Chabad Library · The Rebbe
Likkutei Sichos·
אשיחה ב
א. איתא בספרי פרשתנו (עה"פ1 וביום שמחתכם ובמועדיכם גו' ותקעתם בחצוצרות גו') "וביום שמחתכם אלו שבתות", ושמעינן מהא ששבת הוא יום שמחה, וכן משמע בירושלמי מגילה2 דילפינן הדין דכשחל פורים בשבת אין עושין סעודת פורים ביום השבת (אלא אחר השבת)3 ממ"ש "לעשות4 אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו תלוי' בב"ד יצא זה [שבת] ששמחתו תלוי' בידי שמים"5.
א. איתא בספרי פרשתנו (עה"פ1 וביום שמחתכם ובמועדיכם גו' ותקעתם בחצוצרות גו') "וביום שמחתכם אלו שבתות", ושמעינן מהא ששבת הוא יום שמחה, וכן משמע בירושלמי מגילה2 דילפינן הדין דכשחל פורים בשבת אין עושין סעודת פורים ביום השבת (אלא אחר השבת)3 ממ"ש "לעשות4 אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו תלוי' בב"ד יצא זה [שבת] ששמחתו תלוי' בידי שמים"5.
בוהנה אדמו"ר הזקן כתב בשולחנו (בהלכות יו"ט6) "נהגו להרבות במיני מאכלים בי"ט יותר מבשבת שלא נאמר בה שמחה", ומשמע לכאורה שאין שום חיוב שמחה בשבת (ודלא כבספרי7 וירושלמי הנ"ל), וכן הסכימו הפוסקים שאין חיוב של שמחה בשבת8, וכמפורש בתוס' מו"ק9 דב"רגל. . כתיב בהן שמחה שבת. . לא10 כתיב שמחה"11 (ומעין זה איתא בשאילתות12 ועוד).
גאבל י"ל שכוונת אדה"ז במ"ש "בשבת (ש)לא נאמר בה שמחה" היא (לא למעט שבת מכל ענין השמחה, אלא) רק לשלול שמחה כמו שמחת יו"ט (שבזה איירי בשו"ע שם), כי שמחת יו"ט יש לה גדר מיוחד, וגדר זה של שמחה ליכא בשבת13; ובזה מודגש חידושו של אדה"ז בסעיף זה בגדרה של שמחת יו"ט, כדלקמן.
דב. וז"ל אדה"ז בהלכות יו"ט שם14: כל ז' ימי הפסח וח' ימי החג וכן בי"ט של עצרת חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו ושמחה זו היא מ"ע מה"ת שנאמר15 ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך וגו' כיצד משמחין הקטנים נותן להם קליות ואגוזים והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו והאנשים בזמן שבהמ"ק הי' קיים היו אוכלין בשר שלמים לשמחה ועכשיו שאין בהמ"ק קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין ש נאמר16 ויין ישמח לבב אנוש אבל בשר אין חובה לאכול עכשיו כיון שאין לנו בשר שלמים ומ"מ מצוה יש באכילת בשר ביו"ט כיון שנאמר בו שמחה והואיל וא"א לנו לשמוח בו בעיקר השמחה שהוא אכילת בשר שלמים יש לנו לשמחו בשאר כל מיני שמחות לכך נהגו להרבות במיני מאכלים בי"ט יותר מבשבת שלא נאמר בה שמחה וכן בגדי י"ט צריכים להיות יותר טובים מבגדי שבת.
הוהנה לפי פשוטו קאי אדה"ז בשיטת הרמב"ם, שכתב17: ימים טובים. . חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגיך וגו'. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו. כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין.
וומבואר בדברי הרמב"ם כמה פרטים בחיוב השמחה ביו"ט, שגם אדה"ז בשולחנו נקט בהם כוותי':
זא) דגם בזמן הזה, אף שאין לנו מקדש וקרבן שלמי שמחה, מ"מ יש מצות שמחה מן התורה18 (ולא כהדיעות שבזמן הזה שמחת הרגל מדרבנן, כי "ושמחת היינו בשלמי שמחה"19).
חב) גם בזמן הזה יש מצוה באכילת בשר ביו"ט.
טג) זה שמשמחין הקטנים בקליות ואגוזים והנשים בקניית בגדים ותכשיטין כפי ממונו הוי בכלל ושמחת בחגיך שמדאורייתא.
יג. אמנם יש חילוק יסודי בין דברי אדה"ז לדברי הרמב"ם:
יאהרמב"ם כתב סתם "והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין", והיינו דשניהם, בשר ויין, שווים (תמיד) בקיום מצות שמחת יו"ט, אבל אדה"ז כתב ומפרט "ועכשיו שאין בהמ"ק קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין. . אבל בשר אין חובה לאכול עכשיו. . ומ"מ מצוה יש באכילת בשר ביו"ט כו'", דאף שיש מצוה באכילת בשר ביו"ט, מ"מ בזמה"ז שאני אכילת בשר ביו"ט משתיית יין, דביין יוצאים חובת שמחה, משא"כ בבשר (ש"אין חובה לאכול עכשיו").
יבוהנה בפשטות י"ל, שאין אדה"ז חולק על הרמב"ם, אלא בא (בהוספה זו) לבאר דבריו (ולתרץ קושיית הבית יוסף20 על הרמב"ם, ד"בפ' ערבי פסחים21: ת"ר חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל במה משמח ביין ר' יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם. . תניא ריב"ב אומר בזמן שבה"מ קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר22 וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ועכשיו שאין בהמ"ק קיים אין שמחה אלא ביין שנאמר16 ויין ישמח לבב אנוש. . (ותמה הב"י על דברי הרמב"ם) למה הצריך שיאכלו בשר וישתו יין דהא בברייתא קתני דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין ומשמע דביין סגי בלא בשר"):
יגאדה"ז מפרש דברי הרמב"ם, דעכשיו שאין ביהמ"ק קיים יש חילוק בין יין ובשר, דעיקר חובת השמחה הוא ביין (כדאיתא בגמ'), משא"כ בשר, דאין חובה לאכול בשר אלא מצוה בלבד.
ידולכאורה פירוש זה בדברי הרמב"ם דאיכא נמי שמחה בבשר, יסודו (כמ"ש הב"ח20) מחולין23 ומשבת24 "והך דערבי פסחים הכי פירושו בזמן שבהמ"ק קיים עיקר שמחה בבשר שלמים כדכתיב קרא וזבחת שלמים וגו' דאיכא תרתי שמחה חדא שמחת הבאת שלמים לה' אידך שמחת אכילת בשר מה שאין כן ביין דליכא אלא חדא שמחה אבל עכשיו שאין בהמ"ק קיים אין עיקר שמחה אלא ביין כדכתיב קרא כו' אבל בשר אינו עיקר שמחה דלא אשכחן קרא דכתיב בו שמחה בבשר שאינו של שלמים וזאת היא דעת התוספות שכתבו25. . במה משמח ביין היינו בזמן הזה אבל בזמן בית המקדש אין שמחה אלא בבשר עכ"ל פי' בזמן הזה עיקר שמחה ביין ובזמן בית המקדש אין עיקר שמחה אלא בבשר"26.
טואבל קשה לפרש כן ברמב"ם (ולומר שדברי אדה"ז הם (רק) פירוש בדברי הרמב"ם27), שהרי מפשטות לשון הרמב"ם משמע שאין יתרון בשמחה דשתיית יין על אכילת בשר סתם, תמיד גם בזמן הזה.
טזועוד זאת: מפשטות לשון הרמב"ם משמע28 שגם בזמן הבית מצות ושמחת בחגיך מחייבת אכילת בשר ושתיית יין בשווה, שהרי לא הזכיר שום חילוק בין זמן הבית וזמן הזה, ומחלק רק בין השמחה דקרבן שלמים לפרטי השמחה ש"יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו כו'" שהולך ומפרט אח"כ, שבנוגע לאנשים ה"ז אכילת בשר ושתיית יין (והיינו אפילו ע"י אכילת בשר חולין29) — אבל מדברי אדה"ז "והאנשים בזמן שביהמ"ק הי' קיים היו אוכלין בשר שלמים" מובן, דקיום מצות שמחה בזמן ביהמ"ק הי' רק בבשר שלמים (ואין חיוב לאכול בשר ולשתות יין)30.
יזד. ויש לבאר החילוק בין אדה"ז והרמב"ם בהקדם עוד שינוי בין לשון אדה"ז ולשון הרמב"ם:
יחא) ברמב"ם בתחלת הענין כ' "וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגיך" וממשיך "אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים. . יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו כו'", ומפרט בהלכה שלאח"ז "כיצד, הקטנים וכו'"; ואילו אדה"ז מסיים תיכף בסעיף הראשון "חייב אדם להיות שמח וטוב לב כו' ושמחה זו היא מ"ע מה"ת שנאמר ושמחת בחגיך גו'", ובסעיף שלאח"ז "כיצד משמחין כו'", ולאח"ז "והאנשים בזמן שביהמ"ק הי' קיים היו אוכלין בשר שלמים לשמחה ועכשיו שאין בהמ"ק קיים אין יוצאין ידי חובת שמחה אלא ביין", שלא הזכיר בתחילת הענין שהשמחה שנאמרה בכתוב היא קרבן שלמים, כ"א לאחרי שפרט השמחה של כל סוג בפ"ע31.
יטב) הרמב"ם כתב "שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים", ואדה"ז כ' "היו אוכלין בשר שלמים לשמחה".
כה. ונראה בכ"ז דחלוקה שיטת אדה"ז משיטת הרמב"ם ביסוד המ"ע של ושמחת בחגיך, דלדעת הרמב"ם השמחה דקרבן שלמים והשמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו (שבכלל זה הוא מה שהאנשים אוכלין בשר ושותין יין), הרי הם שני דינים וב' סוגי שמחה, אבל אדה"ז ס"ל שהם (דין ו)סוג אחד.
כאוזהו דיוק ל' הרמב"ם "אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים. . יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו כו' כל אחד כראוי לו", והיינו דאף שזה נכלל בהמ"ע מה"ת "ושמחת בחגיך", מ"מ ה"ז רק שהיא "בכלל אותה שמחה", היינו שהיא עוד שמחה הנכללת באותה השמחה, אבל השמחה האמורה בכתוב היא קרבן שלמים.
כבאבל לדעת אדה"ז "שמחה זו (מה ש"חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו. . וכל הנלוים אליו") היא (היא ה)מ"ע מה"ת שנאמר ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך וגו'"32.
כגוהיינו דהשמחה דכל אחד כראוי לו, הקטנים בקליות ואגוזים והנשים בבגדים ותכשיטין והאנשים כו' היא היא השמחה האמורה בכתוב "ושמחת בחגיך אתה גו'", אלא שאצל האנשים נשתנה אופן קיום השמחה הראוי' להם, דבזמן שביהמ"ק קיים היו אוכלין בשר שלמים לשמחה ועכשיו שאין ביהמ"ק כו' חובת השמחה היא ביין33.
כדו. ההסברה בזה:
כהלדעת הרמב"ם "השמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים", והיינו שחיוב השמחה אינו אכילת בשר המעוררת שמחה, אלא שמחה מיוחדת בזה שמביא קרבן לה', שזה גופא הוא מעשה השמחה ד"ושמחת בחגיך", וכמ"ש הרמב"ם בהלכות חגיגה34 "והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך". ומפשטות הלשון משמע, שמעשה השמחה הוא לא רק אכילת בשר השלמים35, אלא כללות "קרבן שלמים" (הכולל גם הבאתו לפני ה') הוא מעשה השמחה36 ד"ושמחת בחגיך"37.
כוומלבד זה "יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו", ושמחה זו אינה מצוה דמעשה של שמחה, אלא עשיית דברים המעוררים ומביאים שמחה לכ"א כראוי לו, ומצוה זו מקיימים האנשים באכילת בשר ושתיית יין, גם בזמן הבית (גם בבשר חולין) כי אכילת בשר זה הוא סוג אחר של שמחה, שאוכל בשר ושותה יין המביאים ומעוררים לידי שמחה38.
כזונמצא שבזמן הבית יש באנשים תרי קיומי מצות שמחה: א) חיוב דקרבן שלמים — הבאת קרבן ואכילתו, ב) אכילת בשר (חולין39) ושתיית יין.
כחאמנם לדעת אדה"ז ישנו קיום אחד דמצות עשה "ושמחת בחגיך", והוא מה ש"חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו".
כטאלא שאצל אנשים "עיקר השמחה" "הוא אכילת בשר שלמים", ולכן "בזמן שביהמ"ק הי' קיים היו אוכלין בשר שלמים לשמחה, ועכשיו שאין ביהמ"ק קיים אין יוצאין ידי חובת שמחה אלא ביין", אבל קיום שמחת אכילת בשר שלמים בזמן ביהמ"ק אינו שונה בגדרו מקיום מצות שמחה בזמן הזה לאנשים. דיסוד החיוב הוא אכילת בשר (שלמים) ושתיית יין המביאים ומעוררים את האדם לידי שמחה, ורק שאכילת בשר שלמים הוא "עיקר השמחה", וכנ"ל40.
לויש לומר, שמחולקים בפירוש הכתוב "ושמחת בחגיך" — שלהרמב"ם "חגיך" פירושו "קרבנך"41, והיינו שחייבים לשמוח ב(הבאת42) קרבן43, משא"כ לאדה"ז הפירוש ד"(ושמחת) בחגיך" קאי על זמן החג, שיש חיוב לשמוח במועדים, אלא שהתורה הוסיפה וקבעה שעיקר קיום השמחה בא ע"י אכילת בשר שלמים.
לאז. ועפ"ז מובן בפשטות מה שמסיים כאן אדה"ז "לכך נהגו להרבות במיני מאכלים בי"ט יותר מבשבת שלא נאמר בה שמחה":
לבלפי הנ"ל הרי לשיטת אדה"ז גדר מצות שמחה ביו"ט אינו מעשה השמחה השייכת לשמיא (כדעת הרמב"ם שהשמחה האמורה כאן הוא קרבן שלמים), אלא שמחה (טבעית) הבאה ע"י אכילת בשר ושתיית יין באנשים (ובנשים וקטנים בראוי להם כנ"ל), ורק שעיקר שמחה זו היא אכילת בשר שלמים בזמן הבית, משא"כ השמחה שנאמרה בשבת היא "וביום שמחתכם", והיינו44 שמהותה של שמחה זו היא שמחה דשמיא ולא שמחה טבעית הבאה ע"י אכילת בשר ושאר דברים המשמחים45.
לגוכן מובן גם מדעת ר"נ בספרי שם דפליג את"ק וס"ל ד"וביום שמחתכם אלו תמידים", והרי תמידים הם עולות שאין בהם אכילת אדם, ואין שמחתם אלא שמחת הקרבת קרבן46, די"ל שמזה מובן גם לדעת ת"ק, דמ"ש "וביום שמחתכם אלו שבתות", היינו שמחה שכל כולה היא שמחה דשמיא.
לדח. אמנם, אף שלפי בי' הנ"ל באדה"ז גדרה ויסודה דשמחת שלמים אינו שמחה דשמיא אלא בכלל שמחה הטבעית ע"י דברים המביאים ומעוררים לידי שמחה, כל אחד כפי הראוי לו — מ"מ, לאידך גיסא, הרי דוקא לפי אדה"ז יוצא, שהשמחה דאכילת בשר דיו"ט קשורה עם אכילת קדשים.
להדלהרמב"ם הרי שמחת האנשים "כראוי" להם אין לה שייכות עם שמחת השלמים, אלא הוא חיוב בפ"ע המתקיים גם ע"י אכילת בשר חולין ושתיית יין (כנ"ל), ואינה אלא שמחה גשמית; משא"כ אדה"ז שכתב בפירוש (כנ"ל) שעיקר השמחה היא אכילת בשר שלמים, הרי אין זו שמחה גשמית בלבד, אלא שמחה של מצוה, ושיש בה קדושה (אכילת קדשים).
לוויש לומר, שגם השמחה בזמן הזה צ"ל (לדעת אדה"ז) באופן שמודגש שאינה סתם שמחה גשמית, אלא היא שמחה של מצוה ותורה. ויומתק עפ"ז לשון אדה"ז בהדין שעכשיו אין יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין, שמביא ע"ז לשון הכתוב "שנאמר ויין ישמח לבב אנוש" (אף שהרמב"ם לא הביא הכתוב) — וי"ל שכוונתו בזה להדגיש שקיום חובת שמחה צ"ל מיוסד אך ורק על תורה, ולכן הוא רק על ידי שתיית יין (ולא ע"י "שאר מיני שמחות", כמו אכילת בשר) — כי רק בנוגע ליין "אשכחן קרא" (בלשון הב"ח) שטבעו לשמח "לבב אנוש" (משא"כ "בשר (שאינו של שלמים). . לא אשכחן קרא דכתיב בו שמחה").
לזואתי שפיר גם המשך לשון אדה"ז בנוגע לאכילת בשר בזה"ז, "מצוה יש באכילת בשר ביו"ט כיון שנאמר בו שמחה והואיל וא"א לנו לשמוח בו בעיקר השמחה שהוא אכילת בשר שלמים יש לנו לשמחו בשאר כל מיני שמחות", דמאריכות לשונו משמע, שאכילת בשר בזה"ז היא (לא סתם שמחה, אלא) כעין המשך לאכילת בשר שלמים בזמן בהמ"ק. וע"פ הנ"ל י"ל, כי גם השמחה מאכילת בשר בזה"ז47 צ"ל דרך קדושה כו' (ולא רק שמחה גשמית), כעין השמחה באכילת בשר קודש48.
לחובזה יש לבאר גם את החילוק בסדר ההלכות בין הרמב"ם ושו"ע אדה"ז:
לטהרמב"ם, לאחרי שמפרט את אופני השמחה ומסיים "והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין", ממשיך באותה הלכה49 "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה כו' אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו ועל אלו נאמר כו'".
ממשא"כ בשו"ע אדה"ז, אף שגם הוא מביא דינים אלה, לא כתבם באותו סעיף, אלא לאחרי כמה סעיפים50 (מהם51 שמקורם ג"כ ברמב"ם אלא שברמב"ם באו לאחרי הלכה זו52).
מאוע"פ הנ"ל מבואר, כי לדעת הרמב"ם יש כאן ב' שמחות: א) שמחת קרבן שלמים שאינה שמחה טבעית אלא מעשה של שמחה דשמיא. ב) שמחה דכל אחד ואחד, שהיא שמחה טבעית, והיא מבוארת בהלכה יח, ולכן צריך הרמב"ם להוסיף תומ"י באותה הלכה דבנוגע לשמחה טבעית זו "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל כו' אבל מי שנועל כו' אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו כו'".
מבמשא"כ לשיטת אדה"ז, שגם השמחה דכ"א כראוי לו אינה שמחה טבעית פשוטה, אלא היא חלק (והסתעפות) מ"עיקר השמחה שהוא אכילת בשר שלמים", והיינו שגם באכילת בשר ושתיית יין נרגש שעיקר השמחה היא המשך למה שהיו מקיימים בזמן "שביהמ"ק הי' קיים (ש)היו אוכלין בשר שלמים לשמחה" — לכן, אף שצריך לומר ולהשמיענו הדין ד"כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר וליתום ולאלמנה. . אבל מי שנועל דלתי חצרו כו' ואינו מאכיל ומשקה כו' אין זו שמחת מצוה כו'", מ"מ אין להוסיפו בחדא מחתא עם גוף חיוב ומצות שמחת יו"ט.
מגט. ביאור פלוגתת הרמב"ם ואדה"ז בפנימיות הענינים:
מדבדרושי אדמו"ר הזקן מבואר53 הטעם ששמחת יו"ט היא ע"י הקרבת שלמי שמחה: עיקר השמחה היא לשמוח בו ית', כמאמר54 "וישמחו בך כל ישראל", דהגם ששמחה כזו צ"ל כל השנה, עכ"ז היו"ט נקרא "מועדים לשמחה", שאז השמחה של מצוה היא ביתר שאת ויתר עז מחמת תוספת גילוי אור, אלא שבכדי שגילוי השמחה בה' יהי' גם בנפש הבהמית, המסתרת ומעלמת על ניצוץ אלקי שבנפש האדם ומונעת השמחה בהשם, הקריבו שלמי שמחה שזהו כדי לשמח גם את נפש הבהמית.
מהאבל בזה גופא, הפעולה בנפש הבהמית, יש לבאר בשני אופנים: א) עיקר שמחת יו"ט, שהיא השמחה בו ית', היא רק בנפש האלקית, ופעולת הקרבת השלמים היא רק להסיר ההעלם והסתר שמצד נפש הבהמית, שמונעת גילוי השמחה של נפש האלקית. ב) הפעולה בנפש הבהמית היא לא רק להסיר המניעה שבה, אלא שגם היא עצמה תרגיש השמחה בה'.
מוויש לומר, שזהו החילוק (בפנימיות) בין שיטת הרמב"ם ושיטת אדה"ז:
מזלדעת הרמב"ם, השמחה האמורה בכתוב "ושמחת בחגיך" "היא קרבן שלמים", שאין זו שמחה טבעית וגשמית אלא רק שמחה בה', והיא שמחת נפש האלקית בו ית'; אלא ש"יש בכלל אותה שמחה לשמוח. . כל אחד כראוי לו. . אוכלין בשר ושותין יין כו'", כי55 כדי שלא תהי' מניעה מצד נפש הבהמית על שמחת נפש האלקית, צריכים גם לפעולה מיוחדת לבטל התנגדותה לשמחת יו"ט, וזהו ע"י שמשמחין אותה בשמחה טבעית וגשמית, "כל אחד כראוי לו".
מחאבל דעת אדה"ז היא, ששמחת יו"ט צ"ל באופן שגם נפש הבהמית תרגיש השמחה העיקרית שבשמחת יו"ט, שהיא השמחה בו ית', ולכן ס"ל ש"ושמחת בחגיך" היינו ע"י אכילת בשר שלמים, שבזה יש שני הקצוות: השמחה היא מאכילת בשר, הפועלת שמחה טבעית אצל הגוף ונפש הבהמית, אבל ביחד עם זה ה"ה אכילת קדשים, שנרגש באכילה זו ענין של קדושה — והיינו, שגם בנפש הבהמית נרגש ענין השמחה בו ית'.
מטויש לומר, שהרמב"ם ואדה"ז אזלי בזה לשיטתייהו:
נדעת הרמב"ם56 היא57, דעוה"ב אין בו לא אכילה כו', שתכלית שלימות השכר היא לנשמות בלא גופים58, ולכן ס"ל דהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, שאינה שמחה הקשורה לגוף ונפש הבהמית כ"א שמחה אלקית של הנשמה (ושמחת הגוף ונפש הבהמית באכילת בשר ושתיית יין היא רק כדי שלא יבלבלו את שמחת הנפש האלקית, כנ"ל).
נאאבל ההכרעה בתורת החסידות59 היא כדעת56 הרמב"ן60 שתכלית שלימות השכר היא לנשמות בגופים דוקא, הכוונה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים61, ואשר תכלית ושלימות הגילוי יהי' דוקא בזמן תחיית המתים לנשמה בגוף, והיינו לפי שהעבודה במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא ובפרט בזמן הגלות אינה רק לפעול גילוי הנשמה, אלא גם בירור וזיכוך הגוף ונפש הבהמית; ועד"ז הוא גם לגבי שמחת יו"ט, דעיקר השמחה לשמוח בה' היא לא רק להנשמה אלא הכוונה לפעול שמחה זו גם בנפש הבהמית.
נבולכן לדעת אדה"ז בשו"ע גדר השמחה היא שמחה השייכת להגוף, שתיית יין ואכילת בשר, וגם יסוד השמחה ועיקר השמחה אינו שמחת קרבן שלמים כ"א אכילת בשר שלמים, כי שמחת ה' צריך שיורגש ויחדור בהגוף הגשמי כפשוטו.
נג(משיחת יום שמח"ת תש"מ)