Likkutei Sichos·Vol. 34·Eikev·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לד·עקב·שיחה א

אשיחה א
א. עה"פ¹ "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם ל­עיניכם", הקשה באור החיים הק'² "למה הוצרך לתופסם והלא בידו היו".

בבמדרש³ איתא ד"הי' משה מחזיק בשנים והקב"ה בשנים כו' וגברו ידיו של משה ואחז בלוחות ושברן", ובמק"א איתא⁴ — שהזקנים אחזו בלוחות וחזקה ידו של משה ושברם. ולפ"ז מובן דיוק ל' הכתוב "ואתפוש בשני הלוחות", ה­מדגיש תפיסת הלוחות מיד הקב"ה או מיד הזקנים.

גאבל עצ"ע לפי הבבלי ועוד שלא נזכר בהם שמשה תפס הלוחות מהקב"ה או מהזקנים, ואדרבא — א"ל הקב"ה למשה יישר כחך ששברת⁵ — מהו פי' של "ואתפוש"?

דויתירה מזו: באבות דר"נ⁶ איתא "נסתכל (משה) בהן וראה שפרח כתב מעליהן, אמר האיך אני נותן להם ליש­ראל את הלוחות שאין בהם ממש, אלא אאחוז ואשברם שנאמר ואתפוש גו'" — הרי שחז"ל מפרשים מה שאמר משה "ואתפוש", שיש כאן תפיסה ואחיזה מיו­חדת — "אאחוז ואשברם".

הוצריך להבין — מהו ענינה של תפישה זו?

וב. ויש לומר בזה — ובהקדם ביאור דבר תימה בהמעשה דשבירת הלוחות:

זהלוחות הראשונות — ילמד סתום מן המפורש בלוחות שניות — ניתנו למשה ע"מ להניחם בארון, ומסתבר לכאורה, שכשם שכל חלקי וחפצי המשכן (והמק­דש) הם נכסי ציבור⁷, כך גם הלוחות ש­נכתבו "להורותם"⁸ — ניתנו לכל ישראל (אף שלא הי' משכן וארון שבו עדיין).

ח[וכמפורש בספרי⁹ אפילו לגבי לוחות שניות (שבהם נאמר¹⁰ "פסל לך", ומצינו בכמה מדרשים¹¹ שחצבן משה "בתוך אהלו") — ש"לא היו אלא משל ציבור", וכמבואר במפרשים¹², שמהאי טעמא הוצרך היתר מיוחד ד"פסל לך — פסו­לתן שלך יהא"¹³, כי בלאה"כ ה"ה של ציבור; ועאכו"כ בלוחות ראשונות^*13 ש­היו "מעשה אלקים"¹⁴],

טועפ"ז יש בשבירת הלוחות משום היזק נכסי (ממון) ציבור¹⁵?

יואין לתרץ שלא הי' שום שוויות להאבנים, שהרי לא בנו בתים במדבר (וכיו"ב) — כי (א) האבנים ראויות היו לתשמישים אחרים, וכמש"כ¹⁶ "ויקחו אבן גו' וישב עלי'", עשיית מצבה וכו'; (ב) מפורש בחז"ל¹⁷ ש(גם) לוחות הרא­שונות היו של "סמפירינון"¹⁸; (ג) בכל אופן: מכיון שהלוחות היו "מעשה אל­קים" הרי בוודאי שמשום זה עצמו הי' ערכם ושוויי שלהם רב.

יאג. והנה לכאורה יש לומר, שדין מזיק אינו ענין לשבירת הלוחות, ומשני טעמים¹⁹:

יב(א) מבואר ברז"ל²⁰ שכוונת משה בשבירת הלוחות היתה בשביל טובתם של ישראל, להקל את עונשם (ששבירת הלוחות היא דוגמת קריעת הכתובה, כי אז ידונו כ"פנוי'" ולא כ"אשת איש") — והמזיק נכסי חבירו באופן שהוא לטובת הניזק, אין בזה לכאורה דין מזיק^*20.

יג[ולהעיר²¹ מאיסור בל תשחית, דאף שאדם "צריך ליזהר במאודו שלא ל­אבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו" — ה"ז רק "כשעושה דרך השחתה וקלקול, אבל ע"מ לתקן מותר לקלקל"²²].

יד(ב) מכיון שהלוחות ניתנו ע"מ להניחם בארון, הרי לא הי' לישראל אפשרות של הנאה ותשמיש בהם (אפילו לא כס"ת, שעכ"פ יכולים לקרות בו, ו­אדרבה — "לשמיעה קאי"²³, ש"נהנה בו ויוצא בשמיעתו"²⁴), ופשיטא שלא ניתנו למכרם — וא"כ לא הי' לישראל שום בעלות בהלוחות (וגרוע מבעלות ב­איסורי הנאה), ובמילא לא שייך בזה דין מזיק.

טואבל עדיין קשה, דאף את"ל שאין כאן דין מזיק, מ"מ יש בזה איסור גזילה — כי שני טעמים אלה אינם מפקיעים דין גזילה:

טזהטעם הא' — דהמזיק נכסי חבירו בשביל טובת חבירו אין עליו דין מזיק — לא שייך בגזל, כי גם גזל שהוא לטובת הנגזל הרי זה אסור, וכהדין²⁵ ד"אסור לגזול אפי' ע"מ לשלם דבר יפה ממנו";

יזוהטעם הב' — שהלוחות הרי הבעלות בהן כעין באיסורי הנאה (אלא שפחות מזה) — אינו מתיר איסור גזל. וכביאור אדה"ז (בקו"א שלו להל' פסח²⁶) לענין איסורי הנאה, שאף ש"אין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו" (ולכן אין בזה דין מזיק מאחר ד"לאו מידי חסרי'"), מ"מ "אינו הפקר גמור עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעלים" (וכן בהלוחות שאינם "הפקר גמור")²⁷.

יח[והסברת הדבר יש לומר, דחלוקים איסורי גניבה וגזילה מאיסור מזיק:

יטאיסורו וחיובו של מזיק הוא משום שמפסיד את חבירו, ולכן לא יתכן דין מזיק אא"כ יש בחפץ הניזק תועלת והנאה להניזק (ומטעם זה אם מזיק ממון חבירו בשביל טובת חבירו אינו נק' מזיק, כנ"ל, מחמת שאין הוא מפסיד נכסי חבירו, אלא אדרבה, מביא לו תועלת ותיקון העולה "בשוויותו" על שוויות החסרון^*27);

כמשא"כ איסור גניבה וגזילה הוא בזה שנוטל חפץ מרשות חבירו ומכניסו לרשותו, ואין הדבר תלוי בשוויות החפץ (בהנאתו ותשמישו בהחפץ), אלא בעצם הבעלות של חבירו²⁸].

כאועוד ועיקר — הלוחות ניתנו "להו­רותם" — וה"ז הנאה והכי גדולה, אף שמצות עצמן לאו ליהנות ניתנו.

כבוע"פ כהנ"ל הדרא קושיא לדוכתא: אף את"ל דבשבירת הלוחות אין דין מזיק — אבל בכל אופן יש איסור גזל.

כגואין לתרץ שאין חיוב גזילה עד שיעשה קנין בדבר הנגזל²⁹ — שהרי בנדו"ד מפורש בכתוב (כנ"ל) "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם גו' ואשברם גו'", היינו שקודם שבירת הלוחות היתה תפישה (מיוחדת) בהם ע"מ לשברם [והרי גם הגוזל ע"מ לאבד החפץ הוי גזלן, כמו הלוקח בידו מטבע של חבירו ע"מ לזורקו לים הגדול, שמיד שלוקחו דינו כגזלן וחייב בהשבה³⁰].

כדד. לכאורה יש לתרץ ע"פ דחז"ל³¹ עה"פ³² "אנכי ה' אלקיך" (ל' יחיד) — שעשה"ד נאמרו לכאו"א מישראל בפ"ע וכאו"א מישראל אומר "עמי הדבור מדבר".

כהועפ"ז יש לומר, שגם בהיותם — עשה"ד, ה"להורותם" — חקוקים על לו­חות האבן, והלוחות עצמם, לא ניתנו באופן שיהיו נכסי ציבור (ואין בעלות להיחיד בפ"ע), כ"א שכל ישראל יהיו שותפים בהלוחות (ויש בעלות לכאו"א מישראל).

כוומכיון דלא מטי שוה פרוטה לכאו"א מישראל הרי אין כאן לאו דלא תגזול, כי ה"לאו³³ דלא תגזול אינו חל אלא בשוה פרוטה כי התורה לא תחייב אלא בדבר שבממון ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון".

כזאבל זה אינו³⁴, שהרי מ"מ "אסור לגזול כל שהוא דין תורה"³⁵, ד"אע"פ דפחות מש"פ אינו נקרא ממון ואין צריך להשיבו הרי חצי שיעור אסור מן התורה לכתחלה"³⁶.

כחועוד ועיקר — דגם באיסורי הנאה דאין בזה גם משהו של שיעור — אינו הפקר כו' כנ"ל דברי אדה"ז.

כטה. אלא שלכאורה יש מקום לדון בזה ע"פ שיטת רש"י³⁷ דפחות משוה פרוטה לא הוי "שלכם" [שפי' הא ד"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת"³⁸ — ד"אי אפשר שיהא לכולן דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה", חזינן דאי לאו ד"מטי שוה פרוטה לכל חד" לא מיקרי שלכם] — וא"כ בנדו"ד דלא מטי שוה פרוטה לכל חד, הרי לא הוי "לכם" ואין על זה דין בעלות, ושוב לא שייך בזה איסור גזילה.

לאבל אא"פ לומר כן, כי

לא[נוסף לזה שיש לומר, שכוונת רש"י היא רק לממון שותפים שהשתתפו מעצמם, שדוקא אז בעינן ש"פ לכל אחד ואם לאו לא הוי "שלכם"³⁹, משא"כ בממון שזוכה להם ע"י אחר (כנדו"ד, שהקב"ה זיכה להם את הלוחות ע"י משה), גם כשלא מטי ש"פ לכ"א הוי שלכם, הרי]

לבכל הקס"ד הנ"ל, לומר שהלוחות לא נמסרו לישראל כנכסי ציבור (וע"ד כל הדברים שבמשכן ומקדש) אלא כנכסי שותפות, הוא מטעם כי אז אפ"ל ש­לכאו"א מישראל יש לו בעלות פרטית בהלוחות (כנ"ל) — אבל ע"פ הנ"ל (לפי שיטת רש"י) נמצא, כי בתור שותפים לא תגיע אף לאחד מבנ"י שום בעלות בהלוחות (כי לא מטי ש"פ לכ"א)!

לגובכל אופן — דברי אדה"ז בתוקפן.

לדו. ויש לומר הביאור בזה, ובהקדם:

להאף שהלוחות היו צ"ל מונחים בארון, מ"מ, יש חילוק עיקרי בין הלוחות וכל חלקי המשכן, כי גם לאחר זה שהוכנסו להמשכן אין הלוחות בעצם חלק מ­המשכן אלא הם ענין לעצמו, וכדמוכח מזה גופא שניתנו למשה כו"כ חדשים קודם עשיית המשכן⁴⁰, אלא שאח"כ נצטווה משה לעשות ארון אחר⁴¹ ול­הניחם בו וכ"ז במשכן.

לוועפ"ז יש לומר, שיש נפקותא בין כל חלקי המשכן והלוחות בנוגע לדין בעלותם, דאף שכל חלקי המשכן צרי­כים להיות של ציבור (ומממון ציבור), שאני הלוחות (שקדמו להמשכן), שאין צ"ל ממון ציבור⁴².

לזומצינו להדיא דיעה כזו בנוגע ללו­חות שניות — בתנחומא פרשתנו⁴³, וז"ל: פסל לך בזכותך והוא שלך, אמר (ה­קב"ה), משה נתתי לך⁴⁴ ואתה מתנהג בהן בעין טובה נתת אותה להם (היינו ש­מעיקרא ניתנו למשה והוא נהג בעין טובה ונתנם לישראל⁴⁵).

לחועכצ"ל, דאף שהלוחות הרי לאחרי שהוקם המשכן (ונבנה ביהמ"ק) — היו צ"ל מונחים בקדה"ק, מ"מ (לדיעה זו) הרי הם שלך, אלא שבעין טובה "נתת להם".

לטועפ"ז יש לומר, שבנוגע ללוחות הראשונות לכו"ע היו רכושו של משה⁴⁶, וכמש"נ⁴⁷ "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו גו' שני לוחות העדת גו'", ופירשו חז"ל⁴⁸ ש"ויתן" הוא ל' מתנה.

מואף שלכאורה הנתינה למשה במתנה הוא — בנוגע ל(דברי) תורה (שהתורה ניתנה למשה במתנה) — מ"מ, הרי פשטות ל' הכתוב קאי על נתינת הלוחות (ואינו סותר לזה שד"ת ניתנו במתנה), וא"כ להפירוש ש"ויתן" לשון מתנה, צ"ל שגם הלוחות עצמן ניתנו למשה במתנה⁴⁹.

מאז. וע"פ כל הנ"ל יש לבאר דיוק ל' הכתוב — "ואתפוש בשני הלוחות גו' ואשברם גו'":

מבכשם שבלוחות שניות אמרו חז"ל (לדעת התנחומא כנ"ל) שמשה נהג בעין טובה ונתנם לישראל [וכן איתא בגמ'⁵⁰ לענין פלפולה של תורה שניתן רק למשה ולזרעו "ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל"] — עד"ז י"ל גם בלוחות ראשונות, דאף שהקב"ה נתנם למשה במתנה, מ"מ להיותו "טוב עין" לא הי' בדעתו לקנותם לעצמו אלא ליתנם ל­ישראל.

מגוזהו שמשמיענו הכתוב "ואתפוש ב­שני הלוחות גו' ואשברם גו'": כדי שיהי' מותר למשה לשבור הלוחות (בלי כל חשש איסור גזל וכו') הי' צ"ל שלו לגמרי, וכיון שבתחילה נתכוון משה ליתנם לישראל, הי' צורך בתפישה מיו­חדת כדי להפקיע מחשבתו הקודמת⁵¹ ולקנותם לעצמו שיהיו שלו לגמרי.

מדח. וע"ד המוסר והחסידות י"ל:

מהאמחז"ל⁵² בטעם אמירת "אנכי ה' אלקיך"³² ל' יחיד — "ליתן⁵³ פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל. . לא להם צוית. . אלא לי לבדי".

מוועד"ז — ויתירה מזו — י"ל בנוגע לשבירת הלוחות, שמצד גודל אהבת ישראל של משה, ומסירת נפשו עבור כלל ישראל⁵⁴, רצה לסלק מבנ"י כל שייכות להענין דשבירת הלוחות, כך שכל זה יהי' רק על "אחריותו" בלבד, ולכן "תפש" הלוחות שיהיו שלו לגמרי (כנ"ל).

מזעפ"ז יל"פ מחז"ל⁵⁵ "שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקב"ה כשיבור לוחות" — דמזה שתורת אמת מדמה ומשווה הענינים, מובן שהם דומים זל"ז (לא רק בגודל הקושי והצער שהם גורמים, אלא) גם בתוכנם.

מחואחד מהביאורים בזה י"ל⁵⁶:

מטאמרו חז"ל⁵⁷ שמיתת צדיקים מכפרת, ומבואר בתניא⁵⁸ החידוש שבכפרה זו לגבי הכפרה שע"י קרבנות, דקרבנות מכפרים רק על השוגג, משא"כ ע"י פטירת צדיקים — "פועל ישועות בקרב הארץ⁵⁹ לכפר על עון הדור אף גם על הזדונות".

נכלומר: ביחד עם גודל עלייתו של נפש הצדיק בעת הסתלקותו מן העולם, שאז עולה "רוחו ונשמתו למקור חוצ­בו"⁶⁰ עם "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"⁶⁰ — הרי גם בעלייתו זו, הנה לא זו בלבד שאינו עוזב את צאן מרעיתו, אלא עוד זאת, שבעלי' זו גופא הוא פועל "לכפר על עון הדור ואף גם על הזדונות" (קצה הכי תחתון)!

נאומודגש גם בשבירת הלוחות, דאף שלא היתה למשה שום שייכות לחטא העגל (אפילו לא בגדר דיש בידו ל­מחות, שהרי הי' בהר), ומ"מ, לא זו בלבד שהשתדל עד כדי מסירת נפש בפועל לפעול כפרה על החטא (כמ"ש להקב"ה "אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא גו'"⁶¹), אלא שגם שבירת הלוחות (שבאה בסיבת חטא העגל) עשה משה באופן שרק הוא בלבד האחראי לזה, כנ"ל.

נבט. ובכל מיתה ובפרט של צדיקים — נאמר והחי יתן אל לבו⁶² — ללמוד מכל הנ"ל ליום כ"ף מנחם אב (שחל בשנה זו^* (תשמ"ז) בש"ק פ' עקב) — יום הסתלקות אאמו"ר — שהסיבה בדרך הטבע להס­תלקותו של אאמו"ר היתה מפני מסירת נפשו עבור הכלל, ועד שע"י זה נסתלק מן העולם קודם זמנו:

נגשבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה והיו ימיו מאה ועשרים שנה,

נדמתוך מסירת נפש כו'.

נהומובן, שאם בפטירת כל צדיק אמרו ש"פועל ישועות בקרב הארץ", עאכו"כ בהסתלקות שסיבתה (בדרך הטבע, טבע של "הארץ") היתה מפני מסנ"פ עבור כלל ישראל.

נווכן הוא בכל שנה ושנה ביום ה­יארצייט, שאז "הימים האלה נזכרים ונעשים"⁶³, שנמשכות עוד הפעם ופועל "ישועות בקרב הארץ", ואדרבה — מכיון שבכל שנה (ביום ההסתלקות במיוחד) עולה נשמת הצדיק ביתר שאת ויתר עז⁶⁴, מובן, שגם ה"ישועות" (שמצד עלי' זו) הן למעלה יותר.

נזוכל ישועה ובפרט ישועות (ל' רבים) ובקרב הארץ מקרבים וממהרים את הישועה הכללית העיקרית והפנימית — גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ובאופן ד"פועל ישועות בקרב הארץ"⁶⁵ — למטה מעשרה טפחים, גם ברשות הרבים⁶⁶, בגשמיות ובפשטות, ובעגלא דידן ממש.

נח(משיחות שבת חוהמ"ס, ליל שמח"ת ויום שמח"ת תשכ"ו; כף מנ"א תשמ"ה)