Likkutei Sichos·Vol. 33·Behaalosecha·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך לג·בהעלותך·שיחה ג

אשיחה ג
א. "זכרנו את הדגה אשר נאכל ב­מצרים חנם את הקשואים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים"¹, ובפרש"י — על התיבות "את הקשואים"² — מביא (מספרי³) "אמר רבי שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק, משל למלך כו' כדאיתא בספרי".

בוהנה ברמב"ן פירש טענת בנ"י "זכרנו גו' אשר נאכל במצרים גו'", שזהו "כזו­כר הנשכחות, כי לא אכלו דגים מיום צאתם ממצרים ועד הנה, וטעם. . חנם כפי פשוטו כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים כו' והיו נותנין להם מן הדגים⁴ כו' והקשואים והאבטחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד כי היא כגן הירק⁵ וכאשר היו חופרין להם בגנות היו אוכ­לין מן הירקות". ולפי פירושו היתה כאן טענה אחת בלבד, שבמדבר חסרו אותם המאכלים שאכלו במצרים "חנם" (ועד"ז פירשו רוב פשטני המקרא⁶);

גאבל רש"י חילק את הכתוב לשנים, דעל התיבות "אשר נאכל במצרים חנם" פירש (ע"פ הספרי⁷) "חנם מן המצות"⁸, ועל "את הקשואים" מפרש (כנ"ל) שהמן לא הי' משתנה בטעמו לחמשת⁹ המינים הללו (קשואים, אבטחים, חציר, בצלים, שומים) — והיינו שהיו כאן שתי טענות נגד ה"מן": א) שהמן תלוי בעשיית מצות¹⁰, משא"כ הדגה שאכלו במצרים היתה "חנם מן המצות"¹¹, ב) במצרים היו להם גם חמשת המינים דקשואים כו', ואילו במדבר חסרים מינים אלה, לפי ש"המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו".

דויש לומר, שהכרחו של רש"י לחלק את הכתוב לשנים, מרמז בהתיבות ש­העתיק מהכתוב — "את הקשואים", דל­פירוש הרמב"ן שכל הכתוב הוא המשך אחד הול"ל¹² "ואת הקשואים"; ומזה ש­אומר "את", מוכח שמכאן מתחיל ענין (טענה) חדש¹³.

הב. אבל צ"ע בעצם פירושו:

ודהנה ז"ל מאמר ר"ש בספרי: "ר' שמעון אומר מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת ה­מינים הללו, משל למלך בשר ודם ש­מסר בנו לפדגוג והי' יושב ומפקדו ו­אומר לו הנראה שלא יאכל מאכל רע כו' ובכל כך הי' הבן ההוא מתרעם על אביו לומר שלא מפני שאוהבני אלא שאי אפשר לו [שאין רצונו] שאוכל".

זהרי יש כאן שינוי גדול בין לשון הספרי ולשון רש"י — שבספרי לא הובא אלא המשל, ואילו רש"י מוסיף ביאור ופירוש¹⁴ (בדברי ר"ש) "מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק".

חוצ"ע מנ"ל לרש"י לפרש שכוונת ר"ש היא, שמאכלים אלו קשים רק למניקות, ולא כפשטות משמעות המשל שהם מאכלים רעים סתם — לכל¹⁵?

טוביותר תמוה: בגמ'¹⁶ מפורש "למה נקרא שמן קשואין מפני שהן קשין לכל גופו של אדם כחרבות", הרי מפורש שקשואים הם מאכל רע לכל אדם (ולכל גופו), ועד שזה נרמז בשמם¹⁷; וא"כ ודאי שדברי ר"ש יכולים להתפרש כפשוטם, שמינים הללו הם "מאכלים רעים" בכלל [והרמב"ם בהל' דעות¹⁸ מנה "החציר והבצלים והשומים" (ג' מינים האחרונים כאן) בין "מאכלים רעים. . (ש)אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים"] — ומנ"ל לרש"י להג­ביל דברים הסתמיים של ר"ש, ולומר שכוונתו שהם קשים רק למניקות?!

י[מקורו של ענין זה "אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק" — הוא בספרי (כמובא גם בפרש"י לש"ס¹⁹), אלא שהוא בספרי להלן — על הפסוק²⁰ "והי' טעמו כטעם לשד השמן", שא' ה­פירושים בספרי הוא²¹ "מה הדד הזה ["לשד" לשון שדים] שהוא מין אחד ומש­תנה למינים הרבה, כך הי' המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהם רוצים, משל אומר לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק" (וכמבואר במפרשים²², ש­ כוונת הספרי שהי' משתנה לכל טעם חוץ מאלו שקשים למניקות "מפני התי­נוק")

יאאבל ענין זה לא הובא במאמר ר"ש²³. זאת ועוד: שם הובאו רק שני מינים "שום ובצל" — ואין מזה ראי' שגם שאר ג' המינים הם קשים למניקות].

יבג. גם יש להבין כמה דיוקים בלשון רש"י, ומהם:

יגא) רש"י לא העתיק עיקר מאמרו של ר"ש, שהוא המשל ממלך בשר ודם כו', ומביא רק התחלתו, "משל למלך וכו' כדאיתא בספרי". ואע"פ שרש"י מוסיף הביאור למה לא נשתנה טעם המן למי­נים אלו (כנ"ל), מ"מ, אין בדברי רש"י שום הסברה לתוכן התלונה של בנ"י, שזה מוסבר רק במשל ר"ש, שהבן חושב שהטעם שאביו צוה שלא ליתן לו מאכלים אלו הוא לפי שאינו רוצה ש­יהנה מטיב מאכלים אלה ("אי אפשר לו שאוכל").

ידב) למה מעתיק רש"י גם שם בעל המאמר — ר' שמעון?

טווכמשנ"ת כמ"פ, שכוונת רש"י בהבאת שם בעל המאמר במקומות ספורים בפי­רושו (אף שברוב המקומות אינו מביא דבר בשם אומרו) היא לרמז על תוס' הסברה בתוכן פירושו, ע"י הידיעה ש­מאמר זה אמרו תנא (או אמורא) פלוני.

טז[ושני דיוקים אלו בולטים יותר, כש­משווים פרש"י זה לפירושו כמה פסוקים לפנ"ז, עה"פ²⁴ "ויצעק העם אל משה", שכ' שם "משל למלך בו"ד שכעס על בנו והלך הבן אצל אוהבו של אביו וא"ל צא ובקש עלי מאבא", שגם משל זה מקורו בספרי על אתר ובעל המאמר הוא ר' שמעון — ושם (א) העתיק רש"י כל ה­משל (ולא ציין שמקורו בספרי), (ב) השמיט שם בעל המאמר!].

יזג) כאן כתב רש"י "מפני שהן קשים למניקות", אבל בפירושו לש"ס²⁵ כתב שהמן לא נשתנה לחמשה מינים הללו לפי שהם "קשין לעוברות ומניקות". וצ"ע הטעם שרש"י השמיט בפירושו על התורה "לעוברות"²⁶ [שהרי הטעם "מפני התינוק" שייך לכאורה לעוברות כמו למניקות. ועוד זאת: מסתבר — ובפרט בלימוד ע"ד הפשט — להגדיל ככל האפשר מספר בנ"י שבגללם לא נשתנה המן למינים הללו, וא"כ ודאי שהו"ל לרש"י בפירושו עה"ת להוסיף שגם ל­עוברות הם קשים].

יחד) למה מקדים רש"י "שום" ל"בצל" ("אל תאכלי שום ובצל") — היפך סדרם בקרא²⁷ — "ואת הבצלים ואת השומים".

יטד. ויש לומר הביאור בכל זה — ב­פשטות:

כבפסוק זה מבוארת טענת בנ"י על משה רבינו שיש חסרון במצבם במדבר לגבי מצבם במצרים. ולפי זה, את"ל שמאכלים אלו הם מאכלים רעים וקשים לגופו של אדם — אין מקום לטענה "זכרנו גו' אשר נאכל במצרים"²⁸, ואד­רבה, הי' להם להודות שעתה אין מקום למאכלים רעים!

כאואע"פ שע"ז הביא ר"ש משל מבן המלך שהי' "מתרעם על אביו לומר שלא מפני שאוהבני [ורוצה למנוע ממנו מאכלים רעים] אלא שאי אפשר לו ש­אוכל", וכן בנמשל, שבנ"י התרעמו על הקב"ה "לומר שלא מפני שאוהבני אלא שאי אפשר לו שאוכל" — לכאורה אין זה ביאור מספיק, דבשלמא במשל שהמ­דובר בבן קטן, מובן שמתרעם על אביו (אף שה"פדגוג" שלו אומר לו שזה מאכל רע) להיותו מתאווה אל מאכלים רעים; אבל בנמשל קשה לומר שבנ"י יטענו טענה שאין לה יסוד (כיון שלפי המצי­אות המפורסמת, במציאות הי' כ"ז לטוב­תם, למנוע מהם מאכלים רעים הקשים לגופו של אדם). ועכ"פ הו"ל למשה להשיבם שטענתם בטעות יסודה, ואד­רבה, מניעת מאכלים אלו היא לטובתם.

כבואין לתרץ ע"פ פרש"י עה"פ (ש­לפנ"ז²⁹) "מי יאכילנו בשר" — "וכי לא הי' להם בשר והלא כבר נאמר. . וצאן ובקר. . אלא שמבקשים עלילה" — כי אינו דומה לעניננו, דזה שהי' להם צאן ובקר הי' במספר מוגבל, עד שגם משה רבינו אמר להקב"ה "שש מאות אלף רגלי העם גו' הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם גו'"³⁰, וא"כ הי' קצת מקום לעלילה זו; משא"כ כאן, הרי כל התלו­נה אין לה יסוד, דאדרבה, זהו מטובו וחסדו של הקב"ה שמנע מהם מאכלים רעים!

כגולכן פרש"י, שמינים אלו קשים רק למניקות בלבד, אבל אינם מאכלים רעים לכל אדם. וזו היתה תלונתם של בני ישראל: מפני מה נמנע מהם טעמם של מאכלים אלו אך ורק בגלל שאינם מאכלים טובים למניקות — וכי לא הי' אפשר להקב"ה לעשות שרק אצל המני­קות לא ישתנה המן למינים אלו, ואילו אצל כל ישראל לא יחסר טיב המאכלים ההם³¹.

כדומטעם זה לא העתיק רש"י את כל משלו של ר"ש — כי אין המשל מכוון לנמשל, שכוונת האב (במשל) היא למנוע מבנו מאכלים רעים, ואילו בנמשל נמנעו מכל בנ"י מאכלים אלו (לא לפי שאינם טובים להם, אלא) רק בגלל המיעוט מ­בנ"י, המניקות, שעבורם הם קשים ("מפני התינוק").

כהולכן מביא רש"י רק תחלת המשל (ומציין לספרי), לרמז, שתוכנה של תלו­נת בנ"י הוא בדומה לתלונת הבן³², שחו­ שב שכוונת האב במנוע ממנו מאכלים אלו הוא רק כדי לייסרו ולהענישו (ולא לטובתו), וכן בעניננו, שבנ"י התלוננו שהקב"ה אינו רוצה שיהנו ממאכלים אלו (אלא שבמשל טעמו של האב הוא לטובת הבן, כל בניו, ובנמשל — הוא מפני טוב­תם של המיעוט, המניקות, כדלקמן).

כוה. ועפ"ז מיושבים גם הדיוקים הנ"ל ברש"י:

כזא) מקדים "שום" ל"בצל" ("אל תאכלי שום ובצל") — כי ב"שום" מודגש ומוכ­רח שהוא מאכל קשה רק למניקות בלבד ולא לכל ישראל — שהרי חכמים³³ מנו כמה מעלות טובות באכילת שום, ועד שעזרא תיקן ש"אוכלין שום בערב שבת"³⁴ (ובגלל זה נקראים כל ישראל "אוכלי שום"³⁵), ועכצ"ל ששום הוא מאכל קשה רק למניקות, ומזה למדים על השאר, שהם מאכלים קשים רק ל­מניקות ולא לכל ישראל.

כחב) רש"י משמיט "עוברות" — כי לפי פשוטו של מקרא מסתבר למעט ככל האפשר מספר בנ"י שמאכלים אלו רעים עבורם, כי דוקא אז מובנת תלונתם של ישראל. וי"ל שס"ל לרש"י, שע"ד הפשט לא שייך לומר (בבירור) בנוגע למן ש­מינים אלו (כפי שהיו במן) הם קשים למעוברות, לפי שההיזק ממאכלים ל­מעוברות י"ל שהוא (בעיקר) מריח ה­מאכלים, כדאיתא בגמ'³⁶ שבמעוברת נוגע ותופס מקום מה שמריחים, "עוברה שהריחה". ולכן לא שייך זה בנוגע להמן שרק טעמו הי' משתנה ולא ריחו³⁷.

כטובדרך זו יש ליישב עוד דיוק בהמ­שך לשון רש"י בכתוב זה, שמפרש ג' מינים הראשונים "הקשואים — הם קו­קומברו"ש בלע"ז. אבטחים — בורק"ש. החציר — כרישין פוריל"ש, ותרגומו ית בוציניא וכו'".

לואינו מובן:

לאא) מהו דיוק לשון רש"י גבי "קשו­אים" — "הם קוקומברו"ש", שלא כתב כן גבי אבטחים וחציר?

לבב) מהי כוונת רש"י בהביאו "ותרגומו ית בוציניא וכו'", שמביא רק התרגום על "קישואים" ("ית בוציניא"), והשאר רק מרמז ב"וכו'"? דממ"נ, או שהו"ל להעתיק התרגום גם על אבטחים וחציר [ובפרט ש"חציר" יכולים לפרש מלשון עשב³⁸, כמ"ש³⁹ מצמיח הרים חציר, וא"כ ודאי שהו"ל לרש"י להוכיח שכאן פירושו "כרישין" מהתרגום שכתב "כרתי"⁴⁰] — או אם סמך שהתלמיד יעיין בעצמו ב­תרגום (וכפי שמצינו בכמה מקומות ש­רש"י רק מציין לתרגום), למה העתיק (התחלת) לשון התרגום "ית בוציניא"⁴¹?

לגוע"פ הנ"ל יש לומר, כי עיקר חידושו של רש"י הוא אכן בנוגע לקישואים. ד­הנה בפרש"י לש"ס⁴² פי' "בוצין" — "דל­עת", ולא מצינו ש"דלעת" קשה למניקות. ולכן מפרש רש"י, בדרך חידוש, ש"קי­שואים" כאן "הם קוקומברו"ש בלע"ז" (שהם קשים למניקות, כמפורש ברש"י), וע"ז מסיים ש"תרגומו ית בוציניא", שה­תרגום חולק ע"ז⁴³, שהרי מתרגם קישו­אים "ית בוציניא"⁴⁴, שהם אינם קשים למניקות⁴⁵, וא"כ לפירוש התרגום, הצד השווה בחמשת מינים הללו אינו בזה שהם קשים למניקות (ועכצ"ל שהתרגום מפרש תלונתם של ישראל באופן אחר).

לדוזוהי גם כוונת רש"י שהעתיק בפי­רוש רק "ית בוציניא" והשאר מרמז ב"וכו'" — כי בנוגע לפירוש המינים, מחולק רש"י עם התרגום רק בנוגע ל­קישואים, אבל מזה גופא משתלשל נפק"מ בפירוש כללות הכתוב (ה"וכו'"), מה הי' תוכן תלונת ישראל בנוגע ל­חמשת מינים הללו.

להו. אלא שלאחרי כל זה יש מקום לשאלה (עכ"פ לתלמיד "ממולח") — למה באמת עשה ה' ככה, למנוע מכל ישראל טעמם של מינים אלו בגלל המניקות ש­הם מיעוטא דמיעוטא של כל ישראל³¹?

לוולכן העתיק רש"י שם בעל המאמר — ר' שמעון — דאזיל לשיטתו, שפעמים יתכן שהמיעוט מכריע את הרוב⁴⁶.

לזוכפי שמצינו בהדגשה אצל ר"ש, ש­אמר⁴⁷ "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אלעזר בני עמי, מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם ועד סופו". דאע"פ שהם יחידים ממש, מ"מ ביכולתם להכריע את כל העולם כולו. והיינו משום שרשב"י "רואה" את כל ישראל, ושל כל הדורות כולם, שהם מציאות אחת ממש, ולכן מעשה כל יחיד ופרט שבישראל נוגע להכלל כולו.

לחועד"ז ס"ל לר"ש להיפך, דכאשר יש­נו דבר שיכול להזיק את המיעוט, כדאי למנוע ענין זה גם מהרוב, כדי שלא יהי' שום חשש או חשש דחשש שיגיע רעה זו להמיעוט.

לטובפשטות⁴⁸: כדי שהמניקות לא ישימו לב שכל ישראל נהנים ממאכלים טובים אלו ויתאוו להם וכו', כדאי למנוע מאכלים אלו מרוב בני ישראל.

מומזה הוראה עד כמה צ"ל ההשתדלות בטובת איש פרטי, ועוד זאת — אפילו כאשר מדובר בתינוק בישראל, וכ­בנדו"ד, שהקב"ה מנע מאכלים טובים אלה מכל בנ"י כדי שלא יהי' חשש של היזק ליונקי שדים — ועאכו"כ שצ"ל השתדלות עד כדי מסירת נפש בטובתם הרוחנית של קטנים וקטנות מישראל, לדאוג להם ובפרט שכאו"א מהם יקבל חינוך על טהרת הקודש, באופן"גם כי יזקין לא יסור ממנה"⁴⁹.

מא(משיחות ש"פ בהעלותך וש"פ שלח תשכ"ח)