Likkutei Sichos·Vol. 32·Emor·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לב·אמור·שיחה ב

אשיחה ב
א. תנן¹: העומר הי' מתיר במדינה (לאכול החדש בכל המקומות²) ושתי ה­לחם במקדש (שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשה²). אין מבי­אין מנחות כו' קודם לעומר אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא אם הביא כשר.

בבטעם החילוק בין העומר ושתי ה­לחם — ד"קודם לעומר אם הביא פסול", ואילו "קודם לשתי הלחם. . אם הביא כשר"³ — מצינו (במפרשים) כמה סברות, התלויות בגדר ההיתר שע"י הקרבת שתי הלחם (ואיסור הבאת מנחה מתבואה חדשה קודם שתי הלחם) — שיש לבארו בשלשה אופנים⁴:

גא) איסור חדש במקדש לפני שתי הלחם הוא אותו איסור חדש עצמו של קודם העומר⁵, אלא שלפני העומר הי' אסור בין לאדם ובין למזבח, ואחרי ה­עומר הותר לאדם ונשאר עדיין באיסורו למזבח.

דולסברא זו, מה ש"קודם לשתי הלחם. . אם הביא כשר", הוא מפני⁶ דמאחר "שהותר מכללו אצל הדיוט"⁷, "נגרע⁸ כחו של איסור מאחר שלקח היתר ב­קצת, לגבי שלא יהי' חמור האיסור כמו מתחלה הלכך גם לגבוה אם הביא כשר".

הב) איסור חדש לגבוה (הניתר ע"י שתי הלחם) הוא איסור בפני עצמו (ואינו בכלל איסור חדש של הדיוט); ואיסור זה (לגבוה) הוא רק לכתחילה ואינו ל­עיכובא — כי גבי קדשים ישנו כלל⁹ דבעינן "שנה עליו הכתוב לעכב", וכאן גבי שתי הלחם לא מצינו ששנה עליו הכתוב.

ו[אלא ש"קודם לעומר" שאסור להד­יוט, נפסל גם לגבוה (אפילו בדיעבד) — "משום דבעינן ממשקה ישראל"¹⁰ (היינו מן המותר לישראל), ומכיון ש"קודם ל­עומר" אסור להדיוט, ה"ה פסול גם ל­מזבח¹¹].

זג) עומר ושתי הלחם חלוקים בעצם גדרם: העומר הוא בגדר "מתיר", כלו­מר, התורה אסרה את החדש ואינו ניתר אלא בהקרבת העומר; משא"כ בשתי הלחם לא הטילה התורה איסור להקריב חדש קודם לשתי הלחם — דלא מצינו ע"ז איסור בקרא (כמו גבי עומר, ש­מפורש בכתוב¹² "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו גו'") — אלא ההקפדה היא ששתי הלחם יהיו "מנחה חדשה"¹³ (הקרבן ה­ראשון מן התבואה החדשה), וזוהי ה­סיבה שאסור להקריב מנחה מתבואה חדשה קודם שתי הלחם, כי אז לא יהיו שתי הלחם "מנחה חדשה"¹⁴.

חוזהו הטעם ש"קודם לשתי הלחם. . אם הביא כשר" — כי "אין הפסול בהקרבה שהקדימו רק שנעשה חסרון במצות שתי הלחם"¹⁴ (שהם לא יהיו "מנחה חדשה").

ט[ונפק"מ להלכה — שלפי אופן זה הג', אם עבר והביא מנחה מן החדש קודם שתי הלחם, יש לומר ששוב אין איסור להביא מנחה מחדש קודם שתי הלחם, מאחר שבלאו הכי לא יהיו שתי הלחם "מנחה חדשה"¹⁴].

יב. כלל אמרו חז"ל¹⁵, שכל דיעה (וסברא) שהובאה בתורה יש לה מקום, ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים". ואף שפסק ההלכה הוא רק כפי דיעה אחת, מ"מ יש מקום (בסברא) גם לשאר ה­דיעות.

יאובעומק יותר: הכלל ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים" מודיענו, שנוסף לזה שכל הדיעות הן חלק מתורתנו בנוגע ללימודן¹⁶, יש לכל דיעה מקום בעבודת ה' בפועל¹⁷. כי זה שנפסקה ההלכה כ­דיעה א' הוא רק לענין ההנהגה במעשה, שאא"פ לנהוג למעשה כשתי דיעות סות­רות; אבל בנוגע לרוחניות המצות, יש מקום לכל הדיעות.

יבכלומר: כל סברא ודיעה בתורה, יש לה מסקנא גם בנוגע לעבודה רוחנית — וענין זה שבה אפשר (ולפעמים גם צרי­כים) לקיים גם אם בנוגע למעשה אין הלכה כמותה¹⁸.

יגוכן בעניננו — ששלש הסברות הנ"ל בנוגע לשתי הלחם — הרי הם שלשה אופנים בעבודה והנהגת הנפש¹⁹ [ובפרט שהמדובר בנוגע לקרבן, שענין עיקרי בקרבנות הוא כוונת ומחשבת האדם בעת הקרבת הקרבן²⁰, וכמ"ש החינוך במצות שתי הלחם²¹ ד"ענין הקרבן. . כי מתוך המעשה תתעורר מחשבת האדם אל ה­ דברים וע"כ כפי חשיבות הקרבן והכנתו הטובה תתעורר לב האדם אליו יותר"].

ידג. ויש להקדים החילוק בין "עומר" ו"שתי הלחם" בעבודת הנפש — הנובע מההפרש ביניהם בפשטות: עומר בא מן השעורים²² שהם מאכל בהמה²³, ושתי הלחם הם מן החטים²⁴, מאכל אדם:

טווידוע הביאור בזה²⁵, שהעומר שמבי­אים בחג הפסח (זמן יציאת מצרים) מרמז על התחלת עבודת האדם (תיכף בצאתו ממצרים), כשהבהמה והרע שבנפשו עדיין בתקפו²⁶, שהבאת העומר מן ה­שעורים, מאכל בהמה, מרמזת על הקר­בת ה"בהמה" שבאדם (נפשו הבהמית) להשם, שצריך לזבוח יצרו ולכפותו ל­עבודתו יתברך.

טזוזהו תוכן עבודת ימי ספירת העומר, הבאים בהמשך להקרבת העומר, שבהם האדם מזכך ומברר את מדותיו הרעות ומטהר את עצמו מזוהמתו (כמו שאומרים בה"יהי רצון" לאחרי ספירת העומר, ש"צויתנו. . לספור ספירת העומר כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאתינו. . כדי שיטהרו. . מזוהמתם").

יזמשא"כ בחג השבועות הבא אחרי גמר ספירת העומר — מביאים שתי ה­לחם מחטים, מאכל אדם, כי מעתה הוא בדרגת "אדם", שקירובו לה' (אינו רק הביטול ובירור ה"בהמה" שבו, אלא) העלאת וקירוב ה"אדם" ("רוח בני האדם העולה היא למעלה"²⁷) שבו.

יחומכיון שכבר עלה לעבודה בקדושה עצמה, אין (עיקר) עבודתו בביטול מצי­אותו, אלא בעבודה מסודרת ע"פ טעם ודעת דקדושה שתוכנה עליות בקדושה גופא (לימוד התורה וקיום המצוות).

יטוזהו גם הטעם ששתי הלחם באות חמץ — "חמץ תיאפנה"²⁸: בתחילת העבו­דה, כשה"בהמה" שבאדם היא בתוקף, אזי העבודה היא בדרך כפי' וקבלת עול, וזה נרמז ב"מצה" שהוא "לחם עוני"²⁹, שאין בו טעם³⁰; משא"כ לאחרי שהאדם מתעלה עד שעבודתו היא בקדו­שה גופא, ובמילא מתוך הבנה והשגה דקדושה, הרי יש בה "טעם" ותענוג³¹.

כד. עפ"ז מובן גם זה שהעומר מתיר חדש להדיוט, ושתי הלחם — למזבח:

כאהקרבת "ראשית קצירכם"³² של שעו­רים (מאכל בהמה) לה', שתוכנה ביטול ובירור ה"הדיוט" שבאדם — נוגעת ל­מעשה הדיוט, היינו עניני רשות של ה­אדם³³; דקודם שיוכל ליהנות מהתבואה החדשה לצרכיו צריך להקריב קרבן עו­מר מן השעורים [היינו זביחת ה"בהמה" שבו], שעי"ז נקבע בלבו שהתעסקותו ב"כל מעשיך" תהי' "לשם שמים"³⁴ (וע"ד החיוב להתפלל קודם ( — שזה מתיר) עשיית חפציו³⁵, החיוב לברך קודם ש­נהנים מעוה"ז³⁶ וכו');

כבמשא"כ הקרבת שתי הלחם שייכת למזבח (גבוה) — היינו עבודת האדם בעניני קדושה, תומ"צ. דלאחר שנתעלה לדרגת "אדם" ועובד עבודתו ע"פ טעם ודעת, הנה כדי שעבודתו בקדושה גופא תהי' כדבעי, צ"ל ההקדמה דהקרבת שתי הלחם.

כגוהביאור בזה:

כדיסוד³⁷ כל העבודה (גם עבודה דטעם ודעת) — ה"ה ביטול וקבלת עול, הקדמת נעשה לנשמע³⁸ [וכמבואר בכ"מ שזהו ענינה של ברכת התורה — שצ"ל "ברכו בתורה תחילה"³⁹, דלפני לימוד התורה בהבנה והשגה, צ"ל הברכה וההודאה ש"נתן לנו את תורתו", שזוהי תורתו של הקב"ה⁴⁰].

כהוזהו ענין הקרבת שתי הלחם, שאופן הקרבתם הוא שמביאים שני הכבשים ו­מניפים הכבשים עם הלחם יחד — הת­חברות הכבשים עם הלחם⁴¹: לחם הוא רמז על תורה, הבנת האדם; וכבש מורה על ביטול (כי כבשים "הם חלשים ב­טבעם. . ומורגש בהם טבע הביטול"⁴²) — וזהו תוכן הקרבת שתי הלחם עם שני הכבשים, להחדיר את תנועת הביטול ב­תוך הבנת והשגת האדם.

כו[וענין זה נרמז גם בהקרבת הלחם גופא — שמביאים "שתי הלחם" דוקא:

כזמבואר בזהר⁴³ ד"שתי הלחם" קאי על תושב"כ ותורה שבע"פ, אשר תורה ש­בע"פ עיקרה — הבנת האדם, וכפסק ההלכה דבתורה שבע"פ אם אינו מבין מה שלומד "אינו נחשב לימוד כלל"⁴⁴; משא"כ תושב"כ לא נתלבשה כ"כ בהבנת האדם [דבלי הפירוש דתורה שבעל פה אא"פ להבין תושב"כ לאשורה⁴⁵], שלכן מקיימים מצות ת"ת גם בקריאת תושב"כ אפילו אם הקורא לא ידע מאי קאמר (ומברך על קריאה זו)⁴⁶, ולכן בלימוד תושב"כ מורגש יותר הביטול לנותן התורה.

כחוהקרבת "שתי הלחם" מורה על ההת­חברות של שני חלקי התורה⁴⁷, שההבנה וההשגה של תושבע"פ צריכה להיות חדורה ע"י הביטול שבתורה שבכתב].

כטה. ע"פ הסברה זו בהחילוק שבין עו­מר ושתי הלחם יובן טעם ההבדל הנ"ל — ד"קודם לעומר. . אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם. . אם הביא כשר":

להקרבת העומר — ה"בהמה" שבו — שנוגע למעשה הדיוט של האדם, הו"ע לעיכובא. כי באם לא יקריב יצרו לה­שם, הרי לא זו בלבד שעניניו הגשמיים לא ייעשו לשם שמים, אלא אדרבה, הם יורידו⁴⁸ את האדם למטה, "רוח הבהמה היורדת היא למטה"²⁷;

לאוזהו הטעם ש"קודם לעומר. . אם הביא פסול", כי קודם שהאדם הקריב נפשו הבהמית לה', והרע שבו עדיין ב­תקפו, הרי גם בעבודתו בתומ"צ (עניני גבוה) מעורבת רע דנפשו הבהמית, ול­כן, כשמדובר בענין חדש, תבואה חדשה — ויצרו (וטבעו) אקדמי טענתי'⁴⁹ — אסור לו להביא קרבן מזה, וה"ז פוסל את עבודתו בקודש (ע"ד מחז"ל⁵⁰ בנוגע ללימוד התורה — "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו כו'").

לבמשא"כ הקרבת שתי הלחם, הבאה ל­אחרי הקרבת העומר (אחרי שהאדם כבר הקריב את נפשו הבהמית לה'), וענינה בשביל העבודה וההעלאה בקודש גופא, שתהי' בשלימות (יותר, מתוך ביטול יותר) — אינו לעיכובא, אלא רק ענין של "לכתחילה", לשם שלימות העבודה. אבל גם אם חסרה שלימות הקדמה זו, אין בזה פסול, שהרי האדם הוא כבר בדרגא של קדושה.

לגו. וג' האופנים הנ"ל בגדר שתי ה­לחם — י"ל שהם מכוונים לשלש דרגות בעבודת השם:

לדאופן הא' — שאיסור חדש לגבוה ואיסור חדש להדיוט הם איסור אחד — קאי בדרגא נחותה בעבודת ה', שאזי גם כשהאדם עוסק בעניני קדושה, יש מקום לחשש, שאם לא תהיינה אצלו ההקדמות וההכנות הדרושות, הרי לא רק שלא יעלה וילך מחיל אל חיל (בקדושה), אלא אדרבה, יפול ממדריגתו; כלומר: גם אם כבר הקריב העומר (ה"בהמה" שבו), מ"מ, אם תחסר אצלו הקרבת שתי הלחם (הביטול כדבעי) עדיין עלול שסו"ס יפול ממדריגתו כו'.

להובדרגא זו, שני איסורי חדש — ל­הדיוט ולגבוה — הם גדר אחד, דהיינו חשש שהאדם יפול בענינים של היפך כו', והקרבנות — עומר ושתי הלחם — שניהם הם בגדר "מתיר", להתיר⁵¹ הקשר עם החומריות, להבטיח שהעבודה של­אח"ז תהי' ללא תערובת רע ופסול.

לו[אלא שבזה גופא יש הבדל בין עומר לשתי הלחם, דהקרבת העומר הו"ע לעיכובא, כי בלאה"כ הרי הרע שבאדם הוא בתקפו; משא"כ לאחרי הבאת ה­עומר נחלש החשש שיפול ברע (ו"נגרע כחו של איסור"), ולכן אף שלכתחילה צריך להקדים הקרבת שתי הלחם (מפני החשש שבלי הקדמה זו יפול ממדריגתו) — מ"מ, מאחר שאין זה אלא חשש שישתנה טבע שני שלו (מפני שהוא "שני" ויש דאקדמי), אין זה לעיכובא לפסול ההקרבה].

לזאופן הב' — שאיסור חדש לגבוה הוא איסור בפני עצמו, ומלכתחילה הוא איסור קל, דלא שנה עליו הכתוב לעכב — קאי בדרגא עליונה יותר בעבודה, כאשר אין חשש שהאדם יפול למצב של רע ח"ו, אלא שהקרבת שתי הלחם נוגעת רק לשלימות והידור בעבודתו. דכאשר ישנה הקדמה זו של ביטול, אזי כל עבודתו שלאח"ז ה"ה בדרגא נעלית יותר; דכל שהאדם בטל יותר לגבי ה­שם, הרי גם הבנתו בתורה היא בדרגא עליונה יותר, שמכוין יותר לאמיתתה של תורה⁵².

לחאבל גם לפי דיעה זו הרי שתי הלחם הם בגדר "מתיר", היינו שענינם הוא הקדמה להעבודה הבאה לאח"ז, שתהי' כדבעי.

לטאמנם הדרגא הכי עליונה בעבודת השם היא — שאיסור חדש לגבוה הוא רק כדי ששתי הלחם יהיו "מנחה חדשה". כלומר: הקרבן דשתי הלחם אין ענינו הקדמה להעבודה הבאה אח"כ אלא הוא ענין לעצמו, שזאת היא עבודתו, לחבר "שתי הלחם" (תושב"כ ותושבע"פ);

מוכדי שעבודה זו תהי' כדבעי, אמרה תורה שתבוא בתור "מנחה חדשה", כי ראשית כל דבר הוא המובחר שבו⁵³, וגם, שבעשיית דבר חדש יש יותר חיות ותענוג⁵⁴. ולכן, כדי שעבודה נעלית זו דהקרבת שתי הלחם תהי' בתכלית ה­שלימות, צ"ל שתהי' "מנחה חדשה".

מא(משיחות חג השבועות תשי"א, תשי"ד)