Likkutei Sichos·Vol. 32·Pesach·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לב·חג הפסח·שיחה א

אשיחה א
א. כתב הרמב"ם (בהל' חמץ ומצה¹): "בזמן הזה. . אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה ומטבל מצה בחרוסת ואוכל". וכ"ה דעת רב עמרם גאון², רי"ץ גיאות ועוד (כמובא במגיד משנה כאן) שמטבילין המצה ב­חרוסת.

באבל הראב"ד השיג עליו וכתב "זה הבל". וגם הטור³ כתב על שיטה זו "ו­איני יודע טיבול זה בחרוסת למה כו' ועוד הקשה בעל המנהיג⁴ לדבריהם ש­מצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והאיך יתחברו זה עם זה".

גובב"ח מתרץ "שיש קצת סמך לדברי­הם מדתנן⁵ הביאו לפניו מצה וחזרת ו­חרוסת ושני תבשילין אע"פ שאין חרוסת מצוה ר"א בר צדוק אומר מצוה וקשיא במאי קמיפלגי דכיון דהכל מודים ד­צריך להביא חרוסת מנ"מ אם הוא מצוה אם לאו דהא ודאי דאף לר"א ב"צ אין מברכין על החרוסת אע"פ שהוא מצוה כמ"ש רבינו⁶ בסמוך אלא ודאי דלת"ק דאינו מצוה ואינו מביאה אלא משום קפא⁷ לא בעינן לי' אלא למרור וירקות אבל לראב"צ דמצוה היא זכר לטיט⁷ א"כ אף למצה בעינן לה ומאחר שה­רמב"ם בפ"ז⁸ פסק כראב"צ דמצוה היא⁹ לכך פסק ג"כ דמטבל המצה בחרוסת ומה שהקשה בעל המנהיג שמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט כו' אפשר לומר דכוונתינו להורות בטבול זה שהוציאנו מעבדות שהוא מטיט שהחרוסת זכר לו לחירות שהמצה זכר לו".

דולפ"ז צ"ל לכאורה שהראב"ד פסק כת"ק שחרוסת אינה מצוה ואינו מביאה אלא משום קפא ולא בעינן לי' אלא למרור, ולכן אין מקום לטבל מצה ב­חרוסת.

האמנם קשה לפרש שפלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא אם הלכה כראב"צ (ש­חרוסת מצוה משום זכר לטיט) או ש­ הלכה כחכמים (שאינה מצוה ולא באה אלא משום קפא) — דא"כ, אמאי לא השיג הראב"ד על הרמב"ם א) לעיל (בפ"ז) ששם כתב ב) בפירוש ש"החרוסת מצוה. . זכר לטיט" — והול"ל שם שאינו כן, וההלכה היא שאינה אלא משום קפא?

וב. לכאורה אפשר לבאר זה בהקדם מ"ש רבינו הזקן בשולחנו¹⁰ "ותקנו שיהי' לפניו חרוסת בשעת אמירת ההגדה שהחרוסת הוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים כו', לכך צריך להיות על השולחן בשעה שמספר שעבוד מצרים", ולהלן בסי' בפ"ע¹¹ כתב "ואין מטבילין בחרוסת אלא משום מצוה שהוא זכר לטיט".

זומשמע מדבריו דיש שני דינים נפר­דים בחרוסת: א) הבאתה על השולחן, ש­תהי' לפניו בשעת אמירת ההגדה, ומלבד זה ב) מצות הטיבול בחרוסת. שהדין הא', הבאתה לשולחן והיותה על השולחן בעת אמירת ההגדה, אינו שייך להטיבול בה, ולכן לא הזכיר אדה"ז בדין ההבאה שהוא בשביל הטיבול.

חוכן מוכח ממ"ש להלן (באותו סימן¹²) לענין הבאת הירקות עם כל הדברים, וז"ל "טוב שיסדרם לפניו בקערה בענין שלא יצטרך לעבור על המצות דהיינו שהירקות יהיו סמוכים לו יותר מן המצה והמצה מן המרור וחרוסת והמרור וה­חרוסת מן ב' תבשילין, ויש שאין מקפידין על החרוסת וב' תבשילין אם יהיו סמוכים אליו דכיון שאינן באים על השולחן אלא לזכר בעלמא לא שייך אצלם אין מעבירין על המצות"¹³ — הרי דמשווה החרוסת לב' תבשילין, שהבאתן על השולחן היא (לא בשביל אכילה, כ"א) רק "לזכר בעלמא", שיהיו על השולחן בעת אמירת ההגדה.

טולכאורה כן הוא גם לדעת הרמב"ם, דבפ"ז כתב "החרוסת מצוה מדברי סופ­רים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים כו' ומביאין אותה על השולחן בלילי הפסח", ולא הזכיר שם ע"ד הטיבול בה ואכילתה כו', והיינו דהמצוה היא רק בהבאתה על השולחן, ולפנינו בפ"ח מדבר על דבר הטיבול בה.

יועפ"ז י"ל, דלדעת הב"ח פלוגתת חכ­מים וראב"צ אם חרוסת מצוה או משום קפא היא רק בנוגע לדין טיבול בחרוסת — אבל לכו"ע יש מצוה בהבאת החרוסת על השולחן בעת אמירת ההגדה זכר לטיט¹⁴. ולכן לא השיג הראב"ד לעיל בפ"ז (בדין מצות הבאת חרוסת על השולחן), כ"א רק בפ"ח — בדין טיבול מצה בחרוסת.

יאאבל מלבד זה שדוחק גדול לומר שלחכמים יש מצוה בהבאת חרוסת על השולחן (שהרי מסתימת לשונם "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אע"פ שאין חרוסת מצוה" משמע שס"ל שאין בחרוסת מצוה כלל¹⁵) — הנה עצם פירוש הנ"ל (שפלוגתת הרמב"ם וה­ראב"ד היא אם הלכה כחכמים או ראב"צ) צ"ע, דאי משום כך לא הי' הראב"ד כותב על דברי הרמב"ם "זה הבל"? דכי משום שפסק כראב"צ ה"ז "הבל"?

יבולכן נ"ל, שגם הראב"ד ס"ל שה­טיבול בחרוסת הוא מצוה מד"ס זכר לטיט כדברי ראב"צ (ולכן לא השיג על דברי הרמב"ם לעיל בפ"ז, כנ"ל), ו­אעפ"כ ס"ל להראב"ד שאין מקום לטבל מצה בחרוסת.

יגג. והנה בצפע"נ¹⁶ ביאר פלוגתת ה­רמב"ם והראב"ד באופן אחר, וז"ל: עיין בהשגות ובהה"מ. והנה גבי מצה יש ב' טעמים על מצות אכילתן אחד משום זכר לעוני ואחד משום זכר לחירות¹⁷. . וב­מרור רק טעם אחד משום עבדות¹⁸, ו­חרוסת ג"כ משום עבדות. והנה בזמן ה­מקדש בודאי מטבילין המצה ג"כ בחרו­סת אך בזה"ז כיון דחזינן דמצוה דזכר לעבדות בטל דמרור בזה"ז דרבנן רק במרור תיקנו משום זכר אבל במצה א"צ לתקן כיון דנשאר בו הטעם משום חירות דהוה מה"ת וא"כ לא שייך טיבול ב­חרוסת¹⁹ ובזה פליגי רבינו עם הראב"ד ז"ל אם שייך תיקון דרבנן היכא שבלא זה שייך חיוב דאורייתא.

ידוכוונת הצפע"נ היא (גם) לבאר זה ש­השגת הראב"ד היא רק על דין טיבול מצה בחרוסת שבהלכה ח', ולא על דין טיבול מצה בחרוסת שלפנ"ז ברמב"ם, כשמדבר (בהלכה ו) בדין אכילת מצה ומרור בזמן הבית, וז"ל "ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת כו'", והראב"ד משיג שם רק על מ"ש הרמב"ם "כורך מצה ומרור כאחת" (ש"זהו כהלל מ"מ זה הסדר לא דייק"²⁰) אבל לא על הטיבול בחרוסת.

טו[ואין לומר דמ"ש הרמב"ם שם "ומ­טבל בחרוסת" קאי רק על המרור (שב­כורך) ולא על המצה, שהרי סתימת לשון הרמב"ם "ומטבל בחרוסת" (ולא "ומטבל המרור בחרוסת") מורה שמטבל הכל ב­חרוסת²¹. ועוד זאת: הרמב"ם ממשיך אח"כ "ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו" — ואינו מחלק ביניהם לענין הטיבול בחרוסת, דכשאוכל אותם בפני עצמם (ולא בכורך) מטבל רק המרור בחרוסת ולא המצה²²].

טזוזהו מה שקשה להצפע"נ בדברי ה­ראב"ד — מדוע לא השיג בהלכה ו' על טיבול המצה בחרוסת?

יזומזה מדייק הצפע"נ, דבזמן המקדש כו"ע לא פליגי שהיו מטבילין המצה בחרוסת, כי בזמן המקדש ישנו במצה גם זכר לעוני (ובמילא מתאים להטביל ה­מצה בחרוסת שהיא זכר לטיט), ופלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא רק בנוגע למצה בזמן הזה, שמה"ת בטל הזכר לעבדות שבמצה (דמרור בזמן הזה אינו מן ה­תורה) ונשאר בה רק הזכר לחירות, ובזה פליגי אם יש מקום לומר שהיתה תקנת חכמים מיוחדת שהמצה בזמן הזה תהי' גם זכר לעבדות (כמו שתיקנו מרור בזה"ז):

יחהרמב"ם ס"ל שיש מקום לתקנה זו, ולכן ס"ל שגם בזה"ז צ"ל טבול המצה בחרוסת, משא"כ להראב"ד אין מקום ל­תקנת חכמים מיוחדת על מעשה שיש עליו (בלאו הכי) חיוב מן התורה, וכיון שגם בלי התקנה יש חיוב לאכול מצה מה"ת (זכר לחירות), אין מקום שיתקנו חכמים עוד ענין באכילה זו, ולכן אין בזה"ז טיבול מצה בחרוסת.

יטאמנם ביאורו בשיטת הרמב"ם דורש הסברה, שאיזה ענין יש בתקנה זו שיהי' במצה גם זכר לענין העבדות, שהרי אין מחדשים (ע"י תקנה זו) שום מעשה חדש בעצם אכילת מצה (מלבד הטיבול ב­חרוסת שע"ז דנים), כי בלאה"כ חייבים באכילת מצה (דלא כבמרור, שתקנו אכילת מרור זכר לעבדות), ולא נתוסף במצה אלא עוד טעם לאכילתה.

כ[ולכאורה אינו דומה להדוגמאות ש­הובאו בצפע"נ שם כמו "בהך דברכות. . גבי משמשת שראתה נדה ובירושלמי שם אם יש שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה וכו'" — דשם הרי ע"י תקנת חכמים חל שם טומאה חדשה (הטומאה קלה שמדרבנן), ומעין זה הוא בשאר דוגמאות שבצפע"נ שם, אבל בנדו"ד הרי לא נתוסף, לכאורה, שום מעשה או חלות דין על המצה על ידי תקנה זו].

כאד. ונראה לומר הביאור בזה לכאו­רה, ובהקדם הסברת דברי הצפע"נ הנ"ל שבזמן הזה "זכר לעבדות בטל דמרור בזה"ז דרבנן" — דלכאורה, הא דליתא למצות מרור מדאורייתא בזה"ז ה"ז מפני שאכילת מרור טפלה לפסח ואינה מצוה לעצמה²³ אלא חשובה כמכשירי הפסח²⁴, ולכן בזה"ז שאין פסח אין מצות מרור מה"ת (וכמ"ש הרמב"ם²⁵) — אבל מהי הראי' מכך שבזמן הזה בטל כל הענין דזכר לעבדות? וגם בתוכן הענין קשה להבין — דמדוע יהי' כן, שדוקא בזמן הזה (שאין ביהמ"ק קיים) יבטל הזכר לעבדות וישאר רק הזכר לחירות?

כבויש לומר הביאור בזה:

כגבמצוות דלילה זה ישנם שני חיובים כלליים דזכר ליצי"מ — המצוה שבדי­בור, ספור ביצי"מ, והמצוות שבמעשה, פסח מצה ומרור.

כדותוכן שניהם הוא להודיע גאולתנו וחירותנו, הן ע"י ספור ביצי"מ בדיבור, והן על ידי מעשי וחיובי לילה זה — אכילת פסח מצה ומרור²⁶.

כהוכשם שהוא בסיפור יצי"מ בדיבור, שצריך להתחיל בגנות, "מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל ה­רעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשה לנו ובחירותינו"²⁷ — עד"ז הוא גם בזכר לחירות שבמעשי לילה זה, ש­צריך להדגיש בו את גודל העבדות וה­שעבוד שממנו היתה הגאולה, ולכן צ"ל גם אכילת מרור "ע"ש שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים"²⁸, שרק עי"ז קיום המצות דחירות (דפסח ומצה) הוא בשלימות.

כו[וזהו גם פירוש הדברים שמרור הוא חלק ממצות אכילת פסח ונחשב כמכשי­רי פסח, כי קיום מצות אכילת פסח "על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים"²⁸, היא בשלימות דוקא יחד עם אכילת מרור ע"ש שמררו כו'].

כזועפ"ז יש להמתיק דברי הב"ח (ש­הובאו לעיל) בתירוץ קושיית המנהיג (שמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והאיך יתחברו זה עם זה) — "ד­כוונתינו להורות בטבול זה שהוציאנו מעבדות שהוא מטיט שהחרוסת זכר לו לחירות שהמצה זכר לו", כלומר, שענין החירות וענין השעבוד קשורים זע"ז, כי על ידי זכר השעבוד (הטיט) נתוסף בזכר החירות, שהקב"ה הוציאנו משעבוד ל­גאולה.

כחה. והנה גדר סיפור יצי"מ בדיבור והנהגת חירות שבמעשה אינם רק לזכר שאבותינו היו עבדים, ונגאלו, אלא שעבדות וגאולה זו שייכת להאדם עצמו, דכמו בסיפור ביצי"מ "מתחיל²⁹ ומודיע שעבדים היינו לפרעה. . בנסים. . ש­נעשו לנו ובחירותינו" עד"ז הוא בחירות שבמעשה, כמ"ש הרמב"ם³⁰ ד"חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים כו' ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה³¹ וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית".

כטוהנה החיוב דעשיית כל מעשי לילה זה דרך חירות אינו רק בתור סימן חיצו­ ני, אלא החיוב הוא שע"י מעשים אלו ירגיש האדם את עצמו שהוא בן חורין, ש"יצאת לחירות ונפדית".

לולפי זה מובן שיש חילוק בין זמן המקדש לזמן הגלות: בזמן המקדש, כאשר בנ"י נמצאים במצב של חירות אזי יכולים לקיים בשלימות החיוב להראות כאילו הוא בעצמו יצא משעבוד מצרים, גם כאשר ישנו הזכר דשעבוד במעשה על ידי מרור;

לאאבל בזמן שאין ישראל על אדמתם ונמצאים בגלות, הרי מעשה מיוחד המד­גיש את השעבוד (אכילת מרור) אפשר שיגרום לחלישות בזכר לחירות והרגש החירות כדבעי, מאחר שסו"ס הוא נמצא במצב של גלות ושעבוד. ולכן "זכר לעבדות בטל" כדי שלא יבלבל לכך שכל מעשי לילה זה צ"ל דרך חירות³².

לבו. והנה טעם הדבר שמזכירים יצי"מ בכל דור ודור בזמן הגלות אף שנמצאים בגלות ועבדות, וכפי שאומרים בתחלת ההגדה³³ "השתא עבדין" — הוא, כי עב­דות מצרים היתה עבדות מיוחדת, וכל מצב דעבדות ושעבוד דבנ"י אינו בגדר וסוג דעבדי פרעה, שעבוד גלות מצרים, שנשארו ונעשו בנ"י משוחררים משעבוד זה³⁴ לעולם.

לגוי"ל שזהו החילוק בין מרור וחרוסת, דשניהם זכר לעבדות, שמרור הוא משום עבדות, וחרוסת מדברי סופרים "ג"כ משום עבדות". אלא שהזכר לעבדות במרור שייך לעבדות סתם (שכל עבדות יש בה מרירות כו'), וחרוסת היא "זכר לטיט שהיו עובדים בו במצרים", היינו שמורה על העבדות המיוחד דמצרים³⁵.

לדועפ"ז יש לבאר פלוגתת הרמב"ם וה­ראב"ד בנוגע לטיבול מצה בחרוסת, וה­חילוק בזה בין זמן המקדש לזמן הזה:

להבזמן המקדש, כיון שנמצאים במצב דחירות, אפשר לקיים מצות זכירת שעבוד וגאולת מצרים בשלימותה, "ו­זכרת כי עבד היית כלומר כאלו אתה ב­עצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית", ולכן לכו"ע מטבילין מצה בחרוסת, המורה ע"ז "שהוציאנו מעבדות לחירות" (כנ"ל מהב"ח).

לואבל בזמן הזה, שנמצאים במצב ד­"עבדין", ואא"פ לקיים החיוב ד"וזכרת כי עבד היית. . ויצאת לחירות" בתכ­לית השלימות, השאלה היא אם יכולים לקיימו עכ"פ בחלקו, קיום ה"וזכרת" דיציאה משעבוד המיוחד דמצרים (שזה ישנו אפילו כשנמצאים בגלות כנ"ל):

לזהרמב"ם ס"ל שאפשר לקיימו, ולכן מטבל מצה בחרוסת, "להורות. . ש­הוציאנו מעבדות שהוא מטיט שהחרוסת זכר לו", שהכוונה בזה להיציאה מהעב­דות דמצרים³⁶ (שנרמז בטיט); ולהראב"ד אינו מתחלק ואין גאולה לחצאין, וב­מילא, אף שמקיים סיפור ביצי"מ בכל הפרטים כו' ומצות מצה גם בזמן הזה היא מדאורייתא, כי צריך לקיים לא רק סיפור ביצי"מ כ"א גם מעשה חירות, מ"מ, אא"פ לקיים "וזכרת כי עבד היית. . ויצאת לחירות" במעשה (בשלימותו), כאשר הוא נמצא במצב ד"עבדין"³⁷.

לח[ויש לומר, שזהו דיוק לשון השגת הראב"ד "זה הבל", די"ל שמרמז בזה, דהוראה זו, שיטבול מצה בחרוסת כי "הוציאנו מעבדות שהוא מטיט שהחרוסת זכר לו לחירות שהמצה זכר לו" בזמן הזה, כשאינו בחירות, אינה זכירה, אלא בגדר "הבל"].

לטז. וי"ל הביאור בכל זה בפנימיות הענינים.

מזה ששעבוד וגלות מצרים הוא חמור משאר הגליות הוא לא רק מצד העבדות ושעבוד הגופני, קושי השעבוד כפשוטו, אלא גם (ואדרבה — בעיקר) מצד "קושי השעבוד" ברוחניות, שבנ"י במצרים היו נכנעים ומשועבדים לה"רע" של מצרים, כידוע³⁸ הפירוש ב"וירעו אותנו המצ­רים"^*38, שהמצרים עשו אותנו רעים, ש­הרע שלהם נכנס בנו (עד שבנ"י היו מושקעים במ"ט שערי טומאה³⁹, ואמ­רז"ל⁴⁰ שבעת קרי"ס טענה מדת הדין הללו עובדי ע"ז והללו כו').

מאוהטעם שגלות הרוחני של מצרים קשה יותר משאר כל הגליות — כי הרע של גלות מצרים הוא חמור משאר כל הגליות (וכמחז"ל⁴¹ שהמצרים מקולקלים מכל האומות, ונרמז בזה שמצרים נק'⁴² "ערות הארץ"). ואין זה רק חילוק ב­כמות, אלא שזהו סוג אחר לגמרי, כי הרע של מצרים יש בה הנקודה הכללית של רע⁴³, שממנה מסתעפים כל פרטי עניני הרע (כולל — כל הרע שבשאר הגליות).

מבוזהו אחד הביאורים⁴⁴ במחז"ל⁴⁵ שכל המלכיות נק' ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירים לישראל, שזהו לפי שהרע שב­מצרים הוא השורש והמקור להרע שב­כל שאר המלכיות (והגליות), כי מצרים הוא נקודת הרע שממנה מסתעפים פרטי הרע כנ"ל, ולכן כולן נקראות על שמה⁴⁶.

מגויש לומר שענין זה שבגלות מצרים — שבה נקודה הכללית של רע — נרמז בענין החרוסת, שהיא "זכר לטיט" (ו­כנ"ל, שזה מדגיש שהוא זכר לקושי השעבוד המיוחד לגלות מצרים דוקא).

מדוזהו הטעם (הפנימי) שבחרוסת ישנם שני דינים (כנ"ל ס"ב בדברי הרמב"ם ואדמו"ר הזקן) — עיקר התקנה שהיא הבאתה על השולחן שתהי' לפניו בעת אמירת ההגדה, ונוסף על זה מצות ה­טיבול בה — שי"ל שהם כנגד ב' הענינים שבגלות ושעבוד מצרים: זה שיש בו רע מיוחד, כללות הרע והתפשטות, זה שהוא שורש לכל הגליות, שפועל התפשטות הרע.

מהועפ"ז יש לבאר החילוק בין חרוסת למרור, שבמרור נאמר שיעור אכילה (כזית), משא"כ חרוסת א"צ שיעור כזית, ובכלל לא נאמר בה שיעור⁴⁷ — כי שי­עור מורה על דבר המצטרף⁴⁸ מחלקים ופרטים⁴⁹, וכדי להגיע לכמות הדרושה זקוקים לשיעור מסויים, משא"כ בענין שאינו בגדר שיעור כי הוא בגדר נקו­דה⁵⁰ [וע"ד שאיסור ע"ז הוא במשהו⁵¹ — כי איסור ע"ז אינו רק ענין פרטי, אלא⁵² הוא נקודת הכל⁵³ (כמחז"ל⁵⁴ "כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה"), ולכן לא שייך בו שיעור⁵⁵]. וכן בנוגע לחרו­סת, שכיון שהיא זכר על כללות הרע של מצרים לכן אין לה שיעור.

מוח. והנה מצינו ענין שני בחרוסת — "זכר לתפוח" (כדאיתא בגמ'⁵⁶ והובא ל­הלכה בשו"ע רבינו הזקן⁵⁷), הוא זכר לזה "שהיו⁵⁸ יולדות בניהן שם בלא עצב. . דכתיב⁵⁹ תחת התפוח עוררתיך". דל­פירוש זה חיוב חרוסת הוא זכר לדבר טוב — מעלתם של ישראל. ובפרט עפמ"ש הגאונים⁶⁰ (וכן נפסק⁶¹ ברמ"א ו­שו"ע אדה"ז) שיש לעשות חרוסת בפי­רות הדומים לכנסת ישראל.

מזוע"פ הנ"ל (סעיף ז) — יש לקשר שני הענינים, "זכר לטיט", ו"זכר לתפוח":

מחכתיב⁶² "גם את זה לעומת זה עשה האלקים", שמזה מובן שההתנגדות של הרע של מצרים להטוב של בנ"י היא מעין דוגמתה⁶³. דכיון שמצרים היא ה­ נקודה הכללית של הרע, לכן, הרי היא מנגדת (לא (רק) למעלות הפרטיות שבבנ"י, אלא) לנקודת היהדות, עצם הטוב שבנפשות ישראל. וזהו ענין גאולת מצרים — שהיא גאולה רוחנית — שנקו­דת הטוב שבנפשות ישראל נגאלה מ­גלותה תחת שליטת הרע של מצרים.

מט[וי"ל שזהו הטעם שגאולת מצרים היא גאולה נצחית, ועד שכאו"א חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא מ­מצרים — כי על ידי גאולת מצרים נגאל "עצם הטוב" שבנפשות ישראל ולתמיד מטומאת מצרים, באופן שאין עוד אפש­ריות שבנ"י יהיו תחת שעבוד הרע של מצרים, והיינו שאין ביכולת כללות נקו­דת הרע לשעבד את נקודת היהדות שבבנ"י, ובמילא ביחס לנקודה העצמית שבנפשות ישראל, הרי מאז שיצאו מ­מצרים נעשו "בני חורין" לתמיד (שה­שעבוד ל"רע" בשאר הגליות (מכיון ש­הרע שבגליות אלו הוא רק התפשטות הרע, לכן גם השעבוד) הוא רק בהת­פשטות (בכחות) האדם, שכלו, מדותיו וכיו"ב, אבל (עצם) נפשו הרי היא תמיד "באמנה אתו ית'"⁶⁴). וי"ל שזהו תוכן מ"ש המהר"ל⁶⁵ דבגאולת מצרים קבלו בנ"י מעלה עצמית דבני חורין ואין המקרה דגלות שלאח"ז מבטל זה כלל].

נוזהו הענין שחרוסת היא "זכר ל­תפוח" — שנס זה (לידת הבנים "בלא עצב") בא מצד החיבה העצמית של הקב"ה לבנ"י, מצד עצם היותם בני ישראל ויש בהם נקודת היהדות. ועפ"ז יש לבאר זה שחרוסת אין לה שיעור (גם) למעליותא — כי ענין החרוסת בנפש האדם הוא כנגד נקודת היהדות, עצם הנפש, שלמעלה משיעור ומדה.

נאט. ע"פ הנ"ל יש לבאר את שני ה­דינים הנ"ל שבחרוסת — (א) הבאתה על השולחן, (ב) טיבול (המצה) בחרוסת — (גם) למעליותא:

נבהמצוה שבעצם הבאת החרוסת על השולחן היא כנגד זה שחרוסת שייכת לנקודת היהדות, (עצם) הנפש שבישראל, שאין מעלתה מוגדרת ומוגבלת בעשיית טוב בפועל, אלא שבעצם מהותה היא טוב, וזה מתבטא בכך שעצם היותה על השולחן היא המצוה.

נגאבל אין הכוונה שנקודת היהדות תשאר בפני עצמה, אלא שהיא תתפשט ותפעול בכל כחות האדם, שהם יהיו חדורים בנקודת ומקור הטוב שמצד (עצם) הנפש. וזה נרמז בדין הב' שב­חרוסת, החיוב להטביל בה המצה — והיינו, שגם במצה (המורה על הטוב הגלוי שבאדם) יהי' ענין החרוסת נרגש בה.

נדועפ"ז יובן החילוק בין זמן המקדש לזמן הגלות בענין טיבול מצה בחרוסת — כי יש הבדל עיקרי בצורך פעולת ה­"חרוסת" בין זמן המקדש לזמן הגלות:

נהבזמן המקדש נמצאים בנ"י במצב של חירות גשמית — שזה מורה גם על חי­רות וגאולה רוחנית — שהשכינה שורה בישראל, מצבם הרוחני של ישראל הוא כדבעי, שעבודת ה' שלהם היא כדבעי, וכל כחות נפשם הם במצב של חירות מיצר הרע, וכולם משועבדים לה' ול­עבודתו ית'; אלא שכיון שכחות האדם ה"ה במדידה והגבלה, צריך האדם ל­גלות ולהמשיך את הנקודה העצמית שבנפשו, שלמעלה מ"שיעור" (מציור, ממדידה והגבלה), שעי"ז יהיו כל כחותיו חדורים בכח המסירת נפש שמצד (עצם) הנפש. וזהו תוכן ענין טיבול מצה ב­חרוסת בזמן הבית, שמביא לידי מצב של חירות בשלימות.

נואבל בזמן הגלות, כשהנפש האלקית היא בגלות ושבי' תחת ממשלת יצר הרע ונפש הבהמית, אם במדותיו ושכלו, ו­עאכו"כ כאשר יש להם שליטה בלבושי האדם, במחשבה דיבור ומעשה, שאינם כדבעי — באנו למחלוקת דהרמב"ם וה­ראב"ד אם שייך הענין דטיבול מצה ב­חרוסת:

נזלדעת הרמב"ם גם אז צריך לטבל מצה בחרוסת, והיינו שצריך לעורר את נקודת ועצמות הנפש שתאיר בכחות שלו, ועי"ז יוכל להכניעם ולהפכם, שיצאו מהגלות והשבי' שבגוף ונפש ה­בהמית.

נחאבל הראב"ד משיג וכותב "זה הבל", דכיון שחירות זו באה רק מצד נקודת נפשו ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו"⁶⁴, אבל כחותיו כמו שהם מצ"ע נמצאים במיצר ושבי' דהיצר הרע, אין זו פעולה ממשית בכחותיו, כ"א באופן של "הבל", שאין לה קיום.

נטיו"ד. והנה השקו"ט והשאלה היא רק בהמצב דישראל בעבר. אבל בעקבתא דמשיחא לאחרי כל הגזירות והשמדות ר"ל היל"ת ולאחרי ריבוי העצום ד­תומ"צ — לזכות את ישראל⁶⁶ ודאי ו­פשוט שבנ"י נזדככו בזיכוך אחר זיכוך, וכאו"א מבנ"י ראוי להיות בן חורין ב­עצם וגם בכחות הגלויים וגם במחדו"מ שלו, ועד לבן חורין כפשוטו, בפועל ממש.

סויה"ר שבניסן זה ממש תקויים הבטחת חז"ל⁶⁷ בניסן עתידין להגאל, וב­מצב של בני חורין בפשטות "נודה⁶⁸ לך שיר חדש⁶⁹ (לשון זכר⁷⁰) על גאולתנו ועל פדות נפשנו".

סא(משיחות אחש"פ וש"פ אחרי תשמ"ו)