Likkutei Sichos·Vol. 37·Acharei Mos·Acharei Mosלקוטי שיחות·כרך לז·אחרי·אחרי

אאחרי
א. כותב הרמב"ם בסוף הל' שחיטה¹ (וסיום ספר קדושה) בדיני כיסוי הדם: "וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצות בזויות עליו".

בומקורו בברייתא² — "ושפך וכסה³, במה ששפך (בידו. רש"י) בו יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו".

גוהנה הרמב"ם שינה מל' הברייתא: (א) פתח בהאיסור — "לא יכסה ברגלו" (ולא כבברייתא שההתחלה היא "במה ששפך בו יכסה"), (ב) השמיט הלימוד "ושפך וכסה"⁴, (ג) פירט "בידו או בסכין או בכלי".

דויש לבאר זה ע"פ מ"ש הב"ח⁵ "דעיקר הקפידא הוא דוקא שלא יכסנו ברגל שהוא דרך בזיון אבל כל שאינו דרך בזיון כגון בסכין או בכלי אחר או בקיסם שפיר דמי מאחר שעושה כן בידו. . ועכשיו נוהגין לכסות ביד הסכין⁶ וכן משמע בסמ"ג⁷ דעיקר המצוה לכסות בסכין ששפך".

הונ"ל, שלדעת הסמ"ג (לפי' הב"ח) כוונת הציווי היא החיוב לכסות במה ששפך⁸, ועפ"ז נמצא, דהא דנתמעט רגל מכיסוי הדם הוא בעיקר לפי שאינו בכלל "במה ששפך בו יכסה", אלא שאח"כ מוסיף בברייתא עוד ענין (טעם הדבר⁹), שבכיסוי ברגלים יש משום ביזוי מצות.

ו[ולכאורה יש לדייק כן מנוסח הבריי­ תא בתו"כ¹⁰ "במה ששפך בו יכסה, לא יכסנו ברגל שלא יהו מצוות בזויות עליו" (דלא כלשון הברייתא בגמרא "שלא¹¹ יכסנו ברגל") — דמשמע שהאי­סור לכסות ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו הוא ענין נוסף].

זוזהו שמדייק הרמב"ם ומתחיל "וכש­מכסה לא יכסה ברגלו" — להוציא משי­טה זו, ולהשמיענו, שעיקר דין זה בא לשלול כיסוי ברגל שהוא "דרך בזיון"¹². ולכן (א) השמיט הלימוד ד"ושפך וכסה", שנותן מקום לטעות שיש חיוב לכסות "במה ששפך" דוקא, (ב) מפרט "בידו או בסכין או בכלי", להדגיש שעיקר הקפי­דא הוא שלא יכסה ברגל¹³ שלא יהיו מצות בזויות עליו.

חומקורו של הרמב"ם, י"ל, הוא ממ"ש בגמרא¹⁴ "אבוהון דכולהו דם" — שכיסוי הדם הוא המקור שממנו למדים האיסור דביזוי מצוה בכל המצות כולן. ומשמע מזה, שכל כוונת הכתוב והלימוד מק­רא¹⁵ ד"ושפך וכסה" הוא רק לאסור ביזוי מצוה¹⁶.

טובזה יומתק המשך דברי הרמב"ם בהלכה זו: "שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא¹⁷ והצילנו מלמשש בחשך כו'" — שכותב כאן לימוד כללי בענין כבוד המצות. דאע"פ שזוהי דרכו של הרמב"ם, לסיים כל ספר מספרי הי"ד בדברי מוסר וכיו"ב וענין כללי בעבודת השם — הרי מובן, שיש קשר בין הלימוד ודברי המוסר לתוכן המצוה המסויימת¹⁸ שב­ספר, וכן בנדו"ד, דזה שבחר הרמב"ם לכתוב לימוד כללי בענין כבודן של מצות בהמשך לדין זה דכיסוי הדם, הוא לפי שחז"ל הדגישו ש"אבוהון דכולהו — דם", שממצות כיסוי הדם למדים האיסור דביזוי מצוה (כבודן של מצות) בכל המצות כולן.

יויש לעיין בטעם הדבר, מדוע נתפרש בתורה איסור ביזוי מצוות דוקא במצוה דכיסוי הדם, וכל המצות נלמדות ממצוה זו דוקא. ומשמע מזה, שיש במצוה זו ענין מיוחד שמחמתו היא המקור לכבוד המצות כולן.

יאגם יש להבין בלשון הש"ס שם (אף שהיא ל' קצרה "אבוהון דכולהו דם"), דהול"ל העיקר "אבוהון דכולהו כיסוי¹⁹ הדם". ובפרט ע"פ הדגשת הגמ' שם "וכי דם קדושה יש בו", והיינו שאין מכבדים את הדם (שגם בעת הכיסוי הרי אין בו קדושה), ורק מצד שעושים בו המצוה²⁰ (ועוד יותר ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל "שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא") — וא"כ לכאורה הו"ל להדגיש "כיסוי הדם"²¹.

יבב. והנה בהמשך למ"ש "שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא", מפרט הרמב"ם ג' ענינים בתועלת המצות (שנצטווינו בהן) — (א) והצילנו מלמשש בחשך, (ב) וערך או­תנו²² נר ליישר המעקשים²³, (ג) ואור להורות נתיבות היושר [ומסיים "וכן הוא אומר²⁴ נר לרגלי דבריך ואור לנתיב­תי"].

יגומובן בפשטות, שאין זה ליופי המלי­צה, אלא מרמז כאן לג' ענינים שונים במצות השם.

ידויש לבאר זה:

טועניני העולם נחלקים לג' סוגים²⁵: א) דברים האסורים שהאדם צריך להבדל מהם לגמרי; ב) דברים המותרים — שה­אדם מותר להשתמש בהם אבל צ"ל מתאימים להוראות התורה דוקא; ג) דב­רי קדושה.

טזובהתאם לכך — ג' סוגים במצות: א) מצות ל"ת — שענינן להבדיל את האדם מדברים אסורים. ב) המצות שמכשירים דברי רשות של האדם שיהיו כפי כוונת התורה (כמו מצות שחיטה המכשרת הבשר לאכילה). ג) המצות שכל ענינן הוא — המשכת קדושה על האדם.

יזוהם הם ג' הלשונות שברמב"ם:

יח"הצילנו מלמשש בחשך" — הפרישות מדברים האסורים (העלם החשך);

יט"נר ליישר המעקשים" — היינו שפעו­לת הנר­מצוה היא בדבר שמצ"ע הוא "עקש" (היפך הישרות)²⁶, וע"י נר זה מיישרים אותו, והיינו המצות בעניני חול, שמצ"ע אינם "ישרים" ורק ע"י קיום הוראות התורה בהם — מיישרים אותם ונעשים ראויים לשימוש;

כ"אור להורות נתיבות היושר" — זהו "אור" המצות שאינו בא "ליישר המעק­שים", אלא להראות את "נתיבות היושר", שהם קדושים וישרים בעצם²⁷.

כאועפ"ז מובן הקשר דהוראה זו לכל­לות "ספר קדושה" — כי בגדר "קדושה" מודגשים שלשת ענינים אלה:

כבא) קדושה היא מלשון פרישות והב­דלה, וכדאיתא בתו"כ עה"פ²⁸ "קדושים תהיו — פרושים היו", שהכוונה בזה לפרישות מדברים האסורים, וכפרש"י²⁸ "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה", ואכן ההלכות הראשונות בספר קדושה הן הלכות איסורי ביאה (וגם אח"כ — הלכות מאכלות אסורות).

כגב) החיוב "קדושים תהיו" כולל ג"כ החיוב ד"קדש עצמך במותר לך"²⁹.

כדג) תכלית ענין הקדושה הוא (כפשטות הענין) — דברים שהם קדושים בעצם³⁰, שיש בהם קדושה, ועד לקדושת הגוף (כקדשי מזבח).

כהג. והנה מאחר שהרמב"ם מרמז על ג' גדרים אלו במצות, בהמשך ל(החיוב לכבד את המצוות הנלמד מ)מצות כיסוי הדם, מסתבר לומר, שג' דברים אלה מודגשים במצוה זו.

כוויובן זה בהקדם מ"ש הרמב"ן³¹ בטעם שמצות כיסוי הדם היא רק בדם חי' ודם עוף ולא בבהמה, וז"ל: "צוה. . לכסות כל דם בחי' ועוף כי לא יתקרב דמם על המזבח, כי גם בעופות לא יקרב מהם רק שני מינים בלבד וגם הם אינם נשחטים, אבל בבהמות רוב המצויים נשחטים לשם הנכבד ודמם לכפר ואין ראוי לכסותו, ולא חשש לכסות דם החולין בבהמה כי אין חולין במדבר³² וגם אחרי כן על הרוב³³ יצוה".

כזכלומר, החיוב דכיסוי הדם תלוי בהאפשריות לתת הדם ע"ג המזבח, וכן מורה המשך הכתובים³⁴ "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח גו' על כן אמרתי לבנ"י כל נפש מכם לא תאכל דם גו' ואיש איש גו' אשר יצוד גו' ושפך את דמו וכסהו בעפר", שמזה מוכח, שאיסור אכילת דם ומצות כיסוי דם הם תוצאה מזה ש"אני נתתיו לכם על המזבח".

כחועפ"ז, ב' החלוקות שנאמרו במצות כיסוי הדם — (א) נוהג רק בחי' ועוף ולא בבהמה, (ב) נוהג בחולין ולא במוקד­שין³⁵ — היינו הך: דם חי' ועוף (שאזלינן בתר רובן הכי גדול — שדמם לא ניתן ע"ג המזבח) הוא דם חולין, שבו נוהגת מצוה כיסוי הדם; ודם בהמה, ש"רוב המצויים נשחטים לשם הנכבד ודמם לכפר" — זהו דם מוקדשין שאין כיסוי הדם נוהג בו, כי הדם ניתן ע"ג המזבח.

כטומדבריו למדנו, שתוכן מצות כיסוי הדם הוא ענין שלילי, ד"דם" הוא דבר שאינו ראוי אלא לנתינה ע"ג מזבח, ולכן, כל דם שאינו ראוי לתת ע"ג המזבח חייבים לכסותו בעפר (שעי"ז מתבטל (חשיבותו)³⁶).

לד. ויש לבאר הענין בעבודת השם:

לא"דם" הוא ענין החיות, "הדם הוא הנ­פש"³⁷, ותכליתו היא להשתמש בו בעניני קדושה, שכל דבר שבקדושה צריכים לעשותו בחיות והתלהבות גלוי' דוקא.

לב[וזהו ג"כ הטעם (הפנימי) שכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשין "בין קדשי המזבח בין קדשי בדק הבית"³⁸ (אף שקדשי בדק הבית אין דמו ניתן³⁹ ע"ג המזבח⁴⁰) — כי בכל דבר של קדושה צ"ל החיות באופן גלוי];

לגמשא"כ עניני חול, דברי הרשות של האדם, צריכים לעשותם בלי חיות, "בלא לב ולב"⁴¹, ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"⁴² דוקא, לא בשביל הנאת גופו, אלא כדי לעבוד את הבורא. וזהו תוכן מצות כיסוי הדם (בפנימיות), שבעניני חולין צריכים לכסות את הדם, שלא יהי' ניכר בהם חיות.

לדועפ"ז יש לבאר הטעם שכיסוי הדם צ"ל בעפר דוקא — כי "עפר" מורה על שפלות והכנעה, "ואנכי עפר ואפר"⁴³, וכאשר האדם עוסק בדברי רשות, צריך לעורר בנפשו הביטול וההכנעה, להיות חרד שלא להמשך אחר תאוות הלב (לעסוק בדברי הרשות בשביל הנאת הגוף) אלא כל כוונתו תהי' רק לשם שמים.

להה. ויש לומר, דזה שכיסוי הדם אינו נוהג בדם בהמה של חולין מפני שרוב מיני בהמות ראויים למזבח — מרמז על עבודה נעלית יותר עם "חולין", שלא רק שעושה אותם "לשם שמים", אלא שהם ע"ד "חולין שנעשו על טהרת הקודש"⁴⁴, שה"חולין" שלו הם בדרגא של "טהרת הקודש"⁴⁵. דזה שמין הבהמה נגרר אחרי הרוב שהוא למזבח, מורה, שגם המיעוט של חולין דבהמות שייך לדרגא של בהמות דקודש שאין צריכים לכסות דמן.

לווהענין בזה: כאשר האדם חדור כ"כ במסירות לעבודת השם, עד שאין צורך בזהירות שלא יפול בהנאות עוה"ז, כי לא קיים אצלו שום ענין מלבד עבודת השם, הרי כל עסקיו בדברי הרשות אינם אלא ענין נוסף בעבודת השם, שעושה גם דברי חול שלו ענין של קדו­שה. וא"כ מובן, שגם עסקיו עם חולין יכולים להיות בחיות והתלהבות (ואין צורך "לכסות" הדם) כיון שאצלו ה­"חיות" היא ב"קדושה" ו"לשם שמים" שבדבר ותו לא.

לזו. ועפ"ז נמצא שבהוראות התורה בענין הדם — יש ג' סוגים (בהתאם לג' ענינים שבמצות המרומזים בל' הרמב"ם הנ"ל):

לחא) דם חולין שחייבים לכסות — "הצילנו מלמשש בחשך", היינו ההצלה ופרישות מדברים שיכולים להכשיל את האדם.

לטב) דם בהמה של חולין, שאין חייבים לכסות — כי האדם "תיקן" החולין עד שנעשו ענין של קדושה ויושר — "נר ליישר המעקשים".

מג) דם מוקדשין — שמלכתחילה הם ענינים של קודש, ובהם צ"ל עיקר ענין "הדם", חיות גלוי — "אור להורות נתיבות היושר".

מאוע"פ כ"ז יש לבאר ל' רז"ל "אבוהון דכולהו דם" (ולא — "כיסוי הדם") — כי אין כיסוי הדם מצוה בפ"ע, אלא הוא פרט מכללות הוראת התורה בנוגע ל"דם", אשר עיקרו ויסודו הוא (לא כיסוי הדם, אלא אדרבה) ש"דם" צ"ל ע"ג המזבח, "להקריב לי חלב ודם"⁴⁶, שכל עניני קדושה ייעשו בחיות והת­להבות, וכתוצאה מזה באה מצות כיסוי הדם — שבעניני חולין חייבים לכסות הדם והחיות.

מבוזהו "אבוהון דכולהו דם" — שיסוד כל המצות כולן הוא ענין ה"דם", שצריכים להעשות בחיות והתלהבות, שזה מביא בדרך ממילא שיכבד את המצות, שזהו כבודו ית', שהרי "אין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא".

מג(משיחת ליל י"ב סיון תשמ"ו)