"י ששמעו אותה ממשה, אלא שזהו ע"פ רוח הקודש ששרתה עליהם (וכמבואר בגמ' שם¹¹, שאמירת השירה שלהם היתה תוצאה מראיית השכינה, כי "ראו את השכינה. . ואמרו כו' כרס נעשה להן כאספקלריא המאירה וראו")] — ומהו התוכן והמטרה בהפתיחה על ידי משה¹²?

זב. עה"פ "אז ישיר גו' אשירה לה' ויאמרו לאמר" מפרש האוה"ח "ויאמרו לאמר אשירה — פי' שאמרו זה לזה לאמר, פי' שיאמרו שירה יחד בלא בחי' השתנות והפרדה עד שיהיו כאיש אחד הגם היותם רבים ונתכוונו יחד ועשו כן ואמרו אשירה לשון יחיד¹³ כאילו הם איש אחד שזולת זה היו אומרים נשירה".

חזאת אומרת, שאמירת השירה היתה באופן מיוחד במינו, שכל ישראל אמרוה בהשתוות, כאיש אחד ממש, "בלא. . השתנות והפרדה". וע"פ מחז"ל הנ"ל ש­גם עוללים ויונקים, ואפילו עוברים שב­מעי אמן אמרו שירה, נמצא, שבאמירת השירה הי' מצב של אחדות גמורה, בלי שום "השתנות והפרדה", בין הגדול שב­גדולים והקטן שבקטנים, עד העוברים שבמעי אמן.

טובזה יש לבאר זה שלכו"ע היתה אמירת השירה של בנ"י בהקדמת פתיחת משה — כי אחדות מוחלטת כזו, שכל ישראל יהיו כאיש אחד, מהגדולים ועד הקטנים, כולל עוברים שבמעי אמן, יכולה לבוא אך ורק על ידי משה רבינו.

יוהביאור בזה:

יאהיות שמשה רבינו הוא ראש הדור ונשיא הדור, לכן הרי הוא כולל את כל הדור כאחד, ובלשון רש"י¹⁴ "משה הוא ישראל וישראל הם משה. . שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא ה­כל". ואחדות זו דישראל (כפי שהם כלו­לים במשה) הריהי באופן שלמעלה מהת­חלקות, כי הנשיא (כשמו) מנושא ומובדל מן העם, "משכמו ומעלה גבוה מכל ה­עם"¹⁵, ולכן, האחדות דישראל כפי שהם כלולים בו היא באופן שלמעלה מהת­חלקות, אנשים נשים וטף בשווה, ע"ד "השוה¹⁶ ומשוה קטן וגדול".

יבולכן, ע"י שפתח משה רבינו את שירת בנ"י, שאמירת השירה שלהם באה על ידו ובכוחו, ה"ז פעל שאמירת השי­רה ע"י "כל הדור" תהי' בהשתוות גמורה (כפי שהם כלולים במשה¹⁷), כאיש אחד, "בלא. . השתנות והפרדה".

יגויש לומר, שזוהי כוונת המכילתא עה"פ "אז ישיר משה ובני ישראל" — "משה שקול כנגד כל ישראל וישראל שקולין כמשה בשעה שאמרו שירה": כדי לבאר יתור הלשון בכתוב ("משה ו­בני ישראל", אף שמשה הוא בכלל בנ"י) הי' מספיק לכאורה לבאר ש"משה שקול כנגד כל ישראל"¹⁸, ומזה שנקט במכיל­תא (לא רק ש"משה שקול כנגד כל ישר­אל", אלא) גם ש"ישראל שקולין כמשה בשעה שאמרו שירה", משמע, שכוונת המכילתא לפרש שמשה ובנ"י השתוו ב­אמירת השירה¹⁹. וי"ל שהשתוות זו באה מצד זה שבנ"י הרגישו ש"משה הוא ישר­אל וישראל הם משה", שכולם נכללים במציאותו של משה (וזהו מה שמאחד אותם בהתאחדות גמורה ועושה אותם ל­מציאות אחת).

ידוזוהי כוונת סיום דברי המכילתא "וישראל שקולין כמשה בשעה שאמרו שירה", שאמירת השירה על ידי (פתיחת) משה ("משה הוא ישראל") פעלה על ישראל שיהיו "שקולין כמשה", היינו שהם דומים ומתאחדים באמירת השירה עם משה (כיון ש"ישראל הם משה").

טוג. ולפי הקדמה זו יש לבאר את שלש הדיעות הנ"ל באופן אמירת ה­שירה:

טזכיון שאמירת השירה היתה צריכה להיות באופן מיוחד, שיאמרוה כולם ב­אחדות גמורה, לכן לכו"ע (א) פתיחת ה­שירה היתה על ידי משה (הפועל האח­דות וההשתוות דכל ישראל)²⁰, (ב) אמי­רת השירה עצמה על ידי ישראל היתה באופן שהתאחדו עם (שירת) משה, כי הרגישו שכל מציאותם היא משה, "ישר­אל הם משה" (תכלית האחדות דישראל); והפלוגתא היא במידת ואופן שייכות ד­אמירת השירה של ישראל למשה רבינו:

יזלדעת רע"ק אמירת השירה כולה היתה על ידי משה רבינו וישראל רק ענו "אשירה לה'", והיינו שכל ישראל "יצאו" ידי אמירת השירה באמירת משה¹⁹, ולדעת ר"ע זוהי שלימות האח­דות, כאשר היא באופן של ביטול גמור עד ש"יצאו" בשירת משה (שהם רק "עו­נין אחריו"²¹), שבזה מודגש שכל מצי­אותם של ישראל אינה אלא מציאותו של משה.

יחלדעת ר"א היו "עונין אחריו כל מה שהוא אומר", כי ס"ל ששלימות ההת­אחדות היא כאשר בנ"י מרגישים התאח­דות זו גם כפי שהם במדריגתם. דבאופן הנ"ל שהיו עונין אחריו (רק) "אשירה לה'" מודגש שישראל כפי שהם במדרי­גתם (ומצד מציאותם) אינם במצב של אחדות מוחלטת, והאחדות תלוי' בזה שהם רק "עונין" אחרי משה בביטול גמור²²; ולכן ס"ל שאמרו כל השירה כמו משה, אלא שזה גופא הוא באופן של "מענה" לאמירת משה, שהיא תלוי' בשירת משה.

יטור"נ ס"ל שגם שירת בנ"י יחד באופן של מענה למשה אין בה עדיין תכלית ההתאחדות עד שיורגש בהם ש"ישראל הם משה", מאחר שהם רק עונין אחריו. ולכן לדעת ר"נ אמרוה "כולן יחד" בלי שום התחלקות כלל, שזה מדגיש ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה"²² [אלא שזה גופא נתגלה על ידי שמשה רבינו "פתח" באמירת השירה, כנ"ל].

כד. האחדות של בנ"י הנפעלת על ידי משה רבינו דוקא, יובן בעומק יותר ב­הקדם תוספת ביאור בגדר "אחדות ישר­אל" — וכמשנ"ת כמה פעמים שיש שני ענינים: א) המצוה היא אהבת ישראל ("ואהבת לרעך כמוך"²³), שבזה יש עדיין שני אישים נפרדים, אוהב ואהוב (אלא שהאהבה היא "כמוך"); ב) הסיבה ש­אפשר להיות אהבה "לרעך כמוך" היא מצד הענין ד"אחדות ישראל", שפירושה, שכל ישראל הם מציאות אחת, כאיש אחד ממש.

כאובזה גופא יש כמה אופנים (ודרגות):

כבבספר התניא²⁴ מבאר רבינו הזקן, ש­אחדותם של ישראל באה מזה שכל ה­נשמות²⁵ "כולן מתאימות ואב אחד לכו­לנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים²⁶ ממש²⁷ מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים²⁵ מחולקים".

כגוהנה בירושלמי²⁸ מבואר ש"כל ישר­אל גוף אחד הן"²⁹ (כמובא שם משל לזה מב' ידים של גוף אחד), שלכאורה זהו אופן נעלה יותר באחדות ישראל. כי זה ש"כל ישראל אחים ממש" להיות ש"אב אחד לכולנה" מורה רק שה"אב" (שורש ומקור) שלהם הוא אחד, אבל ישראל עצמם (כפי שהם במקומם) מחולקים זה מזה ("אב אחד לכולנה" — רבים), אלא שהם "כמו אחים ממש" [דאע"פ שאהבת אחים אינה כאהבה לאיש זר, אלא היא אהבה עצמית, בלשון הכתוב³⁰ "עצמי ובשרי אתה" — מ"מ הרי הם אישים נפר­דים ומחולקים]; משא"כ זה שכל ישראל גוף אחד הן, מפני שכל ישראל הם "קומה אחת שלימה"³¹, אין בהם (גם כפי שהם במקומם) גם ההתחלקות של אחים, אלא הם מציאות אחת, "גוף אחד".

כדועפ"ז צריך ביאור: מדוע לא הביא רבינו הזקן בתניא זה שכל ישראל הם "קומה אחת שלימה", "גוף אחד", וכתב רק ש"אב אחד לכולנה ולכן נקראו כל ישראל (רק) אחים"?

כהה. ויש לומר הביאור בזה:

כוזה ש"נקראו כל ישראל אחים ממש" לא הובא בתניא שם כדי להגדיר מהות ודרגת האהבה (שאהבת ישראל צ"ל כ­אהבת אחים), אלא רק בתור הוכחה לזה ש"אב אחד לכולנה" (לכל הנשמות). ולכן לא הביא שם הא ד"כל ישראל גוף אחד הן", כי האהבה שעלי' מדובר בתניא שם (הבאה מזה ש"אב אחד לכולנה") היא למעלה יותר גם מזה ש"כל ישראל גוף אחד הן".

כזהסברת הענין: זה שמביא בתניא שם ע"ד אחדות נפשות ישראל בשרשן ו­מקורן ("אב אחד לכולנה") הוא כדי לבאר שהאהבה דישראל במקומם יכולה להיות כתוצאה מהרגש ה"התאמה" וה­אחדות (של כל נפשות ישראל) כפי ש­היא מצד "שורש נפשם בה' אחד"³², וכ­דיוק לשון אדה"ז, ש"אהבה ואחוה אמי­תית" באה ע"י שהאדם (לא רק מגביר נפשו על הגוף, אלא) מגבי' ומעלה את הנפש "מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא כו'"³³, כי עי"ז מרגיש שורש נפשו (ה"אב אחד").

כחופשוט הוא, שהאחדות מצד זה ש"אב אחד לכולנה" היא למעלה יותר מה­אחדות ד"כל ישראל גוף אחד". שהרי אפילו דרגת האחדות דגוף אחד ממש (לא רק אחים), אינה אחדות מוחלטת, כי גם בגוף אחד ישנה ההתחלקות דאברי הגוף, עד לחילוק מן הקצה אל הקצה — ראש ורגל; משא"כ כפי שנפשות ישראל כלולות בשרשן ב"אב אחד" ה"ה למעלה מהתחלקות³⁴; ועאכו"כ מצד אמיתית שו­רש הנשמה ב"ה' אחד"³⁵ (דנשמת כל איש ישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש"³⁶), הרי כשם ש"ה' אחד" הוא פשוט בתכלית הפשיטות³⁷, למעלה מכל התחלקות, כן הוא בנוגע לנשמות ישראל (שהם "חלק אלקה ממעל ממש"), שענין האחדות "מצד שורש נפשם בה' אחד" הוא באופן של נקודה אחת שלמעלה מגדר התחל­קות לגמרי.

כטו. והנה הכח לעבודה נעלית כזו, להגבי' ולהעלות את הנפש שתרגיש את שרשה בה' אחד הוא ע"י דביקות בתל­מידי חכמים, וכמו שביאר רבינו הזקן³⁸ מה שאמרו רז"ל "על פסוק³⁹ ולדבקה בו שכל הדבק בת"ח מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש", כי "על ידי דביקה בתלמידי חכמים" (שהם "הצדי­קים והחכמים ראשי בני ישראל שבדו­רם"⁴⁰) מתדבקות נפשות ההמון "במהותן הראשון ושרשם" למעלה (כמבואר ב­ארוכה בתניא).

לויש לומר, שבזה גופא יש חילוק בין תלמידי חכמים בכלל ("ראשי בני ישר­אל שבדורם") ונשיא הדור (כמו משה רבינו).

לאויובן זה בהקדם שמצינו בכמה מקו­מות שה"מלך" נמשל ל"לב"⁴¹ (וכנרמז בלשון הרמב"ם⁴² "לבו (של מלך) הוא לב כל קהל ישראל"), שהטעם בפשטות הוא, דכשם שחיות כל הגוף תלוי' בלב כך חיות "כל קהל ישראל" תלוי' במלך.

לבאבל צריך להבין: הלא חיות הגוף תלוי' בעיקר במוח שבראש (שממנו נמ­שכת חיות לכל אברי הגוף, גם להלב⁴³), וא"כ למה מדמים מלך ללב ולא למוח?

לגויש לומר הביאור בזה⁴⁴:

לדהמעלה שבהשפעת הלב לאברי הגוף לגבי השפעת המוח אליהם היא — ש­אותה החיות הנמשכת מהלב באבר זה נמשכת גם באבר אחר ובכל האברים, שהרי מהלב נמשך דם לכל האברים (שבו מלובשת חיות הנפש, "כי הדם הוא הנפש"⁴⁵), והרי בכל האברים נמצא אותו הדם, בלי התחלקות⁴⁶; משא"כ (עיקר) החיות הנשפעת (בגלוי) לאברי הגוף מהמוח שבראש, היא באופן שכל אבר מקבל "חיות וכח" השייכים לו "לפי מזגו ותכונתו, העין לראות והאוזן לשמוע ו­הפה לדבר והרגלים להלוך"⁴³.

להוזהו הטעם שהמלך נמשל ל"לב", כי נוסף לזה שהמלך משפיע לבני המדינה את כל צרכיהם (לכל אחד ואחד לפי ענינו), הרי עיקר ענין המלכות הוא, מה שעצם מציאות המדינה כולה תלוי' בה­מלך⁴⁷, כמו הלב המשפיע עצם החיות לכל אברי הגוף.

לוויש לומר, שעד"ז הוא ההפרש ברוח­ניות שבין ראשי אלפי ישראל שבכל דור ודור ונשיא הדור: החיות הרוחנית הנשפעת לכל אנשי הדור על ידי תלמי­די חכמים בכלל, ראשי אלפי ישראל שבכל דור ודור (שהם כמו "ראש ומוח לגבי נשמות ההמון"⁴⁸), היא בבחי' "מזון רוחני" לכל אחד ואחד לפי ערכו; אבל עיקר חידושו של משה רבינו ("נשיא הדור") הוא, שממנו נמשך עצם החיות (הרוחני) לכל אנשי הדור, כמו הדם ה­נשפע מהלב⁴⁹ לכל האברים, כי הוא מגלה אצל ישראל את נקודת היהדות שלהם, שהיא בשווה ממש אצל כל ישראל.

לזומזה מובן גם בענין התקשרות נפשות ההמון בשרשן ומקורן: זה שעל ידי ראשי אלפי ישראל בכלל מתקשרות נפשות ההמון לשרשן למעלה, היינו ל­בחי' "אב אחד לכולנה", שהתואר "אב"⁵⁰ מורה על השייכות (שורש, מקור) לבנים, והיינו שהוא שורש להתחלקות למטה⁵¹; ואילו משה רבינו (נשיא הדור) מקשר נפשות ישראל בשרשם בה' אחד של­מעלה⁵¹ מהתחלקות לגמרי⁵² (שזה שייך לנקודת היהדות שלהם, שהיא בשווה ממש אצל כל ישראל⁵³).

לחז. ע"פ כל הנ"ל מובן גם בעניננו — אמירת שירה ע"י משה ובני ישראל:

לטזה שמשה רבינו "פתח" באמירת שירה פעל בכל ישראל אמירת שירה מצד נקודת היהדות שלהם שהיא שווה ממש אצל כל ישראל⁵⁴. ולכן גם ה­עוללים ויונקים אמרו שירה, ועוד זאת — גם העוברים שבמעי אמן, כי אמירת שירה זו באה מצד עצם המציאות של ישראל, שבכללה גם עובר שבמעי אמו; ועוד זאת — כיון שעצם מציאותם הוא בשווה ממש עם גדול שבגדולים, לכן אמירת השירה הי' באופן של השתוות גמורה, "בלא. . השתנות והפרדה"^*54.

מויש לומר, שהחידוש בשירת הים הי' שאחדות זו (שמצד עצם מציאותם של ישראל) היתה באופן גלוי ממש. ולכן התבטאה האחדות בענין השירה, המורה על שמחה — כי "שמחה פורצת גדר"⁵⁵, וכן בעניננו, שהיא פורצת את ההגבלות וההגדרות של האדם ומגיעה לעצמות ומהות נפשו, וכן שמחה מורה על "בחי' התגלות"⁵⁶, שעל ידי השמחה באמירת שירה נמשכה אחדות זו באופן גלוי (כשם שגילוי השכינה אז הי' באופן שהיו רואים ממש, כאמרם⁵⁷ "זה א­לי גו'", ש"היו מראין אותו באצבע").

מאוכן תהי' לנו, שנזכה בקרוב ל"שירה העשירית"⁵⁸, כאשר "קהל⁵⁹ גדול ישובו הנה", בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

מב(משיחת ש"פ בשלח תשמ"ח)