Likkutei Sichos·Vol. 35·Vayigash·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לה·ויגש·שיחה א

אשיחה א
א. בדין תפלה בלחש איתא בזהר פרשתנו¹: "לא אצטריך לי' לבר נש ל­משמע קלי' בצלותי' אלא לצלאה בלחש בההוא קלא דלא אשתמע ודא היא צלותא דאתקבלת תדיר, וסימניך והקל נשמע², קל בלא וא"ו נשמע, דא היא צלותא דהיא בחשאי דכתיב בחנה³ וקולה לא ישמע דא היא צלותא דקב"ה קביל. כד אתעביד גו רעותא וכוונה ותקונא כדקא יאות וליחדא יחודא דמרי' כדקא יאות בכל יומא".

בוכתבו מפרשים⁴, שמדברי הזהר נר­אה, דהדין דלא ישמע קולו היינו לא רק שלא ישמיע קולו לאחרים אלא "אפילו הוא עצמו לא ישמע קולו". והכי משמע גם בזהר פ' ויקהל⁵: "ואי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש לית מאן דציית לה לעילא. . ותו דמלה דצלותא אתאח­דא בעלמא עילאה ומלה דעלמא עילאה לא אצטריך למשמע".

גאמנם להלכה נפסק ברמב"ם⁶ (וכן בשו"ע⁷) "ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו", וכתב הטור⁸ "יש אומרים הא דאמר שלא ישמיע קולו בתפלתו שצריכה שתהי' בלחש עד שלא תשמע אפילו לאזניו ומביאין ראי' מן התוספ­תא⁹ יכול יהא משמיע לאזניו¹⁰ כבר פירש בחנה וקולה לא ישמע, ומיהו בגמרא דידן¹¹ אינו ממעט אלא השמעת קולו דמשמע שמשמיע קולו לאחרים אבל לאזניו יכול להשמיע והכי איתא בהדיא בירושלמי¹² יכול יהא מגבי' קולו בתפ­לתו כבר פירש בחנה וקולה¹³ לא ישמע".

דב. והנה, אף שלכו"ע אסור להשמיע קולו לאחרים, איתא בירושלמי¹² "רבי יונה כד הוי מצלי בכנישתא הוה מצלי בלחישה וכד הוה מצלי גו בייתי' הוה מצלי בקלא עד דילפון בני ביתא צלותי' מיני'".

הובטור⁸ למד מירושלמי זה, ד"אם משמיע קולו. . שילמדו ממנו בני ביתו מותר", ומפרשים בזה¹⁴, דלהטור הא " דילפין מיני' בני ביתי' — שהוא הי' עושה לתכלית זה, ופירוש עד כלשון כדי" (שילמדו אנשי ביתו התפלה), אבל בב"י⁸ מפרש "שהי' מגבי' קולו עד שהי' נמשך מזה במקרה דילפין מיני' בני ביתי' אע"ג דתניא המגבי' קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר¹⁵ הא איתמר עלה¹⁵ דאם אינו יכול לכוין בלחש מותר כו'"¹⁶.

וונמצא, שיש פלוגתא בטעם ההיתר להשמיע קולו לאחרים, דלדעת הטור מותר להגבי' קולו אפילו רק כדי ש­ילמדו אנשי ביתו להתפלל, משא"כ לדעת הב"י ההיתר הוא רק כאשר ע"י הגבהת הקול יוכל לכוין כדבעי.

זג. ונראה לבאר כ"ז בהקדם, דמקור דין זה נלמד בגמ'¹¹ ממ"ש בחנה — (כנ"ל) "וקולה לא ישמע" — "יכול ישמיע קולו בתפלתו כבר מפורש על ידי חנה שנאמר וקולה לא ישמע", ולהלן שם בגמ' "כמה הלכתא גברוותא איכא למש­מע מהני קראי דחנה. . וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגבי' קולו בתפלתו".

חומצינו בזה כמה גירסאות: בגמ' לפנינו, הגי' (כנ"ל) "וקולה לא ישמע מכאן שאסור¹⁷ להגבי' קולו בתפלתו", ובחי' הרשב"א¹⁸ הגי' "מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפלתו" (ועד"ז הוא ברא"ש¹⁹ וטור²⁰), וברי"ף אי'²¹ "מכאן למתפלל שצריך שתהא תפלתו בלחש"²². וצ"ב בטעם חילוקי הגירסאות.

טויש לומר בזה:

יבגדר השמעת קול בתפלה יש בכלל ב' דינים, דין איסור השמעת קול ב­תפלתו [וע"ד מ"ש בברייתא לעיל¹⁵ שם "המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמונה", "המגבי' קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר"], ודין מצוה דתפלה בל­חש מצד עצם גדר התפלה, ובדין זה גופא יש לומר בב' אופנים: א) שהדין הוא מצד גדר דיבור דתפלה, דצ"ל תפ­לה בלחש, ב) דהוא דין בכוונת התפלה, דמצד גוף התפלה שהיא "עבודה שבלב" צ"ל התפלה בלחש דוקא.

יאויש לומר שג' אופנים הנ"ל מודגשים בחילוקי הגירסאות בהלימוד מתפלת חנה: לפי הגירסא שלפנינו "מכאן שאסור להגבי' קולו בתפלתו", הלימוד הוא (כ­פשטות הלשון) האיסור להגבי' קול, שהוא כאיסור צדדי; לגירסת הרשב"א והרא"ש "מכאן למתפלל^*22 שלא ישמיע קולו בתפלתו", ה"ז נוגע לגוף ענין התפלה, אבל בשייכות להדיבור דתפלה, דאופן הדיבור צ"ל שלא ישמיע קולו; ואילו לגירסת הרי"ף "שצריך שתהא תפלתו בלחש", שכ' בלשון חיובי, ה"ז לפי שתפלת לחש הוא מעצם החפצא דתפלה עבודה שבלב.

יבויש לומר, דבזה פליגי גם הרמב"ם והשו"ע. דהנה הרמב"ם⁶ כ' "לא יגבי' קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו אלא אם כן הי' חולה או שאינו יכול לכוין את לבו עד שישמיע קולו הרי זה מותר", ובשו"ע⁷ כ' המחבר "ולא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגבי' קולו כו'".

יגוהנה אף שבכללות ל' השו"ע הוא כלשון הרמב"ם, מ"מ יש שינוי עיקרי בסדר הדברים, דברמב"ם מתחיל "לא יגבי' קולו בתפלתו" ולאח"ז ממשיך "ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים כו'", ואילו בשו"ע מתחיל "ולא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך כו'".

ידונ"ל, שהן להרמב"ם והן להב"י איסור השמעת קול בתפלה הוא מצד עצם גדר התפלה, אלא שלהרמב"ם הוא דין ב­דיבור התפלה, ולדעת הב"י דין תפלה בלחש הוא מעצם החפצא דתפלה, דמצד גדרה של תפלה, עבודה שבלב, צ"ל בלחש דוקא.

טוולכן הרמב"ם בבואו להגדיר "הש­וויית הקול כיצד"²³ מתחיל "לא יגבי' קולו בתפלתו", ורק אח"כ כותב "ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים ב­שפתיו ומשמיע לאזניו בלחש", להדגיש שהמדובר הוא בדיבור של תפלה שהוא עיקר במצות התפלה; משא"כ בשו"ע מתחיל הסימן "המתפלל צריך שיכוין כו'" וממשיך בסעיף שלאח"ז "ולא ית­פלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש", שמעצם גדר התפלה, עבודה (כוונה) שבלב, הי' מקום שיתפלל בלבו בלבד²⁴, ולכן מתחיל ש"לא יתפלל בלבו בלבד אלא כו'", ולכן גם הא דמשמיע לאזניו בלחש הוא מצד שהתפלה בלב.

טזד. הסברת הדבר:

יזידוע שבענין התפלה יש ב' ענינים: א) בקשת צרכיו, כפשטות הדבר, ב) עבודה שבלב, כמו שלמדו מ"ולעבדו בכל לבבכם"²⁵, "איזו היא עבודה שהיא בלב. . זו תפלה"²⁶.

יחויש לומר, שהאופנים הנ"ל (סעיף ג) בגדר דין השמעת קול תלויים מהו עיקר ענין התפלה:

יטאת"ל שעיקר ענין התפלה הוא בקשת צרכיו, הרי התפלה היא בעיקרה מצוה שבדיבור, כאדם המבקש צרכיו מאת המלך, שבקשתו היא ע"י דיבור.

כולפ"ז יש מקום לומר, שדיבור ה­תפלה צ"ל דוקא בקול הנשמע לאחרים, כי זהו גדר הדיבור, בשביל הזולת. דאע"פ שהקב"ה יודע מחשבות האדם, מ"מ, מצד האדם המתפלל, צ"ל בקשתו ע"ד וכמו שמבקשים ממלך בשר ודם, ולכן צ"ל בדיבור דוקא, ומזה מובן שבעצם צ"ל דיבור הנשמע דוקא^*26.

כאוזהו טעם הסברא שכל האיסור ד­השמעת קול בתפלה הוא רק איסור צדדי ("מקטני אמונה", "מנביאי שקר"), כי בעצם, מצד גדר התפלה צ"ל התפלה בקול הנשמע דוקא, ורק מצד החשש ד"קטני אמונה" נאסר כו'.

כבועפ"ז יש לומר שזוהי דעת הטור שמותר להגבי' קולו בשביל שילמדו בני ביתו להתפלל, כיון שכל האיסור ל­הגבי' קולו הוא רק איסור צדדי, והותר גם בשביל טעם כזה.

כגויש לומר, שגם לדעת הרמב"ם שהוא דין בדיבור התפלה, ס"ל שעיקר ענין התפלה הוא בקשת צרכיו²⁷ ותפילה היא מצוה שבדיבור, אך מ"מ ס"ל דעצם גדר התפלה מחייב דיבור בלחש דוקא, והיי­נו לפי שתפילה היא בקשה מאת מלך מלכי המלכים הקב"ה, וצ"ל באימה וב­יראה, ולכן צ"ל התפלה בלחש דוקא, שאין זה מכבודו של מלך לדבר לפניו בקול רם, כלומר, הדיבור בלחש מורה על האימה ופחד²⁸ בעמדו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

כדמשא"כ לדעת הב"י, עיקר ענין ה­תפלה הוא הכוונה ומחשבת הלב, עבודה שבלב, וזהו גם הטעם שצ"ל התפלה בלחש דוקא, כי הדיבור בקול רם הוא היפך כוונה עמוקה ורגש פנימי דהלב²⁹. ונמצא, שעצם גדר הכוונה מחייבת תפ­לה בלחש.

כהוזהו גם הטעם שהב"י ס"ל שלא הותר להגבי' קולו סתם כדי שאנשי ביתו ילמדו כו', כי הדיבור בקול רם הוא היפך גדר התפלה, וכל ההיתר הוא רק במקרה כזה שאי אפשר לו לכוין אם לא יתפלל בקול רם, שאז, גדר התפלה עצמה (כוונה ומחשבת הלב) מחייבת הדיבור בקול רם.

כוה. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר שיטת הזהר שהתפלה בלחש היינו שלא יהי' נשמע אפילו לאזניו³⁰.

כזדהנה ע"פ פנימיות התורה³¹, לא זו בלבד שעיקר ענין התפלה הוא הכוונה ומחשבת הלב, אלא עוד זאת, שתפילת העמידה היא תכלית הדביקות שבתפילה גופא, כידוע בענין ד' שלבים דהתפלה, שתפילת העמידה היא כנגד עולם ה­אצילות, שהוא עולם האחדות, שאין שם שום מציאות בלעדו ית'.

כחוזהו התוכן הפנימי של תפילת העמי­דה, שהוא כעומד לפני המלך³², שאין זה רק תיאור מצב המתפלל, אלא ע"פ פנימיות הענינים, זה גופא הוא תוכן ענין התפלה, מה שהאדם עומד לפני המלך בביטול מוחלט.

כט[ויש לומר שזהו הביאור הפנימי בה­הלכה שבעת התפלה צ"ל "כעומד לפני המלך", ו"אפילו מלך ישראל שואל ב­שלומו לא ישיבנו"³³ (משא"כ בק"ש ש­התירו שאילת שלום מפני היראה ומפני הכבוד³⁴), שהוא לא רק דין בנוגע ל­מעשה, שהמתפלל נמצא במעמד ומצב ששומע ששואלין בשלומו ומבחין מיהו השואל בשלומו ורק בפועל אינו משיב לו בגלל שעומד לפני המלך, אלא זהו אמיתית מצבו דהמתפלל דזה שאינו משיב הוא לפי שבטל במציאותו].

לוזהו גם הטעם שתפלה צ"ל בלחש דוקא, כמו שמבאר אדה"ז³⁵ בביאור בחי' יהודה³⁶ "שהוא בחי' הודאה הוא בחי' בטול והתכללות. . ולכן תפלה היא בלחש ובחשאי. . בחי' ביטול במציאות ממש לגמרי והיינו בחי' השתפכות אל חיק אבי' ממש להיות כאין ואפס ממש".

לאועפ"ז יובן ג"כ הא דע"פ פנימיות התורה³⁷ זה שתפלה צ"ל בלחש היינו שאינו נשמע אפילו לאזני המתפלל³⁸, כי דוקא בזה בא לידי ביטוי גודל הביטול של תפילת העמידה, שאין נרגשת מצי­אותו, עד שהוא עצמו אינו שומע את קול תפילתו³⁹.

לבו. והנה בתורה אור סוף פרשתנו⁴⁰ איתא: "וכמו"כ יובן ענין שמו"ע צלותא בחשאי הוא רק בזמן הזה שהנוק' הוא בחי' מקבל ולא משפיע, אבל לעתיד כשתתעלה להיות בבחי' משפיע כמו הדכר עצמו אז יהי' שמו"ע בקול^*40 רם⁴¹ ויהי' קול כלה".

לגולכאורה צ"ע⁴², דכיון שע"פ פנימיות התורה (דעת הזהר) הענין דתפלה בלחש הוא מצד גדר ומהות התפלה, כי הוא הביטוי דהביטול במציאות שבתפלה ש­הוא אמיתית התוכן דתפילת העמידה⁴³ (כנגד עולם האצילות) — כיצד יתכן ש­לעת"ל תהי' התפלה בקול רם, שהוא היפך הביטול?

לדויש לבאר זה ע"פ מ"ש אאמו"ר ב­הערותיו לזהר שם⁴⁴ בביאור הלשונות שם: "הג' לשונות רעותא כוונה תקונא הוא כי תפלה הוא במל', הנה רעותא רצון הוא כתר מלכות, וכוונה שהוא בשכל ומוחין הוא המוחין דמל' חו"ב, ותקונא הוא בהמדות דמל' שמדעתה עד הודה, [וממשיך] וליחדא יחודא דמרי', הוא ברחם המל' ששם הוא היחוד וכ­מובן".

להויש לומר, שזה שמדייק אאמו"ר בג' הלשונות "רעותא וכוונה ותקונא" שקשור עם כל הדרגות שבמל', הוא לפי שעפ"ז מבואר שענין הביטול במציאות שב­תפלה הוא בכל הדרגות, והיינו שהבי­טול במציאות דתפילה צ"ל באופן שלא רק שכל כחות נפשו מתבטלים כאילו אינם, אלא שהביטול חודר בכל הכחות, הרצון והמוחין ומדות ועד למעשה בפו­על, היינו שהביטול צריך להיות גם מצד מציאותם, וההודאה והביטול שבמעשה הוא כתוצאה לא רק דהביטול דעצם נפשו לה', אלא מהביטול כמו שהוא בכל הכחות שלו.

לוועפ"ז יש לבאר זה שלעתיד לבוא תהי' תפלת שמו"ע בקול רם:

לזתכלית הביטול שאפשר להגיע אלי' בזמן הזה, גם דרגת ביטול במציאות, גם באופן שחודר בכל הכחות שלו, מכח הרצון ועד לכח המעשה, ה"ז באופן ששולל מציאות האדם, ביטול כל כח מכחות נפשו. אבל לעתיד לבוא שאז יהי' הביטול בתכלית השלימות, עד ל"ונגלה כבוד השם וראו כל בשר יחדיו"⁴⁵, ש­הבשר מצד עצמו "יראה" אלקות, הרי בכל המציאות יתגלה שאין עוד⁴⁶, ש­אינם שום מציאות, ובישראל יתגלה הא דישראל וקוב"ה כולא חד⁴⁷, באופן ש­מציאותם גופא היא העצמות כביכול⁴⁸, וע"ד מאן מלכי רבנן⁴⁹, שמציאותם גופא היא המלך⁵⁰, אזי תתגלה המעלה דענין הביטול בתכלית שבתפלה, ולכן תהי' התפלה בקול רם, שענינו — גילוי מעלת הביטול.

לח(משיחת ש"פ ויגש תשמ"ו)