Likkutei Sichos·Vol. 33·Behaalosecha·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לג·בהעלותך·שיחה א

אשיחה א
א. בנוגע לדין פסח שני — שהתורה קבעה התשלומין דפסח ראשון לי"ד ב­אייר דוקא¹, חודש ימים לאחרי פסח ראשון — צריך ביאור²: מה נשתנה קרבן פסח (שזמן התשלומין שלו בא לאחר הפסק של חודש ימים) משאר קרבנות יו"ט, שימי תשלומיהם באים בהמשך ל­יום ראשון של חג³?

בובפרט ע"פ מחז"ל⁴ שה"טמאים לנפש אדם"⁵ במדבר (שבאו בטענה "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו"⁶ וזכו שפרשה זו נאמרה על ידיהן⁷) חל יום השביעי לטומאתם בערב פסח, ש­לפ"ז הרי הי' אפשר לקבוע את זמן ה­תשלומין במשך ימי החג גופא.

גויש לומר, ש(ע"פ פנימיות התורה) זהו היסוד לביאור הצ"צ⁸, שענינו של פסח שני בעבודת האדם שייך לתוכן העבודה של חודש אייר⁹, ה"חודש השני".

דתוכן ביאור הצ"צ:

הענינו של פסח שני בעבודת האדם הוא — העלי' מהדרגא הראשונה דיציאת מצרים (פסח ראשון שבחודש ניסן, החודש הראשון) לדרגא השני' (שבחודש אייר, החודש השני)¹⁰, דהיינו העבודה ד"ועשה טוב" הבאה לאחרי הקדמת "סור מרע".

וכלומר: יציאת מצרים היא תחילת העבודה, "סור מרע" — היציאה ממצרים; וכמבואר בתניא¹¹ שביצי"מ נאמר¹² "כי ברח העם", "מפני שהרע שבנפשות ישר­אל עדיין הי' בתקפו כו'", ועיקר עבו­דתם היתה באופן ד"סור מרע" (הבריחה מטומאת מצרים); ולאחר הקדמת עבודת "סור מרע" נתעלו למדריגה השני' — "ועשה טוב".

זובעבודה רוחנית בנפש האדם — יצי"מ (פסח ראשון) היא העבודה ד"את­כפיא", כפיית הרע שבנפשו; ומעבודה זו מגיע ועולה לדרגא שני' — העבודה ד"אתהפכא", הפיכת הרע לטוב, "בכל לבבך — בשני יצריך"¹³. ומעלה זו דפסח שני מתאימה עם כללות החידוש שב­עבודת חודש אייר, חודש השני (לגבי חודש ניסן, חודש הראשון) — ספירת העומר (ד"עיקר ספה"ע הוא כל חדש אייר"⁸) — דהעבודה דספירת העומר היא בירור המדות והפיכתן לקדושה.

חועפ"ז מבאר¹⁴ את החילוק בין פסח ראשון ופסח שני, ש"הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני חמץ ומצה עמו בבית"¹⁵:

טמכיון שהעבודה דפסח ראשון היא "סור מרע", בריחה מהרע, לכן חל אז החיוב לבער את החמץ (הרומז על הרע, "שאור שבעיסה"¹⁶), שלא יהי' שום חמץ ברשותו; משא"כ פסח שני, שענינו הפיכת הרע לטוב, אין צריכים בו בזמן לבער את החמץ מרשותו, אלא "חמץ ומצה עמו בבית", כי על ידי פסח שני ניתן (בהוספה —) הכח להפוך את החמץ לקדושה.

י[ויש לומר שזהו בדוגמת העילוי ד­שתי הלחם בחג השבועות (לגבי קרבן עומר דחג הפסח), שמעלתו היא דוקא בזה ש"חמץ תאפינה"¹⁷ — כי לאחרי גמר העבודה דספירת העומר הרי החמץ נהפך לגמרי לקדושה¹⁸ ויכולים ועושים אותו קרבן לה'¹⁹].

יאב. אלא שצ"ע בעצם ביאורו של ה­צ"צ, שלכאורה ביאור זה — שפסח שני הוא דרגא שני' ונעלית בעבודה (עשה טוב, אתהפכא) הבאה לאחרי הקדמת ה­עבודה דפסח ראשון (סור מרע, אתכפיא) — הוא היפך המפורש בפשוטו של מקרא (והלכה), שכל ענינו של פסח שני אינו אלא באיש שלא הביא פסח ראשון (ומי שהקריב קרבנו בפסח ראשון, הרי לא זו בלבד שאין עליו חיוב להקריב פסח שני, אלא שאסור לו להקריב פסח שני)!

יבולפי ביאור הצ"צ ה"ז להיפך²⁰ — כי נוסף ע"ז שלאחרי העבודה דפסח ראשון שייכת וגם נדרשת העבודה דפסח שני, הרי עוד זאת, שאי אפשר להגיע להעבו­דה דפסח שני כ"א דוקא ע"י הקדמת העבודה דפסח ראשון?!

יגג. ויש לומר הביאור בזה — וב­הקדם:

ידהאמור לעיל, שכל הענין דפסח שני הוא דוקא כשלא קדם לו פסח ראשון, הרי זה רק בנוגע לקרבן פסח, שאם לא הקריב בראשון מקריב בשני, ואם הקריב בראשון אסור לו להקריב בשני; אבל מובן שאין זה בנוגע לשאר הענינים והמצוות של חג הפסח, כמו איסורי חמץ ואכילת מצה — שגם מי שאינו מקריב קרבן פסח בי"ד בניסן (ע"פ תורה, להיו­תו "טמא" או "בדרך רחוקה"²¹) מחוייב באיסורי חמץ ולאכול מצה כו'.

טו[ויש להוסיף, שבנדון הכתוב, הרי ה­"אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם"⁵ היו (כדברי חז"ל²²) "מישאל ואלצפן. . שהיו עוסקין בנדב ואביהוא", כלומר ש­טומאתם היתה ע"פ ציווי משה²³ "קרבו שאו את אחיכם גו'".

טז(וי"ל שזהו²⁴ ביאור טענתם "למה נגרע" — דלכאורה אינו מובן: מה מקום לטענה "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו" — הלא הם עצמם הקדימו תשובה לטענתם זו באמרם "אנחנו טמאים לנפש אדם", שלכן אינם יכולים להקריב קרבן ה' במועדו?

יזאלא שטענתם היתה מיוסדת על זה שטומאתם היתה ע"פ ציווי משה, ולכן טענו: היתכן שע"י ציווי משה — "נגרע", ובפרט מ"הקריב את קרבן ה' במועדו").

יחועפ"ז ברור ופשוט שכל עניני הפסח ב"אנשים" אלה (לבד — הקרבת הק"פ) היו בתכלית השלימות].

יטועפ"ז מובנים דברי הצ"צ שפסח שני שייך לדרגא השני' בעבודה, הבאה ל­אחרי הדרגא הראשונה דפסח ראשון, היינו, שכדי לבוא לפסח שני בהכרח ש­יהי' תחלה פסח ראשון (אף שפסח שני הוא רק למי שלא הקריב פסח ראשון):

כהעבודה הרוחנית דחג הפסח — "סור מרע", כפיית הרע — קשורה בקיום (שאר) עניני ומצוות החג (איסורי חמץ, וחיוב אכילת מצה — "לחם עוני"²⁵); וכיון שגם מי שלא הקריב פסח ראשון בזמנו ה"ה עובד עבודתו ב(שאר) עניני הפסח, נמצא, שפסח שני הוא אצלו ה­דרגא השני', הבאה לאחרי העבודה ד­חה"פ (הראשון)²⁶, וכביאור הצ"צ שבפסח שני מגיע ועולה למדריגה השני' בעבו­דה, עשה טוב, אתהפכא.

כאד. אמנם עדיין לא נתבאר הענין כל צרכו:

כבהן אמת שגם מי שלא הקריב קרבן פסח ראשון לא נגרע אצלו מעבודתו (גם הרוחנית) בדרגא הראשונה דחה"פ רא­שון (מכיון שהיו אצלו כל עניני פסח ראשון מלבד קרבן פסח), וממנה עולה לדרגא השני', דפסח שני — אבל לאידך גיסא: א) למה מי שהקריב פסח ראשון אסור לו להקריב פסח שני (והרי לבי­אור הצ"צ נדרשת ממנו העבודה דפ"ש), ב) איך ובמה עולה הוא לדרגא השני' בעבודת השם כשבאה (רק) בהקרבת הפסח ראשון במועדו?

כגויש לומר הביאור בזה:

כדלאחרי הקרבת קרבן פסח ראשון, שוב אין צורך להביא קרבן בפסח שני כדי להגיע למדריגה השני' (עשה טוב, אתהפכא) — כי זה כבר נעשה בשלימות על ידי הקרבן בפסח ראשון. כלומר: זה שביכלתו של אדם להגיע (בחודש אייר, חודש השני) למדריגה השני' בעבודת ה' (עשה טוב, אתהפכא) בא ע"י קרבן פסח שבפסח ראשון.

כההסברת הענין:

כו"קרבן" — הוא מלשון קירוב²⁷, שעל ידי קרבנות מתקרב האדם להשם. וכ­מבואר בכ"מ²⁸ ענינו של קרבן בעבודת האדם, שהאדם צריך להקריב להשם את ה"בהמה גו'" שבו, עד שיהי' ראוי להיות נקרב על מזבח ה' ולהשרף באש של מעלה, שיכלל בקדושה וכו'.

כזוהקרבת פסח ראשון היא היא הנותנת כח ופועלת שהמשך עבודת האדם (ספי­רת העומר, שזמנה מתחיל תיכף "מ­מחרת" הפסח) יהי' באופן כזה, שיגיע על ידה ל"עשה טוב", אתהפכא²⁹.

כחואין סתירה בין ביאור הצ"צ (שפסח שני ענינו הדרגא השני' בעבודת השם) וענינו של פסח שני (שבא לתקן ול­השלים את החסרון דפסח ראשון) — כי עבודתו של פסח שני (דרגא השני', אתהפכא) תלוי' בהקרבת קרבן פסח. ולכן: מי שהקריב פסח ראשון, יגיע בודאי למדריגה השני' (בחודש השני, כולל יום פסח שני) ואין צורך (ובמילא — מקום) בקרבן נוסף³⁰; משא"כ מי שלא הקריב קרבן פסח בראשון, אא"פ לו להגיע למדריגת אתהפכא מבלי שיתקן וישלים את החסרון דפסח ראשון ע"י שיביא קרבן בפסח שני (ולא יגרע ל­הקריב — ע"ד פסח ראשון).

כטה. ע"פ ביאור זה יומתק ג"כ הטעם שגם בזמן הזה נקבע פסח שני ליום מיו­חד לכל ישראל, וכמ"ש רבינו הזקן ב­סידורו³¹ שבפסח שני אין אומרים תחנון, ועד שיש מנהג³² לאכול בו מצה זכר לפסח שני³³.

לדלכאורה: הענין של פסח שני הוא תיקון והשלמה למי שלא הקריב פסח ראשון [וגם להמ"ד³⁴ (וכ"ה ההלכה³⁵) דפסח שני הוא רגל בפני עצמו, שלכן גם מי שלא חל עליו החיוב להביא פסח ראשון ונעשה בר חיובא בין ראשון לשני (קטן שנתגדל, או גר שנתגייר בין ראשון ל­שני) חייב להביא פסח שני³⁶ — מ"מ עכצ"ל (ומפורש בקרא שבא ע"י הטענה "למה נגרע") שענינו של פסח שני הוא תשלומין לגרעון דראשון, וכל מי שעשה את הראשון אי אפשר לו להתחייב בשני; אלא שחידשה תורה (והוסיפה בפ"ש — רגל בפ"ע) דעם היות שהקטן כו' לא הי' מחוייב בראשון, בכ"ז ניתנה לו האפשרות להקריב הפסח בי"ד באייר — ועד"ז בגר³⁷];

לאולכן, בזמן הזה (ובפרט בחו"ל) שאין לנו קרבן פסח³⁸ — שוב לא שייך לכאו­רה כל הענין דפסח שני — ומה מקום לחגיגת פסח שני (באיזה אופן שהוא)³⁹?

לביתירה מזו: "איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני"⁴⁰, כלומר, ענין התשלומין דפסח שני ניתן רק ל­יחיד ולא לציבור⁴¹; וא"כ כיצד מתאים לקבוע פסח שני כיום דמנהגים מיוחדים, שאין אומרים תחנון וכו' — עבור כל בנ"י יחד⁴²?

לג[ודוחק גדול לתרץ שזהו רק ע"פ דעת ר' יהודה (בירושלמי⁴³) דכש"ניתן לישראל לבנות בית הבחירה (בין פסח ראשון לפסח שני)" — עושין הצבור פסח שני (ובפרט ע"פ משנ"ת במק"א⁴⁴ שי"ל שגם הבבלי ס"ל בזה כהירושלמי, דב­אופן כזה הציבור עושה פסח שני) — וא"כ אף שאין קרבן פסח בראשון מ"מ אפשר שיהי' קרבן בפסח שני —

לדכי מה שאנו חוגגים פסח שני אינו שייך לאפשרות דהקרבת פסח שני כ"א זכר לפסח שני שהי' בזמן המקדש, ומה מקום לקבוע זכר לצבור על תשלומין דענין שלא ניתן אלא ליחיד?]

להועכצ"ל שפסח שני יש בו ענין השייך לכל ישראל⁴⁵. וע"פ המבואר לעיל בתו­כן ענינו של פסח שני בעבודת האדם — מובן הענין בפשטות, שהרי ביום זה יש בכחו של כל אדם מישראל להגיע ל­מדריגה השני' שבעבודת השם, העבודה דאתהפכא. כלומר: גם אלו שהקריבו פסח ראשון, שלימות פעולת הקרבה זו (שהיא העבודה דאתהפכא) באה בחודש השני, ובפרט בפסח שני [שבו מתחילה הספירה השייכת למדת ההוד⁴⁶];

לוולכן, גם בזמן הזה, שישנה העבודה הרוחנית שבקרבן פסח, חוגגים את הזמן המיוחד עבור העלי' למדריגה השני' ש­בעבודת השם, אתהפכא ועשה טוב.

לז(משיחות פסח שני תשמ"ז, תשד"מ)