Likkutei Sichos·Vol. 32·Acharei Mos·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לב·אחרי·שיחה ב

אשיחה ב
א. תנן במס' יומא¹ (בסוף עבודת כהן גדול ביום הכפורים) "קדש ידיו ורגליו ופשט [בגדי זהב] הביאו² לו בגדי עצמו ולבש ומלוין אותו עד ביתו ויום טוב הי' עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש".

בבסיום המשנה "ויו"ט הי' עושה כו'" יש גורסין³ "על שיצא"⁴ במקום "בשעה⁵ שיצא" (וכן כתב הרמב"ם בספר היד⁶).

גוכתבו מפרשים⁷ בפירוש גירסא זו, ש"אין הכוונה שמיד בצאתו מן הקדש הי' עושה היו"ט באותו היום שהרי הי' מתענה, אלא למחר הי' עושה אותו⁸, וזהו דקדוק הרמב"ם שכתב ויו"ט הי' עושה על שיצא בשלום מן הקדש ולא כתב בצאתו [כפי שאומרים בנוסח סדר עבו­דת יום הכפורים] אע"פ שהוא יותר לשון קצר. . האריך בלשונו לאשמועינן כי למחר הי' עושה".

דאבל כבר הקשו על זה⁹, שהרי "אפשר. . שהי' נמשך עד הערב אחר הטבת הנרות עד שלובש בגדי עצמו, ו­הולך בכבוד מתהלך בתומו, באופן שכ­שהגיע לביתו הי' לילה¹⁰ ויהי' בצאתו¹¹ דוקא".

הב. ונראה לומר ששתי הגירסאות תלויות בשני הטעמים שישנם¹² על יו"ט זה:

וא) היו"ט הי' בתור הודאה על שיצא ממקום סכנה¹³, ע"ד ארבעה צריכים להודות כו'¹⁴ — שהרי אם הכהן גדול אינו ראוי לא הי' יוצא מן הקודש בחיים, שלכן כשהתפלל שם "לא הי' מאריך ב­תפלתו שלא להבעית את ישראל"¹⁵, וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות¹⁶, ש­"אילו הי' מתאחר היו מפחדין שמא אירעו מיתה כי הרבה כהנים גדולים היו מתים בקדש הקדשים אם לא היו ראוין או אם ישנה דבר במעשה הקטרת".

זב) היו"ט הי' "לפי שנתרצו מעשיו לפני השם ב"ה ויצא בשלום"¹⁷ (או משום "רוב שמחתו. . כי עמד לשרת לפני ה' לפני ולפנים"¹⁸).

חובהתאם לשני טעמים אלה הוא השי­נוי בין שתי גירסאות הנ"ל — "בשעה ש­יצא" או "על שיצא":

טהגורסין "בשעה שיצא בשלום כו'" ס"ל כטעם הב' הנ"ל, שהיו"ט הוא על עבודת היום כו' [ולכן לא גרסי "על ש­יצא", כי יציאת הכה"ג בשלום מן הקדש אינה סיבת היו"ט], היינו, דזה שזמן ה­יו"ט הי' תיכף בהמשך לגמר העבודה¹⁹, מדגיש שהיו"ט בא בקשר לעבודת ה­כה"ג בקודש [ומה שהתנא מדייק "בשעה שיצא בשלום כו'", ה"ז משום שזהו סימן שהעבודה נתקבלה].

ימשא"כ הגורסין "על שיצא בשלום מן הקדש" ס"ל כאופן הא' הנ"ל, שהיו"ט הי' הודאה של הכה"ג על שיצא בשלום מן הקודש — וכפשטות משמעה של הלשון "על שיצא בשלום", שהיו"ט הוא על זה "שיצא בשלום" (ולא שזהו רק סימן שהעבודה נתקבלה).

יא[ואולי יש לומר יתירה מזו, שלטעם זה (שהיו"ט הי' הודאה פרטית של ה­כה"ג), עשה הכה"ג את היו"ט בדוקא שלא "בשעה שיצא כו'" (היינו אפילו לא בלילה, כשכבר מותר באכילה, כנ"ל), אלא רק למחר. כי לטעם זה שהכה"ג הי' מודה לה' "על שיצא בשלום", ע"ד ארבעה צריכים להודות כו' — לכאורה הי' צריך להביא קרבן תודה²⁰ על הצלה זו, ומסתבר שחגיגת ההודי' שלו היתה בסמיכות להבאת קרבן התודה²¹. וכיון שלא הי' יכול להקריב את תודתו עד למחר, לכן איחר את היו"ט עד אז. — אבל כיון שלא נמצא חיוב תמידי זה בשום מקום עכצ"ל שאינו. והטעם י"ל שאין מקום כלל לומר שכפרת בנ"י — מעמידה את המכפר בסכנת מות ודאית עד שצריך להביא קרבן תודה ע"ז! וה­טעם — שמרגיל א"ע וכו'].

יבג. אלא שיש מקום לדון בשיטת ה­רמב"ם שהביא הך ד"ויו"ט הי' עושה כו" — דלכאורה הוא ספר הלכות ולא סיפור דברים²² [ואף שהכה"ג הי' נוהג עשיית יו"ט זה, כהך דארבעה צריכים להודות, אין זו הלכה²³].

יגואף שבתחילת פרק זה²⁴ מקדים הרמב"ם "סדר כל המעשים שביום זה כך הוא", והיינו שבפרק זה לא בא להש­מיענו הלכות עבודת יום הכפורים, אלא לספר "סדר כל המעשים", כפי שנעשו בפועל [שלכן חזר הרמב"ם ושנה כמה פרטים בפרק זה, אף שכבר כתבם ב­פרקים הקודמים, כיון שבו הוא מתאר "סדר כל המעשים"] — מ"מ, הרי מובן ש­כוונתו ב"סדר כל המעשים שביום זה" היא למעשים השייכים בתוכנם לעבודת יום זה; וע"פ הנ"ל בשיטת הרמב"ם [שנקט כהגירסא "על שיצא בשלום", ו­היינו דס"ל שעשיית היו"ט היתה (לא על שעבודתו נתקבלה כו', אלא) על יציאתו בשלום] הרי אין היו"ט שייך ל"המעשים שביום זה": לא מיבעי לפי הסברא (הנ"ל) שעשה את היו"ט רק למחר, הרי ודאי לא שייך לומר שהוא מ"המעשים שביום זה"; אלא אפילו את"ל שלה­רמב"ם עשה היו"ט תיכף בלילה אחרי גמר עבודת היום — מ"מ, כיון שתוכנו הוא הודאה פרטית של הכה"ג ומנהגו, לא מתאים להכלילו ב"מעשים שביום זה"²⁵.

ידואכן מודגש בלשון הרמב"ם, שהיו"ט לא הי' (רק) שמחה פרטית שלו. דהנה ב­משנה הלשון "ומלוין אותו עד ביתו ויום טוב הי' עושה לאוהביו", ואילו הרמב"ם שינה בשתים: (א) נקט "וכל העם²⁶ מלוין אותו עד ביתו"²⁷, (ב) השמיט תיבת "לאו­הביו". והיינו להשמיענו, שהיו"ט של ה­כה"ג (לא הי' שמחה פרטית שלו, שחגג עם אוהביו בלבד, אלא) הי' שייך ל"כל העם"²⁸ שליוו אותו עד ביתו (ולכן השמיט תיבת "לאוהביו"²⁹).

טוועכצ"ל, שלדעת הרמב"ם, אף שהיו"ט הי' "על שיצא בשלום מן הקודש" [ולא על עצם עבודת יוהכ"פ], מ"מ שייך הוא להלכות עבודת יום הכפורים, ולכן השתתפו כל העם בהליווי והיו"ט שעשה, כיון שעבודתו ביוהכ"פ עושה הכה"ג בתור שלוחם ובא כוחם של כל ישר­אל³⁰.

טזד. ויובן זה בהקדים עוד שינוי בלשון הרמב"ם לגבי לשון המשנה:

יזבמשנה נאמר בקיצור "ומלוין אותו עד ביתו", ואילו הרמב"ם מוסיף לפנ"ז "ויוצא לביתו וכל העם מלוין אותו עד ביתו", שמובן שהכהן גדול הי' "יוצא לביתו", ומדוע הוסיף הרמב"ם תיבות אלו על לשון המשנה?

יחגם צריך ביאור, מהו הדיוק בהיציאה לביתו דוקא, דלכאורה, למאי נפק"מ בכלל לאן יוצא הכה"ג, אם לביתו או למקום אחר³¹?

יטומשמע מזה, שהיציאה לביתו היא גם כן חלק ממעשיו של הכה"ג ביום זה. ולכן שינה הרמב"ם מלשון המשנה (ששם הובאה היציאה בסוף היום רק בשייכות להמלוין) והקדים "ויוצא לביתו" (בהד­גשה על הכה"ג) — בהמשך לכל עשיותיו שלפנ"ז המתוארות ברמב"ם, שלאחרי ש"מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב ולובש³² בגדי עצמו" הוא "יוצא לביתו" (אלא שאופן יציאתו לביתו הוא, ש"כל העם מלוין אותו עד ביתו").

כויש להבין, במה נחשב ענין זה (שהוא "יוצא לביתו") כאחד מפרטי עבודת ה­כה"ג ביום זה?

כאויש לומר הביאור בזה:

כבזה שהכה"ג "יוצא לביתו" נחשב כ­גמר וסיום עבודתו ביוהכ"פ, דכיון ש­ראשית עבודתו היא בזה ש"שבעת יום קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו"³³, כפי שלמדין³⁴ מימי המלואים או ממ"ת שעבודת יוהכ"פ דורשת מצב של פרישות הכה"ג מביתו [שמזה מובן, שאין הפרישה ענין צדדי³⁵, כדי שיוכל להכין את עצמו כדבעי, אלא שתוכן ענין העבודה דורש שיהי' במצב של פרישות מביתו] — הרי נמצא, שהחזרה (יוצא) לביתו הוא הסיום וגמר העבודה שלו.

כגולכן הביא הרמב"ם גם היציאה לבי­תו (ואופנה) ב"סדר כל המעשים שביום זה", ולא הסתפק בתיאור עבודתו עד יציאתו מן המקדש, כי גם מעשה היציאה לביתו הוא בכלל ה"מעשים שביום זה"³⁶.

כדויש לומר, שזהו גם הטעם שיציאת הכהן גדול לביתו היתה באופן כזה, ש"כל העם מלוין אותו", שי"ל שאין לוי' זו רק מטעם כבוד³⁷, אלא (בעיקר) כדי להראות ולהדגיש שהיציאה לביתו היא חלק ממעשי יום זה השייכים לכל העם, כנ"ל.

כהועפ"ז מובן גם בנוגע להמשך לשון הרמב"ם, "ויו"ט הי' עושה על שיצא בשלום מן הקדש" — שמחד גיסא משמע שהיו"ט הוא על היציאה בשלום (ולא הודאה על העבודה), ולאידך הי' יו"ט זה שייך לכל העם (שהיו מלוין אותו), כנ"ל — דכיון שגם היציאה מן הקדש היא חלק ממעשי הכה"ג ביום זה (שלא נגמרה בשלימותה עד שנמצא בביתו), ש­כולם עשה הכה"ג — שלוחם של כל ישראל, הרי גם השמחה "על שיצא ב­שלום מן הקדש" (היינו השמחה על גמר העבודה), היא שמחת כל העם כולו.

כוה. ויש לבאר תוכן הענין ד"יוצא לביתו" בעומק יותר:

כזבעבודת יום הכפורים מצינו חידוש מיוחד, שכפרת הפר של הכה"ג היתה לא רק עבורו בלבד אלא גם עבור "ביתו"³⁸, "ביתו זו אשתו"³⁹ [נוסף על אחיו הכהנים⁴⁰]; וענין זה (שצ"ל כפרת "ביתו") נוגע לכללות עבודת היום, וכ­פסק הרמב"ם⁴¹ שעבודות היום "הכל עשוי בכהן גדול נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו".

כחוהדברים צריכים ביאור, מפני מה אמרה תורה שעבודת כהן גדול ביום הכפורים צריכה להעשות ב"כהן גדול נשוי"? וביותר יפלא שהרי העבודה עצמה צריכה להעשות דוקא מתוך פרישות מביתו³³ (ואשתו⁴²).

כטויש לומר אחד מהביאורים בזה⁴³:

לכפרת השעיר של יוהכ"פ היא כפרה על כל ישראל, כמ"ש הרמב"ם⁴⁴ "שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל", והיינו שהכהן גדול אומר הווידוי בשליחות כל ישראל⁴⁵.

לאאבל לאידך פסק הרמב"ם⁴⁶ שאין השעיר מכפר על כל עבירות שבתורה אלא אם "עשה תשובה"⁴⁷, והיינו, שכפרת השעיר, שהוא של צבור (ולא יחיד), והבא על ידי כה"ג שהוא שליח צבור דכל ישראל, אינה חלה על היחיד אא"כ עשה תשובה.

לבונמצא, שבכפרה זו יש דבר והיפוכו: עם היות שהשעיר הוא ענין של צבור [שפירושו — דבר השייך לכלל כולו, מבלי שייכות מיוחדת ליחיד⁴⁸, ע"ד ממון צבור, שצ"ל "מוסרו לצבור יפה יפה"⁴⁹], הרי ביחד עם זה כפרת השעיר על הצבור היא באופן שחלה על כל יחיד בפני עצמו⁵⁰, ואם לא עשה היחיד תשו­בה חסר אצל יחיד זה בכפרה זו.

לגויש לומר, שזהו אחד הטעמים שה­כה"ג הביא פר לכפרת עצמו ולא דיו בזה שהוא כלול בכפרת כלל ישראל⁵¹ — כי להיותו שלוחם של ישראל בעבו­דת וכפרת יום הכפורים, היו גם בו שני ענינים אלו, שהוא איש צבור, שלוחם ובא כוחם של כל ישראל, ולאידך לא נתבטלה ממנו (בענין זה גופא) מציאותו בתור יחיד, עד שהביא פר אשר לו ל­כפרת עצמו.

לדומטעם זה גופא הצריכה תורה שיהי' הכהן גדול "נשוי", ושיכלול את "ביתו" בכפרת עצמו, כי בזה מודגש, שזה שמביא "פר" לעצמו ומתודה עליו, עושה זה (לא בתור "צבור", שכל מציאותו אינה אלא בשביל הכלל, אלא) בתור איש פרטי.

להובזה יש לבאר מ"ש הרמב"ם, שבגמר עבודת היום "יוצא (הכהן גדול) לביתו", שפירושו (כנ"ל) שזה גופא הוא חלק ממעשה העבודה — כי זה ש"יוצא ל­ביתו" אינו רק להורות שכבר נגמרה עבודתו ובמילא כבר הותר לו לחזור ל­ביתו, אלא אדרבה, היציאה לביתו מהותה היא — סיום ותכלית עבודת יום הכפורים, שהיא הכפרה הנפעלת אצל היחיד, שאצל הכהן גדול התבטא זה בכפרת ביתו (כנ"ל).

לוו. ביאור הענין ע"ד החסידות:

לזעבודת הכהן גדול ביום הכפורים היתה בתכלית הפרישות והקדושה, וב­פרט בכניסתו לקה"ק, המקום המקודש ביותר בעולם (במקום), ביום הכפורים, היום המקודש ביותר בשנה⁵². אבל תכ­לית הכוונה אינה הפרישות מן העולם, אלא להמשיך קדושה בעולם, בלשון ה­מדרש⁵³ (שהובא בתניא⁵⁴), לעשות לו ית' "דירה בתחתונים".

לחומטעם זה, תיכף לאחרי סיום עבודת יוהכ"פ, "יוצא (מיד) לביתו" — מן הקצה אל הקצה בלי שום "ממוצע" בינתיים — כי זוהי תכלית כל עבודתו ומעמדו ו­מצבו המופלא בעת עבודתו ביוהכ"פ בקדה"ק, להמשיך קדושה זו גם "בביתו".

לטוזהו גם תוכן היו"ט שעשה "על שיצא בשלום מן הקדש" — ע"ד לשון חז"ל⁵⁵ בנוגע לר' עקיבא, ש"נכנס בשלום ויצא בשלום", שכניסתו לפרדס היתה באופן ש"יצא בשלום", כיון שכניסתו לפרדס היתה "בשלום", היינו לא בשביל היציאה מן העולם, אלא כדי שתהי' לו תוס' חיות בעבודתו למטה נשמה בגוף⁵⁶ — וכן בכהן גדול, שלמרות גודל ההתעלות שלו ופרישותו מן העולם בכניסתו ל­קדש הקדשים, הנה "יצא בשלום", וזה בא לידי ביטוי בכך שתיכף ביציאתו מן הקדש — "יצא לביתו", כדי להשלים כוונת הבריאה, לעשות לו ית' "דירה בתחתונים" דוקא.

מ(משיחת ש"פ ראה תשמ"ו)