Likkutei Sichos·Vol. 31·Vayakhel·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לא·ויקהל·שיחה ב

אשיחה ב
א. "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים הביאו"¹, ופרש"י "וכל איש אשר נמצא אתו" — "תכלת או ארגמן או תולעת שני או עו­רות אילים או תחשים כולם הביאו".

בולפום ריהטא נראה שכוונת רש"י היא לבאר שהוא"ו ("וארגמן ותולעת ו­גו'") אינו ו' המוסיף (שרק מי אשר "נמ­צא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני וגו'" — כל הדברים המנויים בכתוב — הביא (כולם), אבל מי שלא נמצאו אצלו כל הדברים כולם לא הביא (אף א' מהם)), אלא או או קאמר, דכל איש אשר נמצא אתו תכלת או ארגמן או תולעת שני וגו', כל אחד מהם הביא מהנמצא אתו.

גוההכרח לפרש כן² הוא מלשון ה­כתוב גופא: "וכל איש אשר נמצא אתו". דאת"ל דרק מי שהיו לו כל הדברים הביא, הול"ל "אשר נמצאו אתו", לשון רבים, שנמצאו אתו כל הדברים. ומכיון שנא' "אשר נמצא אתו", ל' יחיד, הרי ש­מדובר על כל דבר בפ"ע — תכלת או ארגמן או תולעת שני וגו'.

דאבל צריך להבין:

הא) מהי הקס"ד בכלל לפרש כוונת ה­כתוב שדוקא מי שהיו בידו כל הדברים הביא³, ומי שהיו בידו רק חלק מהם לא הביא? לא מסתבר כלל, ובפרט בפשוטו של (מקרא, ובמילא בפשוטו של) הענין שמי שרוצה לנדב רק א' מהדברים לא יוכל להביא! ולמה הוצרך רש"י להודי­ענו דבר פשוט כ"כ?

ו[ואין לומר שליתר הבהרה "רצה (רש"י). . לבאר מה שאין צריך ביאור" — דא"כ "למה לא ביאר כן ב(פסוק⁴) חח ונזם וכו' שהם הראשונים בכתוב", דמ"ש שם "כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב", הכוונה או או קאמר, חח או נזם או טבעת כו'⁵].

זב) מכיון שרש"י מאריך וכותב (כ­מעט) כל המינים⁶ — למה דילג רש"י והשמיט מהכתוב ב' מינים (תיבות) — "ושש ועזים"?

חב. יש מפרשים⁷ המבארים, שרש"י בא ליישב רק המשך לשון הכתוב, ש­נראה כסתירה: מתחיל "וכל איש אשר נמצא אתו" לשון יחיד ומסיים "הביאו" ל' רבים; ולכן מפרש רש"י דמה שנאמר "וכל איש אשר נמצא אתו" (ל' יחיד) הוא משום שקאי על כל דבר בפ"ע — כל איש אשר נמצא אתו תכלת או איש אשר נמצא אתו ארגמן או איש אשר נמצא אתו תולעת שני וגו' — וסיום הכתוב "הביאו" (ל' רבים) פירושו "כולם הבי­או", כל אחד ואחד מכל שנמצא אתו מין ממינים אלו, דבזה מתאים לשון רבים⁸.

טאבל פירוש זה צ"ע מכמה טעמים:

יא) זה שפתח בלשון יחיד "כל איש" וסיים בלשון רבים "הביאו" רגיל הוא ולא קשה מידי בפשש"מ, וכדמוכח מה­כתוב שלפנ"ז "כל נדיב לב הביאו" — ולא כתב "כל נדיבי לב הביאו"⁹.

יאב) לפי זה עיקר פירושו של רש"י חסר מן הספר — דהול"ל "או איש אשר נמצא אתו ארגמן"¹⁰ וכיו"ב.

יבג) גם אם הוא"ו הוא ו' המוסיף אפשר לרש"י לתרץ השאלה הנ"ל: "כל איש אשר נמצא אתו תכלת ואיש אשר נמצא אתו ארגמן כו' — כולם הביאו"?

יגד) עדיין לא מתורץ מדוע השמיט רש"י "שש ועזים"¹¹?

ידג. בשפ"ח כאן¹² מבאר הקס"ד ד­דוקא מי שיש לו כל הדברים יביא ומי שאין לו כל הדברים לא יביא וגם הא דהשמיט מהכתוב שש ועזים — "משום שמצינו כי ג' מינים הללו דהיינו תכלת וארגמן ותולעת שני ששלשתם אלו הם תמיד בכל מלאכת המשכן ובבגדי כ"ג, כן עורות אילים מאדמים ועורות תחשים משניהם יחדיו עשו מכסה לאהל כמו שפירש"י לעיל בפרשת תרומה¹³ מ"ה סד"א דכל מי שיש לו כל הדברים אלו דוקא יביאו ומי שאין לו אלא מין אחד לא יביא כיון דשלשתן צריכין למלאכה שאין עושין שום דבר מזה בלא זה אבל שש מצינו בבגדי כהנים הדיוטים שעשו משש לבד וכן אותן ד' בגדי כהן גדול שהי' עובד בהן בעבודת פנים ביום כפורים וגם בשאר עבודות, וכן בנוצה של עזים לא היו עושין מהן שום דבר רק יריעות עזים פשיטא הוא דיביאו לבד ומ"ה לא נקט רש"י שש ועזים כיון דמלתא דפשיטא הוא¹⁴ שיביאו לבד".

טואבל צ"ע בפירושו¹⁵: מהי הסברא ע"פ פשוטו שכיון שדברים הללו באו ב­יחד במלאכת המשכן ובגדי כהונה לפי­כך צריכה גם נתינתם להיות ביחד!

טזגם: בפשש"מ לא מצינו שכ"א מבנ"י ידעו כל פרטי עשיית המשכן ובגדי כהונה ומאיזה דברים נעשו, ובפשטות ידעו מזה (לפני העשי') רק (ראשי) ה­"חכמי לב" שעשו מלאכת המשכן¹⁶, ו­למה יעלה בדעתם של המביאים, דרק מי שיש לו כל הג' מינים (תכלת וארגמן ותולעת שני) יביא משא"כ אם יש לו רק חלק מהם.

יזועוד ועיקר: גם לפירושו הרי אין קס"ד שצריך להביא כל המינים שב­פסוק יחד, כ"א "ג' מינים הללו דהיינו תכלת וארגמן ותולעת שני", או "עורות אילים מאדמים ועורות תחשים" — וא"כ מוכרחים לחלק הכתוב לשנים, ולפרש הוא"ו ד"ועורות אילים גו'" דהיינו "או עורות אילים גו'" (דלא כשאר הווי"ן שבכתוב)¹⁷; ומה מקום לקס"ד כזו, וב­פרט שאין לה רמז בלשון הכתוב?

יחד. ויש לומר הביאור בזה, בהקדם עוד דיוק בפסוק זה, שנאמר בו "וכל איש אשר נמצא אתו גו'" ולא כבפסוק שלפנ"ז "כל נדיב לב"¹⁸.

יטלכאורה י"ל: נדבת המשכן באה ל­אחרי שנתרצה הקב"ה לישראל על עשיית העגל¹⁹ (ועד שהמשכן נקרא "משכן העדות" — "עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם"²⁰).

כולכן: באותם הדברים שמהם נעשה העגל (והיינו כלי זהב בכלל, ובפרט ה­תכשיטים שנעשו מזהב), מדגיש הכתוב "כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב", שנתינת דברים אלה למלאכת המשכן היתה בנדבת הלב, בכוונה מיוחדת ורגש לב מיוחד, לכפר²¹ על נתינת דברים אלו עבור עשיית ה­עגל²²; אבל בשאר דברים של נדבת ה­משכן, שאינם שייכים לעשיית העגל, אין צורך בהדגשה שבאו בנדיבת הלב, ולכן נאמר סתם "כל איש אשר נמצא אתו".

כאאבל אין זה ביאור מספיק, כי אע"פ שבנדבת המשכן היו גם דברים שלא ניתן ממין שלהם לעשיית העגל, מ"מ, כיון שכללות נדבת המשכן באה לאחר שנתרצה הקב"ה על עשיית העגל, הרי מסתבר שגם בנתינת שאר הדברים לנד­בת המשכן הי' צריך להיות הרצון הטוב ונדיבות הלב לתתם להמשכן, שענינו הוא "ושכנתי בתוכם"²³, היפך נדבתם ל­העגל, וכמו שאכן נאמר בציווי ה' למשה בר"פ תרומה (בנוגע לכל הי"ג דברים) "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". וא"כ מדוע מדגיש הכתוב "כל נדיב לב" רק ב"חח ונזם גו' כל כלי זהב"²⁴?

כבולכן עכצ"ל שבכל הנתינות היתה נדבת לבם של בנ"י, וכמפורש בכתוב שלפנ"ז²⁵ "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' גו'".

כגוכיון שכן יש מקום לומר שנדיבות הלב אכן מודגשת בכתוב גם בנתינת שאר הדברים: כשם שבנוגע לזהב נאמר "כל נדיב לב הביאו חח ונזם גו' כל כלי זהב", כי הבאת תכשיטין כו' וכל כלי זהב מורה על נדיבות הלב ביותר, כמו"כ הוא בכתוב שלאח"ז "וכל איש אשר נמ­צא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני וגו'", שהיינו מפרשים (בוא"ו המוסיף) אשר מעלת הנדיבות היתה בזה שכל מי שנמ­צאו אתו כל המינים הללו הביא כולם.

כדכלומר: אין הקס"ד שמי שהי' אצלו רק דבר אחד לא הי' יכול להביאו, אלא קס"ד שפסוק זה בא להשמיענו גודל נדבת לבם של ישראל למלאכת המשכן, שמי שהי' אצלו מכל המינים לא הסתפק בדבר אחד אלא הביא מהכל.

כהולכן הוצרך רש"י לשלול פירוש זה, ומפרש שהכוונה בהכתוב היא לא להד­גיש שמי שהי' בידו הכל הביא מהכל, אלא או או קאמר, כל אשר נמצא אתו תכלת או ארגמן או תולעת שני גו' כולם הביאו.

כו[ויש לומר שהעדיפות בפירוש זה²⁶ (דאו או קאמר) מרמז רש"י בדיוק לשונו בסיום פירושו — "כולם הביאו", והיינו שלפירוש זה מדבר הכתוב בנדבת כל ישראל (שהרי בפשטות — לאחרי ביזת מצרים ודהים²⁷ אצל כאו"א הי' עכ"פ אחד ממינים הללו), משא"כ את"ל שה­כתוב מדבר רק במי שהי' אצלו מכל המינים (והביא מהכל), נמצא שהכתוב מדבר רק במספר מסוים של מנדבים].

כזויש לומר, שנדיבות הלב במינים אלו התבטאה בהפעולה והטרחא המיוחדת של בנ"י בנוסף לעצם הנתינה וההבאה — דהרי תכלת אין פירושו שהביאו צמר לחוד וצבע לחוד, אלא "צמר צבוע בדם חלזון"²⁸; ועד"ז ארגמן²⁸ ותולעת שני. ומכיון שלא זו בלבד שהביאו דברים אלו למלאכת המשכן, אלא שטרחו גם לצבוע את הצמר בצבעו המתאים וכו'^*28 — הרי זו הוכחה על נדבת לבם ו"רצונם הטוב"²⁹ בנתינתם לעשיית המשכן.

כחויש לומר, שענין הנ"ל (ביטוי נדבת הלב בהפעולה והטירחא כו') נרמז בפ­רש"י כאן, בזה שהשמיט רש"י מהכתוב ושש ועזים, כי רק מינים אלו שמונה רש"י, תכלת וארגמן ותולעת שני עורות אילים ותחשים³⁰, מוכרחת בהם עשי' ופעולה מיוחדת מצד האדם; משא"כ בשש (שהוא פשתן) ועזים (דהיינו נוצה של עזים²⁸) הרי אין הכרח (מצד עצם נדבת המשכן) שתהי' בהם פעולה מיו­חדת של האדם מלבד עצם הבאתם לה­משכן³¹ (דקצירת הפשתן וגזיזת ה­שערות אינן אלא הכנה המוכרחת, בכדי לאפשר הבאתם להמשכן). ולכן מובן, שבהבאת שש או עזים^*31, כל א' מהן בפ"ע, אינה ניכרת נדיבות הלב של ה­מביא.

כט[ואין לפרש דנדבת לב בשש ועזים הוא רק בהבאת שניהם יחד, דבזה ניכר רצונו הטוב וכו' של המביא — והיינו טעמא שהשמיט רש"י "ושש ועזים" מלמ­נות עם אלה שבהם ודאי אשר או או קאמר — כי ה"ז חידוש ושינוי גדול והו"ל לרש"י לפרש].

לה. ויש להוסיף בזה ע"ד ההלכה:

לאבנדבת המשכן יש חיוב שתהי' לשמה, כפרש"י³² "ויקחו לי תרומה — לי לשמי". ויש לברר מהו הדין בדברים הדורשים מעשה והכנה מיוחד בשביל המשכן (ע"ד התכלת וארגמן ותולעת שני כו', הצרי­כים צביעה כנ"ל) — אם גם מעשה ה­הכנה צ"ל לשמה.

לבוהנה רש"י פירש (עה"פ³² ויקחו לי תרומה) "תרומה — הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה", דהיינו שעוד לפני נתינת הנדבה להגזברים צ"ל הפרשת הממון (אצל הבעלים) לה'. ועפ"ז מסתבר, שגם מעשי ההכנה (הדרושים כדי שהדברים יהיו ראויים לנדבת המשכן) צריכים להיות "לשמי"³³.

לגוי"ל שזהו טעם הקס"ד דמש"נ "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותו­לעת שני גו'" פירושו שהביאו כל המי­נים יחד (ולא חלקם או מין אחד בלבד):

לדכאשר אחד הביא רק אחד מהמינים הללו (הדורשים מעשה הכנה כנ"ל) — יש מקום לומר, שאין לו נאמנות שצבע הצמר לשמה, דאפשר שהי' מונח אצלו מכבר צמר צבוע, ולא טרח לצבוע צמר חדש בכוונה "לשמה" [ועצם ההבאה אינה ראי' ברורה על ה"לשמה" כל כך — כי כיון שהי' אצלם עשירות מרובה מביזת מצרים וביזת הים²⁷, הרי אין ב­נתינה מועטת זו הוכחה על רצון לטרוח עבור נדבת המשכן];

להורק כאשר רואים השתדלות מיוחדת דהמביא להשתתף בנדבת המשכן, ע"י הבאת כל המינים "תכלת וארגמן ותו­לעת שני וגו'", אזי נאמן הוא שגם טרח וצבע הצמר לשמה.

לווזה שולל רש"י בפירושו "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת או ארגמן או תו­לעת שני גו'" — שאין הכוונה בהכתובים שהביאו את כל המינים³⁴, אלא או או קאמר.

לזויש לומר, שההוכחה שפעולת ההכנה (בצביעת הצמר כו') היתה לשמה היא מזה שכ"א שהי' לו מדברים אלה (אפי' רק א' מהם) הביאום להמשכן, והביא כל מה שהי' לו מדברים אלה³⁵ (ולא כמו חח ונזם גו' כל כלי זהב, שלא נאמר שהבי­או כל התכשיטים והזהב שהי' להם³⁶), וזוהי הוכחה מספיקה שהיתה פעולת ההכנה באופן ד"לי לשמי"³⁷.

לחו. ויש לומר שבענין זה חלוקים רש"י (עה"ת) והמדרש:

לטאיתא במדרש³⁸: יעקב אבינו. . קרא לבניו אמר להם היו יודעין שהקב"ה עתיד לומר לבניכם לעשות משכן אלא יהיו כל צרכיו מוכנים בידכם כו' ויש מהם שהתקינו עצמן לדברים ויש מהן ששכחו וכשבא משה ועשו המשכן יש מהם שהביאו מעצמן ויש מהם שלא הביאו אלא ממה שהי' מונח בידו שכן הוא אומר כל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ואומר^*38 כל אשר נמצא אתו עצי שטים. ופירשו המפרשים³⁹ דבב' פסוקים הנ"ל כתוב "אשר נמצא אתו" (בתכלת וארגמן גו' ובעצי שטים), שפירושו שהי' אצלם למשמרת מוכן מאבותם — משא"כ בנוגע לחח ונזם וכל כלי זהב וכיו"ב ששם נאמר שהי' בנדבת הלב ושל המביא (לא שהי' מוכן מקודם, מאבותיהם).

מאבל רש"י אינו מפרש "אשר נמצא אתו" הנאמר בתכלת וארגמן וכו' שהי' מוכן אצלם מאבותם^*39, וא"כ ס"ל שהם הכינו והפרישו מינים אלו לה'.

מאויש לומר שתלוי בגדר דין לשמה שהוצרך להיות בנדבת המשכן⁴⁰, דיש לומר בזה ב' אופנים⁴¹ — א) שהוא דין במעשה הגברא⁴², או ב) שהוא דבר ה­שייך ונתפס בהחפצא, חפצא זו צריכה שתעשה לשמה.

מבובזה הוא החילוק בין המדרש ופי­רוש רש"י:

מגלפי המדרש, החיוב ד"לשמה" בנדבת המשכן שייך לקדושת הדברים שמהם נעשה המשכן, דכדי שיהי' ה"ושכנתי ב­תוכם", בתוך הדברים שבמשכן — צרי­כים הדברים להיות מוכנים לקדושתם. והיינו שזה נוגע לגוף החפצא דדברים אלה שיהיו מזומנים למלאכת המשכן⁴³. ולכן מפרש המדרש, דמש"נ "אשר נמצא אתו תכלת וארגמן וגו'" היינו שאצל בנ"י היו דברים אלה מוכנים מכבר בשביל מלאכת המשכן, כי דברים אלה שהוצרכו להכנה, הי' ע"ז ציווי מיוחד של יעקב אבינו שיהיו צרכיהם מוכנים בידם, כדי שיהיו בטוחים שהדברים ייעשו מתחלתם (דהיינו גם בעת פעולת ההכנה) "לשמי", לשם המשכן, ואז יוכלו להביאם למשכן.

מדמשא"כ לפרש"י החיוב ד"לשמי" הוא דין במעשה הגברא⁴⁴, דכיון שעשיית המשכן קשורה עם כפרת חטא העגל (שבו הי' ניכר שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל כנ"ל⁴⁵), לכן הוצרכו שנד­בתם לה' תהי' "לי — לשמי" (היפך נתינ­תם לעגל הזהב).

מהולכן אא"פ לרש"י לפרש "אשר נמצא אתו", שדברים אלה היו מוכנים כבר למשמרת מאבותם^*45 (שאז אין כאן כוונה "לשמה" דהגברא המנדב), אלא קאי על המנדבים עצמם, שהם הכינו והפרישו מינים אלו "לשמה".

מוז. והנה ע"פ כל הנ"ל יומתק החילוק שמצינו בין האנשים והנשים בנדבת המשכן — דאף שגם האנשים התנדבו למשכן בנדיבות הלב, מ"מ, הביאו רק מה שנדרש מהם, דהיינו עצם הדברים ד"תכלת וארגמן ותולעת שני וגו'", משא"כ הנשים, הרי לא זו בלבד שהת­נדבו למלאכת המשכן עוד יותר מהא­נשים, כמ"ש⁴⁶ "ויבואו האנשים על ה­נשים"⁴⁷, אלא עוד זאת, שלא הסתפקו בהבאת הדברים עצמם, אלא הביאו מטוה (שבשביל זה גם טוו בעצמן את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש, וכן "טוו את העזים")⁴⁸.

מזוע"פ הנ"ל יש לומר טעם לדבר גם ע"ד ההלכה:

מחלאנשים לא היו יכולים להתיר ש­יביאו מטווה, כי לאחרי שחטאו בעגל אין נאמנות וודאית שיעשו מלאכתם ל­שמה⁴⁹, והיו יכולים להאמין להחכמי ה­לב שהקב"ה "מילא אותם חכמת לב"⁵⁰;

מטמשא"כ הנשים, הרי לא השתתפו ב­חטא העגל⁵¹, ובמילא אין נתינת מקום כלל לספק בנוגע לעשי' ופעולה ד"לי לשמי" — כי ודאי שאצלם ישנה נדיבות לב ביותר⁵² לכל עניני קדושה⁵³, ובפרט בעניני המשכן, וכפי שהי' בפועל, שלא מנעו את עצמן מכל טרחא כדי שנדבתם תהי' מהודרת יותר, עד שבשביל כך — "טוו את העזים", "מעל גבי העזים טווין אותן"⁵⁴, מפני גודל נדבות לבן לעניני המשכן, השתדלו גם ב"אומנות יתירה" במלאכת המשכן.

נ(משיחת ש"פ ויק"פ תשמ"ז)