Likkutei Sichos·Vol. 35·Lech Lecha·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך לה·לך לך·שיחה ג

אשיחה ג
א. במקור הדין שמילה דוחה את ה­שבת, מצינו (בכללות) ג' לימודים, שנים בש"ס¹ וא' במכילתא²:

בלדעת ר' נחמן בר יצחק³ נלמד הדבר מגז"ש: דנין אות ברית ודורות מאות ברית ודורות (בשבת כתיב⁴ "כי אות היא"⁵, "לדורותם ברית עולם"⁶, ובמילה כתיב בפרשתנו⁷ "והי' לאות ברית גו'" "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם"⁸).

גלדעת ר' יוחנן נלמד מהכתוב⁹ "ביום השמיני ימול" — "ביום¹⁰ אפילו בשבת".

דובמכילתא עה"פ¹¹ "ושמרו בני ישר­אל את השבת לעשות את השבת" איתא: "רבי אליעזר אומר דבר שהברית כרותה לו ואיזו זו זו מילה", וכתבו במפרשים¹² דכוונת המכילתא להמשך הכתוב "לדו­רותם ברית עולם"¹³, "זו מילה שמותר לעשותה בשבת".

הוהנה לפום ריהטא החילוק בין ג' לימודים אלה הוא: לדעת ר"א במכילתא הלימוד דמילה מותרת בשבת הוא מ­כתוב שנאמר בפרשת שבת; לדעת ר"י בגמ' הלימוד הוא מפרשת מילה (בפ' תזריע); ואילו לדעת רנב"י נלמד הדין מכתוב בפרשתנו (בגז"ש)¹⁴, בפרשת מילת אברהם אבינו.

וויש לומר, שמהחילוק במקור הדב­רים נובע גם חילוק בגדר הדין דמילה¹⁵ דוחה את השבת¹⁶:

זלהדיעה שנלמד מהכתוב דפ' תזריע ("ביום השמיני ימול"), נמצא, דהא דמלין גם בשבת הוא מדיני מילה (ולא מדיני שבת), דאף שכבר נאמרו (וישנם) איסורי שבת, יש דין מיוחד במילה שהיא דוחה שבת. ולפי אופן זה משמע דהא דמילה דוחה שבת הוא בגדר דחוי'¹⁷, או גם הותרה¹⁷, דביחס לקיום מצות מילה בשמונה הותר איסור שבת¹⁸;

חלדעת המכילתא שנלמד מהכתוב ב­פרשת שבת משמע שהוא מדיני שבת¹⁹, ויש לומר, דהיינו לא רק שהוא תנאי באיסורי שבת²⁰, שמלכתחילה לא נאמרו במקום מילה בזמנה, אלא זהו קיום מצות שבת, "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם", שמהדרכים "לעשות את השבת"²¹ הוא למול בשבת²², כי עי"ז "שומרים ועושים" את (קדושת) השבת²³. וכמובן בפשטות, כי שבת הרי (כהמשך הכתוב) "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם"²⁴, וקיום ושלימות האות והברית דשבת היא ב­קיום האות והברית דמילה, שהיא ברית ואות בבשר, כמ"ש²⁵ בריתי בבשרכם לברית עולם²⁶.

טאמנם לפי דרשת ר"נ בר יצחק ש­מקור דין זה הוא מפרשת מילה שנאמרה לאברהם, הרי נמצא, דהא דמלין בשבת הוא מזמן אברהם אבינו²⁷, לפני שניתנה תורה ולפני שנאמרה כל פרשת שבת. ויש לומר שלפי זה, הוא לא רק דין מ­דיני מילה או דיני שבת, אלא שהוא למעלה ממדידת התורה, ולמעלה מכל גדר השבת²⁸ [וע"ד לשון רז"ל²⁹ "גדולה מילה שנכרתו עלי' שלש עשרה בריתות (משא"כ על "כל³⁰ מצות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות")³¹. . שדוחה את השבת"].

יב. ויש לבאר זה בהקדם הידוע, ד­תוכן מצות מילה מדגיש ענין מסירת נפש, וכמו שאמרו רז"ל עה"פ³² כי עליך הרגנו כל היום "וכי אפשר לו לאדם ליהרג בכל יום אלא זו מילה"³³, וכ­מבואר בארוכה במדרשים דמצות מילה היא כענין הקרבן, ו"גדול³⁴ כחה יותר מן הקרבן, שהקרבן בממונו והמילה ב­גופו. . ועל כן נחשב לו לעקידה וזבח כאילו עקד את עצמו וכתיב³⁵ כורתי בריתי עלי זבח", וכן מבואר בכ"מ בזהר³⁶ דכאשר אדם מישראל מל את בנו ה"ז כאילו הקריבו.

יאוהנה ענין וכח המסירת נפש שישנו בכל ישראל הוא ירושה לנו מאבותינו, כמו שמבאר אדמו"ר הזקן בספר התניא³⁷, ובפרט מאברהם אבינו, כידוע³⁸ שאב­רהם "פתח את הצינור" למסירת נפש.

יבולכאורה צריך ביאור בזה, הרי ענין המסירת נפש שישנו בישראל הוא מה שמוסרים נפשם עבור יחוד וקדושת שמו יתברך, לקיים התורה והמצוות, שניתנה לכאו"א מישראל במתן תורה, ואיך זה בא בירושה מאברהם שהי' לפני מתן תורה ולפני כללות ענין התורה והמצוות [וכמו שהוא במצות מילה כפשוטה, ש­"אין³⁹ אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו על ידי משה רבינו שנמול"].

יגוי"ל הביאור בזה:

ידהחידוש שבמ"ת מבואר במדרש⁴⁰, ש­לפני מ"ת היתה גזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו ל­עליונים, ובמ"ת נתבטלה הגזירה, "ואני המתחיל", ש"וירד⁴¹ ה' על הר סיני", ואח"כ "ואל⁴² משה אמר עלה אל ה'", ולכן קדושת ישראל ותוקפה שנעשה על ידי התורה ומצוות לאחרי מ"ת, ה"ז למעלה לגמרי מכפי שהיתה לפני מ"ת, לפני ביטול הגזירה.

טואמנם כל הגדרים דעליונים ותחתונים ה"ה גדרים השייכים לגדרי העולם, אבל בבחי' זו שלמעלה לגמרי מגדר עליון ותחתון, לא שייך לומר שלגבי' קיימת גזירה בין עליונים ותחתונים.

טזובסגנון תורת החסידות, הרי עצמותו ית' נמצא בעליונים ותחתונים בלי שום חילוק כלל, וכשם שלא שייך לומר בזה חילוק במקום, כך לא שייך חילוק בזמן דקודם מ"ת ולאחרי מ"ת. וזה שמבואר במדרש דהחידוש דמ"ת הוא ביטול ה­גזירה בין עליונים ותחתונים, הוא ביחס ומצד הגדרים ד"עליונים" ו"תחתונים", שבעליונים ותחתונים גופא ניתן הכח לחברם במ"ת, על ידי התורה ומצות דבני ישראל.

יזועפ"ז מובן בנוגע לבנ"י, דזה שבמ"ת חלה עליהם קדושה מיוחדת, הוא מצד דרגת ה"גילוי" של נשמות ישראל, כי מצד עצם הנשמה, זה שעצם הנשמה מיוחדת בו יתברך באופן שהם דבר א' כביכול, לא שייך לחלק בין לפני מ"ת ולאחר מ"ת, דכשם שלגבי עצמותו ית' אינו שייך כל גדר הגזירה, כן הוא לגבי העצמות דבנ"י.

יחוהחידוש דמ"ת הוא בדרגת הגילוי, שענין זה, כמו שהוא לאמיתתו מצד העצם של בנ"י, יורגש בכחות האדם כפי שהם מלובשים בגוף בעולם הזה.

יטג. ועפ"ז מובן הא דענין המס"נ של בנ"י לאחר מ"ת היא ירושה לנו מאבו­תינו, כי אברהם אבינו (והאבות בכלל) מורה על בחי' העצם דבנ"י⁴³, שמצד זה ליתא לכל הגדרים דעליון ותחתון, ומ­בחי' זו בא כח המסירת נפש⁴⁴.

כאמנם במ"ת נתחדש, שבחי' זו דמס"נ נמשכת גם בגדר הגילויים, דעליונים ותחתונים.

כאויש לומר, שהם שני הגדרים בענין המסירת נפש:

כבא) מסירת נפש כמו שהיא ע"פ גדרי התורה שהיא בג'⁴⁵ העבירות שבהן נצ­טוינו "יהרג ואל יעבור";

כגב) מסירת נפש בכלל ובכל עניניו שתמיד עומד מוכן למסור נפשו להקב"ה גם כשאינו מחוייב בזה ע"פ דין ה­תורה⁴⁶, ויתירה מזה, גם כשע"פ תורה יש בזה שאלות וספיקות האם מותר למסור נפשו⁴⁷ — שמס"נ זו היא מצד דרגת ישראל שלמעלה מהתורה⁴⁸, וכמ­רז"ל⁴⁹ מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, גם למחשבת התורה.

כדוזהו שלדעת ר"נ בר יצחק למדים מילה בשבת מהכתובים בפ' מילה ד­אברהם, כי מדובר בגדר זה שבמילה⁵⁰ שלמעלה מציוויי התורה, שמצד זה ישנו בכל יהודי הטבע למסור נפשו על יחוד שמו ית', גם כשאינו מחוייב בזה ע"פ תורה [וזה שייך גם לענין המילה כ­פשוטה, כדאיתא בספרים⁵¹ דענין המילה הוא "לצרף. . את ישראל. . וצירוף זה היינו בחינה ונסיון אם ימסור נפשו על קדושת שמו ית' וכשירגיל עצמו מנעוריו באחד מאבריו יהי' נקל בעיניו גם כי יזקין למסור כל נפשו לשמים"]⁵².

כהד. והנה מכיון שגדר זה שבמילה, גדר המס"נ שלמעלה מהתורה, נלמד מזה שמילה דוחה שבת, צריך לומר, שיש לזה ביטוי גם בגוף מעשה מצות המילה ביום השבת.

כוויש לומר, שדבר זה נראה בזה גופא שאיש ישראל מל קטן מישראל ביום השבת:

כזאף שמדובר במוהל אומן וה"ז חשש רחוק שיקלקל במילה, הרי אפשר שלא יגמור המילה כדבעי, ונמצא מחלל שבת, כדמשמע בגמ'⁵³ שזה יתכן גם באומן⁵⁴. זאת ועוד, דגם כשמל כדבעי, למה צריך הוא להכניס את עצמו בזה ולעשות פעולה דחילול שבת⁵⁴. בשלמא האב ה"ז מצוה דידי' למול את בנו⁵⁵ ביום השמיני, אבל אחר שאי"ז מצותי'⁵⁶, ומל במקום האב⁵⁷, למה לו לעשות פעולה היפך משמירה שלו דשבת⁵⁸?

כחאלא, לפי שגדר ענין המילה בשבת ענינה גילוי העצם דישראל שלמעלה מהתורה, ולכן ה"ז מודגש גם בפעולת המילה, שהמוהל מוכן למסור נפשו ברוחניות, לעשות מעשה דחילול שבת למול את התינוק.

כטומוהל שאינו מוכן למסור נפשו ו­למול בשבת, אינו יכול למול גם בחול, כי הרי ע"י המילה נעשית תחילת כניסת נפש זו הקדושה⁵⁹, והיינו התקשרות עצמית זו דישראל בקוב"ה שלמעלה מהתורה, ודבר זה אפשרי אם תכונה זו נראית במוהל הבא למול את התינוק להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה.

לה. ויש לומר, דענין זה, שממילת אברהם בא ונמשך לישראל ענין זה שבמילה שהיא למעלה מגדרי התורה, נראה גם בעצם מילת אברהם:

לאאיתא בפרקי דר"א⁶⁰ דמילת אברהם היתה ביום הכפורים⁶¹. ולכאורה צ"ב, דכיון שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה⁶² איך מל א"ע ביוהכ"פ, והרי מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת ולא את היו"ט⁶³?

לבוהנה ע"פ פשט לא קשה, דכיון שאז נצטווה על המילה, ד"בו ביום שציוהו מל"⁶⁴, ה"ז מילה בזמנה שדוחה שבת ויו"ט. אבל ע"פ פנימיות הענינים יש לומר, דלהיות שמילת אברהם היתה בבחינה זו שלמעלה מגדרי התורה, לכן גם מילתו בפועל היתה באופן שקיום המצוה דחה שבת וגם שבת שבתון דיום הכפורים.

לגוע"פ הנ"ל — דהא דלמדים מפרשת מילה דאברהם דמילה דוחה שבת, שייך להתקשרות עצמית דישראל בקוב"ה ו­ענין המסירת נפש שלמעלה מהתורה — יומתק ביותר הא דמילת אברהם היתה ביום הכפורים דוקא⁶⁵, כי זה שייך לה­כפרה דיוהכ"פ, וכדאיתא בפרקי דר"א שם (בהמשך להלימוד דביום הכפורים נמול אברהם, "אתיא עצם עצם מיום הכפורים") "וכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של מילה של אברהם אבינו ומכפר על כל עונותינו שנאמר⁶⁶ כי ב­יום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'", כי אמיתית כפרת יום הכפורים היא מה שעיצומו של יום מכפר⁶⁷, וענינה הוא גילוי ההתקשרות העצמית של ישראל בקוב"ה שלמעלה מכל גדר פגם (ול­מעלה מהתורה), ובבחינה זו לא מגיע מעיקרא כל ענין החטאים ועוונות, ולכן כאשר מתגלית בחינה זו בישראל מתכפרים ממילא כל הפגמים, כמבואר במ"א בארוכה⁶⁸.

לדו. וזהו שהג' לימודים הנ"ל מבטאים ג' ענינים שישנם במילה:

להא) מה שהיא א' מתרי"ג מצות התורה, אלא שבזה גופא ה"ה גדולה⁶⁹ מהם ולכן היא דוחה את המצות דשבת.

לוב) מה שהיא מצוה כללית, שהיא שקולה כנגד כל המצות⁷⁰, ולכן קיומה הוא גם בשבת, כי זה פועל שלימות בהאות של הקב"ה בישראל, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, בריתי בבשרכם לברית עולם⁷¹.

לזג) זה שהיא למעלה מהמדידה והג­בלה דתורה ומצות, השייכת לברית והת­קשרות עצמית דבנ"י בקוב"ה, וקשר זה מתבטא במילת אברהם עצמו, "בעצם היום הזה נימול אברהם"⁷², שנמול ביום הכפורים, שבת שבתון.

לח(משיחות ליל שמח"ת תיש"א; ש"פ נשא תשמ"א)