Likkutei Sichos·Vol. 33·Shelach·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לג·שלח·שיחה א

אשיחה א
א. בפירוש רש"י בפרשתנו בנוגע ל­מרגלים, מצינו סתירות בנוגע למצבם בעת שילוחם: בתחלת הפרשה, עה"פ¹ "כולם אנשים", מפרש רש"י "ואותה שעה כשרים היו". אבל בהמשכה, עה"פ² "ו­יקרא משה להושע בן נון יהושע" פירש "התפלל עליו י"ה יושיעך מעצת מרג­לים", דמזה משמע, שכבר אז הרגיש משה רשעתם של המרגלים³, וכן מפורש בפרש"י אח"כ עה"פ⁴ "וילכו ויבואו אל משה" — "מה ביאתן בעצה רעה אף הלי­כתן בעצה רעה".

בוהנה ביישוב הסתירה מפרש"י עה"פ "וילכו ויבואו", כבר ביארו המפרשים⁵, שזהו דיוקו של רש"י לפני זה "ואותה שעה כשרים היו", דרק בשעה שנבחרו ונתמנו "כשרים היו" — "לאפוקי לאחר אותה שעה"⁶, משהחזיקו בדרך⁷ ("ויל­כו"), נהפכו ונעשו רשעים.

גאבל אין זה מיישב מ"ש רש"י שמשה התפלל על תלמידו יהושע "י"ה יושיעך מעצת מרגלים", שהרי זה הי' ב"אותה שעה" שנבחרו, לפני התחלת הליכתם ב­דרך⁸?

דיש מפרשים⁹ ש"מיד אחר שהובררו" כבר לא היו כשרים, וביארו¹⁰ ד"בתחלה כשהובררו כשרים היו וצוה להם משה שליחות על פי ה' לראות את הארץ כיצד היתה נוחה ליכבש ונצנץ בהם יצר הרע וחזרו למשה למסור להם סימנים בארץ אם¹¹ טובה ואם רעה ואת העם החזק הוא הרפה והכרכים אם מבצרים והרגיש משה שכוונתם לרעה דמה להם לחקור יותר ממה שנצטוו. . ולכך כתב. . ויקרא משה יהושע, כשהרגיש בהם יצרם הרע התפלל על יהושע".

האבל פירוש זה צ"ע:

וא) קשה ביותר לומר שכוונת רש"י במ"ש "אותה שעה כשרים היו" היא רק לזמן קצר ביותר¹², משעת המינוי עד ש­"חזרו למשה למסור להם סימנים ב­ארץ"¹³ [שבפשטות לא היתה שהיית זמן¹⁴ בין התמנותם לדברי משה אליהם "עלו¹⁵ זה בנגב גו' וראיתם את הארץ וגו'"].

זב) לפירושם הול"ל (לרש"י) "בעת התמנותם כשרים היו" וכיו"ב.

חג) ועיקר: אם "הרגיש משה שכוונתם לרעה" — מדוע עמד בבחירתו לשלוח מרגלים האלה ולא שלח אחרים תחתיהם שלא תהי' כוונתם רעה (שבודאי הי' זה בידו של משה)¹⁶?

ט[ומה שביארו במפרשים¹⁷ (הטעם ש­משה התפלל על יהושע שינצל "מעצת המרגלים" אבל לא מנעו מלכת עמהם) כי סבר משה אולי יהושע וכלב יוכלו להחזירם ממחשבתם הרעה — אינו מ­יישב שאלה זו, דאיך יכנס בספק רעת כל בנ"י — מפני שאולי יצליחו יהושע וכלב להחזירם לטוב! — ובפרט שיכול לא לשלחם כל עיקר].

יב. לכאורה יש לשאול כעין שאלה זו על כללות ענין שילוח המרגלים, של­פרש"י, כבר בהתחלת הדבר ידע משה שאינו ענין רצוי ומ"מ לא נמנע מל­שלחם.

יאדהנה על הפסוק¹⁸ "שלח לך אנשים" פרש"י "שלח לך — לדעתך, אני איני מצוה לך אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו¹⁹ נשלחה אנשים לפנינו. . אמר (הקב"ה) אני אמרתי להם שהיא (ארץ ישראל) טובה. . חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה". שמזה יוצא, דאף ש­משה שמע מפי הקב"ה שאין צורך ב­שילוח המרגלים — מ"מ, דעתו של משה ("לדעתך") הסכימה לכך.

יבומפורש הדבר עוד יותר בפרש"י לקמן בפ' דברים (עה"פ²⁰ "וייטב בעיני הדבר"), שהטעם שהסכים משה לשילוח המרגלים הוא רק משום שחשב "שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב" (כה­משל שמביא שם מ"אדם האומר לחבירו מכור לי חמורך זה א"ל הן נותנו אתה לי לנסיון א"ל הן. . כיון שראה שאין מעכבו כלום אמר הלוקח בלבו בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום מיד א"ל טול מעותיך ואיני מנסהו"), הרי להדיא, דאף שמשה הרגיש שלא היתה כוונת בנ"י ל­טובה (וכפי שניתן להבין גם מעצם אופן בקשת בנ"י, כפרש"י שם¹⁹ שקרבו כולם "בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים כו'") — מ"מ הסכים לבקשתם של ישראל (היפך רצונו — דמשה).

יגומכיון שעכ"פ אנו רואים שעוד לפנ"ז לא נמנע מלשלחם (מאיזה טעם שיהי') אף שלא היתה כוונתם לטובה — א"כ שוב אין לשאול גם בנדו"ד למה לא עיכב שילוח המרגלים לאחרי ש"הרגיש משה שכוונתם לרעה".

ידאבל אאפ"ל כן — כי חילוק גדול ב­דבר:

טובפירוש רש"י הנ"ל המדובר בבקשת בנ"י "נשלחה אנשים לפנינו", כי הם לא האמינו בטוב הארץ, ולכן לא הוטב ב­עיני השם כי "אני אמרתי להם שהיא טובה"; ובזה מובן הטעם שמשה הסכים לדבריהם, כי חשב שבראותם שאינו מ­פחד מלשלוח אנשים לראות את הארץ ה"ז גופא יוכיח לבנ"י שטובה הארץ, וב­מילא יחזרו בהם מרצונם זה.

טזוגם זה שהסכים משה לשלוח את ה­מרגלים אף לאחרי שראה שלא חזרו בהם בנ"י — אפשר להסביר, כי לכן בחר באנשים כשרים, "ראשי בני ישר­אל"²¹ (וכלשון רש"י בפ' דברים²² "מן הברורים שבכם, מן המסולתים שבכם"), שסמך עליהם שיראו את טוב הארץ וגם יביאו אתם מפרי הארץ²³, ועי"ז יתברר לבנ"י בראי' מוחשית²⁴ שאכן טובה ה­ארץ מאד מאד, ואדרבא יתחזק אצלם הרצון לעלות לארץ.

יזאבל את"ל שמשה הרגיש באנשים ש­בחר בהם עצמם ש"כוונתם לרעה", הרי אין כל מקום לשלחם — ומדוע לא השתדל לעכבם²⁵.

יחולכן נ"ל ששני הדברים, "אותה שעה כשרים היו", ותפלת משה "י"ה יושיעך מעצת מרגלים" — מעיקרא אינם סותרים זל"ז, כדלקמן.

יטג. ויובן זה בהקדים דיוק לשון רש"י²⁶ "י"ה יושיעך מעצת מרגלים", ועד"ז לקמן²⁷ גבי כלב מדייק רש"י ש­"נשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם". דלכאורה הי' מתאים יותר להשתמש בלשון המתארת את חטאם — כמו "דבה", כמש"נ²⁸ "ויוצי­או דבת הארץ גו'" [וכלשון רש"י עצמו בתחלת הפרשה, "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דבה כו'", וכן בהמשך הענין²⁹ "ל­הוציא דבה נתכוונו"], או "חטא המרג­לים"; ומדוע נקט רש"י לשון "עצה" דוקא³⁰?

כויש לומר, שבדוקא נקט רש"י לשון זו, להדגיש, שאין כוונתו לומר שה' יושיעו מחטא המרגלים, כי עדיין ב­"אותה שעה כשרים היו" (ולא היו שיי­כים לחטא של "דבה"³¹ וכו'), אלא רק מ"עצת מרגלים", "עצה" סתם — לאו דוקא עצה רעה (שזה נתחדש רק אח"כ בעת הליכתם, "הליכתן בעצה רעה", כנ"ל ס"א מהמפרשים), ואדרבה, כיון ש­ב"אותה שעה כשרים היו", ודאי שזו היתה אצלם "עצה טובה" — ומ"מ התפלל משה על יהושע "י"ה יושיעך מעצת מרגלים", כי אף שכוונתם לטובה, מ"מ, עלולה "עצתם" להביא לידי טעות וכו' (כפי שאכן קרה בפועל), ולכן התפלל שינצל מזה.

כאד. ביאור הענין:

כבבכל הפרשה כולה מתוארת שליחות המרגלים בלשון "תור" — "ויתורו את ארץ כנען"³², "תור הארץ"³³, "תרים"³⁴ ו­כיו"ב, ולא נזכרה אף פעם אחת בפרש­תנו לשון "מרגלים" בקשר לשליחות זו³⁵ [ואין זה משום שיש חסרון ותוכן בלתי רצוי בשילוח מרגלים — שהרי מצינו (לקמן בפ' חוקת³⁶) שגם אח"ז — משה עצמו שלח "לרגל את יעזר", וכן יהושע שלח מרגלים³⁷].

כגובטעם הדבר יש לומר:

כדהחילוק בין שתי הלשונות — "לתור" או "לרגל"³⁸ — הוא³⁹: "לתור" מתאר (בעיקר) רק פעולת החיפוש והראי'⁴⁰ בלבד, ובעניננו — ראיית הארץ ויושבי'; משא"כ לשון "ריגול" מורה על חקירה וחיפוש לשם כוונה נסתרה, כמו בריגול המסייע לכיבוש ארץ האויב [ע"ד ש­מצינו לעיל (בפ' מקץ⁴¹) בנוגע ליוסף ואחיו — "ויאמר אליהם (יוסף לאחיו) מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם", ופרש"י "גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה ליכבש"]; ובדרך כלל ענין הריגול קשור עם חכמת המרגל, שעל יסוד חקי­רותיו וחיפושיו אפשר לטכס עצה איך למלא משימה מסויימת (כיבוש ארץ האויב, וכיו"ב).

כהוזהו הטעם שבפרשתנו נאמרה רק לשון "לתור את ארץ כנען", וכיו"ב — כי כל ענין השליחות (בכוונת משה) הי' רק על המעשה, שיראו את הארץ ויושבי' ויספרו לבנ"י מה שראו (וכן להביא מפרי הארץ כדי להראות את ישראל מ­טוב הארץ), ותו לא מידי — אבל לא "לרגל את הארץ", להכניס עצמם בחי­פוש "עצות" ותחבולות בשביל כיבוש הארץ וכיו"ב⁴².

כוובזה יובן תוכנה של תפלת משה "י"ה יושיעך מעצת מרגלים":

כזאף שמשה הדגיש לאנשים שבחר שמטרת השליחות היא רק "לתור את ארץ כנען"⁴³, הרי תיכף ומיד בהתאספם אצלו הרגיש שהנם רואים את עצמם (לא כ"תרים" בלבד, אלא) כ"מרגלים", והיינו, שמלבד המעשה בפועל (לילך ולראות את הארץ), עליהם לטכס עצות ולהסיק מסקנות (על יסוד הריגול) הנוגעות לכי­בוש הארץ וכו'.

כחוע"ז התפלל משה "י"ה יושיעך מעצת מרגלים": אף שעדיין לא הי' בעצתם שום חטא, כי ב"אותה שעה כשרים היו", וכל כוונתם היתה רק לטכס עצות טובות איך לסייע בריגולם לכיבוש הארץ ו­כו'⁴⁴ — מ"מ, התפלל משה שלא יהי' ל­יהושע חלק ב"עצת מרגלים", אלא ישאר נאמן למטרת השליחות שהיתה אך ורק "לתור את ארץ כנען"⁴⁵, מבלי לערב בזה ענין של "נתינת עצות" וכו'⁴⁶, כי הנהגה של "עצת (מרגלים)" עלולה להביא לידי נפילה (כדלקמן סעיף ה).

כט[ועפ"ז יש לומר, שזו היתה גם כוונת כלב בתפלתו "שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם" — ולא כ' "בעצתם ה­רעה" (וכיו"ב) — די"ל שבעת ההיא עדיין לא נודע לכלב ש"הליכתן בעצה רעה", אבל התפלל שלא יהא ניסת לחבריו גם ב"עצה טובה" שלהם, כי הי' נאמן ל­שליחותו של משה, מבלי לנטות משהו מהמטרה, רק "לתור את הארץ", ולא להיות חבר ל"עצת (מרגלים)"].

לאבל לאידך מובן, שלא הי' בזה טעם מספיק לבטל שליחותם, כי זה שראו עצמם ב"אותה שעה" (כשעדיין "כשרים היו") כ"מרגלים" אינו מכריח להביא לתוצאות בלתי רצויות, ואינו אלא חשש כו'.

לאה. עפ"ז יבואר עוד ענין תמוה ב­פרשת מרגלים, שלכאורה לא מצינו ש­רש"י יפרשו:

לבכיצד יתכן, שאנשים מובחרים אלה, שמשה רבינו בעצמו בחר בם לשליחות זו (שמזה גופא מובן שהם היו המתאימים ביותר מכל בנ"י למלא שליחות זו) ייהפ­כו, מן הקצה אל הקצה⁴⁷, להיות חוטאים ומחטיאים, עד שמרדו בה' ואמרו "לא נוכל לעלות. . כי חזק הוא ממנו"⁴⁸ (וכפרש"י "כביכול כלפי מעלה אמרו")?

לגוע"פ הנ"ל י"ל שבדיוק לשון רש"י "עצת מרגלים" מרומז השורש והסיבה שהביאום לירידה אחר ירידה, ועד ל­מרידה בה':

לדהלשון "עצה" מורה על הצורך בחי­פוש ומציאת תחבולה, דבר מסויים מתוך כוונה נסתרה ונעלמה (שלא תוודע להמנגד בזה וכיו"ב). והוא הדבר בהענין ד"עצת מרגלים": ענין הריגול דורש "עצה" ותחבולה, מרגלים צריכים לטכס עצות ותחבולות איך להערים ולהסתיר את מטרת בואם, שבאופן זה יצליחו ל­בצע את מטרתם מבלי שיוודע לזה ש­יכול למנעה [ע"ד שמצינו לעיל בנוגע ליוסף ואחיו — "ויאמר⁴⁹ אליהם (יוסף לאחיו) מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם ויאמרו אליו לא אדוני ו­עבדיך באו לשבר אוכל", היינו, שלדב­רי יוסף העלימו את המטרה האמיתית שבגללה באו למצרים ("לראות את ערות הארץ") באמרם שבאו "לשבר אוכל"].

להונמצא, שענין הריגול כשלעצמו דו­רש הנהגה של ערמה והסתרת האמת, ו­רק עי"ז יכולים להצליח בביצוע ה­ריגול.

לווזהו הטעם לזה שמשה רצה ששליחו­תם תהי' מוגבלת רק לחלק המעשה, "לתור את ארץ כנען", מבלי שייעשו "מרגלים", יכנסו בעצות ותחבולות של ערמה והסתרת האמת, ועד שעלולה ל­הרחיקם ממדת האמת וכו'. ואפילו כש­כוונתו לכתחילה היא לשם מטרה טובה, לחשוב מחשבות ותחבולות של "עצה טובה" [ולפעמים מוכרחים לשלוח מרג­לים, כי בלאה"כ אא"פ (ע"פ טבע) לנצח האויב, שלכן, כנ"ל, שלח משה לרגל את יעזר] — מ"מ, סו"ס הרי מדת הערמומיות (והסתרת האמת) יכולה להוריד את ה­אדם מדחי אל דחי, ודרושה זהירות יתי­רה שלא יכשל כו'⁵⁰.

לזולכן, לאחרי שהרגיש משה שהאנשים ההם מחזיקים את עצמם ל"מרגלים" — התפלל (תיכף) על יהושע (תלמידו⁵¹), "י"ה יושיעך מעצת מרגלים" — שלא יהי' לו חלק בעצתם (גם אם היא "עצה טובה"), כדי שלא תהי' לו שום שייכות ל"עצת מרגלים"⁵².

לחו. ויש להמתיק הענין ע"פ המבואר בחז"ל, שמדתו של משה היא מדת האמת — "ואמת זה משה"⁵³ (שלכן ניתנה תורה על ידו, כי זהו ענינה של תורה — "תורת אמת"⁵⁴). ולכן, כדי להיות שלוחו של משה — שלוחו של אדם כמותו, "כמותו דהמשלח ממש"⁵⁵ — א"א שתהי' אצל ה­שליח שום נטי' ממדת האמת.

לטוזהו ששליחותו של משה היתה רק "לתור את הארץ" ולא "לרגל אותה" — כי בענין עיקרי זה, שליחות בשייכות לכניסה לארץ, הי' צ"ל כח המשלח (כחו של משה) באופן גלוי⁵⁶,

מועי"ז שהשלוחים נטו מקו שליחותם והחזיקו את עצמם למרגלים, נתבטל בהם כח המשלח — כי נוסף על ביטול השליחות מצד השינוי, דעי"ז ששליח משנה את שליחותו (בענין עיקרי) בטלה השליחות⁵⁷ — הרי כאן, נפסלו בעצם מלהיות שלוחי משה, כי א"א שהם יהיו "כמותו" דמשה⁵⁸, שמדתו מדת האמת⁵⁹.

מאורק יהושע וכלב שלא נתפתו ל"עצת מרגלים" נשארו שלוחי משה^*59, וזה גופא שמרם שלא נטו מהכוונה ומטרת שליחותם, ואמרו "טובה הארץ מאד מאד. . אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם. . אל תיראום"⁶⁰, ומשום כך זכו ליכנס לארץ, ועד ש"חיו מן האנשים ההם" — ש"נטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים"⁶¹.

מב(משיחת ש"פ שלח תשמ"ה)