Likkutei Sichos·Vol. 32·Emor·Lag BaOmerלקוטי שיחות·כרך לב·אמור·ל"ג בעומר

אל"ג בעומר
א. ידוע סיפור הגמרא¹, ש"שנים עשר אלף זוגים² תלמידים היו לו לרבי עקיבא. . וכולן מתו בפרק אחד (בין פסח לעצרת³) מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", ובל"ג בעומר — "פסקו למות"⁴.

בולכאורה סיפור זה דורש ביאור:

גדבר פשוט הוא, שכל תלמידים אלו — בריבוי גדול של כ"ד אלף — לא באו ונעשו תלמידיו ביום (בפרק) אחד, כי אם במשך כו"כ שנים⁵, והיינו, כאשר התחיל רע"ק ללמוד עם תלמידים ונתפרסמו שמו ותורתו בעולם, התחילו לנהור אליו תלמידים, ובמשך הזמן הלך וגדל מס­פרם, עד שהיו לו כ"ד אלף תלמידים.

דוכמו"כ מובן, שאופן הנהגתם של כל התלמידים לא נשתנה בבת אחת למצב של "לא נהגו כבוד זה לזה", כי אם מ­דרגא לדרגא כו'.

הותמוה ביותר: מדוע נענשו כולם ב­"פרק אחד" — הרי דוחק הכי גדול לומר שבתקופה קצרה זו של "פרק אחד" (בין פסח לעצרת) נתמלאה סאתם של כל הכ"ד אלף תלמידים בב"א ועד כדי להענש בעונש מיתה?

וועכצ"ל שבפרק זמן זה אירע דבר מיוחד שבגללו "כולן מתו" ב"פרק" זה.

זב. ויש לומר בזה — בהקדים ביאור כללות הענין שתלמידי רע"ק "לא נהגו כבוד זה לזה", דלכאורה תמוה:

חהרי רבם של תלמידים אלו, רבי עקיבא, הוא התנא שהדגיש את גודל הפלאת המעלה של אהבת ישראל — "ואהבת לרעך כמוך — רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה"⁶. וא"כ, יפלא מאד שדוקא תלמידיו "לא נהגו כבוד זה לזה" — היפך הענין דאהבת ישראל (הוראה עיקרית ויסודית בתורת רבם)⁷?

טונת' במק"א⁸, שאדרבה — דוקא היו­תם תלמידי רע"ק גרם לכך "שלא נהגו כבוד זה לזה". והביאור:

יאמרו חז"ל⁹ שאין דיעותיהם של בני אדם שוות. וכמובן שכן הוא בנוגע לכ"ד אלף תלמידי רע"ק, שכאו"א מהם השיג תורת רע"ק לפי דרכו ודעתו¹⁰, ובשיקול הדעת שלו מסקנתו שבודאי כפי שהשיג הוא כן הוא הפירוש האמיתי בדברי רע"ק; ולכן כאשר שמע שחבירו לומד את דברי רבו באופן שונה — ובלתי נכון לפי דעתו — לא הי' יכול לנהוג בו כבוד והערכה — שהרי הוא לומד את דברי רבו באופן מוטעה!

יא[והנהגת כבוד זה לזה מן השפה ולחוץ בלבד — מובן שאין זה שייך ב­תלמידים של רע"ק, כי בודאי היו "אנשי אמת"¹¹ ו"תוכם כברם"¹², ולא היו יכולים להתנהג באופן ד"אחד בפה ואחד ב­לב"¹³].

יבונמצא, שדוקא היותם "תלמידי רבי עקיבא" היא הסיבה "שלא נהגו כבוד זה לזה": כל אחד מתלמידי רע"ק הי' מסור ונתון בכל נפשו לתורת רבו, עד שלא הי' יכול לסבול שמישהו מפרש תורת רבו שלא כהלכה (לפי דעתו), ובפרט כאשר זה ה"טועה" (בתורת רע"ק) הוא תלמיד רע"ק,

יגופשיטא שלא הי' יכול לנהוג בו כבוד¹⁴.

ידיתירה מזו: הנהגה זו יש בה תוקף דוקא מצד הוראתו היסודית הנ"ל של רע"ק שאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה": לולא הוראה זו, יתכן שלא יהי' איכפת להם כ"כ מה שיש תלמיד שאינו משיג תורת רבם ל­אמיתתה; אבל מכיון שרע"ק רבם לימדם ע"ד מעלת קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך", לא הסתפקו בזה שהם עצמם שקדו ועשו חיל בלימוד תורת רבם, אלא, כאו"א מהם השתדל להשפיע על כל שבגדר "רעך" ובפרט תלמידי רבו שגם הם ישיגו תורת רבם באותה הדרך האמיתית (לפי דעתו); ואלה שלא קיבלו זה — לא הי' יכול לנהוג בהם כבוד (ובפרט כבוד כפי הדרוש מתלמידי רע"ק).

טוג. עפ"ז יש להבין לאידך גיסא:

טזאף שמובן שאין זה הנהגה הראוי' לתלמידי רע"ק, שגם מצד דיעותיהם ה­שונות לא הי' צ"ל פגיעה ביחסי הכבוד שביניהם, כי כאו"א הי' לו לתת מקום גם לדעתו של חבירו [מכיון שגם זו היא דיעה בתורה, "אלו ואלו דברים אלקים חיים"¹⁵], לכן הנהגתם ההפכית נחשבה לדבר בלתי­רצוי ובפרט לפי ערך מע­לתם — מ"מ, איך יתכן לומר שבגלל "חטא" כזה לחוד יענשו בעונש חמור כ"כ, ש"כולן מתו"?

יזובפרט שע"פ הנ"ל מובן, שאין ה­מדובר ביחס של זלזול ח"ו¹⁶ (ואין צריך לומר ענין של העדר האהבה ח"ו — היפך הוראת רבם), אלא העדר הרגש של כבוד אמיתי (שזהו ה"כדבעי"¹⁷ של תלמידי רע"ק), ובזה גופא — מפני "מלחמתה של תורה" שהובטחנו¹⁸ ש(אף ש"נעשו אויבים זה את זה" —) "אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר¹⁹ את והב בסופה".

יחויש לומר, שזהו שדייקו רז"ל ש"כולן מתו בפרק אחד" — להשמיענו, דזה ש­ כולן מתו לא הי' רק מחמת חטאם הנ"ל "שלא נהגו כבוד זה לזה", אלא (גם) כתוצאה מענין המיוחד ש"בפרק" זה, הזמן גרם סו"ס למיתתם.

יטד. ויובן זה ע"פ מה שמצינו עוד סיפור ברז"ל שבו מובא לשון זה — "כולן מתו בפרק אחד":

כאיתא בירושלמי²⁰ "מעשה בעשרים וארבע קריות (קרונות²¹) של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד, ונכנסה בהן עין רע²² ומתו כולם בפרק אחד".

כאוהנה במחז"ל זה נתפרשה הסיבה (ה­יחידה) למיתתם (שמפני שנתאספו הרבה תלמידים, "כ"ד קרונות" — לכן) נכנסה בהן עין רעה.

כבויש לומר, שמזה נלמוד בעניננו (שנאמר בו אותו הלשון (והמסובב) — "כולן מתו בפרק אחד") — שסיבת

כגמיתת תלמידי רע"ק "בפרק אחד" היתה מפני שבפרק זה הגיע מספרם²³ לכ"ד אלף — מספר גדול ביותר [ובזה גופא — במספר של כ"ד²⁴, הקשור עם מדת הדין²⁵ (כמובן ממ"ש בזהר²⁶ ע"ד "כ"ד בתי דינין"), וכבסיפור הנ"ל בירושלמי, שהיו כ"ד קרונות], שזה גרם שתכנס בהם עין רעה עד ש"כולן מתו"²⁷.

כדואין זה סתירה להמפורש בבבלי ש­מתו מפני "שלא נהגו כבוד זה לזה" — דהא והא גרם ומצטרף: זה "שלא נהגו כבוד זה לזה" מצ"ע אינו חטא גדול כ"כ שייענשו עבורו לבד בעונש מיתה, כנ"ל, אלא מפני שב"פרק" זה נכנסה בהן עין רעה נענשו אז גם על חטא קל זה "שלא נהגו כבוד זה לזה".

כהואולי י"ל שזהו ע"ד שמצינו²⁸ שב­עידנא דריתחא מענישים גם על העדר הרדיפה אחרי קיום מצות ציצית (אף שאין אדם מחויב לקנות טלית כדי ל­הטיל בה ציצית). ועוד כיו"ב.

כוה. והנה סיפור זה אודות תלמידי רע"ק שמתו מפני "שלא נהגו כבוד זה לזה" הוא חלק בתורה, ל' הוראה (ועד שמפני זה נפסק הדין²⁹ שנוהגין קצת אבילות בימי הספירה), ומובן מזה, כי אע"פ שהמדובר בתלמידי רע"ק וגודל מעלתם וי"ל שלכן דקדקו עמהם דוקא על ש"לא נהגו כבוד זל"ז" — בכ"ז הובא זה ונלמד מזה בתורה שכאו"א מישראל צ"ל בהשלימות דאהבת ישראל גם ב­מקרים שמצד הדברים ישנה נתינת מקום שלא להתנהג בכבוד כלפי הזולת (ב­דוגמת המצב של תלמידי רע"ק).

כזויש לומר שזה קשור גם עם הטעם (השני) בשמחת ל"ג בעומר³⁰ — יום "הילולא³¹ דרשב"י"³², שהוא הי' מתל­מידיו "האחרונים" של רע"ק³³ (שלמד אתם לאחרי המאורע ד"כולן מתו כו'"):

כחאחד מהענינים המפורשים ברז"ל או­דות הנהגת רשב"י היא השתדלותו הרבה והיתירה בענין אהבת ישראל³⁴, וכדמצי­נו שתיכף לאחר צאתו מן המערה "אמר איכא מילתא דבעי לתקוני, אמרו לי' איכא דוכתא דאית בי' ספק טומאה ואית להו צערא לכהנים לאקופי כו'"³⁵ והש­תדל רשב"י תיכף ותיקן את הדבר.

כטוהרי סיפור מופלא הוא: לאחרי היו­תו י"ג שנה במערה, שבתקופה ארוכה זו לא היתה בידו האפשרות להרביץ תורה ברבים, לכאורה הי' צריך — לכל לראש — לאסוף תלמידים וללמדם תורה, וב­פרט שתורתו אומנתו;

לובמקום זה — עסק לברר האם "איכא מילתא דבעי לתקוני", והשתדל לתקן מקום שהי' בו ספק טומאה שגרם צער לכהנים — כלומר: (א) המדובר הי' רק בנוגע למספר של כהנים שהיו צריכים לעבור בדרך זו, (ב) גם הם יכלו ללכת בדרך אחרת, אלא שיהי' להם צער ע"י הטירחא להקיף את הדרך, ואעפ"כ הש­תדל רשב"י ועסק בעצמו בתיקון הדבר לבטל צער זה! — עד כדי כך גדלה מדת אהבת ישראל של רשב"י!

לאוי"ל שזהו גם תוכן מאמר רשב"י³⁶ "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", שהנהגתו בענין דאהבת ישראל (ואחדות ישראל) הי' בתכלית העילוי, עד שדאג והודיע והובא זה ונקבע ב­תורה — אהבה וחיבה שלו (לא רק לבנ"י שהם בדרגת "תלמידי רבי עקיבא" אלא) גם לאלו שיש צורך לפוטרם מן הדין.

לבוי"ל, שכתלמידו המובהק של רע"ק³⁷, מסר עצמו בכל נפשו ומאודו להמשיך הכלל גדול של רבו הגדול בהענין ד­אהבת ישראל ("זה כלל גדול בתורה"), הרי תיקן בזה את הענין ד"לא נהגו כבוד זל"ז" ע"י תלמידי רע"ק הראשונים, ועוד — בעבודתו ובתורתו הנחיל (דהרב ה"ז אב³⁸) לכאו"א מבנ"י את הכח להגיע לתכלית השלימות של אהבת ישראל, כנ"ל.

לגוכדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק³⁹ — שבדוחק זה דגלות זה האחרון (שסיבת הגליות — שנאת חנם⁴⁰), כדאי לסמוך על רשב"י שיפטור את כל העולם כולו מן הדין, ויחיש את הגאולה דכל בנ"י ודהשכינתא שבגלותא⁴¹ — גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ובמהרה בימינו ממש.

לד(משיחת ש"פ בחוקותי תשד"מ)