Likkutei Sichos·Vol. 33·Shelach·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לג·שלח·שיחה ב

אשיחה ב
א. מזה שהמרגלים נקראו (בפרשת­נו¹) בשם "עדה" והיו עשרה (כי יהושע וכלב לא היו בכללם), למדו חז"ל² שכל עשרה מישראל בהצטרפם נחשבים "עדה"³ שלמה.

בוצ"ע⁴ שמקור להלכה זו, במעלתה ה­מיוחדת של "עדה" בעניני קדושה (ש"כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה"⁵) נלמד דוקא מהמרגלים (דכתיב בהו¹ "עד מתי לעדה הרעה הזאת")⁶?

גואף דדין של עדה⁷ קדושה (ש"אין דבר שבקדושה פחות מעשרה") הוא שגם רשע "מצטרף למנין עשרה לכל דבר ש­בקדושה. . (כי) ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא⁸ ובקדושתו הוא עומד ולא יצא מכלל ישראל"⁹, אבל לכאורה אין זה טעם מספיק, כי [נוסף ע"ז שאת"ל (כפי שמשמע מפשש"מ) שהמרגלים היו בגדר מורדים בה' (כדברי כלב¹⁰ "בה' אל תמרודו"), הרי אין זה פשוט ל­הלכה¹¹ אם אפשר לצרף "מורדים" ל­מנין עשרה לדבר שבקדושה, ומה גם כשכל העשרה הם "מורדים" — הנה] הלימוד ממרגלים ד"עדה" הוי עשרה — נוגע גם לדין "עדה" דסנהדרין¹² ("ו­שפטו. . והצילו העדה גו'"¹³) שהיא עשרה, שבזה פשיטא דאין רשע בכלל¹⁴.

דוי"ל שזהו אחד מהרמזים בנגלה ד­תורה להמבואר בפנימיות התורה, שה­מרגלים היו בדרגא נעלית¹⁵. כלומר, לא זו בלבד שלא היתה כוונתם ח"ו מרידה כפשוטה, אלא אדרבה, "היו במדריגה גבוה מאד"¹⁶, וכדלקמן בארוכה.

ה[וכמשנ"ת בכ"מ שנגלה דתורה ופני­מיות התורה הם תורה אחת, ולכן, אף שכל חלק יש לו גדרים וכללים משלו וע"ד שאין למדים הלכה מאגדה¹⁷ — מ"מ, מכיון שבעצם ה"ה תורה אחת, מובן שיש ביניהם שייכות, קשר ועד — לאי­חוד (ועד, שהם גוף ונשמה זל"ז כדאיתא בזהר¹⁸), וגם הענינים שבפנימיות התורה שלפום ריהטא אינם מתאימים עם הפשט וההלכה יש להם יסוד ומקור בנגלה דתורה¹⁹, אם ברמז או בפירוש.

ווכן בעניננו, דעם היות שע"פ פשש"מ (ונגלה דתורה בכלל) חטאו המרגלים ב­חטא חמור ובגללו נענשו הם עצמם ועל ידם כל דור המדבר כו' — מ"מ צריך לומר שגם בנגלה דתורה יש רמז עכ"פ על מעלת המרגלים המבוארת בפנימיות התורה].

זב. בתורת החסידות (פנימיות התורה) מבואר²⁰, דזה שלא רצו המרגלים ליכנס לא"י הי' מצד גודל מעלתם²¹ בעבודת ה': לא רצו להכנס לא"י משום שמאנו ל­השפיל את עצמם בסדר החיים של "שש שנים תזרע שדך גו'"²², להתעסק ב­ענינים גשמיים וחומריים, וע"ד מאמר רשב"י²³ "אפשר אדם חורש כו' וזורע כו' תורה מה תהא עלי'". כל רצונם ו­חפצם הי' (כהמשך למ"ת) להשאר בהת­בודדות במדבר, מנותקים מחיי ישוב, בלא טרדות הפרנסה וכו' (כי השם סיפק צרכיהם במדבר ע"י המן, לחם מן ה­שמים²⁴, והמים מבארה של מרים²⁵, וע"י ענני הכבוד שליוו אותם והרגו את ה­נחשים והעקרבים וגיהצו בגדיהם²⁶ ו­כו'), והרי זוהי הדרך האמיתית ללמוד תורה ולהיות דבוק בה', וכמאמר רז"ל²⁷ לא ניתנה תורה (לדרוש) אלא לאוכלי המן.

ח[אלא שטעו בזה, כי יש מעלה גדולה יותר בעבודה שבסדר החיים בא"י, קיום המצות התלויות בארץ, ומצות מעשיות בכלל, אפילו לגבי מעלת הדביקות וכו' שבמדבר].

טועפ"ז י"ל, שבענין הנ"ל — שדוקא מ­ה"עדה" דמרגלים ילפינן שעשרה מישר­אל נחשבים "עדה" קדושה — מרומז ש­חטאם של המרגלים לא הי' במובנו ה­פשוט, אלא שטעו בחשבם שהדרך (הנ"ל) שבחרו בה היא הדרך העיקרית בעבודת ה'²⁸, אלא שמצד גודל מעלתם ודרגתם ב­עבודת ה'

יועוד (וי"ל שזהו עיקר) השתדלותם להשפיע על בנ"י בזה

יא— ה"ז חטא גדול וחמור.

יבג. ויתר על כן יש לומר, דזה ששו­רש הנהגת המרגלים הוא דבר שבקדו­שה, נרמז ונלמד גם מזה שאנשי דור המדבר נשארו במדבר ארבעים²⁹ שנה, ולא חיו חיי צער וטרדות, אלא אדרבה, חיי מנוחה, שכל מ' שנה הי' להם המן למזון, ומים מבארה של מרים וכו', וענני הכבוד הגינו בעדם וכו' (כנ"ל).

יגדלכאורה: הרי זה היתה טענתם ו­רצונם של (המרגלים ו)דור המדבר ל­השאר במדבר ולא להכנס לא"י — ואיך מתאים שנתמלא מבוקשם ונשארו במד­בר במנוחה וענן ה' עליהם יומם ולילה כו'?

יד[ועוד זאת: ע"פ הידוע³⁰ שעונשי ה­תורה ענינם לתקן פגמו של החטא, ועד שיהי' המצב — הפך מענין החטא — יפלא ביותר, שבנדו"ד לא שללו רצונם ולא תיקנו ושללו חטאם (כניסה לארץ) אלא היתה ההנהגה אתם כפי שרצו, שנשאר כל הדור ההוא — כל שנותיו במדבר! וגם את"ל שמצד חטאם לא היו ראויים להכנס לא"י (דמכיון שמאסו בא"י לכן לא זכו להכנס אלי') — מ"מ מהי ההסברה שהעונש יהי' להשאר ב­מדבר בחיי מנוחה כו' בתוך ענני הכבוד, ומשה ואהרן בראשם וכו'?]

טווע"פ הביאור הנ"ל (בפנימיות התורה) י"ל הטעם בדבר, כי המעלה הרוחנית שבמדבר (שהיא כוונתם, ולש"ש³¹) אינה טעות (אלא שבא עי"ז ונסתעף מזה ל­מעשה דבר טעות),

טזכלומר, הישיבה במדבר בתוך ענני הכבוד וכו' כשלעצמה יש בה קדושה, אלא שהם חשבו שזוהי התכלית הסופית, אף שמעלה זו היא (צ"ל) הכנה לכניסה לא"י, כי כדי להגיע לשלב הנעלה של כניסה לא"י, מוכרחת ההכנה וההכשרה שעל ידי שהייתם במדבר מ' שנה.

יזד. וילה"ק בירור בדברי הרמב"ם ב­הל' תשובה, שעל פיו אפשר להסביר ביאור זה (שבפנימיות התורה) — בסגנון ההלכה:

יחבפ"י מהל' תשובה כ' הרמב"ם^*31: אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ו­עוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי ה­עוה"ב ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העוה"ב אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

יטובפרק שלפנ"ז³² כתב "ומפני זה נת­ אוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם ל­ימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא".

כולכאורה צריך ביאור: איך אפ"ל ב­פ"י ש"אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה. . ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים", והרי לפנ"ז כותב בפירוש³³ שזו³⁴ דרך הנביאים והחכמים (שלכן "נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם ל­ימות המשיח"), הרי שזוהי כן מעלת הנביאים והחכמים³⁵?

כאבפשטות י"ל שב' ענינים הם: בפ"ט לא קאי באופן קיום התומ"צ, כ"א ב­ביאור תוכן ומהות שכר המצות שבחיי עוה"ב³⁶, שהם "סוף כל השכר כולו וה­טובה האחרונה שאין לה הפסק וג­רעון"³⁷. ולכן "התאוו לה כל הנביאים"³⁸, ו"כמה כפּמה דוד והתאוה לחיי העולם הבא"³⁹, ומטעם זה ג"כ נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם (למצב זה בעולם⁴⁰) לימות המשיח כי דוקא עי"ז (יוכלו לעסוק בתורה ובמצות כהוגן ו)יזכו לחיי עולם הבא.

כבמשא"כ בפ"י מבאר הרמב"ם האופן הרצוי בקיום התומ"צ, שכוונת עסק ה­תומ"צ לא תהי' בשביל לזכות לחיי עוה"ב אלא מאהבה. ונמצא, דאף שצ"ל התאוה לחיי עוה"ב אין זה מטרת קיום התומ"צ⁴¹, אלא ענין בפ"ע⁴².

כגאבל חילוק זה לכאורה דחוק הוא, כי מהלשון "(וימצאו להם מרגוע) וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא" משמע, דסו"ס מחשבתם וכוונתם (אף שלא בשעת קיום המצות) היא שעסק התומ"צ הוא כדי לזכות לחיי העולם הבא.

כדה. להלן בפ"י ממשיך הרמב"ם (ב­הלכה בפ"ע): העובד מאהבה עוסק ב­תורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת⁴³ מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה.

כהוצריך ביאור, דלכאורה גם כאן סו­תר דברי עצמו: בה"א כתב שהעבודה מיראה היא דרך עמי הארץ והנשים וה­קטנים "ואינה מעלת הנביאים. . (ו)ה­חכמים", היינו שעבודתם ומעלתם של החכמים והנביאים היא עבודה מאהבה; ובה"ב כתב על העבודה מאהבה ד"מעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה", הרי שאין זו מעלת (כל) ה­נביאים וכל החכמים.

כוויתירה מזו: בה"א מסיים דגם עמי הארץ וכו' שעובדים מיראה "מחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה", הרי דעבודה מאהבה שייכת לכאו"א, ובה"ב מפורש ד"מעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם⁴⁴ (אפילו) זוכה לה".

כזו. לכן נראה לומר, שעסק התומ"צ "כדי שיזכו לחיי עוה"ב" שבפ"ט, אין פירושו כדי לקבל השכר דעוה"ב, אלא כדי להגיע להמשך עסק התומ"צ באופן שהוא בעוה"ב⁴⁵.

כחביאור הדבר: באהבת ה' ממשיך ה­רמב"ם⁴⁶ "וכיצד היא האהבה הראוי' הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד. . (ובסוף ה­פרק⁴⁷:) דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד ש­ישגה בה תמיד⁴⁸ כו' אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו כו' לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל ב­חכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כו'".

כטהיינו, דגדר האהבה לה' הוא מה ש­נפשו (ודעתו) קשורה בה' — ד(שלימות) ענין זה הוא בעוה"ב, וכמו שכ' הרמב"ם בפ"ח⁴⁹ ע"ד עוה"ב ד"צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכי­נה. . (ופי') עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העוה"ב מצוי' עמהן והיא העטרה. . (ו)נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל". ולכן כ' הרמב"ם⁵⁰ ש"זהו השכר שאין שכר למעלה ממנו והטובה שאין אחרי' טובה".

לוביחד עם זה אין להם מנוחה (היפך ד"יושבים" ו"נהנין")^*50

לאהיינו שחיי עוה"ב אינם (רק) "שכר" על עסק התומ"צ אלא המשך ועלי' והתקרבות תמידית לשלימות הדביקות בה' שע"י התומ"צ.

לבועפ"ז יובן החילוק בין מ"ש הרמב"ם ברפ"י "אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העוה"ב", למ"ש בפ"ט דזה ש"נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות ה­משיח (הוא) כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כ­הוגן וימצאו להן מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העוה"ב":

לגמש"כ "נתאוו כל ישראל נביאיהם ו­חכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו מ­מלכיות כו' וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא", אין רצונו לומר שהמטרה "כדי לזכות לחיי עוה"ב" היא (ע"מ לקבל) פרס, קבלת שכר על עבודתם, אלא כדי לזכות לתכליתה ושלימותה של האהבה והדביקות בה' (שמדבר לפנ"ז)⁵¹, לשגות בה תמיד שזהו ע"י שירבו ויוסיפו תמיד בחכמה בימות המשיח.

לדמשא"כ בפ"י, שבו שולל הרמב"ם עשיית מצות התורה כו' בכוונה לזכות לחיי העוה"ב כקבלת שכר⁵² על עבודתו, שלכן כללו הרמב"ם בין שאר עניני תו­עלת ושכר דעבודתו — "כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה. . כדי שאנצל כו'". ומכיון שכוונתו אינה להעלי' ל­שלימות העבודה אלא לקבלת שכר⁵², לכן ההלכה "אל יאמר אדם כו'".

לה[אלא שבזה גופא ישנם שני אופנים:

לובמ"ש בריש פ"י "אל יאמר אדם כו' כדי שאקבל כל הברכות כו' או כדי שאזכה לחיי העולם הבא ואפרוש מן העבירות כו' כדי שאנצל מן הקללות כו' או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא" כוונת הרמב"ם לשלול העבודה מיראה, כלומר, שכוונת האדם העובד היא מפני שירא לחיי נפשו⁵³, ולכן עובד ה' כדי שיהיו לו חיי מנוחה בעוה"ז (וינצל מן הקללות כו'), או (במי שנוגעים לו חיי נפשו) כדי שתזכה נפשו לחיים נצחיים דעוה"ב (ולא יכרת מחיי עולם הבא);

לזולהלן בהלכה ד כותב הרמב"ם "אמ­רו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהי' עשיר כו' בשביל שאקבל שכר בעולם⁵⁴ הבא ת"ל לאהבה כו'" — היינו שהכוונה שלו "לקבל שכר" היא (לא משום שירא לחיי נפשו, אלא) מפני שרוצה לקבל גמול ותשלום עבור עבודתו (תשלום גשמי — "שאהי' עשיר", או תשלום רוחני — "ש­אקבל שכר בעולם הבא"), שזוהי דרגא פחותה יותר בעובד ה' שלא לשמה⁵⁵].

לחז. אמנם אע"פ שזה שהחכמים וה­נביאים נתאוו לזכות לחיי עולם הבא הוא המשך ועלי' יותר בעבודתם מאהבה — ישנה מדריגה נעלית יותר בעבודה מאהבה ש"אין כל חכם זוכה לה". וזהו מה שמחדש הרמב"ם בהלכה ב⁵⁶ ע"ד "מעלת אברהם אבינו" ש"עושה האמת מפני שהוא אמת".

לטוי"ל שמהיתרון בזה הוא:

מכאשר העבודה היא מאהבה סתם (ש­ישנה אצל כל ישראל (ועאכו"כ) נביאי­הם וחכמיהם), הרי עסק התומ"צ הוא בכדי להגיע להתקשרות ודביקות ב­הקב"ה, ונמצא שהעסק בתומ"צ הוא ב­אופן שאין העסק בשביל ולשם עצמו אלא בשביל מבוקש, שהוא כעין דבר נוסף; אבל כאשר העבודה מאהבה היא באופן ש"עושה האמת מפני שהוא אמת", הרי זה שולל לא רק העבודה בשביל קבלת שכר, אלא שאין מבוקש אחר בעבודתו, גם לא המבוקש שיתדבק בהקב"ה שהוא התוכן דידיעת ה' ואהבת ה', כ"א "עושה האמת מפני שהוא אמת", להיותו ציווי ורצון ה', שקיום ציווי ה' הוא אמת מצד עצמו.

מאועל מעלה זו כתב הרמב"ם "ומעלה זו היא מעלה גדולה מאוד", (ולא כמ"ש בהלכה שלפנ"ז סתם "מעלת הנביאים", "מעלת החכמים") — כי על מעלה זו אין לומר שהיא מעלת כל החכמים, ואדרבא כפי שממשיך "ואין כל חכם זוכה לה", אלא "היא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו", שכדי להגיע למעלה גדולה זו ("עושה האמת מפני שהוא אמת") צריך לעלות לדרגא נעלית מאד באהבה.

מבח. וע"פ כל הנ"ל יש להסביר גם ב­נוגע למרגלים ודור המדבר:

מגהמרגלים (ודור המדבר בכלל) היו כנ"ל "במדריגה גבוה מאד", "ולא רצו להשפיל א"ע"⁵⁷ להכנס לא"י, בסדר ה­עבודה דשש שנים תזרע שדך גו', אדם חורש אדם זורע (כנ"ל ס"ב), משום ש­סדר עבודה זה אינו מניח להם לעסוק בתורה כו' "כהוגן", שהרי רוב ימיהם יהיו עסוקים "בדברים שהגוף צריך להן"⁵⁸, והם רצו להשאר ולהמשיך ו­לנסוע ולעלות⁵⁹ בסדר החיים דמדבר, שהטובה מושפעת הרבה⁶⁰ כנ"ל (מן מן השמים, מים מבארה של מרים, וענני הכבוד שהלכו עמהם, כנ"ל) — ולא היו שום בלבולים בעבודת ה', ויכלו לישב פנויים למצוא להם מרגוע ולהרבות בחכמה לזכות לחיי עוה"ב. וע"ד מה ש"נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם כו' כדי שינוחו כו' וימצאו להם מרגוע כו'".

מדאבל אף שרצונם ותאוותם לכהנ"ל ב­מדבר היא דרגא נעלית בדביקות בה'^*60, עבודה מאהבה, מ"מ הכניסה לא"י מבי­אה לדרגא נעלית יותר, והוא קיום ציווי ה' בלי שום מבוקש כלל, "עושה האמת מפני שהוא אמת".

מהאלא שכדי להגיע לדרגא זו דרושה אהבה נעלית עוד יותר, ומכיון שהמרג­לים ודור המדבר רצו להשאר במדבר ולא רצו להכנס לארץ, הרי זאת אומרת שעדיין לא הגיעו לדרגא זו דשלימות הדביקות והעלי' דאהבה.

מוולכן נשארו בנ"י במדבר במצב ד­העדר כל הדברים המונעים מלימוד התורה ודביקות בה' בתכלית, אופן ד­ מנוחה ומרגוע בכדי "שירבו בחכמה", שעי"ז הגיעו לשלימות דביקות הנפש כו'⁶¹. ולאחרי זה, בדור הבא, בדור ו­דרגא חדשה, נכנסו לא"י לקיים ציווי ה', הן בעצם הכניסה והן בקיום המצות מעשיות שבארץ, שדוקא בזה נרגש ענין "עושה האמת מפני שהוא אמת".

מזוי"ל שזהו גם תוכן דברי יהושע ו­כלב במענה אל כל עדת בנ"י^*61 "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו גו'" — שהכ­ניסה לארץ קשורה עם "חפץ בנו⁶² ה'", זהו חפץ ורצון ה', ובמילא בקיומו מתג­לה "חפץ בנו ה'", דביקות בנ"י בה' ב­אופן נעלה יותר מהדביקות שע"י "ירבו בחכמה" שבמדבר.

מחט. והנה הרמב"ם בדברו על זה ש­"עושה האמת מפני שהוא אמת" מסיים "וסוף הטובה לבוא בגללה". ולכאורה מה ענין סיום זה לכאן — הרי מדובר בחכם כזה שאינו חושב כלל על הטובה שמגיע לו מעבודתו.

מטויש לומר, שזה מובן מדיוק לשון הרמב"ם "וסוף הטובה לבוא בגללה"⁶³, והיינו דכאשר עבודתו היא באופן כזה ש"עושה האמת מפני שהוא אמת", אזי גם הטובה הבאה היא נעלית יותר⁶⁴ מטובת עוה"ב ע"ד הרגיל⁶⁵, ובמילא גם מצד ענין ההתקשרות ודביקות נפשו בה' ה"ה מגיע לשלימות נעלית יותר⁶⁶ בזה — ממי שלימוד התורה וקיום המצות שלו הוא באופן שיש לו מבוקש של התקשרות ודביקות בה'.

נועפ"ז יש לבאר המשך דברי יהושע וכלב, שאמרו (לפנ"ז⁶⁷) "טובה הארץ מאד מאד"⁶⁸, אף שע"י אופן העבודה ב­מדבר, לימוד התורה באופן שהיו פנויים בחכמה, זוכים "לראות⁶⁹ בטוב ה' ב­ארץ⁷⁰ חיים" — עוה"ב שהוא "טובה גדו­לה עד מאד ואין לה ערך בטובות ה­עוה"ז", אשר "אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין לה ערך ודמיון הוא שאמר דוד⁷¹ מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'" (כמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה⁷²)

נא— כי ע"י הכניסה לא"י וקיום המצוות שם — היינו אופן העבודה ד"חפץ בנו ה'" — "עושה האמת מפני שהוא אמת" — זוכים לטובה גדולה עוד יותר, לא רק "מאד" פ"א (שמורה על טובה גדולה שלמעלה מיכולת האדם לקבל בעוה"ז והיא טובת עוה"ב) הבאה ע"י עבודת ה' בבחי' "מאד", "אהבה גדולה יתירה עזה מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד", אלא "מאד מאד" ב"פ, וכמ"ש הרמב"ם⁷³ ש"עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה", שישנה טובה הבאה דוקא ע"י עבודה נעלית זו, שגם לגבי אהבה גדו­לה יתירה עזה מאד היא בבחי' מאד, כי זה מורה על ביטול האדם לגמרי לגבי הקב"ה.

נבי. והנה מזה שבתורה, שהיא (הוראה) נצחיית — מסופר ע"ד המרגלים ודור המדבר ומענה יהושע וכלב על טענתם, מובן, שיש בכח כאו"א מישראל להתנהג כפי דרישת יהושע וכלב, שלמעלה ממדריגה של "במדריגה גבוה מאד" של עבודת המרגלים (ודור המדבר).

נגכלומר: מעלה זו דקיום מצות מעשיות בארץ שבאים ל"טובה הארץ מאד מאד" (ב"פ), אינה רק עבור אלו ש­כניסתם לארץ באה לאחרי היותם במד­בר (וארבעים שנה), אלא ישנה בכאו"א מישראל, דכאשר מקיים מצות בקב"ע מפני שכן צווה ה', יש בקב"ע זו מעלה יתירה על הדביקות שמצד האהבה.

נדויש לומר, שגם זה מרומז בלשון ה­רמב"ם:

נהבהמשך לדבריו ע"ד "מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו כו'" כותב הרמב"ם "והיא המעלה שצונו בה הקב"ה ע"י משה שנא'⁷⁴ ואהבת את ה"א ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראוי' מיד יעשה כל המצות מאהבה" (ובהלכה של­אח"ז ממשיך לבאר "כיצד היא האהבה הראוי'") — ולכאורה אינו מובן: לאחרי כתבו ש"מעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה", איך מתאים לומר "והיא המעלה שצונו בה. . ע"י משה", היינו שנצטוו בה כל ישראל?

נואלא שהרמב"ם בא להשמיענו, דמ"ש "ואין כל חכם זוכה לה" היינו מכח עצמו ועבודתו, אבל (ע"י ו)בכח ציווי השם (ע"י משה) יכול כאו"א להגיע לזה.

נזיא. אמנם לכאורה יש לעיין עוד, ד­הרי אהבה היא מדה שבלב, שמגיעים אלי' ע"י התבוננות בגדלות ה', כפי ש­האריך הרמב"ם בסוף הפרק (וכן בהל' יסוה"ת⁷⁵), ומהו הפירוש שכאו"א מ­ישראל יכול להגיע ל"אהבה הראוי'" ע"ד מעלת אהבת אברהם אבינו?

נחויובן זה בהקדם מ"ש הרמב"ם ב­הלכה ד "אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהי' עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל ש­אקבל שכר בעולם הבא ת"ל⁷⁶ לאהבה את ה' כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה ועוד אמרו חכמים כו', וכן היו גדולי החכמים מצווים לנבוני תלמי­דיהם כו' אל תהיו כעבדים כו'".

נטולכאורה תמוה, מדוע המתין הרמב"ם לשלול הכוונה "בשביל שאהי' עשיר וכו'" עד לאחרי הביאור בגודל מעלת העבודה מאהבה (מעלת אהבת אברהם אבינו (בהלכה ב) ותיאור ה"אהבה הראוי'" (בהלכה ג)), ולא כללה בהלכה א גבי עובד מיראה, ד"אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה כו' כדי שאקבל כל הברכות כו'"?

ס[דכיון שזוהי דרגא פחותה יותר בעובד שלא לשמה (כנ"ל סעיף ו) — הרי הו"ל לשלול דרגא זו בשלא לשמה לפני האריכות ע"ד גודל מעלת אברהם אבינו ו"אהבה הראוי'"].

סאויש לומר, שבזה מדגיש הרמב"ם שה­עבודה מאהבה "שצונו בה הקב"ה על ידי משה" שייכת לכאו"א מישראל, גם למי שהוא עדיין בדרגא פחותה מאד, שמצ"ע הי' "לומד תורה בשביל שאהי' עשיר כו'".

סבביאור הדבר:

סגב"אהבה הראוי'" יש שתי מדריגות:

סד(א) הרגש האהבה שבלב, ו"מעלה זו היא מעלה גדולה מאוד" והיא מעלת אברהם ביחוד, וכפי שמאריך בה"ג "וכי­צד היא האהבה הראוי' הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' כו'".

סה(ב) גם מי שלא הגיע לידי מדריגת אברהם לאהוב את ה' אהבה הראוי' (המביאה את האדם ש"עושה האמת מפני שהוא אמת"), ואדרבה, מצ"ע הוא בדרגא זו שאומר "הריני למד תורה בשביל ש­אהי' עשיר כו'" — גם לו ניתנה הוראת התורה "לאהבה את ה', כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה", דהיינו אף שאינו מרגיש בלבו אהבה הראוי', מ"מ יכול לפעול בעצמו לעשות מ­אהבה⁷⁷, היינו מחמת זה שצוה הקב"ה, בדוגמת דרגא זו ב"מעלה גדולה מאוד" "שעושה האמת מפני שהוא אמת".

סווזהו מה שממשיך בהלכה שלאח"ז (לאחרי שמבאר הענין דעבודה לשמה ושלא לשמה, "ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה") — "לפי­כך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר עד ש­תרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה" — דלכאורה, הרי כבר כתב בהלכה א' שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה, ולמה חזר ושנה ענין זה שוב?

סזאלא שבזה בא להדגיש, שגם "רז זה", היינו המעלה הכי עליונה ד"אהבה ה­ראוי'" דאברהם אוהבי, ביכולת קטנים ונשים וכלל עמי הארץ להגיע אלי' (אלא שצריכין להרגילן בזה "מעט מעט. . בנחת") — כי לאחרי ש"צונו בה הקב"ה על ידי משה", הרי בלימוד התורה וקיום המצות^*77 דכ"א מישראל מחמת זה שהם ציווי ה', אף שאין בו אהבה בהתגלות לבו, ודאי שיבוא לעסק ולימוד לשמה כו' ויעבדוהו מאהבה⁷⁸.

סח(משיחת ש"פ שלח תשמ"ו)