Likkutei Sichos·Vol. 35·Vayeira·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לה·וירא·שיחה א

אשיחה א
א. בחיוב דחינוך הקטנים, איתא בכ"מ ד"חינוך מדרבנן"¹, אבל מן התורה ליכא חיוב חינוך — ודרוש ביאור:

בכיון שמן התורה ברגע שהקטן נעשה גדול חייב מיד בקיום כל מצוות התורה, א"כ באם אין חיוב מן התורה להכינו לזמן גדלותו, יעבור על מצות התורה מחמת חסרון ידיעה וחוסר הכנה?

גבפשטות יש לומר, שזה נכלל במצוה הכללית דתלמוד תורה, "מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה. . שנאמר² ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם"³, וכמו שפי' הרמב"ן בפסוק⁴ "ושננתם לבניך", "מאחר שציוה במצות חוקת עולם לדורותיכם⁵. . הנה אנחנו מצווים שידעו בנינו המצוות⁶, ואיך ידעו אותם אם לא נלמדם"⁷. ולפ"ז ישנו מן התורה חיוב של חינוך בתור הכנה לקיום המצות בגדלותו, ואדרבה, זהו יסוד ה­מצוה הכללית דת"ת לבנים, כנ"ל.

דאלא שמן התורה המצוה היא "שידעו בנינו המצות", ואתו רבנן ותיקנו שגם מצוה לחנך את הבן בקיום המצות, וכמ"ש ראשונים, שהוא כדי "להרגיל את הקטן למצוה. . כדי שיהא מחונך ורגיל ל­מצוות"⁸, "להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל"⁹, כענין שנאמר¹⁰ "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"¹¹.

האבל לכאורה אין זה מספיק¹²: כיון שידיעת המצות עצמה אינה די' שיקיימן בפועל כשיגדיל, וכדמוכח מזה גופא שחכמים חייבו לחנכו בקיום המצות ב­פועל שיתרגל בהן, הרי, שמן התורה, כשיגדל הקטן ויגיע לגיל י"ג שנה ויום אחד, חסר בהכנתו והכשרתו השלימה כדי שיוכל לקיים בפועל כל המצוות כדבעי כשיגדל. דאם נתרגל הקטן להתנהג ללא שמירת התורה והמצוות, הרי גם אם יודע (בשכלו ומחשבתו) הלכות כל המצוות, אי אפשר שבן רגע יתחיל לקיימן כולן בפו­על כדבעי (היפך טבעו ומנהגו הקודם).

וב. לכאורה יש לומר, שאכן ישנה חובת חינוך¹³ מדאורייתא¹⁴ [ולא רק ב­ידיעת המצות] — ובהקדם:

זכשהתורה מחייבת לקיים איזו מצוה, ולדוגמא הנחת תפלין, פשוט שאין החיוב רק למי שיש לפניו זוג תפלין שמחוייב להניחן, אלא המצוה מחייבתו לעשות כל הדרוש כדי להשיג תפלין, ואם לא הש­תדל ומשו"ז לא הניחן ביטל מ"ע. ועד"ז בכמה מצוות, שמחוייב מה"ת לעשות כל הדרוש כדי שיוכל לקיים המצוה, ובל' הרמב"ם¹⁵ "יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפלין וסוכה ולולב ושופר". ואף שגוף החיוב אינו אלא פעולה מסויימת כהנחת תפלין ונטילת לולב מ"מ חיוב זה עצמו מחייבו בכל ההכנות הדרושות כדי שיוכל לקיים (פעולת) המצוה. ועוד זאת, שאם לא השתדל ללמוד ולידע איך לקיים המצוה, ולכן לא קיימה כהלכתה, הרי גם זה חשוב מבטל מ"ע.

חוא"כ, בקטן שנעשה גדול, שאז מתחייב מיד מדאורייתא בקיום כל התורה כולה, הרי כיון שא"א שיקיים כל המוטל עליו בלי הכנה קודמת, הן לימוד וידיעת ה­מצות, והן הכנתו והכשרתו שיתרגל לקיי­מם בפועל (שזהו ע"ד ההשתדלות להשיג תפילין או לולב וכיו"ב), א"כ הכנה זו היא ג"כ, לכאורה, חובה מה"ת¹⁶. ומאחר שישנו חיוב על הקטן להכין עצמו לגדלותו אלא שקטן אינו בר­חיובא, לכן יש מקום לומר שחיוב זה עובר אל האב [וע"ד מ"ש הריב"ש¹⁷ לגבי פדיון הבן, ש"עיקר ה­מצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר"¹⁸, ולכן הוטל על האב].

טאלא שאעפ"כ אין חובה זו בגדר מצוה, כי אם רק הכשר והכנה בלבד, ע"ד וב­דוגמת כריתת עצים לעשות פחמים לע­שות ברזל (איזמל למילה)¹⁹. וזהו שנתוסף במצות חינוך שמד"ס, שיש בזה גדר חיוב המצוה. ויש לומר, שמצד החיוב מן התורה אין עשיית הקטן עצמה בגדר קיום מצוה, כ"א עשי' כדי שיתרגל, ואילו מדרבנן עשיית הקטן היא בגדר מצוה, ולכן מן התורה קיום המצוה שעושה הקטן אינו צריך להיות בכל הפרטים, בהכשר גמור, כי מצד ההכנה אין נפק"מ כ"כ אופן עשייתו, משא"כ מצד מצות חינוך דרבנן צריך שהקטן יקיים המצות בכל הפרטים כגדול²⁰.

יג. ואת"ל מצינו כעין זה בפירוש רבי­נו מנוח במ"ש הרמב"ם בהל' שביתת עשור²¹, "קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים מחנכין אותן לשעות כיצד הי' רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלש הי' רגיל בשלש מאכילין אותו בארבע לפי כח הבן מוסיפין לענות אותו בשעות בן אחת עשרה שנה בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצות".

יאוכתב ע"ז רבינו מנוח: "ומה שכתב הרב כאן כדי לחנכו במצות ולעיל נמי כתוב מחנכין אותו לשעות בא להודיענו דתרי חנוכי הוו כדאמרינן בגמרא²² אמר רבה תרי חנוכי הוו חד לעינוי וחד להשלמה, וחנוך השעות אינו חובה מדרבנן אלא חובה המוטלת על כל אדם מעצמו ללמד ולהרגיל בניו ללכת בדרכי יושר כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו וגומר וכדי להכניסם תחת כנפי השכינה. . אבל בחינוך שני דהיינו כשהם בני י"א שנה שחייבין להשלים מדרבנן שוין בו תינוק ותינוקת. . וז"ש הרב כאן מתענה ומשלים מדברי סופרים ולמעלה כתב מחנכין אותו ולא כתב מחנכין אותו לשעות מד"ס לפי שאין חנוך שעות מדרבנן כלל שאין מדרבנן חיוב חנוך בלא השלמה כלומר שיעשה המצוה כתקנה וכמשפטה בשל­מות", עכ"ל.

יבומדבריו נראה דישנו חיוב כללי (ד­ילפינן מקרא ד"חנוך לנער") לחנך בניו שילכו בדרך התורה והמצוות²³, וחיוב זה מאחר שאינו אלא להרגילם במצוות אינו מחייב שיתקיימו המצוות כתקונן וכהל­כתן. ונוסף על זה חייבו חכמים שהקטן יעשה כל מצוה ומצוה כמשפטה ובכל פרטי' כעשיית הגדול.

יגויש לומר, שמ"ש רבינו מנוח שם ד"חינוך השעות אינו חובה מדרבנן אלא חובה המוטלת על כל אדם מעצמו כו'", ר"ל דהאחריות של האב לחנך בנו (באופן כללי) מוכחת מסברא, והאדם מחוייב בה מעצמו מבלי שיהי' ע"ז ציווי וחיוב מפורש.

ידכלומר: מכיון שמן התורה מחוייב כל אחד מעת שהגיע לגיל י"ג שנה ויום א' לקיים כל התורה והמצות, הרי מובן ופשוט שכל איש ישראל יחנך וירגיל את בניו "ללכת בדרכי יושר", דרך התורה והמצוה, כשם שפשוט שכל אדם ישר הולך מדריך ומחנך את בניו בדרך הטוב והישר מבלי שיהי' לו ציווי ע"ז, כי זהו טבעו של אב, ובלשון הכתוב²⁴ גבי אבר­הם "יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט".

טוועפ"ז י"ל שיש בזה גדר דאורייתא²⁵, וכמבואר בכ"מ בש"ס דדבר המוכח מס­ברא הוא מה"ת²⁶ [והכתוב בדברי קבלה "חנוך לנער וגו'" הוא גילוי מילתא ב­עלמא].

טזד. אולם לכאורה חידוש גדול הוא לומר שישנה חובת חינוך מדאורייתא²⁷, ולא הוזכר זה בפוסקים, אלא כולם נקטו דחובת החינוך אינו אלא מד"ס, וכמפורש בלשון אדמו"ר הזקן בשלחנו ריש הל' ת"ת הנ"ל "שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מד"ס כו'"²⁸.

יזועפ"ז כיון שמה"ת ברגע שקטן נעשה גדול מחוייב מיד בקיום כה"ת כולה, ואם לא נתחנך ונתרגל במצוות לפנ"ז מן הנמנע שיוכל להזהר כדבעי בכל מ"ע ומל"ת מיד כשיגדל, א"כ איך אפשר לומר דאין חיוב מה"ת להכינו ולהכשירו לזמן גדלותו לבל יעבור על מצוות התורה מחמת (חסרון ידיעה ו)חוסר הכנה²⁹. ועוד, ע"פ משנת"ל דמצד חיוב המצות שיחולו תיכף כשיגדל איכא חובת הכנה שברגע שית­ גדל יוכל לקיימן, והרי חובה זו קיימת ועומדת אלא שא"א שתחול על הקטן שאינו בר דיעה, ולמה לא העבירה התורה החיוב על האב או הב"ד, וכנ"ל.

יחה. ונראה, דמה שנת"ל (סעיף ב), דכיון שמיד כשהגדיל הקטן ה"ה מתחייב בכל המצוות כולן, לכן אם לא קיימן או עבר עליהן מחמת חסרון ידיעה והכנה קודמת נחשב כמבטל מ"ע וכעובר על מל"ת — אינו מוכרח. ובהקדים:

יטכשהתורה מחייבת באיזו מצוה, פשוט שהחיוב חל רק באופן שתוכל להתקיים בדרך הטבע, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת³⁰, ואם קיומה דורש שהיית זמן אינו עובר על החיוב כל משך אותו הזמן. ולדוגמא, במצות ביעור חמץ, הרי כל זמן שעוסק בביעורו עד שנתבער בפועל אינו עובר על מצות תשביתו. דזהו גדר המצוה — לעשות מה שביכולתו לבער החמץ, ואם מתעסק בזה ה"ה עוסק בקיום המצוה. ובלשון אדמו"ר הזקן³¹ "מתחילת שעה ז'. . כל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מ"ע של תורה", משא"כ כשמתעסק בביעורו הרי ההתעסקות היא חלק מקיום המצוה (היינו ההתעסקות בהכנת הביעור, ולא רק העסק בעצם הביעור). ואין זה שייך לדין אונס רחמנא פטרי' (שנאמר, שמאותו רגע של מציאת החמץ ה"ה עובר על מצות השבתה, אלא שכל הזמן הנדרש כדי לבערו נחשב כאנוס, ורחמנא פטרי'), דזה שייך רק אם כבר חל החיוב ונאנס ע"י דבר צדדי שמעכב קיומו, אבל אם מעצם טבע הדברים אי אפשר לקיים החיוב מבלי שהיית זמן או הכנה והכשרה מוק­דמת הרי זהו חלק מהחיוב.

כוהנה במצות שקיומן בזמנים מיוחדים, אם קיום המצוה דורש הכנה והכשרה, כגון תקיעת שופר שצריך להתאמן ולהת­רגל כדי שיוכל לתקוע, או אם צריך השתדלות מוקדמת כדי להשיג חפצי המצוה כמו ד' מינים וכדומה, מובן לכ­אורה שחיוב ההכנה מתחיל לפני זמן קיום המצוה כדי שבבוא זמנה יוכל לקיימה כתיקונה³². ולהעיר דהחיוב לקיים כל ה­תורה כולה הוא חיוב תמידי, וגם מצוות שעצם קיומן צ"ל בזמן מסויים, מ"מ החיוב שיתקיימו בזמנן הוא תמידי. ולכן מי שנתעצל להשיג ד' מינים קודם החג, ולכן לא הי' יכול לקיים מצות נטילתם בזמנה, נחשב כמבטל מ"ע³³.

כאאמנם בקטן שנתגדל, כיון שקטן פטור מכל התורה כולה, ולא שייך בי' (בהיותו קטן) שום סרך של חיוב מה"ת³⁴, והתחלת כל המציאות של חיוב אינו אלא משנת­גדל, לכן אם מצד טבע הדברים נחוץ זמן של לימוד והכנה עד שיוכל לקיים כל המצות, הרי זמן הכנה זו (מה"ת) מתחיל רק אחרי שנתגדל, ושוב אא"ל שעובר על שום מצוה עד שחולף הזמן של ההכנה הדרושה לקיום אותה מצוה.

כבואף כי זהו חידוש גדול בהלכה, מ"מ נראה דמסברא מוכרח הוא, דאיך יחול איזה חיוב באופן שמעצם טבעו א"א לקיימו, ומכיון שהאפשריות של קיום ה­מצוה כדבעי אינה אלא ע"י הקדמה של לימוד וחינוך הדורש זמן מסויים, לכן צ"ל דכל זה נכלל בעצם החיוב. ולכן אין סברא שהתורה תחייב לחנכו בעודו בקט­נותו כדי שיוכל לקיים כל המצוות כשיג­דיל, ואדרבה, התחלת חלות החיוב אינה אלא ברגע שנתגדל, ואם צריך זמן של חינוך והכשרה, הרי זה כלול בעצם חלות החיובים שחלים אחרי שנתגדל³⁵.

כגו. והוכחה לסברא זו יש להביא מגר הבא להתגייר, דקי"ל דמודיעין אותו (רק) מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות [וגם זה רק כדי שיפרוש, כדאיתא בגמ']³⁶. והרמב"ם³⁷ הוסיף "ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות. . ואין מאריכין בדבר זה". והנה פשוט דאם לא נתלמד ונתחנך בעשיית כל המצוות קודם גירותו, לא יוכל לקיימן מיד אחר הגירות³⁸, וא"כ למה אין מלמדין אותו כל המצוות ובכל פרטיהם, ואדרבה — "אין מאריכין בדבר זה". וע"כ צ"ל כנ"ל בנוגע לקטן, דכיון שכל עיקר החיוב בתומ"צ חל רק אחרי הגירות, לכן גם החיוב של הכנה והלימוד מתחיל רק אז, ואם ידרוש זמן של הכנה ורגילות עד שיוכל לקיים מצוות מסויימות כהלכתן, הרי כל משך אותו הזמן אינו עובר על מצוות אלו.

כדובדוגמת קטן שנתגדל (וגר שנתגייר) אירע לאבותינו בשעת מ"ת שאז נתחייבו לראשונה בתורה ובמצוות³⁹, ובודאי נד­רש זמן של לימוד והכנה עד שהיו יכולים לקיים המצוות⁴⁰, וכן עד שהיו יכולים להכין חפצי המצוות כמו ציצית ותפלין⁴¹, ופשוט דאין לומר שכל אותו הזמן שהיו עסוקים בהכנה היו מבטלים מ"ע (ונפטרו רק משום דאונס רחמנא פטרי'), אלא ש­כיון שאז הותחל כל עיקר החיוב, לפיכך חל באופן שיוכלו לקיימן, דהיינו בהק­דמת כל ההכנות הדרושות, כולל גם החינוך והרגילות.

כהוכן הוא אצל כל קטן שנתגדל (ועד"ז גר שנתגייר), שכל החיוב שלו בתורה ומצוות מתחיל רק בהגיעו לגדלות, לכן כל הזמן שהוא צריך להתעסק בלימוד והכנה וחינוך עד שיוכל לקיים איזו מצוה כהלכתה או להזהר מאיזו עבירה, אינו מבטל אותה מ"ע ואינו עובר על אותה מל"ת, ואדרבה ה"ה עסוק בקיומם⁴², ו­להכי ליכא חובת חינוך בעודו קטן מן התורה⁴³.

כוז. ע"פ הנ"ל יש לבאר ענין תמוה בשייכות לאברהם אבינו:

כזבפסוק⁴⁴ "ואברהם זקן בא בימים" ארז"ל⁴⁵ שאברהם אבינו עבד עבודתו במשך כל ימי חייו, עד שכל ימיו היו "יומין שלימין"⁴⁶. ולכאורה צריך ביאור: איך אפשר לומר שכל ימיו של אברהם היו בשלימות, והרי חסרו בעבודתו ג' שנותיו הראשונות, כמחז"ל⁴⁷ "בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו שנאמר⁴⁸ עקב אשר שמע אברהם בקולי, חושבני' מאה ושבעין ותרין שנין". וכ"ש וק"ו לפי ה­דיעות דבן ארבעים שנה הכיר את בוראו, או בן מ"ח⁴⁹, שצריך ביאור איך אפשר לומר עליו "בא בימים", שלא הי' חסר אצלו אפילו יום אחד, ועד שאמרו רז"ל⁵⁰ (בנוגע לשרה, שלכאורה מזה מובן שכן הוא באברהם) "כולן שוין לטובה"?

כחוע"פ הנ"ל, דענין ההכנה והכשרה ל­מצוה הוי תוצאה ופרט בעצם החיוב, יש לומר עד"ז גם בנוגע לאברהם אבינו:

כטזה שאברהם הכיר את בוראו בהיותו בן ג' שנה בא ע"י הכנתו והכשרתו בזמן שלפנ"ז, לחקור ולדרוש את האלקים, וב­לשון הרמב"ם⁵¹ "התחיל לשוטט בדעתו. .

לוהי' תמה האיך אפשר שיהי' הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהי' לו מנהיג, ומי יסבב אותו, ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת כו'". וכיון שבמשך כל ג' השנים⁵² הי' עסוק בהכשר והכנה להכרת בוראו, שייך לומר שהיו "יומין שלימין", גם ב­שנים לפני שהכיר את בוראו, וגם בנוגע לג' שנים הראשונות.

לאאלא שאעפ"כ אין זה בכלל "שמע אברהם בקולי" כל זמן שלא הכיר את בוראו בפועל, ומ"מ אין שום חסרון בכך שעדיין לא הכיר אז את בוראו, כי כך מוכרח בטבע הדברים, שהי' דורש זמן של הכנה והכשרה.

לב[ע"ד הנ"ל, דזה שבן י"ג שנה ויום א' אינו יכול להתחיל מיד בקיום המצוה בשלימותה, אין הפירוש בזה שיש חסרון אצלו בקיום המצוה ורק שאינו נענש כי הוא בגדר "אונס" דרחמנא פטרי', אלא שמלכתחילה כך מותנה בעצם החיוב, ש­בתחלה עוסק בהכנה והכשרה כו' ואח"כ מקיים בפועל ובשלימות כו'].

לגח. והנה כל הנ"ל הוא מן התורה, אבל מדברי סופרים ישנו ציווי וחיוב גמור בחינוך קטן, ואדרבה — חמורים וערבים דברי סופרים יותר מדברי תורה⁵³.

לדויש להוסיף, שכללות הענין דקיום המצות בזמן הגלות הוא ענין של "חינוך" לגבי קיום המצות אחרי הגאולה, כדאיתא בספרי⁵⁴ "אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינין במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. . הציבי⁵⁵ לך ציונים", שכן, "עיקר כל ה­מצוות ליושבים בארץ ה'"⁵⁶.

להוע"י קיום המצוות בזמן הגלות, מ­מהרים ומזרזים את הזמן דקיום המצוות בתכלית השלימות, כמצות רצונך⁵⁷, ב­גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

לו(משיחות אחש"פ וש"פ שמיני תשמ"ז; ש"פ וירא תשמ"ח)