Likkutei Sichos·Vol. 32·Vayikra·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך לב·ויקרא·שיחה ג

אשיחה ג
א. כתב הרמב"ם בהל' פסולי המוק­דשין¹ (לאחרי שפירש² אופני זבחים ש­נתערבו ופרטי דיניהם) "כל הקדשים אפשר שיתערבו מין במינו חוץ מן ה­חטאת עם האשם, שאין האשם אלא מ­זכרי כבשים ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה", ומקור דבריו במשנה זבחים³ "הכל יכולים להתערב חוץ מן החטאת והאשם".

בותמהו המפרשים⁴: מהו הצורך להש­מיענו ד"הכל יכולין להתערב חוץ מן ה­חטאת והאשם", והרי זה שאשם וחטאת אין יכולין להתערב הוא מצד הכרח ה­מציאות, כיון שזה זכר וזו נקבה, וא"כ אמאי צריך התנא (ועד"ז הרמב"ם) להש­מיענו דבר שבמציאות?

גיש שתירצו⁴ דתני הכי (במשנה) כי היכי דלא תקשי' אמאי לא תני דין חטאת ואשם שנתערבו כי היכי דתני דין דתערובות אחריני.

דאבל לכאורה דוחק הוא, דמכיון שב­מציאות אי אפשר להם להתערב — הרי מעיקרא אין מקום לשאלה "אמאי לא תני דין שאינו במציאות" (דאטו בשופטני עסקינן⁵).

הוגם את"ל (בדוחק גדול) דכן הוא דרך המשנה⁶ לברר גם שאלה כזו (אמאי לא תני דין מסויים כו', גם כשאין לדין זה מקום במציאות)⁷ — הרי מובן שאא"פ לתרץ כן דברי הרמב"ם, שספרו אינו אלא "הלכות הלכות"⁸.

ועוד תירוץ יש במפרשים⁹, דהיא גופא קמ"ל, דכבשה דכתיב בחטאת הוי לעיכובא.

זאבל גם תירוץ זה קשה להולמו, כי: (א) למה להשמיענו דכבשה דכתיב ב­חטאת הוי לעיכובא בדין תערובות — ולא בפשוטו שהמקריב זכר לחטאתו לא יצא? (ב) ועיקר: זה דכבשה דכתיב ב­חטאת הוי לעיכובא הוא מילתא דפשי­טא, כדמוכח מהשקו"ט בגמ'¹⁰ רק בנוגע להמפריש נקבה לעולתו אם חייל עלי' קדושה (ג) הרמב"ם פסק כבר (בפרקים שלפנ"ז¹¹) דהדיוט שמפריש זכר לחטאת אינו מתקדש (לא קדושת הגוף ולא קדו­שת דמים).

חב. והנה בגמ' שם¹² איתא: מאי שנא חטאת ואשם דהאי זכר והאי נקבה חטאת ועולה נמי [האי זכר והאי נקבה איכא שעיר נשיא [שהוא זכר], חטאת ואשם נמי¹³] איכא שעיר נשיא [וא"כ יכול גם אשם להתערב עם חטאת], האי שיער ["אין לו צמר אלא שיער"¹⁴] והאי צמר ["איל¹⁴ הוא ויש לו צמר"].

טוצ"ע מדוע כתב הרמב"ם הא ד"חוץ מן החטאת עם האשם" מפני החילוק דז­כר ונקבה, ולא הביא גם החילוק שבגמ' גבי "שעיר נשיא", דהאי (חטאת הנשיא) שיער (שעיר) והאי צמר (איל)¹⁵?

ילכאורה אפשר ליישב ע"פ דיוק לשון הרמב"ם "כל הקדשים אפשר שית­ערבו מין במינו כו' ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה", היינו שהרמב"ם איירי רק בתערובת "מין במינו", שבזה יש צורך לחלק בין אשם לחטאת (דשני­הם כבשים) שזה זכר וזו נקבה; משא"כ החילוק בין חטאת הנשיא ואשם הוא ל­היותם שני מינים (שעיר ואיל), דפשיטא שאין יכולים להתערב.

יאאבל מזה גופא שהגמ' מחלקת בין חטאת הנשיא ואשם רק מחמת זה ד"האי שיער והאי צמר" — אף ששני מינים הם (איל ושעיר) — מוכח, דזה שהם שני מינים עדיין אינו שולל האפשריות שית­ערבו, והטעם שאין יכולים להתערב הוא רק מפני שהשעיר אין לו צמר כמו ה­איל.

יביתירה מזו: בגמ'¹⁶ מפורש (והובא בתוס' כאן¹⁷) שאפשר לטעות בין שעיר ואיל, כי "אמרי דיכרא אוכמא הוא" ("סברי (שהשעיר) איל שחור הוא"¹⁸)

יג[ומטעם זה תתכן מציאות לשחוט שעיר לשם אשם (ולא אמרינן דכיון שה­חילוק בין שעיר ואשם (איל) "דבר¹⁹ גלוי לכל הוא" הרי "מעשיו מוכיחין עליו" שהוא מכזב²⁰ ולא כיוון לשם אשם) — כי יתכן שלא הבחין בין שעיר ואיל ד"אמרי דיכרא אוכמא הוא"],

ידהרי שהחילוק בין שעיר נשיא ואשם (איל), למרות היותם שני מינים, לא מקרי שינוי גלוי כ"כ ואפשר לטעות ביניהם [ומה שהגמ' אומרת כאן שאי אפשר ש­יתערבו, היינו רק (כמ"ש התוס'¹⁷) משום "דכי דייקינן בי' אפשר לברר"].

טווא"כ הדרא קושיא לדוכתא — מדוע לא הביא הרמב"ם (בפירוש) גם החילוק (שבגמרא) בין שעיר נשיא ואשם (שאין יכולים להתערב)?

טזג. ויש לומר — ובהקדים:

יזידועים דברי הזהר²¹, שנגלה דתורה ונסתר דתורה נקראים גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא, היינו, שהיחס בין נגלה ונסתר הוא כהיחס שבין הנפש וה­גוף. שמזה מובן, דכמו שהנפש והגוף מתאימים המה בכל פרטיהם (וכאשר יש אי­התאמה ביניהם ח"ו ה"ז גורם בלבול בבריאות כו'), כמו"כ הוא בנוגע לנגלה ונסתר דתורה, שאין הם שני חלקים נפר­דים ח"ו, אלא מתאימים זל"ז.

יחואולי יש לומר, שזהו אחד מהטעמים לכך, שישנם ענינים בנגלה דתורה ש­אא"פ להבינם לתכליתם בלי ביאורם ב­ פנימיות התורה — להורות, ששני חלקי התורה אינם חלקים נפרדים זמ"ז ח"ו, אלא שניהם חלקים מ"תורה אחת", ועד שכ"א מהם משלים את השני²².

יטואם הדברים נכונים בכל עניני התו­רה, עאכו"כ בנוגע לקרבנות, שידוע ש­תוכן ענין הקרבנות הוא (לא כ"כ²³ מעשה ההקרבה, כ"א) מחשבת וכוונת האדם לפני ובשעת ההקרבה [שזהו גם אחד מהפירושים²⁴ בלשון קרבן — שה­אדם מקרב את עצמו להשם; וכמרומז גם בהתחלת פרשת קרבנות — "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", שההקרבה צ"ל "מכם", מן האדם עצמו²⁵] — היינו, שב­יחד עם "הלכות קרבנות" במעשה ההקר­בה, ישנן "הלכות קרבנות" בשייכות ל­הקרבת האדם²⁶.

כועפ"ז י"ל בעניננו: החידוש בההלכה (במשנה ורמב"ם) שהחטאת והאשם אין יכולים להתערב, אינו (כ"כ) בענין מעשה ההקרבה (בגשמיות) — שבזה אי אפשר במציאות שתתערב החטאת עם האשם — אלא בענין "הלכות חטאת ואשם" בחובת הלבבות ותוכנם הרוחני, שבזה יתכן ש­יהי' עירוב של עבודת החטאת (ברוח­ניות) ועבודת האשם (ברוחניות) — ומ­חדש התנא, דמכיון דהאי זכר והאי נקבה, לכן גם ברוחניות אא"פ שיתערבו.

כא[ואף שכתב הרמב"ם (בסוף ספר עבו­דה²⁷) ד"כל הקרבנות כולן מכלל החו­קים הן", הרי בסוף ספר קרבנות²⁸ כתב "אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם"²⁹. ומובן מזה, דגם הא שאשם וחטאת אין יכולים להת­ערב משום שאשם בא מן הזכרים וחטאת באה מנקבות — אע"פ שהוא בכלל החו­קים, ראוי להתבונן בו וליתן לו טעם³⁰, ובלשון הרמב"ם שם — לימוד ב"לתקן הדעות וליישר כל המעשים"].

כבד. ויש לומר הביאור בזה:

כגהחילוק הכללי בין חטאת ואשם הוא, דאשם חמור מחטאת, ועד שכמה אשמות באים גם על המזיד³¹, משא"כ חטאת באה רק על השוגג, וכמו שהאריך ה­רמב"ן בפירושו על התורה³² בביאור החילוק דאשם וחטאת (וכמודגש בשמו­תיהם).

כדוי"ל, שענין זה בא לידי ביטוי לא רק בשוויות (ועד — בממון) שלהם — דחטאת בת דנקא (מעה) ואשם שתי סלעים³³ (מ"ח מעין³⁴) — אלא גם בזה ש"אין האשם אלא מזכרי כבשים ואין לך חטאת מן ה­כבשים אלא נקבה"³⁵:

כההחילוק בין עבודה דבחי' "זכר" ו­עבודה דבחי' "נקבה" מובן בפשטות, זכר מורה על תוקף וחוזק, ונקבה — על רכות וחלישות (ע"ד "תשש כחו כ­נקבה"³⁶), וע"ד מ"ש³⁷ במתן כל התורה ומצותי' כולן — "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" ופרש"י³⁸ "לבית יעקב אלו הנשים תאמר להם בלשון רכה ותגיד לבני ישראל עונשין ודקדו­קין פרש לזכרים דברים הקשים כגי­דין".

כווהיינו דלהפעולה דקרבן חטאת (ש­הוא רק על השוגג) מספיקה עבודה בבחי' רכות (נקבה), ואילו בשביל אשם (הבא גם על המזיד) צ"ל עבודה בבחי' תוקף (זכר).

כזה. ביאור הענין³⁹:

כחבין הטעמים שקרבן מכפר על החטא הובאו במדרשי רז"ל ובמפרשי התורה כמה טעמים וביאורים⁴⁰, וביניהם שני טעמים עיקריים:

כטא) הרמב"ן⁴¹ ביאר "שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ונפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה כו'", שאז דוקא מכפר הקרבן.

לב) קרבן תוכנו קירוב⁴² הכחות וה­חושים להקב"ה, והוא עי"ז דאדם כי יקריב — מכם קרבן לה', שמתקרב לה', וי"ל שהוא על ידי התבוננות בזה גופא, שזה שחטא ופגם והעביר את הדרך הוא בסיבת הנפש הבהמית ויצרו הרע, שאין זה מציאותו האמיתית של יהודי, כ"א אמיתת מציאותו היא נפשו האלקית⁴³, שהיא חלק אלקה ממעל ממש⁴⁴, וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו⁴⁵, ועי"ז גופא מתגלה ומתעוררת בו נפשו ה­אלקית, ושב מחטאו ומתקרב לה' ביתר שאת כו'.

לאוי"ל, דשני אופנים אלו, בכללות, הם ב' ענינים הנ"ל — העבודה בבחי' זכר והעבודה בבחי' נקבה:

לבהאופן הא', שיחשוב האדם שראוי לו שישפך דמו וישרף כו', ה"ז ענין של תוקף וחוזק, דברים קשין כגידין, שמ­בטל את עצמו; ואילו האופן הב' הרי עיקר תוכן ההתבוננות הוא במעלתו, ע"ד נפשו האלקית הנמצאת בו ותמיד קשורה ומחוברת עם הקב"ה וכו', ובערך להנ"ל היא העבודה דבחי' נקבה, לשון רכה.

לגוע"פ זה יובן מדוע חטאת באה נקבה ואשם בא רק מן הזכרים — כי חטאת באה על השוגג, אשר לזה מספיק שית­בונן שהחטא בא מהתגברות נפשו ה­בהמית, ואילו מציאותו האמיתית היא טוב כו'; משא"כ אשם ש(לפעמים) בא גם על המזיד, מכיון שיצרו עומד בהתגב­רות ובגלוי כ"כ עד שאפשר ולפעמים בא בפועל שמחטיאו במזיד, לא די' ב­התבוננות בבחי' הטוב הצפון שבו בכדי לעוררו ולגלותו (ועד שיפעול בהאדם שיתקרב לה') וכו', כי מאחר שיצרו גבר עליו כ"כ ה"ז מורה שהטוב שלו הוא בהסתר גדול ביותר, ולכן זקוק לעבודה באופן של "זכר", היינו דברים קשים כ­גידין, לבטש⁴³ ולהכניע יצרו, כמרז"ל⁴⁶ "לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצר הרע"⁴⁷.

לדו. והנה כל זה הוא ע"ד הרגיל. אמנם יתכן לפעמים, ששני מינים אלה יתערבו ויתחלפו זע"ז, והיינו דזה שעבר עבירה בשוגג יהי' גרוע מהעובר עבירה במזיד. ולדוגמא, אם זה שעבר במזיד לא הי' זה לגמרי באשמתו, כ"א מצד חבריו כו' (כמאמר⁴⁸ "הרבה שכנים הרעים עושין") או מצד שנולד בטבע רע⁴⁹ וכיו"ב; משא"כ זה שעבר בשוגג הוא משום שלא השגיח ע"ע בעינא פקיחא⁵⁰ בעבודת ה­שם, לשעבד עצמו לבוראו, ובמילא בא לידי חטא בשוגג מחמת התגברות נפש הבהמית⁵¹.

להובזה מחדש הרמב"ם, ד"כל הקדשים אפשר שיתערבו מין במינו חוץ מן ה­חטאת עם האשם שאין האשם אלא מ­זכרי כבשים ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה":

לובשורש וסיבת הדבר אמנם יתכן ה­דבר שיתערבו, והיינו דמצד הגברא יתכן דחטא שעליו מביא אשם אינו חמור כ"כ (בסיבת מעשה החטא), והחטא ש­עליו מביא חטאת חמור יותר (בסיבת מעשה החטא), ולכן יש מקום לומר שב­נדון כזה מספיקה לאשם עבודת ותנועת כפרה באופן השני הנ"ל, באופן ובלשון רכה, ובנוגע לחטאת מוכרח דוקא אופן הא' הנ"ל דברים קשין.

לזולכן משמיענו הרמב"ם, שאף שבמצי­אות בעבודת ה' שייך עירוב ביניהם — הנה בנוגע להפעולה דהחטא והכפרה בעולם, מצד החפצא של החטא שעליו בא קרבן אשם, צ"ל דוקא "זכרי כבשים" — אופן העבודה ד"ירגיז אדם", ומצד החפצא של החטא דחטאת, צ"ל נקבה דוקא, לשון רכה, לגלות מציאותו האמי­תית דהיינו הטוב שבו.

לחז. וע"פ הנ"ל מובן מה ששעיר נשיא אף שהוא חטאת בא מן הזכרים, ולא נקבה: כאשר נשיא יחטא, הרי הגם ש­הוא בשוגג לגמרי צריך להיות אופן תשובתו וכפרתו באופן של "זכר", קשים כגידין. והטעם, כי גם חטא קל של נשיא פועל ומשפיע ביותר, פועל על כלל העם⁵² (ע"ד מרז"ל⁵³ עה"פ ואשימם ב­ראשיכם).

לטומ"מ כתב הרמב"ם כאן בטעם שאין חטאת ואשם מתערבין רק החילוק דזכר ונקבה ולא הזכיר גם זה דאי אפשר שחטאת ואשם יתערבו גם כאשר החטאת היא זכר שעיר נשיא, מחמת דהאי שיער והאי צמר⁵⁴,

מכי הרמב"ם נקט התוכן הכללי, במה מתבטא החילוק בין אופן הכפרה על חטא דחטאת ואופן הכפרה על חטא דאשם, מחמת החפצא דהחטא. ואילו זה שחטא נשיא הוא שעיר אינו שייך לגוף ועצם החטא, ובמילא לגדר הכפרה ד­חטאת ואשם, כ"א להגברא החוטא, מחמת היותו נשיא, כנ"ל, ובמילא צריך לשעיר לכפרתו.

מא(משיחת ליל ה' דסוכות תשמ"ה)