Likkutei Sichos·Vol. 34·Eikev·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך לד·עקב·שיחה ג

אשיחה ג
א. תנן במס' ברכות¹ "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", ובגמ' שם²: "מנא ה"מ א"ר אלעזר דאמר קרא³ והיא מרת נפש, ממאי דילמא חנה שאני דהות מרירא לבא טובא, אלא א"ר יוסי ב"ר חנינא מהכא⁴ ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, ממאי דילמא דוד שאני דהוה מצער נפשי' ברחמי טובא, אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא⁵ השתחוו לה' בהדרת קודש, אל תקרי בהדרת אלא בחרדת, ממאי דילמא לעולם אימא לך הדרת ממש כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשי' (מקשט עצמו בבגדיו. רש"י) והדר מצלי, אלא א"ר נחמן בר יצחק מהכא⁶ עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה".

בוהנה בירושלמי שם⁷ איתא "ריב"ל אמר השתחוו לה' בהדרת קודש בחרדת קודש, ר' יוסי בן חנינא⁸ אמר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה", והיינו שהירו­שלמי לא ס"ל כהבבלי שנדחה הלימוד מ"השתחוו גו' בהדרת קודש" (ואשר ה­מסקנא — וכ"ה בפוסקים⁹ — היא (כדעת רנב"י) דילפינן לי' מ"עבדו גו' ביראה"), אלא שהירושלמי ס"ל דאפשר ללמוד הדין משני הכתובים.

גויתירה מזו מצינו בילקוט שמעוני, שעל הפסוק¹⁰ "השתחוו לה' בהדרת קודש" מביא רק הלימוד דריב"ל¹¹, אף שבפשטות י"ל שלא הביא שאר הלי­מודים מפני שזהו המדרש לפסוק זה^*11.

דויש לומר בפשטות, דהירושלמי לא ס"ל דחיית הבבלי "לעולם אימא לך הדרת ממש", שהרי מצינו בכו"כ מקומות שדרשינן "אל תקרי כו'" וגם הפירוש הפשוט דקרא¹², ותרווייהו איתנהו בי', הן הפירוש הפשוט והן הפירוש לפי ה"אל תקרי" [ואדרבה, ידוע הכלל¹³, ש­הלימוד ד"אל תקרי" לא בא לעקור פשטות הכתוב, אלא להוסיף עליו]. וכמו"כ בנדו"ד, דאף שלמדין מ"השתחוו גו' בהדרת קודש" שצריכים לקשט עצמו בבגדיו ("הדרת ממש"), אפשר ליליף מיני'¹⁴ גם "אל תקרי הדרת אלא חר­דת"¹⁵.

האלא שעפ"ז צע"ק, מהי סברת הבבלי, שנדחה הלימוד מ"השתחוו גו' בהדרת קודש".

וב. ויובן בהקדם התמי', לכאורה, לאידך גיסא:

זכיון שישנו פסוק מפורש "עבדו את ה' ביראה", מדוע לא נקטו כל המ"ד הלימוד מפסוק המפורש (ועד שריב"ל הוכרח לומר ד"אל תקרי" כמפורש בקרא ("בהדרת אלא בחרדת"))?

חולכן נ"ל, שיסוד הפלוגתא מהיכן ילפינן דין זה אינו משום דפליגי בפירוש הכתובים האלה¹⁶, אלא דפליגי בתוכן הענין ד"כובד ראש" שצ"ל קודם התפלה, וכ"א נקט הכתוב המדבר בתוכן ה"כובד ראש" שצ"ל לפי דעתו.

ט[וזהו הטעם שהבבלי מסיק כרנב"י, לפי שס"ל שגדרו של "כובד ראש" הוא זה המודגש בכתוב "עבדו גו' ביראה"; ולהירושלמי — אין הכרע בדבר, ויש מקום לב' הדיעות (או שגדר ד"כובד ראש" הוא התוכן שב"השתחוו. . בחרדת קודש", או התוכן שב"עבדו גו' ביראה"); ואילו להיל"ש יש מקום להכריע כדעת ריב"ל].

יביאור הענין:

יאבפירוש "אין עומדין כו' אלא מתוך כובד ראש" כתב רש"י "כובד ראש — הכנעה"¹⁷, דהיינו שפלות¹⁸ וביטול.

יבועפ"ז מבואר הטעם ששאר המ"ד לא ניחא להו להביא הכתוב "עבדו את ה' ביראה" (כרנב"י) — כי מדת היראה (סתם) אינה הענין ממש של "הכנעה", שפלות. דאף שיש שייכות ביניהם ופעמים רבות זב"ז תליא, דמי שירא מה­שני מרגיש בדרך כלל הכנעה מפניו¹⁹, מ"מ אינו מוכרח להיות כן, שהרי תתכן מציאות של יראה ופחד (כי חזק הוא ממנו) בלי רגש של הכנעה ושפלות (אלא שמצד יראתו ממנו נכנע אליו בפועל).

יגועפ"ז מובן החילוק הכללי בין הכתובים הנ"ל (שמהם למדים הא ד"אין עומדין כו' אלא מתוך כובד ראש"):

ידמ"ד הראשון מביא הכתוב ד"והיא מרת נפש" — לפי שבזה מודגש ההרגש של הכנעה ושפלות, דמי שהוא במרירות ה"ה בהכנעה ושפלות.

טואבל פשטות כתוב זה שחנה היתה "מרת נפש" בגלל מצבה הפרטי, שלא היו לה ילדים²⁰, ואין בזה שייכות להקב"ה.

טזמשא"כ בכתוב ד"ואני גו' אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", מתוארת התפלה בלשון "אשתחוה", שההשתחוואה היא להקב"ה, ביטול להשם; ויתירה מזה השתחוואה זו היא "ביראתך"²¹, שאין זו רק מעשה השתחוואה לחוד, אלא היא תוצאה מיראת ה'.

יזכלומר: "יראה" זו אינה יראת עונש או אפילו יראת חטא (שירא לא רק מן העונש, אלא מעצם החטא²², לעשות נגד רצונו ית') — אלא היא "יראתך", יראת השם, ירא בושת, בהכירו גדלות הא­ל, ובלשון הרמב"ם²³ "בשעה שיתבונן (בגד­לות הא­ל) כו' מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי' קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות", "בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו כו' יירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כו' וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר". וזהו"ע "כובד ראש" — הכנעה (ושפלות) קמי' ית'.

יח[אלא שבזה גופא מוסיף ריב"ל הלימוד מהכתוב "השתחוו גו' בהדרת קודש" — כי בזה מודגשת עוד יותר דרגא זו של יראה וביטול, כדלקמן סעיף ד].

יטאך רנב"י ס"ל, שמספיק לפני ה­תפילה ההכנעה בפועל כלפי הקב"ה, שבאה גם ע"י יראה סתם (באיזו דרגא שהיא), ולכן מביא הכתוב ד"עבדו את ה' ביראה".

כג. ויש לומר, שיסוד פלוגתתם הוא — בגדר ד"כובד ראש" בענין התפלה, שיש לפרשו בכמה אופנים (ובלשון הרגצובי²⁴: פועל, פעולה או נפעל):

כאא) "כובד ראש" בנוגע להגברא ה­מתפלל ("פועל"), שכדי שהאדם יהי' במ­צב שיוכל להתפלל כראוי לפני הקב"ה, צריך לעורר בעצמו רגש ההכנעה, "כו­בד ראש". בלשון הראשונים²⁵ שהתפלה צ"ל "מתוך הכנעה וישוב הדעת, לכוין הדברים שיצאו מפיו".

כבב) "כובד ראש" בנוגע להחפצא ד­תפלה ("פעולה"), שהענין דתפלה²⁶ דורש שהאדם יהי' במצב של "כובד ראש"²⁷.

כגג) "כובד ראש" בנוגע לאופן קבלת התפלה אצל הקב"ה (ה"נפעל" כביכול) — שכדי שתהא התפלה רצוי' לפניו²⁸, וימלא בקשת המתפלל, צריך האדם להיות במצב של "כובד ראש".

כדובהתאם לזה הוא החילוק בין ה­כתובים (הנ"ל) שמהם למדים זה:

כההטעם שרנב"י ס"ל שלענין "כובד ראש" מספיקה "יראה" (שבכתוב "עבדו גו' ביראה"), הוא לפי שס"ל ד"כובד ראש" בא להכשיר את הגברא שיהי' במצב של יישוב הדעת הדרוש לתפלה. ולזה מספיק שירגיש יראת ה' באיזו דרגא שהיא, כי תנועת היראה (אפילו אם אינה אלא יראת עונש או יראת חטא) פועלת על האדם, שבעמדו לפני ה' לבקש את צרכיו ממנו ית', יתפנה משאר מחשבותיו ויתפלל בישוב הדעת וכוונה הרצוי';

כוהמ"ד דיליף לה מהכתוב "והיא מרת נפש", שבו מודגש רגש המרירות (כנ"ל) — ס"ל, ד"כובד ראש" פועל שתפלתו תתקבל אצל הקב"ה²⁹, וכמפורש ב­כתוב³⁰ "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח" (וכמבואר בכ"מ³¹ שהקב"ה שומע אל תפלת העני),

כזולכן אין נפק"מ מהי סיבת המרירות — כבכתוב "והיא מרת נפש", שהמרירות באה מפני שלא היו לה ילדים — כי רגש השפלות גורם שהקב"ה ישמע אל ה­תפלה וימלא הבקשות;

כחואילו להמ"ד דילפינן לה מהכתוב "אשתחוה גו' ביראתך" (או מ"השתחוו לה' בהדרת קדש") — המורה על יראה מחמת בושת וביטול לגבי הקב"ה — ה"ז נוגע להחפצא דתפלה, כי מעשה התפלה דורש שהאדם "יראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה"³², שבלי זה אין כאן חפצא של תפלה³³, והרגש זה (ש"עומד לפני השכינה") קשור בזה שהאדם הוא במצב של הכנעה ושפלות באופן ש­מתבטל לגבי רוממות הא­ל (שעומד לפניו).

כטד. ובזה יש לבאר הטעם שריב"ל לא הסתפק בכתוב ד"ואני גו' אשתחוה גו' ביראתך" אלא יליף לה מ"השתחוו לה' בהדרת קודש, אל תקרי בהדרת אלא בחרדת" — שיש לומר, שטעמו הוא בעיקר מצד תוכן הכתוב — שדוקא בכתוב זה מודגש ביותר ביטול להשם:

ל(א) חרדה — אינה יראה סתם, אלא ביטול שחודר בכל מציאותו³⁴ עד שגו­רם לחרדה. (ב) "(חרדת) קודש" — היינו שהאדם מרגיש קדושת הקב"ה, שזה מביאו לידי חרדה, יראת בושת³⁵ כנ"ל [משא"כ בלשון "יראתך" סתם, נכללים כל אופני יראת ה', גם יראת עונש ויראת חטא].

לאועפ"ז יש לומר, שזה שבכתוב נאמר "הדרת קודש" (וריב"ל הוצרך לדרוש "אל תקרי בהדרת אלא בחרדת"), לא רק שאינו סתירה לדרשת ריב"ל, אלא אדרבה, זה נוגע להענין ד"כובד ראש" [וכנ"ל הכלל ב"אל תקרי", שאינו בא לעקור פירוש הפשוט, אלא להוסיף עליו] — כי כדי להגיע ל"חרדת קודש", יראת בושת, הוא ע"י ההתבוננות ב"הד­רת קודש", הדרו וגדלותו של הקב"ה, כמבואר ברמב"ם (הנ"ל)²³ ד"היאך היא הדרך. . ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים כו'", ובלשון הרמ"א³⁶ שלפני התפלה על האדם להתבונן "ברוממות הא­ל ובשפ­לות האדם".

לבה. ויש לומר שרנב"י, הסובר ש"כובד ראש" הו"ע היראה (סתם), וריב"ל, ה­סובר דקאי על יראת בושת, ביטול בתכ­לית ("חרדת קדש") — לשיטתייהו אזלי:

לגבמשנה סוף סוטה נמנו כמה דברים שבטלו "משמת" תנא פלוני, וביניהם "משמת רבי בטלה. . יראת חטא", ובגמ' שם "א"ר נחמן³⁷ לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא". ונת' במ"א³⁸ שכוונת ר"נ היא, שא"א לומר שנתבטלה לגמרי מדת יראת חטא, שהרי א"א בלאו הכי [עד שגם בדורות הירודים ביותר, ואפילו בדרא דעקבתא דמשיחא (המתואר בגמ' שם) ישנה מדת יראת חטא — אלא שהיא דרגא פחותה ביראה].

לדוע"ז אמר ר"נ "דאיכא אנא" — ש­הייתה אצלו דרגא זו דיראת חטא סתם, כמסופר בגמ'³⁹ ש"אימי' דרנב"י אמרי לה כלדאי בריך גנבא הוה, לא שבקתי' גלויי רישי' אמרה לי' כסי רישיך כי היכי דתיהוו לך אימתא דשמיא כו' יומא חד כו' נפל גלימא מעילוי' רישי'. . אלמי' יצרי' כו'" — היינו ש(בתחילת עבודתו) היתה דרגת יראתו באופן שהוזקק לגלימא (מזכיר תמידי), ודרגא זו ביראת חטא א"א שתתבטל ("לא תיתני יראת חטא"), ושייכת לכל או"א מישראל בכל מקום ובכל זמן.

להוגם כאן אזיל לשיטתי', שה"כובד ראש" הנדרש מכאו"א מישראל לתפלה אינה דרגא נעלית ביראה (שאינה שווה לכל נפש), אלא היא יראה סתם, וכנ"ל.

לווריב"ל דס"ל ש"כובד ראש" הוא (לא יראה (יראת חטא), אלא) "חרדת קדש" תכלית הביטול — לשיטתי' אזיל, שס"ל⁴⁰ "ענוה גדלה מכולן" (מכל המעלות שנמנו בברייתא דר' פינחס בן יאיר⁴¹), כולל גם יראת חטא, כי לדעתו עיקר המעלה הוא הביטול והשפלות, וכמבואר בזה⁴² ש"ענוה גדולה מכולן" קאי על ענוה שהיא ביטול בעצם — ולכן ס"ל בנדו"ד שזוהי מעלת ה"כובד ראש" שצ"ל ב­תפלה, "חרדת קודש".

לזויש להוסיף, שגם בזה שריב"ל ס"ל שכובד ראש נוגע לעצם החפצא דתפלה (כנ"ל) — לשיטתו אזיל, שאמר⁴³ "בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה. . מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם שנאמר⁴⁴ זבחי אלקים רוח נשברה".

לחדהנה "תפלה (ש)היא במקום עבו­דה"⁴⁵, אלא שבזה גופא, הרי "תפלות כנגד תמידין תקנום"⁴⁶ (שהן רק עולות, המכפרות על מ"ע לחוד⁴⁷), משא"כ ע"י השפלות "מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם". שמזה מובן, שכאשר אדם משפיל עצמו בתפלתו, ה"ז פועל עילוי שלא בערך בתפלתו⁴⁸, שאינה רק "עבודה" של קרבן עולה לחוד, אלא עבודה של "כל הקרבנות כולם".

לטוי"ל שלדעת ריב"ל זהו תוכנו של כובד ראש, שבא לפעול שתפלת האדם תהי' כנגד כל הקרבנות כולן⁴⁹, ומובן, שלזה דרושה דרגא נעלית ביותר בהכ­נעה ושפלות, יראת בושת כנ"ל.

מו. ויש להוסיף ביאור בשיטת ריב"ל ב"כובד ראש", ע"פ פירוש הרב המגיד⁵⁰, ד"אין עומדין כו' אלא מתוך כובד ראש. . אל תתפלל בשביל דבר שחסר לך. . תתפלל על הכבידות שיש בראש. . בשכינה כביכול"; "שיהי' כל כוונת תפלתו להשפיע בשכינת עוזו. . כובד ראש היינו כובד של רישא דכל רישין"⁵¹.

מאולכאורה צ"ע⁵², שהרי זהו היפך גדר התפלה ע"פ הלכה, שענינה בקשת צרכי האדם דוקא⁵³? וי"ל הביאור בזה⁵², ש­כוונת הה"מ היא שצריך האדם להיות בדרגא נעלית בעבודת ה', שבטל לגמרי קמי' ית', ועד שכל מציאותו אינה אלא ביטולו לה'. ובמילא זוהי "בקשת צרכיו" — כי אינו צריך כלום לעצמו, וכל דאגתו וצרכיו אינם אלא "צורך גבוה", שיתמלא רצון השכינה. ולכן מתפלל על "כובד" וחסרון השכינה כביכול, "רישא דכל רישין".

מבוי"ל שזוהי דרגת ריב"ל שנכנס⁵⁴ חי לגן עדן, שענין כזה — שהגוף הגשמי יעלה לגן עדן — הוא תוצאה מזה שהאדם בטל כ"כ לגבי קדושתו ית' עד שדברים גשמיים אינם תופסים מקום אצלו כלל, וגופו עם כל עניניו אינם אלא כלי לנשמתו (שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"⁵⁵), ולכן גוף כזה יכול להכנס חי לגן עדן (מקום הרוחניות).

מגוזהו שס"ל לריב"ל ש"כובד ראש" היינו דרגת יראת בושת, שהוא ביטול בתכלית; ואז תפלתו היא מתוך "כובד ראש" — "רישא דכל רישין", כנ"ל.

מדז. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר פלוגתת הבבלי והירושלמי (הנ"ל סעיף א) — שהבבלי מסיק שהלימוד הוא מ"עבדו גו' ביראה", ובירושלמי הובאו למסקנא ב' הלימודים ("השתחוו גו' בהדרת קודש" ו"עבדו גו' ביראה"):

מהבבל הוא מצב של גלות, שאין שם גילוי הקדושה, ועד שגם על תלמוד בבלי אמרו⁵⁶ "במחשכים⁵⁷ הושיבני", מצב של חושך והעלם והסתר — ולכן ב­תלמוד בבלי מסיק (כדעת רנב"י) דילפי­נן "כובד ראש" מ"עבדו את ה' ביראה", דהיינו יראת חטא (כנ"ל בארוכה), כי במצב של "בבל" (חושך) מודגש שא"א לתבוע מאיש ישראל יותר מדרגא זו ביראת ה'⁵⁸;

מומשא"כ בתלמוד ירושלמי — תורת א"י⁵⁹, ששם "עיני ה"א בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"⁶⁰, יותר קל להגיע למדריגות נעלות יותר ביראת ה'⁶¹, ולכן הובאה שם גם דעת ריב"ל⁶² (ואדרבה, דיעה זו הובאה לראשונה) שילפינן לה מ"השתחוו לה' בהדרת קודש, בחרדת קודש"⁶³.

מזויש לומר, דזה שהילקוט (עה"פ השתחוו גו') מביא רק דעת ריב"ל, הוא לפי שבחלק המדרש שבתורה — ש"רוב סודות התורה. . גנוזים באגדות"⁶⁴ — מודגש התוכן הפנימי של "כובד ראש", ולכן יש מקום להכריע (רק) כדעת ריב"ל, ש"כובד ראש" היינו הביטול ד"חרדת קודש" (ועד ל"כובד ראש" לפי פירוש הרב המגיד" — "כובד ראש" — "רישא דכל רישין").

מחויש לומר, שמצד פנימית הנשמה שבכאו"א, ביכולתו של כאו"א להגיע גם לדרגא זו, עכ"פ "שמץ מנהו ואפס קצהו",

מטואזי התפלה נשמעת, שנשפע כביכול "בשכינת עוזו", ש"ימולא. . לעילא"⁶⁵ החסרון העיקרי — זה ד"שכינתא ב­גלותא", ע"י קיום היעוד⁶⁶ "ושב ה"א את שבותך", "שהקב"ה שב עמהן", בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.

נ(משיחת י"ג תמוז תשל"ה)