Likkutei Sichos·Vol. 31·Yisro·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך לא·יתרו·שיחה ג

אשיחה ג^*
א. איתא בירושלמי סוף עירובין: הוא הי' אומר צבת בצבת עבד¹ (הצבת אינה נעשית אלא בצבת אחרת. קרבן העדה) צבתא קדמייתא מה הוות (צבת הראשונה מי עשאה. קה"ע) בירי' הוות (ברי' מששת ימי בראשית, שהיא מדב­רים שנבראו בע"ש בין השמשות¹. קה"ע). אמר רבי חנינא קומי ר' מנא ומה את אמר לה (כלומר איך אתית דבר זה לדי­נים שבמתני'. קה"ע), מצבתא אחת למדו כמה צבותות וכא משביתה אחת למדו כמה שביתות.

בבפני משה מפרש השייכות של מאמר זה לכאן, שזהו מענה (ברמז) על האי­בעיא שבגמ' שם לפנ"ז, בקשר לדברי המשנה בדין הוצאת שרץ שנמצא במק­דש — "רע"ק אומר מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוצי­אין אותו", ואמרו ע"ז בגמ' "הוציא מ­מקום שחייבין עליו כרת ונפל למקום שאין חייבין עליו כרת — כבר נראית ל­צאת [כלומר², כבר הי' ראוי להוציא בתחילה, ופשיטא שמוציאו אף משם, אלא דהא קמבעיא לן, אם] מצאת אחר בצדו [במקום² שנפל. . שאין חייבין עליו כרת] מוציא את שניהם [דמכיון² ש­הותר לזה הותר אף לזה] או אינו מוציא אלא את שנראה לצאת" [בתחילה]?

גוכמענה על איבעיא זו השיב ר' מנא "דרך רמז ומשל. . דכמו מצבתא אחת למדו לעשות כמה צביתות, הכא נמי מ­שביתה אחת למדו כמה שביתות, דמכיון שהותרה לו שבות אחת במקדש, לטלטל ולהוציא זה שנראה לצאת, מוציא עמו במקום שנפל גם את השני עמו, דמאי שנא, דכיון שהותר הותרו כמה שביתות" (הואיל ובבת אחת הן³).

דאבל פירוש זה צע"ג, כי לכאורה אינו אלא רמז רחוק ביותר, שהרי אין שום קשר בין הסברא להתיר את השבות הב' — "כיון שהותרה (שביתה אחת) הותרו כמה שביתות" (שיסוד ההיתר בזה הוא — "הואיל³ ובבת אחת הן") — עם ה­משל "צבת בצבת עבד" (שמצבת אחת נעשו כמה צבתות)⁴.

הוגם אין פירוש זה מתיישב בלשון ה­ירושלמי "משביתה אחת למדו כמה שבי­תות" — שהרי אין כאן ענין של לימוד, אלא רק היתר כולל, "דמכיון שהותר לזה הותר אף לזה".

וועוד זאת: לפירוש זה, למאי נפק"מ השקו"ט כיצד נוצרה הצבת הראשונה — הרי כדי לבאר שמשביתה אחת למדו כמה שביתות מספיק לומר אשר "צבת בצבת עבד"⁵?

זובפרט שיש דיעות⁶ שאין הכרח לומר שהצבת הראשונה היתה ברי' בידי שמים, כי "אפשר יעשנה בדפוס כו'", ולמה לי' להירושלמי להכנס כאן בה­שקו"ט ולהסיק שהצבת הראשונה היתה בריאה בידי שמים [והרי גם אם נעשתה בידי אדם, נעשו כמה צבתות ממנה].

חב. והנה מקורו של מאמר זה הוא (כמ"ש בפני משה) בתוספתא כאן⁷, וז"ל התוספתא: הלכות שבת. . כהררין תלוין בשערה מקרא מועט והלכות מרובות ואין להם על מה שיסמכו, מכאן אמר ר' יהושע צבתא בצבתא מתעבדא צבתא דקמייתא⁸ מה הוית הא לאו ברי' הות.

טהרי מפורש, שהדמיון ד"צבתא בצב­תא מתעבדא" לענין ה"שביתה" הוא בכך, דאף שיש רק "מקרא מועט" (בתורה) בנוגע לשביתת שבת, מ"מ, מ"מקרא מועט" זה יוצאים "הלכות מרובות" (עד שהן כמו "הררין תלוין בשערה", ויתירה מזו — "אין להם על מה שיסמכו") — ב­דוגמת ריבוי הצבתות שכולן הן תוצאה מצבת הראשונה שנבראה בששת ימי בראשית.

יובזה מובן היטב הטעם שבתוספתא הובא אופן יצירת הצבת הראשונה, ש­היא בידי שמים — כי זהו הדמיון לשבי­תת שבת, שמקורן ועיקרן של ה"הלכות מרובות" דשבת הוא — "מקרא (מועט)", תורה שבכתב שהיא "בידי שמים"; ומזה נסתעפו אח"כ "הלכות מרובות", עד לריבוי השבותין גזירות וסייגים שמד­רבנן⁹ — בדומה לצבתות הרבה שנעשו בידי אדם, מכחה של הצבת הראשונה.

יאולכן נ"ל, שגם בירושלמי כאן (ש­הביא ג"כ השקו"ט ע"ד בריאת הצבת ה­ראשונה) הכוונה כמו בתוספתא¹⁰, ומ"ש "משביתה אחת למדו כו'" לא קאי על שבות דרבנן (כפירוש הפני משה¹¹), אלא על ענין השביתה המפורש בתורה, שהוא "מקרא מועט" ("שביתה אחת"), שממנו למדו "שביתות הרבה" — ריבוי איסורי שבות דרבנן.

יב[וכמ"ש הרמב"ם¹² "נאמר בתורה¹³ תשבות אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, ודברים הרבה הן ש­אסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה" — שמהמשך דברי ה­רמב"ם מובן, שאיסורי שבות שמדרבנן שייכים הם להעשה ד"תשבות", וכידועה השקו"ט¹⁴ בפירוש דברי הרמב"ם, אם ה­כוונה היא שהתורה אסרה עניני שבות אלא שהדבר נמסר לחכמים, או שכל איסורי שבות הם מדרבנן ורק סמכו על מקרא זה, או שיש עניני שבות שהם מן התורה ויש שהם מדרבנן].

יגועפ"ז יש לומר, שדברי הירושלמי הנ"ל בסוף המסכתא שייכים לסיום ה­משנה האחרונה של המס', שהוא במאמר רבי שמעון — "מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך, שלא התירו לך אלא משום שבות", שביאור מאמר זה של ר"ש (באיזה מקרים התירו חכמים שבות) תלוי בביאור השייכות בין שבותים דרבנן (ש­הם "בידי אדם", "משלך") למקור ענין השביתה בתורה ("מקרא מועט"), כד­לקמן.

ידג. ויובן זה בהקדם דברי הבבלי בסוף המס' בדברי ר"ש, וז"ל:

טו"רבי שמעון היכא קאי. . דתנן¹⁵ מי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס, ר' שמעון אומר אפי' חמש עשרה אמה יכנס, לפי שאין המשוחות מ­מצין את המדות מפני הטועים (כלומר¹⁶: כאשר מודדים ומסמנים את המקום שבו מסתיימין אלפיים אמה, "אין ממצין את המדות", אלא מציבים את הסימן בתוך התחום, שאם יצא לא עביד איסורא), ד­קאמר תנא קמא לא יכנס, וא"ל ר' שמעון יכנס" — כי "משלך נתנו לך, שכבר הוא בתוך תחומו" (רש"י).

טז"שלא התירו לך אלא משום שבות — היכא קאי. . דקאמר תנא קמא¹⁷ קושרה (בנימת כנור במקדש שנפסקה, שס"ל ת"ק שקושרה בשבת), וא"ל ר"ש עונבה, עניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת שרו לי' רבנן, קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן", זאת אומרת, אשר "גם כאן לא נתנו לך אלא משלך, דהיינו עניבה, דהוה דבר המותר" (תוס')¹⁸.

יזכלומר: דברי ר"ש "מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך, שלא התירו לך אלא משום שבות" — מוסבים על שני ענינים שבהם פליג על ת"ק: (א) דין ד"מי שהחשיך חוץ לתחום", ששם מקיל ר"ש ואומר ש"אפילו ט"ו אמה יכנס", מכיון ש"משלך נתנו לך", (ב) דין נימת כנור במקדש שנפסקה, ששם מחמיר ר"ש ואוסר קשירה, כי "לא התירו לך אלא משום שבות", דהיינו "לא נתנו לך אלא משלך", דבר המותר — עניבה.

יחובתוס' שם מבאר הטעם "דנטר עד הכא" [דלכאורה: הדין ד"מי שהחשיך חוץ לתחום" הובא במס' זו לפני כו"כ פרקים¹⁵, וכן הדין ד"קושרין נימא בשבת" נאמרה במשנה קודמת¹⁹ — ומדוע נאמרו דבריו של ר"ש (ביחס לב' דינים אלה) בסיום המס' דוקא?] — "משום דבעי לאסוקי מילי דבמקדש אבל לא במדינה", וכמו שמבאר במהרש"א "משום דר"ש לא פליג אלא אמקדש, לא בעי לאפסוקי בכל הני איסורי דרבנן דכו"ע מודו בהו במדינה, ונטר עד הכא לאש­מועינן דפליג ר"ש אקשירת נימא ב­מקדש ואוסר".

יטאבל המהרש"א עצמו דוחה פי' זה, וכ' "וכל זה הוא דחוק לומר דמשום כך נטר עד הכא, שלא הוזכר כלל מפורש פלוגתא דר"ש בקשירת נימא בשום משנה, ולעיל נמי²⁰ פליג ר' יהודה את"ק במילי דמקדש לחוד, ולא נטר עד הכא".

כולכן מבאר, שדברי ר"ש נאמרו לא רק בנוגע לשתי הלכות אלו, אלא "כללא אתא ר"ש לאשמעינן, ולכך. . נטר במלתא דר"ש עד הכא שהוא סוף מס' עירובין, ונתן כלל בכל דיני מסכת עירובין שהקילו בהם בכמה מקומות לצורך מצוה ושאר צרכים ומשום דהם אמרו לאסור והם אמרו להתיר דכל דיני עירובין אינן אלא מדרבנן. . ולכך ניתן רשות לחכמים להקל בהן לפי הצורך וז"ש כל מקום שהתירו חכמים להקל בדיני עירובין היינו משום דמשלך מה שאסרת ניתן לך להקל בו משא"כ ב­איסורי דאורייתא שלא ניתן רשות ל­חכמים להקל בהן וזה הענין מפורש ב­כל המסכת".

כא[וכוונת הגמ' "ר"ש היכא קאי" היא רק "משום²¹ דלשון כל מקום משמע ד­קאי (גם) על דבר פרטי בענין זה שאמר ר"ש כבר, וקאמר בענין התירו לך מ­שלך מצינו דבר פרטי בדברי ר"ש ש­אמר דאפי' ט"ו אמות יכנס וכן בענין שלא התירו לך אלא משום שבות מצינו שאר"ש דבר פרטי באיסור קשירת נימא"].

כבד. ויש להוסיף בעומק יותר:

כגכוונת ר"ש אינה רק לחלק בין דאורייתא ודרבנן (שרק שבות דרבנן אפשר להתיר, "משום דהם אמרו לאסור והם אמרו להתיר"), אלא בא לחלק בדרבנן גופא, שיש שבות שהיא "משלך" וזו התירו, משא"כ שבות שאינה "משלך" [וכדין השני שבבבלי — נימת כנור במק­דש שנפסקה, שזה שאסר ר"ש קשירה הוא משום דאתי לידי חיוב חטאת, שאין המדובר באיסור דאורייתא (כי מדובר בקשר שאינו של קיימא)²² אלא בשבות שהוא משום גזירה שמא יבוא לידי חיוב חטאת].

כדועפ"ז נראה, שכללא דר"ש אינו רק "כלל בכל דיני מסכת עירובין", אלא נאמר בנוגע לכללות הלכות שבת. שב­נוגע לאיסורי שבות מצינו כמה סוגים באופן שייכותם לאיסור תורה, ובזה נתן ר"ש הכלל, שאין כח ביד חכמים להתיר שבות רק מסוג זה שהוא "משלך".

כהביאור הענין:

כובאיסורי שבות יש שני סוגים כללי­ים, וכמבואר בצפע"נ על הרמב"ם²³: (א) יש שבותים ש"רבנן אסמכוה על מלאכה דאורייתא", ויש עליהם שם מלאכה (מד­רבנן), (ב) דברים שחכמים אסרו לעשות בשבת אבל אין על דברים אלו שם "מלאכה" (אפילו מדרבנן).

כזויש לומר, שזוהי כוונת התוספתא הנ"ל שהלכות שבת הן "כהררין תלוין בשערה מקרא מועט והלכות מרובות ואין להם על מה שיסמכו" — דלכאורה תמוה: במשנה חגיגה²⁴ מחלק בין "היתר נדרים" ו"הלכות שבת", ד"היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו" ו"הלכות שבת. . הרי הם כהררים התלוין בשערה שהן²⁵ מקרא מועט ו­הלכות מרובות" — וכאן אומרת התוספ­תא²⁶ שגם הלכות שבת "אין להם על מה שיסמכו" (והרי גם בתוספתא נאמר (כבמשנה) שהלכות שבת הן "מקרא מועט והלכות מרובות")²⁷?

כחוע"פ הנ"ל י"ל — כי באיסורי שבות גופא יש שני סוגים: (א) "הררין תלוין בשערה" היינו איסורי שבות שיש להם עיקר מן התורה, דאף שמדובר אודות "הררין" (ריבוי הלכות) התלויין בשערה בלבד ("מקרא מועט"), מ"מ הרי הם תלויים ומחוברים ב"שערה", (ב) "אין להם על מה שיסמכו" היינו איסורי שבות שאין להם עיקר מן התורה, ואלה "אין להם על מה שיסמכו", והרי הם כ"פורחין באויר"²⁸.

כטוזהו הכלל דאתא ר"ש לאשמעינן בכל הלכות שבת, שמצינו בהן ריבוי אי­סורי שבות, ש"מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא מ­שום שבות" — שלא התירו אלא "משלך", דהיינו שבות שהיא כולה מדרבנן²⁹ ואין לה עיקר מן התורה, משא"כ שבות שיש לה עיקר מן התורה (ויכולה להביא לידי חיוב חטאת³⁰) לא התירו.

לה. ועפ"ז מתבאר פירוש דברי הירו­שלמי בסוף המסכת, שמביא התוספתא "הוא הי' אומר צבת בצבת עבד, צבתא קדמייתא מה הוות, בירי' הוות", ללמדנו שכשם ש"מצבתא אחת למדו (נעשו) כמה צבותות, וכא משביתה אחת למדו כמה שביתות" — שבזה בא לבאר את כללו של ר"ש הנ"ל³¹:

לאכדי לבאר החילוק בין שני סוגי איסורי שבות — מקדים, שהצבת ראשונה היא ברי' בידי שמים (שמצבת זו נעשו כמה צבתות — בידי אדם); וכמו כן הוא בנוגע לדיני שבות — שעצם האיסור ד­שבות הוא מן התורה — ברי' בידי שמים, כמ"ש בתורה¹³ "תשבות", ו"משביתה אחת למדו כמה שביתות" — כמה איסורי שבות שנתפרשו ע"י חכמים (כשם שמ­צבת ראשונה שנעשתה בידי שמים — נעשו כמה צבתות בידי אדם).

לב[וזהו גם ביאור השאלה והתשובה "צבתא קדמייתא מה הוות (ומתרץ) בירי' הוות" — דכן הוא גם בנמשל, באיסורי שבות, שיש קס"ד לומר³² שכל ענין ה"שבות" הוא רק מדרבנן (ובמשל — שגם צבת הראשונה נעשית בידי אדם³³), אבל המסקנא היא — "בירי' הוות", ש­יסוד ענין השבות הוא מן התורה, כנ"ל (סעיף ב) מהרמב"ם].

לגועפ"ז מובן ג"כ, דגם באיסורי שבות דרבנן גופא ישנם שני סוגים: שבות שהיא דומה ל"שביתה אחת" והנ"ל, כלו­מר שבות שיש לה עיקר מן התורה (ועל ידה יכולים לבוא לידי איסור דאוריי­תא) — ושבות זו אין להתיר, ויש שבות שאינה דומה ל"שביתה אחת" שהיא ברי' בידי שמים, אלא היא כולה מדרבנן ("בידי אדם"), שאין לה עיקר מן התורה (ואין יכולים לבוא על ידה לידי איסור דאורייתא), ואזי "משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות"³⁴.

לדו. והנה בכללות ענין השבת איתא במדרש³⁵ ששאל מין א' מר"ע, "אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישב בה רוחות אל יוריד בה גשמים אל יצמיח בה עשב" והשיב לו ר"ע: "אמשול לך משל לשנים שהיו דרין בחצר אחת, אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב שמא מותרין לטלטל בחצר, אבל אם הי' אחד דר בחצר, הרי הוא מותר בכל ה­חצר כולה. אף כאן הקב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו מותר בכל העולם כולו", והיינו, שכל­לות ענין השבת הוא העדר ההוצאה מ­רשות לרשות³⁶. ואדרבא כללות ענין השבת הוא לגלות שכל העולם כולו הוא ברשותו של הקב"ה, ובמילא הכל רשות היחיד, ליחידו של העולם.

להוזהו ג"כ כללות ענין העירובין — מ­לשון³⁷ לערב יחד, כלומר שעושים מכמה רשויות — רשות אחת, ובמילא מותרין לטלטל כו'.

לווזהו גם כללות החידוש שיהי' ב­גאולה האמיתית והשלימה — "יום שכולו שבת"³⁸ — שאז יקויים היעוד³⁹ "מחצתי ואני ארפא", כלומר, שיתבטלו כל המחי­צות⁴⁰ המבדילות בין "רשות הרבים" ל"רשות היחיד", ויהי' העולם כולו — רשות היחיד, ליחידו של עולם.

לז(משיחות יו"ד שבט וט"ו בשבט תשמ"ג)