Likkutei Sichos·Vol. 31·Beshalach·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך לא·בשלח·שיחה ג

אשיחה ג
א. בפרשתנו, קרוב לסיום פרשת ה­מן — לאחרי סיפור הפרטים¹ דירידת המן ואופן לקיטתו, ופרטי המאורעות דיום ששי ושבת, שביום ששי לקטו לחם משנה וביום השבת לא ירד המן, עד לסיום הענין ש"וישבתו העם ביום ה­שביעי"² — נאמר³: "ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש", ואח"כ בא הציווי ל­הניח ממנו "למשמרת לדורותיכם גו'"⁴.

בוצריך ביאור:

גא) מדוע המתין הכתוב בפירוש ותי­אור המן ("והוא כזרע גד גו'") עד לסיום כל הענין, כולל מאורעות דשבוע ימים⁵ — ולא פירשו בתחילת סיפור המן (וב­פרט כאשר אמר משה לבנ"י⁶ "הוא ה­לחם אשר נתן ה' לכם לאכלה")⁷?

דב) ממש"כ כאן "ויקראו בית ישראל את שמו מן" משמע, שרק לאחרי כל ה­מאורעות שבינתיים (כולל פרטי המאו­רעות דיום ששי ושבת) החליטו שיש ל­קראו בשם זה; ואינו מובן: תיכף כשראו בנ"י את המן בפעם הראשונה חקרו ו­אמרו "איש אל אחיו מן הוא"⁶ וברש"י "הכנת מזון"⁸, אלא שאז לא הי' בגדר קריאת שם כהמשך הכתוב "כי לא ידעו מה הוא", וכביאור רש"י "לא ידעו. . שיקראוהו בשמו"⁹. ומה נתחדש להם בינתיים שידעו והחליטו לקראו בשם "מן"¹⁰?

הג) עד"ז קשה בהציווי להניח ממנו "למשמרת לדורותיכם" — דלכאורה הי' צ"ל הציווי בהתחלת ירידת המן, כשבנ"י ראו שהקב"ה מכין להם מזון כו' [שהרי זוהי כוונת הציווי ד"משמרת לדורותי­כם", כמבואר בפרש"י¹¹ ש"בימי ירמיהו כשהי'. . מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים. . מהיכן נתפרנס הוציא להם צנצנת המן א"ל אתם ראו דבר ה'. . ראו בזה נתפרנסו אבותיכם הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו"] — ולא לאחרו עד לאחרי פרטי המאורעות דיום ששי ויום השבת¹².

וועכצ"ל, שהמאורעות שבין התחלת ירידת המן לסיום הפרשה, כולל יום ששי ושבת — "הביאו" להבנת מהות המן ובמילא — בחירת וקביעות שמו, ולכן אף המתין הכתוב עד כאן לתארו ולצוות להניח ממנו "למשמרת לדורותיכם".

זב. ויש לומר נקודת הביאור בזה — שפרטי המאורעות דיום הששי ויום ה­שבת אינם דבר נוסף וצדדי בענין המן, אלא הם שייכים לתוכן ענין המן, וב­עניננו: גדרו של מזון זה מחייב שלא ירד בשבת.

חכלומר: הטעם שהמן לא ירד בשבת הוא לא רק בגלל איסורי שבת הקשורים בלקיטת המן והכנתו (שלפ"ז ה"ז (רק ענין צדדי ו)אריא הוא דרביע עלי'¹³, ו­מונע את ירידתו בשבת), אלא שזהו מ­צד המן, שתוכן ענין המן מחייב שלא ירד בשבת¹⁴ (וכדלקמן סעיף ד ואילך).

טועפ"ז — נמצא שעד השבת (שאז לא ירד המן ואכלו את ה"לחם משנה" שירד ביום הששי) עדיין לא נשלמה תכליתו של המן.

יוזוהי נקודת הטעם שקריאת שם "מן" ע"י בנ"י היתה רק לאחרי ש"וישבתו העם ביום השביעי":

יאזה שבתחילה אמרו בנ"י איש אל אחיו "מן הוא" ("הכנת מזון") אין זה ב­גדר קריאת שם, אלא (הפכו) — שמחמת העדר הידיעה ("כי לא ידעו. . שיקראו­הו בשמו"), כיון שהי' תיכף לתחילתו ו­עדיין לא ידעו מהות מזון זה ופרטיו, לכן אמרו רק "מן הוא", שיש כאן "הכנת מזון";

יבורק לאחרי שנגמר היקף (שבוע) שלם⁵ של ירידת המן (ובפרטיות — שני החלקים שבזה — ירידתו בימי החול, ושלילת ירידתו בשבת) — באה לבנ"י ה­ידיעה (ידעו) והכרת המן, והיו יכולים לקרותו בשם (המורה על תוכנו ומהותו).

יגוזהו גם הטעם שתיאורו של המן ("כ­זרע גד גו'") והציווי ליקח ממנו "למש­מרת לדורותיכם" באו בכתוב רק לאחרי הסיפור אודות העדר ושלילת ירידתו ב­שבת — בתחילה מסיים הכתוב הסיפור אודות ירידת המן (שזה מסתיים עם ה­סיפור ע"ד העדר ירידת המן בשבת, כנ"ל), ואח"כ בא תיאור המן עצמו (ולב­סוף — הציווי לדורות).

ידג. ענין האמור, שהעדר ירידת המן בשבת אינו מסובב מאיסורי שבת, מובן ומוכרח הוא לפי שיטת רש"י בפירושו עה"ת, דמשמע שס"ל שכל ענין השבת נתחדש רק בעת ירידת המן:

טולאחרי שלקטו בנ"י המן כמה ימים, הרי ביום הששי לקטו לחם משנה ואז "ויבואו¹⁵ כל נשיאי העדה ויגידו ל­משה", ומפרש רש"י¹⁶: ויגידו למשה, שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם והי' ב­יום הששי והכינו גו'¹⁷ עד ששאלו את¹⁸ זאת כו'.

טזוהדברים מתמיהים, שהרי מפורש ב­פרש"י לעיל¹⁹ שפרשת שבת כבר ניתנה לישראל במרה — ומה מקום לשאלה "מה היום מיומים", דהיינו שאין נשיאי העדה יודעים כלל אודות יחודו של יום הששי, שבו חייבים להכין מאכלי שבת וכו', עד שתמהו "מה היום מיומים" ומשה הוצרך להגיד להם ולחדש "שבתון שבת קודש לה' מחר את אשר תאפו גו' ואת אשר תבשלו גו'"²⁰?

יזאלא ששאלה זו מתורצת בדיוק לשו­נו של רש"י עצמו¹⁹ — שכתב שבמרה "נתן להם מקצת פרשיות של תורה שית­עסקו בהם שבת כו'", כלומר, במרה לא נצטוו (לפרש"י) על השבת כ"א רק ניתנה להם פרשת שבת שיתעסקו בה (לימוד הפרשה²¹), שעדיין לא הי' ענין של שמי­רת שבת בפועל (ורק לימוד פרשת שבת בתורה) — ולכן שאלו "מה היום מ­יומים"²².

יחועפ"ז יש לתרץ²³ עוד דבר בלתי מובן: בהמשך הענין מסופר דאף לאחרי שהודיע משה לבנ"י ד"שבתון שבת קודש לה' מחר", ו"(המן) לא יהי' בו"²⁴ — "יצאו מן העם ללקוט"²⁵.

יטולכאורה: היציאה לשדה ע"מ ללקוט המן היתה בודאי עם הכלים להביא בהם המן הביתה, ונמצא שעברו ביציאה זו על איסור הוצאה²⁶?

כואין לתרץ שזוהי כוונת אמירת ה' למשה²⁷ "עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי, ראו כי ה' נתן לכם השבת גו' שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", שעברו בזה על "לשמור מצותי" — כי מפשוטו של מקרא (לשון הכתוב) משמע, שרק אז לאחרי שיצאו ללקוט נצטוו "שבו איש תחתיו אל יצא איש", שלא יצאו ללקוט המן בשבת²⁸ (ד­בפסוקים שלפנ"ז נאמר רק שהמן לא יהי' בו, אבל לא בא איסור (במפורש) לצאת ללקוט), ונמצא שלא עברו בנ"י על ציווי ה'²⁹.

כא[וכוונת הדיבור "עד אנה מאנתם גו'" היא (לא שבנ"י עברו על ציווי ה', כ"א) רק שהיו מחוסרי אמונה, דמכיון שראו שהקב"ה נתן להם לחם משנה ביום ה­ששי באמרו הטעם בפירוש שביום ה­שביעי "לא תמצאוהו בשדה. . לא יהי' בו"³⁰, אין מקום לצאת לשדה למצוא מן].

כבותמוה — מאחר שכבר אמר להם משה ד"שבת קודש לה' מחר", הרי נאס­רו לצאת ללקוט המן בשבת מפני איסור הוצאה (ואף שלא מצאוהו בשדה, הרי הוציאו את הכלים כנ"ל)?

כגוע"פ הנ"ל יש לומר: ע"ד הפשט, הציווי על שמירת שבת בשלימותה לא בא עד מ"ת, ומה שכאן אצל המן נאמר להם "שבתון שבת קודש לה' מחר" — אין זה ציווי על שמירת שבת בשלימו­תה, כ"א אך ורק על שמירתה בענינים השייכים ללקיטת המן והכנתו³¹. ולכן, מכיון שבתחילה נאמר לבנ"י רק ע"ד איסור אפי' ובישול²⁰, לא נאסרו (עדיין) בהוצאה מרשות לרשות וכו', והיו מותרים ע"פ דין לצאת וכו', ורק כאשר ה' אמר בפירוש "שבו איש תחתיו אל יצא גו'" נאסרו בזה.

כדד. נמצינו למדין, שאין הפירוש שאי­סורי שבת הם שגרמו שהמן לא ירד בשבת (שהרי בעת תחילת ירידת המן עדיין לא נאסרו ישראל במלאכת שבת זו), אלא להיפך: תוכן ענין המן הוא ש­גרם שתנתן לישראל מצות השבת (עכ"פ במלאכות השייכות ללקיטת המן והכ­נתו).

כהבפשטות הי' אפשר לבאר זה ע"פ פרש"י עה"פ³² "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים גו' למען אנסנו הילך בתורתי גו'" — "אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט", הרי שאחד מנסיונות המן (שה' המטיר לחם מן השמים "למען אנסנו") הי' בענין לקיטתו בשבת.

כואבל הא גופא טעמא בעי: מהי ה­הסברה לזה שנסיון המן הי' דוקא בענין השבת? ובמיוחד (ע"פ הנ"ל) שזאת תהי' הסיבה שניתנה אז השבת לישראל.

כזשעכצ"ל שתוכן ענין המן קשור עם תוכן ענין השבת.

כחוי"ל הביאור בזה:

כטלעיל עה"פ³³ "ובקר וראיתם את כבוד ה'" פרש"י ש"הלחם ששאלתם ל­צורך בירידתו לבקר³⁴ תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חיבה ב­בקר שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא".

לשמזה מובן, שמלבד כללות החידוש שבנתינת המן — שהי' "לחם מן השמים", המגיע לבנ"י בלי שום טירחא (עכ"פ בלי הטירחא הנדרשת בלחם מן הארץ) — הנה עוד זאת, שזה גופא נתנו הקב"ה באופן של "דרך חיבה", למעט ככל האפשרי את טירחת בנ"י בהשגת מזון זה.

לאונמצא, שגדר ענין המן הוא אחד עם ענין השבת — כי מן הוא הלחם המגיע לבנ"י באופן של שביתה ומנוחה ותענוג, ללא טירחא ויגיעה מצדם³⁵.

לבולכן, שלימות החיבה בנתינת המן היא בזה, שביחד עם נתינת המן, נתן הקב"ה לבנ"י את השבת, ובאופן ד"ראו כי ה' נתן לכם השבת", "ראו בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת שהרי נס נעשה בכל ע"ש לתת לכם לחם יומיים"³⁶ — היינו, שמזונם ניתן להם בשלימותו ביום הששי כדי שביום השבת תהי' להם מנוחה שלימה, ללא שום טורח ודאגה על מזונם של יום זה.

לגה. ועפ"ז יובן המשך הכתובים³⁷, דרק לאחרי סיפור ענין השבת ("וישבתו העם ביום השביעי") — אז "ויקראו גו' שמו מן",

לדכי שם זה מורה על ענין העונג בלתי מוגבל שבו, ש"הי' כ"א מישראל טועם כל מה שהי' רוצה"³⁸ בלי הגבלה — ש­לכן אין לתארו בתואר מוגבל, ויש לק­רותו רק "מן", "הכנת מזון"³⁹ — והכרת ענין ה"עונג" שבמן באה לידי שלימותה רק לאחרי ש"וישבתו העם ביום ה­שביעי";

להוהכתוב ממשיך להדגיש את גודל ה­עונג שבמן — "וטעמו כצפיחית בדבש"⁴⁰ (כי רק אז הרגישו העונג השלם⁴¹ שב­מן);

לוואח"כ בא הציווי להניח ממנו "למש­מרת לדורותיכם", כי בה"משמרת לדורו­תיכם" נוגע לדעת שהמן ניתן באופן כזה שלא זו בלבד שבמשך ששת ימי החול היו רק טירחות הכי מועטות, אלא עוד זאת, שבבוא השבת הכין הקב"ה מזונם מע"ש, באופן שבשבת היתה אצלם שבי­ תה ומנוחה גמורה, "וישבתו העם ביום השביעי". בזה היא שלימות הידיעה וה­הכרה (עד לאופן של ראי' — "למען יראו את הלחם"¹¹) שהקב"ה יכול להזין את ישראל באופן שלא יצטרכו לעסוק בשום מלאכה ויוכלו לשמור (לעסוק) בתורה במנוחה גמורה.

לזו. ההסבר האמור בשייכות של ענין המן ליום השבת — עולה בקנה אחד עם דברי הזהר⁴², דאף שהמן לא ירד בשבת, ה"ז רק בירידתו והמשכתו למטה ב­עוה"ז, אבל למעלה הוא להיפך — שבר­כת המן היתה דוקא ביום השבת, ומיני' מתברכין כולהו יומין, שע"י ברכה זו ביום השבת ירד המן למטה בששת ימי החול שלאח"ז.

לחולכאורה צריך ביאור: מכיון ש­"קדשו במן שלא ירד כלל בשבת"⁴³ — מדוע ברכתו למעלה היא דוקא ביום ה­שבת?

לטוע"פ האמור לעיל מובן: מכיון שתו­כן ענין המן הוא — השפעת מזון באופן של תענוג, "בפנים מאירות. . דרך חיבה"⁴⁴, לכן הזמן המתאים לברכה על השפעה זו הוא דוקא ביום השבת, שאז הוא זמן מנוחה ועונג.

מז. והנה נוסף לזה שכל התורה היא נצחית, י"ל דזה שהמן הגשמי הוא "מש­מרת לדורותיכם", נצחי (וכמחז"ל⁴⁵ ש­נגנז עם הארון) — יש בו הדגשה מיו­חדת שתוכנו ישנו תמיד בכל אחד ואחד מישראל. כלומר, דגם כאשר מזונו של האדם הוא "לחם מן הארץ", ובאופן ש­הוא בעצמו צריך לטרוח בזה (וכמא­מר⁴⁶: הרבה עשו כר' ישמעאל — שצ"ל ואספת דגניך גו'⁴⁷ — ועלתה⁴⁸ בידן) — מ"מ, גם במזון זה ישנו תוכן ענין המן⁴⁹.

מאוהענין בזה:

מבידוע⁵⁰ ההפרש בין ישראל לעמים, דלאומות העולם נשפע ריבוי השפעה, כי אצלם ההשפעה אינה בחשבון ובאה אליהם "חנם — מן המצות"⁵¹, בלי עבודה (רוחנית), ולכן ההשפעה היא בריבוי, מ­אחר שאינה תלוי' בעבודה; משא"כ ה­השפעה לישראל היא השפעה מדודה, כי נשפע לפי עבודתם, וכמש"נ⁵² "אם בחו­קותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם". ומכיון שההשפעה היא בחשבון, לכן היא השפעה מוגבלת ומדודה, לפ"ע עבודתם של ישראל.

מגאבל, ריבוי ההשפעה שאצל האומות הוא רק ריבוי בכמות, אבל אין בהשפעה זו עונג, בלשון התניא⁵³ שהקב"ה משפיע להם חיות רק "כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו"; משא"כ בה­השפעה לבני ישראל, עם היותה השפעה מדודה, בהשפעה זו ישנו "תענוג", כולל תענוג דלמעלה, שהקב"ה מתענג מהש­ פעה זו לבני ישראל עם קרובו, ו"באור⁵⁴ פני מלך חיים".

מדוזוהי גם מעלתם של ישראל שהם בוחרים בהקב"ה⁵⁵, היינו שמוותרים על ריבוי ההשפעה שיכולים לקבל בדוגמת או"ה, ובוחרים לקבל חיותם ושפעם מצד הקדושה דוקא, אף שהיא השפעה מדו­דה, מאחר שרק בהשפעה זו ישנו ה­תענוג דלמעלה, "באור פני מלך חיים".

מהח. ומעלה זו בההשפעה לישראל, באה לידי ביטוי וגילוי בענין המן:

מומצד אחד אין בהמן ריבוי בכמות, אדרבה, המן ניתן במדידה הכי מדויקת, רק ליום אחד, ורק עומר לגולגולת, לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר⁵⁶; אבל לאידך, עומר זה ניתן "בפנים מאירות. . דרך חיבה", שבנ"י ראו בזה "כבוד אור פניו"⁵⁷ (דבאור פני מלך חיים)⁵⁸.

מזוכשם שהוא מצד ה"למעלה", שבה­השפעה שמצד הקדושה מלובש התענוג דלמעלה — כמו"כ הוא מצד ישראל (מקבלי ההשפעה), שההשפעה מתקבלת אצלם באופן של תענוג. וכפי שבא ב­גלוי ובפשטות בהמן, דמלבד זאת ש­הגיע להם ללא טירחא, הרי היו טועמים במן כל טעם שהיו רוצים³⁸, ועוד זאת, שביחד עם המן ירדו להם אבנים טובות ומרגליות⁵⁹ שאין (עיקר) ענינן אלא לעונג.

מחולכן לא ירד המן בשבת (אף שברכת המן למעלה היא דוקא בשבת כנ"ל), כי ענין התלבשות התענוג בהשפעה זו תכ­ליתו לפעול בישראל ענין העונג, ולכן דוקא עי"ז שיש בשבת ברכה על השפעת המן, ה"ז פועל שלא ירד למטה לישראל ביום השבת, באופן שמנוחת ישראל ביום השבת תהי' בתכלית השלימות.

מטוזהו אחד הביאורים בההפרש שבין ישראל לעמים בשבת — שבנ"י מחוייבים בשמירת שבת, ואילו עכו"ם ששבת חייב מיתה⁶⁰: אצל ישראל, מכיון שענין עיק­רי בההשפעה שלהם הוא ענין התענוג, לכן היא גורמת ומביאה את תענוג ה­אדם, יום מנוחה ותענוג [וכן להיפך: כדי שאיש ישראל יהי' כלי לקבל השפעה זו צ"ל ענין השביתה ממלאכה]; משא"כ אצל האומות, שהקב"ה משפיע להם "כ­מאן דשדי. . שלא ברצונו", נשלל אצלם ענין ה"רצון" והמנוחה, כ"א יגיעה וטיר­חא דוקא.

נוזוהי גם ההוראה הנצחית מענין המן לכל הדורות ("משמרת לדורותיכם") — שאצל בני ישראל צ"ל יקר ההשפעה שמצד הקדושה שהיא באופן של "באור פני מלך חיים", אף אם בגלל זה צריכים לוותר על ריבוי ההשפעה שמצד ד"שדי בתר כתפוי", ודוקא עי"ז מגיעים למנוחה ועונג האמיתי, והקמעא (בגשמיות) בתחלה תומ"י מתברך לשובע⁶¹, ועד שזוכים מלכת­חילה — למזוני רויחי, לריבוי בהשפעות גשמיות⁶², עד לריבוי ההשפעה שיהי' "באותו הזמן", וכמבואר ומפורש ומפורט ברמב"ם בסיום וחותם ספרו{63} — וב­מהרה בימינו ממש.

נא(משיחות ש"פ בשלח תשכ"ח, ש"פ בחוקותי תשמ"ו)