Likkutei Sichos·Vol. 32·Emor·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך לב·אמור·שיחה ג

אשיחה ג
א. כתב המחבר בריש הלכות סוכה¹: "בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' כי ב­סוכות הושבתי את בני ישראל², הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל³ יכם שרב ושמש". ומקורו בטור שם, שמביא לשון הכתובים² "בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם וגו'", ובהמשך הענין מבאר, ש"הסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו⁴ שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו".

בוצריך ביאור: הלא אין דרכו של המחבר לבאר טעמי ההלכות או להביא מקורן בתושב"כ, אלא רק לפסוק הלכה למעשה?

גוביארו באחרונים⁵ שזוהי הלכה, שיש חיוב לכוון בשעת קיום מצות ישיבה בסוכה שהיא זכר ל"ענני כבוד שהקיפם כו'". והוא ע"ד דברי הב"ח⁶, שהקשה קושיא זו על הטור (ש"האריך לבאר ו­לדרוש המקרא דבסוכות תשבו"), ו­מבאר, "שסובר דכיון דכתיב למען ידעו כו' לא קיים המצוה כתיקונה אם לא ידע כוונת מצות הסוכה כפי פשטה".

דאלא שהב"י פליג על הב"ח במהותה של כוונה זו⁷, דהב"ח ס"ל ש"עיקר ה­כוונה בישיבת הסוכה שיזכור יציאת מצרים"⁸ (ולשיטתו זוהי כוונת הטור ש­ביאר כאן הטעם ש"תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים", להשמיענו ש­מצות סוכה היא זכר ליציאת מצרים); והב"י ס"ל שמצות סוכה היא זכר לנס (פרטי) זה ד"ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש", ואינה זכר ל­יציאת מצרים⁹, ולכן שינה המחבר מ­לשון הטור ולא העתיק סיום הכתוב "בהוציאי אותם וגו'" (וכ' רק "בסוכות תשבו. . כי בסוכות הושבתי את בנ"י הם ענני כבוד כו'"), כי לדעתו חייב ה­אדם לכוון רק זה שמצות סוכה היא זכר לענני הכבוד.

ה[ובזה מובן גם דיוק לשון אדה"ז ב­שולחנו¹, ששינה מלשון המחבר והעתיק (כבטור) גם סיום הכתוב "בהוציאי אותם מארץ מצרים", כי אדה"ז פסק¹⁰ כשיטת הב"ח ש"צריך¹¹ כל אדם לכוין בישיבתו בסוכה שיושב בה כדי לקיים מצות הקב"ה שצונו לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים", ולכן העתיק התיבות "בהוציאי אותם מארץ מצרים" בתחילת הסימן, כי זה עיקר ה"למען ידעו", הידיעה והכוונה שמצות סוכה היא זכר ליציאת מצרים].

וב. ויש לעיין בזה, דלפ"ז הו"ל לה­מחבר לכתוב בפירוש "ויכוין בישיבתו כו'"¹², ע"ד שכתב בהל' ציצית¹³ "יכוין בהתעטפו כו' כדי שנזכור כו'", וכן בהל' תפילין¹⁴ כ' "יכוין בהנחתם כו' כדי ש­נזכור כו'" [וכמבואר בב"ח¹⁵, שבשלש מצות אלה, ציצית תפילין וסוכה, "עיקר המצוה וקיומה תלוי' בכוונתה", כיון שנאמר בהן¹⁶ "למען גו'"].

זויותר קשה, דגם בטור כאן לא כתב "ויכוין כו'", כמ"ש גבי ציצית ותפילין¹⁷, ובפשטות הטעם לזה הוא, לפי שהעתיק מהכתוב גם התיבות "למען ידעו דורו­תיכם", שבזה מפורש שהמצוה היא ידיעה וכוונה¹⁸, ולכן אין מקום לכתוב שהאדם צריך לכוין כי זה מפורש ב­לשון הכתוב שהביא.

חועפ"ז ייפלא בהמחבר, שהשמיט תי­בות אלו ("למען ידעו דורותיכם"), ואין בלשונו ("בסוכות תשבו. . כי בסוכות הושבתי. . הם ענני כבוד כו'") אלא ביאור טעם המצוה ואין בזה הוראה ו­ציווי אל האדם.

טולכן נראה לפרש כוונת המחבר (לא שטעם זה הוא חלק מכוונת המצוה, אלא) שבטעם ובפסוק זה מבאר גדרה של מצות סוכה, שבזה יש נפק"מ לכמה הל­כות, כדלקמן.

יג. ויובן זה ע"פ לשון אדה"ז שם, שכתב: "בסוכות תשבו שבעת ימים למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, הם היו ענני כבודו שהקיפם בהם לצל לבל יכה בהם שרב ושמש, ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות העשויות לצל כדי שנזכיר נפלאותיו ונוראותיו".

יאויש לברר תוכן הוספת אדה"ז על לשון הטור (והשו"ע) "ענני כבודו ש­הקיפם בהם לצל לבל יכה בהם שרב ושמש", דלכאורה זה שהיו "לצל" נכלל במ"ש "לבל יכה בהם שרב ושמש", ומאי מוסיף במ"ש "לצל". ועד"ז בהמשך ל­שונו, מוסיף אדה"ז על לשון הטור — "ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות ה­עשויות לצל", שתיבות אלו ("העשויות לצל") ליתא בטור.

יבויש לומר, דטובא קמ"ל, דמזה שה­כתוב תולה מצות סוכה ב"ענני כבודו שהקיפם בהם לצל", שמעינן, שגדרה של מצות סוכה הוא שצ"ל "עשוי' לצל"¹⁹. והיינו שנוסף לזה שמתנאי הסוכה הוא שצ"ל צלתה מרובה מחמתה²⁰, הרי גדרה ומהותה של סוכה (דמצוה) הוא — סוכה העשוי' לצל (וסוכה שחסר בה תנאי זה אין עלי' שם סוכה כלל).

יג[ויש לומר, שענין זה הוא מהנפק"מ להלכה בין שתי הדיעות²¹, אם "בסוכות הושבתי" היינו "סוכות ממש" או "ענני כבוד": להדיעה שהיו "סוכות ממש", עיקר גדר סוכה הוא דירת עראי²², ע"ד הסוכות שעשו ישראל במדבר, שהיו "דירת עראי"²³; משא"כ להדיעה שהם "ענני כבוד", הסוכות שאנו עושין הם זכר (רק) לפרט זה שבענני הכבוד, "ש­הקיפם בהם לצל לבל יכה בהם שרב ושמש" (כדלקמן סעיף ז), ולכן גדרה של סוכה הוא מה שהיא עשוי' לצל²⁴].

ידויסוד זה מפורש בלשון אדה"ז תיכף בריש הסימן שלאחריו²⁵ (שבו מתחיל לבאר דיני עשיית הסוכה בפועל), שכ' "אין אדם יוצא י"ח אלא בסוכה שאינה עשוי' אלא לצל בלבד דוגמת ענני כבוד אבל אם היא עשוי' גם לדירה. . ולא להסתופף בצלה בלבד, או שעשוי' גם להשתמש בה תשמיש של צניעות. . או שהיא עשוי' גם למחסה ולמסתור מזרם וממטר, כל שאינה עשוי' לצל בלבד אין זו סוכה אלא בית כו'".

טודבגמ'²⁶ נזכר תנאי זה רק לענין כשרות סוכת גנב"ך (דאף שסוכות אלה לא נעשו לשם מצוה, מ"מ כשירות באם נעשו לשם צל), אבל אדה"ז כותב שזהו תנאי בכל סוכה²⁷, ועד שכוונת עשייתה צ"ל אך ורק לשם "צל בלבד", בלי תערובת של כוונה אחרת²⁸ — "להשתמש בה (גם) תשמיש של צניעות", או אפילו שתהי' "גם למחסה ולמסתור מזרם ומ­מטר"²⁹ [אף שמפורש בכתוב³⁰ שזהו ענינה של סוכה, "וסוכה תהי' לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר"] — כי לדעת אדה"ז, זהו גדרה של מצות סוכה, שתהי' עשוי' לצל בלבד כמו ענני הכבוד "שהקיפם בהם לצל".

טזוי"ל דלכן התחיל אדה"ז הלכות עשיית הסוכה בדין זה [דלא כבטור (ועד"ז בשו"ע) שלא הזכיר כאן כלל דין זה, ומתחיל הסימן בהלכות ה"מקום הראוי (לעשיית סוכה) כיצד³¹, שיעשנה תחת אויר השמים דכתיב בסוכות תשבו ודרשינן³² ולא בסוכה שתחת סוכה ולא בסוכה שתחת הבית ולא בסוכה שתחת האילן"], כיון שאין זה אחד מתנאי ה­סוכה, אלא זהו גדרה של סוכה, ד"כל שאינה עשוי' לצל בלבד אין זו סוכה".

יזועפ"ז י"ל, דכוונת אדה"ז כאן (ב­העתיקו לשון המחבר, ומוסיף עליו (א) תיבת "(שהקיפם בהם) לצל", (ב) ובלשון הטור "ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות" מוסיף "העשויות לצל") היא לפרש דברי המחבר, שבזה שהביא המחבר הדיעה ש"בסוכות הושבתי" "הם ענני כבוד ש­הקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש", כוונתו להגדיר, שגם הסוכות שנצטוינו לעשות, גדרם הוא, שצ"ל "עשויות לצל".

יחד. ויש להוסיף בזה, ובהקדם, שצ"ע במה שהוסיף אדה"ז תיבת "לצל" — "ענני כבודו שהקיפם בהם לצל לבל יכה כו'" — דאף שזהו בהתאם להמשך לשונו "צונו לעשות סוכות העשויות לצל" (כנ"ל), ה"ז כפל לשון, וגם אם הי' כותב רק "לבל יכה בהם שרב ושמש" הי' מובן ההמשך לזה ש"צונו לעשות סוכות העשויות לצל".

יטוע"פ הנ"ל שכוונת אדה"ז כאן להג­דיר מהותה של סוכה בהלכה, י"ל, שגם דיוק זה נוגע להלכה.

כויובן זה בהקדם החילוק בפשטות בין "לצל" או "לבל יכה בהם שרב ושמש": ב"לבל יכה בהם שרב ושמש" מודגש התועלת לאדם היושב בסוכה, שחום ה­שמש אינו מכה בו; ב"לצל" מודגש מצי­אות ה"צל" (הנוצר ע"י הסוכה) כשל­עצמו.

כאויש לומר, דנפק"מ ביניהם לענין הא דצ"ל צלתה מרובה מחמתה, אם זהו שיעור בהסכך, שתהי' צלתו מרובה מחמתו³³, או שהעיקר הוא זה שאצל האדם היושב בסוכה יהי' הצל מרובה מהחמה.

כבולפ"ז — בזה שאדה"ז מוסיף שענני כבוד היו "לצל לבל יכה בהם שרב ו­שמש" מרמז, שבצל סוכה יש שני דינים: (א) מצד הסכך — ע"ד ענני הכבוד שהיו "לצל", (ב) מצד האדם, כמו שענני ה­כבוד פעלו ל"בל יכה בהם (בהאדם) שרב ושמש".

כגובזה יש לבאר דברי אדה"ז בדין צלתה מרובה מחמתה, וז"ל³⁴: "אם אין הסכך מרובה מן האויר אלא הן שוין פסולה לפי שהחמה הנכנסת באויר הסיכוך כשהיא מגיעה לקרקעית הסוכה מתפשטת יותר ממה שהיא למעלה באויר הסיכוך ונמצא שהסוכה למטה בקר­קעיתה היא חמתה מרובה מצלתה", וב­סעיף שלאח"ז³⁵ ממשיך "אבל אם למטה בקרקעיתה היא חמתה וצלתה שוין כשרה לפי שידוע שלמעלה בהסכך ה­אויר הוא מועט מן הסיכוך וצלתה למע­לה היא מרובה מחמתה³⁶ וה"ז סכך גמור".

כדולכאורה דבריו סותרים זא"ז³⁷, שמ­דבריו בדין הראשון יוצא שאם הצל והחמה שוין הי' צ"ל סוכה כשרה, וה­טעם שפסלינן לה הוא רק משום "שה­סוכה למטה בקרקעיתה היא חמתה מרובה מצלתה", ואילו מדבריו בדין ה­שני יוצא להיפך שאם הצל והחמה שוין אין זה מספיק להכשיר הסוכה, וזה שה­סוכה כשירה כשהם שווין למטה הוא רק משום "שצלתה למעלה היא מרובה מחמתה".

כהגם יש להבין דיוק לשונו שם ד"אם למטה. . חמתה וצלתה שוין כשרה לפי. . (ש)צלתה למעלה היא מרובה מחמתה וה"ז סכך גמור" שלכאורה ה"ז יתור לשון, ולמה לא מספיק הטעם ש"צלתה למעלה היא מרובה מחמתה"?

כווע"פ הנ"ל יש לומר, ששיעור סכך "למעלה" ושיעור סכך "למטה" הם שני דינים שונים, חלוקים בעצם גדרם³⁸: הדין דצל סוכה כלפי האדם ("למטה"), הוא בעיקר דין שלילי, היינו פסול אם אצלו חמתה מרובה מצלתה, כיון שאז אינו דומה לענני הכבוד שפעלו "לבל יכה בהם שרב ושמש" (אבל אם הם שווין אין כאן פסול); משא"כ הדין בסכך ה­סוכה ("למעלה") הוא ענין חיובי, שסכך הסוכה יהי' "לצל", וזהו דוקא כאשר "צלתו מרובה מחמתו", שאז הוא "סכך גמור" (אבל גם כשהם רק שווים אין כאן פסול, אלא שאינו "סכך גמור" — כדיוק ל' אדה"ז).

כזוזהו החילוק בין שני הדינים: הדין הראשון בא ללמדנו דין שיעור סכך "למטה", שהוא פסול כנ"ל, ולכן הטעם שפוסלים הסוכה כאשר למעלה צלתה וחמתה שווין, הוא לפי "שהסוכה למטה. . חמתה מרובה מצלתה" (ומשום זה חל על הסוכה שם "פסול"³⁹); והדין השני אתי לאשמעינן שיעור סכך "למעלה", שזהו דין חיובי, ש"סכך גמור" הוא רק כשצלתו מרובה מחמתו, ולכן, הטעם שסוכה זו (שלמטה הן שווים) היא כשרה הוא רק מפני ש"צלתה למעלה היא מרובה מחמתה וה"ז סכך גמור" (משא"כ אם גם למעלה היו (רק) שווין, אינה סוכה כשירה (עכ"פ לכתחילה^*39), כיון שאין בה "סכך גמור").

כחה. ויתר על כן יש לומר, שבזה שב­הגדרת מצות סוכה מדגיש אדה"ז שה­סוכה היא "לצל" (כנ"ל), כוונתו לרמז, שעיקר גדר הסוכה אינו זה שאצל האדם אסור להיות מצב של "חמתה מרובה מצלתה" (ע"ד "בל יכה בהם שרב ו­שמש"), אלא החיוב⁴⁰, זה שהסכך יהי' עשוי "לצל"⁴¹, "צלתה מרובה מחמתה".

כטונפק"מ למעשה: אם הסכך למעלה צלתו מרובה מחמתו, אבל הסוכה למטה חמתה מרובה מצלתה⁴² (עי"ז "שהחמה הנכנסת באויר הסיכוך כשהיא מגיעה לקרקעית הסוכה מתפשטת יותר ממה שהיא למעלה באויר הסיכוך"), ונמצא שלמעלה יש "סכך גמור", אבל למטה יש פסול דחמתה מרובה מצלתה.

לוהנה מסתבר לומר, דכיון שיש פסול בהסוכה, א"כ מה מועיל זה שיש למעלה "סכך גמור". אבל ע"פ הנ"ל (שעיקר גדר הסוכה הוא מה שהסכך יהי' עשוי "ל­צל") יש לומר, שאם למעלה יש "סכך גמור", אין מתחשבים בהנעשה למטה בקרקעית הסוכה; דרק כשלמעלה הם שווין (ואין כאן "סכך גמור") אזי הסוכה פסולה כשלמטה חמתה מרובה מצלתה, אבל אם למעלה יש "סכך גמור", לא נפק"מ לן מה שלמטה אין צלתה מרובה מחמתה, כיון שעיקר גדר הסוכה הוא זה שהסוכה (היינו הסכך) "עשוי' לצל".

לא[ועפ"ז אולי יש להוסיף ביאור ב­הוספת אדה"ז, שמוסיף (כנ"ל) דכש­"צלתה למעלה היא מרובה מחמתה" כשרה משום ש"ה"ז סכך גמור" — שיש לומר, שכוונתו בזה גם ללמדנו, שכאשר האדם עושה "סכך גמור" (שצלתה מרובה מחמתה), לא נפק"מ לן מה שלמטה אין צלתה מרובה מחמתה⁴³, כיון שעיקר גדר הסוכה הוא זה שהסוכה (היינו הסכך) "עשוי' לצל"].

לבו. והנה ביאור הנ"ל בדברי אדה"ז, שכוונתו (בריש הל' סוכה) להגדיר מהו­תה של סוכה (ולא לבאר טעמי המצוה או כוונתה) מוכח ג"כ מהמשך לשונו ב­סעיף זה, שלאחרי שהביא דברי הטור והשו"ע "בסוכות תשבו. . בסוכות הו­שבתי. . הם היו ענני כבודו שהקיפם בהם לצל. . ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות העשויות לצל כו'", ממשיך (ב­דברי המג"א, מהב"ח) "וכן צריך כל אדם לכוין בישיבתו בסוכה שיושב בה כדי לקיים מצות הקב"ה שצונו לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים".

לגדצע"ק לשונו "וכן צריך כל אדם לכוין כו'", דלכאורה הול"ל "וצריך כל אדם לכוין כו'", (שהרי לא הזכיר לפנ"ז איזו כוונה שצריך האדם לכוין)⁴⁴?

לדוהנה ע"פ דברי האחרונים הנ"ל (ס"א) שלדעת המחבר צריכים לכוון שמצות סוכה היא זכר לנס ד"בסוכות הושבתי את בנ"י", שהקיפם בענני כבוד כו', לכאורה יש לומר, שזוהי כוונת אדה"ז, שבתחילה הביא דברי ה(טור ו)שו"ע שה­סוכות הם זכר לענני כבוד [ובפרט, אשר (א) אדה"ז מעתיק גם התיבות "למען ידעו דורותיכם"⁴⁵, (ב) מעתיק המשך לשון הטור "ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות. . כדי שנזכיר נפלאותיו ונוראו­תיו", והיינו, שהאדם צריך לכוון זה בעת ישיבתו בסוכה], ואח"כ מוסיף, "וכן צריך כל אדם לכוין בישיבתו בסוכה [עוד כוונה⁴⁶, דהיינו] שיושב בה כדי ל­קיים מצות הקב"ה. . זכר ליציאת מצרים".

להאבל דוחק לתרץ כן לשון אדה"ז, שלשונו היא לשון ברורה, דאם כוונתו היתה שהאדם צריך לכוין בעת ישיבתו בסוכה (או בעת עשיית הסוכה) שהיא זכר לענני כבוד, הול"ל כן בפירוש⁴⁶.

לוולכן נראה לפרש דברי אדה"ז, שמזה ש"בסוכות תשבו. . למען ידעו. . כי בסוכות הושבתי. . הם. . ענני כבודו כו'", מסתעפים שני ענינים:

לז(א) דין באופן עשיית הסוכה — "ו­דוגמא לזה צונו לעשות סוכות העשויות לצל כדי שנזכיר כו'", שחייבים "לעשות סוכות העשויות לצל" [דהיינו "לצל בלבד", כנ"ל], ודין זה אינו ענין של כוונת מצוה (שהאדם צריך לכוין בעת עשיית הסוכה שהיא זכר לענני הכבוד), אלא עצם החפצא של הסוכה, להיות ש"עשוי' לצל", היא זכר לענני כבוד "שהקיפם בהם לצל"⁴⁷.

לח(ב) "וכן צריך כל אדם לכוין ב­ישיבתו בסוכה שיושב בה כדי לקיים מצות הקב"ה שצונו לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים" — שנוסף על הדין בעשיית סוכה באופן של "עשוי' לצל" (בלבד), יש חיוב לכוין בעת הישיבה בסוכה, שהיא זכר ליציאת מצרים⁴⁸.

לטז. אלא שעדיין צריך ביאור במש­נת"ל, דכיון שמצות סוכה היא זכר לענני הכבוד "שהקיפם בהם לצל" לכן מהותה של סוכה היא סוכה העשוי' לצל בלבד — דלכאורה, הרי ענני הכבוד שהקיפו את בנ"י לא היו לצל בלבד, אלא שימשו לעוד כו"כ ענינים, כמבואר בחז"ל שה­ענן הי' משוה את ההרים והורג את ה­נחשים⁴⁹, וכן הגינו מפני חצי האויבים⁵⁰, ולמה נבדל ענין זה שבענני הכבוד "שהקיפם בהם לצל", אשר משום כך הזכר לענני כבוד הוא דוקא ורק ב­עשיית סוכות העשויות לצל (בלבד)?

מויש לומר, שאדרבה, בזה מתורצת קושיית הב"ח⁵¹ (ועוד), דהרי "כמה מעלות טובות למקום עלינו שהאכילנו את המן ונתן לנו הבאר ושאר חסדים ולמה ציוה יותר במצות סוכה לזכור החסד של הושבת דסוכות יותר משאר חסדים"? ומבואר במפרשים⁵² "שהבאר והמן היו. . דבר הכרחי שא"א בלי מציאותם כלל" ולכן "לא הוקבע רמז להם אבל ענני כבוד שלא הי' כל כך הכרחי כמו הם אלא כדי שלא יהיו בחורב ביום וקרח בלילה⁵³ הוקבע ימי החג רמז לענינם".

מאועד"ז הוא בענין פרטי הדברים ש­שימשו בהם ענני הכבוד, שעניני ההגנה שבהם (כמו ההגנה מן האויבים והריגת נחשים ועקרבים) שהיו נוגעים לנפשות אין עושים להם זכר [ואפילו זה שהשוו את ההרים (מנמיך את הגבוה כו'), הרי כיון שזה שייך לעצם הליכתם במדבר, י"ל שזהו כמו ענין הכרחי, כדי שיוכלו להגיע לא"י], אלא הזכר דחג הסוכות נקבע מלכתחילה רק על פרט זה "שהקיפם בהם לצל לבל יכה בהם שרב ושמש", שהוא חסד וחיבה יתירה כדי שהליכתם במדבר תהי' באופן שאין בה צער כלל⁵⁴.

מבועפ"ז מתורצת בפשטות גם קושיית הרא"ם⁵⁵ (שהובאה בב"ח כאן⁵⁶), "למה לא ציוותה התורה שיעשו בסוכה א' מלמעלה וא' מלמטה וד' מד' רוחות דומיא דענני הכבוד [ובעוד מפרשים⁵⁷ הוסיפו להקשות, דבסוכה אין צריכים אפילו ד' דפנות אלא מספיק ב' דפנות והשלישי טפח⁵⁸]?

מגויש שתירצו⁵⁹ "דהקושיא מעיקרא ליתא מאחר שהסוכה אינה אלא דוגמא בעלמא כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו [כלשון הטור "ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו"] שעשה לאבותינו בהיקף העננים לפיכך בדוגמא וזכר כל דהו סגי כו'".

מדוע"פ הנ"ל אולי יש לומר, שאין זה רק "דוגמא וזכר כל דהו", אלא אדרבה, זהו בדיוק⁶⁰. דכיון שכל הזכר הוא רק על פרט זה שבענני הכבוד "שהקיפם בהם לצל", לכן סגי "לעשות סוכות העשויות לצל", שבשביל זה די בב' דפנות וטפח עם סכך מלמעלה.

מה(משיחות יום ב' דחה"ס ויום שמח"ת תשכ"ו)