Likkutei Sichos·Vol. 35·Toldos·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לה·תולדות·שיחה ב

אשיחה ב^*
א. תנן בסוף קידושין¹: "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמר² עקב אשר שמע אבר­הם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי".

בוביומא³ גרסינן: אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' (ופריך: ואימא שבע מצות, הא איכא נמי מילה וכו').

גוכבר הקשו⁴, דמאחר שהיא משנה שלימה בסוף קידושין שעשה אברהם כל התורה כולה, מאי אתא רב לאשמעינן ב­מאמרו במס' יומא⁵? (ועוד: אדפריך הכא אמילתא דרב "ואימא ז' מצות", לפרוך אמתני' דקידושין?)

דותי' במהרש"א⁴, דבמשנה נקט "שעשה⁶ אברהם אבינו", ד"לא משמע אלא שעשה כל המצות, והיינו העשין, אבל לישנא דרב קיים כל התורה משמע נמי אלאוין של התורה" (ולכן פריך ארב "ואימא שבע מצות").

הוצ"ע, דאע"פ שלשון המשנה היא "עשה

ו.. את כל התורה", למה תיסק אדעתין שאברהם קיים רק העשין ולא נשמר מלעבור אלאווין? והרי בוודאי השתדל אברהם לקיים כל התורה כולה עד כמה שהי' אפשר לו⁷ (ובפרט לפי גירסת ה­משנה שלפנינו⁸ — "עשה אברהם אבינו את כל התורה כולה").

ז[וזה שלא מקשה הש"ס בסוף קידושין "ואימא ז' מצות" כמו שמקשה ביומא אדרב, י"ל בפשטות, כי בקידושין אין זה עיקר מקומו של ענין זה (קיום התומ"צ של אברהם), והובא במשנה רק כתוס' ראי' על פעולתה של התורה "בעת זקנותו" (לאחרי הראי' הא' "(בנערותו מהו אומר⁹ וקוי ה' יחליפו כח) בזקנותו מהו אומר¹⁰ עוד ינו­בון בשיבה". ולהעיר, דבברייתא שם¹¹ הובאה רק הראי' הא' ולא הביא הראי' מאברהם)]¹².

חבפשטות יש לומר, שהחידוש במאמר רב על המשנה הוא, שבמשנה קאי רק ב­לימוד התורה דאברהם, משא"כ רב מחדש שהי' אצלו גם קיום כל המצוות.

טוכן מובן גם מהמשך הענינים, דבמשנה הובא זה בסיום מאמר ר' נהוראי¹³ "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ושאר כל אומנות אינו כן כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מת ברעב אבל התורה אינה כן כו' וכן הוא אומר באברהם אבינו ואברהם¹⁴ זקן וה' ברך את אברהם בכל מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה כו'" — והיינו שמדובר בענין לימוד התורה; משא"כ מאמרו של רב ביומא בא בהמשך להמבואר שם לפנ"ז דאברהם זקן ויושב בישיבה הי' (ומימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם כו'), שע"ז מביא הש"ס מאמר רב, דנוסף לזה שאברהם למד תורה, הרי עוד זאת, קיים אברהם אבינו כל התורה כולה (וע"ז מקשה הש"ס מנין שקיים אברהם אבינו המצות כו').

יאבל אף שפירוש זה מתיישב היטב בלשון רב "קיים אברהם אבינו", מ"מ קשה לפרש לשון המשנה (בקידושין) "עשה אברהם אבינו את כל התורה כולה" דקאי על לימוד התורה בלבד ולא על עשיית המצות בפועל. והרי מביא ראי' מהכתוב "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי", שמ­פורש בו¹⁵ שמירת ועשיית המצוות¹⁶.

יאב. יש מפרשים¹⁷, דמתני' משמע ש­עשה אברהם כן מדעתו (וכמודגש במשנה "עשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה"), אבל רב נקט "קיים", דמשמע שנצטווה על כך וקיים הציווי, ודייק לה מדכתיב אשר שמע אברהם בקולי ומשמע שה' צוה לו כך.

יבוכן משמע בפרש"י ביומא שם¹⁸: על קושיית הש"ס על מאמר רב "ואימא שבע מצות" פרש"י "ז' מצות שנצטוו לשאר כל בני נח, אבל תורה לא ניתנה לו" — "ש"מ¹⁷ דמפרש דברי רב שקיים אברהם את התו­רה לאחר שניתנה (ועלי' קאי קושיית רב שימי)".

יגאבל לכאורה חידוש גדול הוא לומר דרב ס"ל שאברהם נצטווה על קיום כל התורה, וכמו שהקשה החיד"א¹⁹, ד"ליכא למ"ד שאברהם אבינו ע"ה נצטווה יותר מהמילה וז' מצות, אלא הוא מעצמו סביר וקביל".

ידג. ונ"ל בזה, ובהקדם דבגדר תורה ומצות בימי האבות לפני שניתנה²⁰ יש לבאר בשני אופנים²¹: א) דישנה החפצא דתורה ומצוות (שהרי אלפיים שנה קדמה תורה לעולם²²), אלא שעדיין לא הי' ציווי להגברא (כיון שעדיין לא ניתנה למטה), ולפ"ז קיום המצות לפני מ"ת הוי בגדר אינו מצווה ועושה (שמצינו לאחרי מ"ת), דישנן לתורה ומצוות אלא שהגברא אינו מצווה עליהן; ב) לפני מ"ת ליכא החפצא דתורה ומצות בעולם, דלא רק שלא הי' ציווי להגברא, אלא שהחפצא נתחדשה (בעולם) בשעת מ"ת²³.

טוויש לומר, שזהו החידוש במאמר רב על מאמר המשנה:

טזבמאמר המשנה, שמדייק "שעשה אבר­הם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה", כוונתו שלפני מ"ת לא חל על פעולת התומ"צ דהאבות גדר של קיום מצוה, אלא מעשה סתם, כיון שכל החפצא נתחדשה בשעת מ"ת²⁴;

יזואילו רב מחדש שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה, דאף שהתורה לא ניתנה עדיין, מ"מ ישנה להחפצא דתורה ומצות, אלא שלא נצטווה לקיימן, ושפיר יוכל לחול על מעשה אברהם שם "קיום" מצוה²⁵ [וע"ד נשים בקיום מ"ע שהזמן גרמא, שאף שאינן מצוות עליהן²⁶, מ"מ יכולין לקיי­מן²⁷ ונחשב לקיום מצוה, וקיי"ל²⁸ כהדי­עות שנשים יכולות לברך על קיום מ"ע שהזמ"ג "אשר קדשנו במצותיו וצונו"].

יחד. ועדיין צריך ביאור: מה נוגע לתו­כן דברי המשנה ההדגשה ש"עשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נית­נה", שלא הי' בזה אפילו החפצא דתורה, ואילו בסוגיא דיומא נוגע ההדגשה (שב­מאמר רב) שהי' אצל אברהם גם החפצא דתורה?

יטויובן זה בהקדם ביאור ההוספה בה­ראי' מאברהם "וכן הוא אומר באברהם אבינו" על הראי' הא' מהכתוב "עוד ינובון בשיבה":

כהראי' מהכתוב "עוד ינובון בשיבה" יש מקום לפרשה שזה ש"התורה אינה כן (כ­שאר אומנות) אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנו­תו", וכפרש"י²⁹ "אבל התורה אינה כן, שאף הבא לידי זקנה או ייסורין ואינו יכול לעסוק בה הוא אוכל ממתן שכרה דכתיב עוד ינובון בשיבה", הוא בגדר שכר על לימוד התורה (וקיום המצות) בימי נערותו, או עכ"פ זכות התורה מצד עצמה, עצם החפצא דתורה דמגינא ומצלא³⁰ גם בזק­נותו; וע"ז קמ"ל ראי' הב', שזהו גם מצד (זכות) מעשה הגברא, וכפי שמצינו באב­רהם "שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה", אף שלא הי' אז כל הגדר דתורה, וגם בו נאמר "ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל".

כאויש לומר, דכמו"כ במאמר רב ביומא שם נוגע הדיוק "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה", שהיתה כבר חפצא דמצוה, ובמילא שיש בעשיית אברהם הגדר ד­קיום מצוה:

כבלעיל בגמ' שם איתא "צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי אמר רב יוסף אנן מ­אברהם ניקום וניגמר (ופי' הערוך³¹ היאך נלמד מאברהם שקיים התורה עד שלא ניתנה ואין לנו ללמוד אלא ממנהג נביאים מפני שנהגו בהלמ"מ), אמר רבא תנא גמר מאברהם ואנן לא גמרינן מיני' דתניא וביום³² השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא שהזריזין מקדימין למצות שנאמר³³ וישכם אברהם בבוקר ויחבוש וגו' אלא אמר רבא רב יוסף הא קא קשיא לי' כו' א"נ שאני אבר­הם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו א"נ משום דזקן ויושב בישיבה הוה כו'".

כגוע"פ פירוש הערוך הנ"ל יש לומר, דזהו שהביא הש"ס לאח"ז מאמר רב "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה", והיינו שאין זה רק אגב אורחא דהסוגיא דלימוד התורה וקיום המצות דאברהם, אלא דכיון שבמעשה אברהם הי' בזה גדר קיום מצוה שהרי היתה חפצא דתורה, לכן אפשר ללמוד (גם) מאברהם, אף שהי' לפני ה­ציווי על קיומן [ולפ"ז מוסבר מה שאפשר ללמוד מאברהם לא רק ענין הזריזות ב­קיום המצות אלא גם בענין קיום המצות גופא].

כדה. והנה ביאור הנ"ל בל' המשנה "עשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה" מתאים גם עם הפירוש ה­פנימי ב"עשה" — שהוא פעל וחידש בה (ע"ד לשון הכתוב³⁴ "ואת הנפש אשר עשו בחרן", וכפשטות פירושו ברז"ל³⁵ דקאי על "עשיית" גרים, ד"אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים").

כהוהיינו דאברהם בעשייתו ועבודתו "עשה" — פעל והמשיך התורה בשביל בני ישראל, וכמאמר חז"ל בנוגע לכמה דב­רים "מעשה אבות סימן לבנים"³⁶, ופירושו שהוא נתינת כח לבנים³⁷, כן הוא בנוגע לכללות ענין התורה³⁸, שע"י עבודת אב­רהם במסירת נפש על התורה והמצוה "עשה"³⁹ והמשיך את התורה לבניו, כל בני ישראל אחריו.

כו[וכמו שהוא בשייכות לנשמות ישראל, דכיון ש"האבות הן הן המרכבה⁴⁰ ("שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם"⁴¹) ועל כן זכו להמשיך נר"נ לבניהם אחריהם עד עולם מעשר ספירות דקדושה"⁴²].

כזו. ויש לומר שגם בלימוד התורה דידן יש מעין חילוקי דרגות אלו: תורה כפי שהיא מצד הציווי; שאין עלי' ציווי אבל ישנה להחפצא; אופן שאינו שייך כלל לציווי וכאילו ליתא גם החפצא:

כחא) הלימוד מצד החיוב הכללי השייך לכאו"א, שכל אחד "יוצא י"ח בקביעות עתים לת"ת. . ביום ובלילה בכדי ללמוד ולזכור היטב לימוד המביא לידי מעשה בלבד שהוא חובה על הכל דהיינו השלחן ערוך מהלכות הצריכות לכל אדם לידע אותן כו' ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן כדי שיוכל להחזיק ידי ת"ח"⁴³;

כטב) קיום "מצוה⁴⁴ זו (דת"ת) כראוי (ע"י ש)יעשה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו בלבד ויסור התאוות ותענוגי הזמן מלבו כמו שאמרו חכמים⁴⁵ כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו'", והיינו שעושה "מלאכתו עראי", וחיוב זה אינו מוטל על כל אחד מישראל ד"אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי כדי להרבות בלימוד שאינו מבין על בוריו כו' אא"כ עושה במדת חסידות ואהבת התורה"⁴³, אבל באם עושה כן הרי הוא זוכה ל"כתר תורה"⁴⁶;

לג) לימוד התורה באופן שהאדם בוטח בה' לגמרי, ואינו עושה מלאכה כלל, וע"ד אוכלי המן, וכדברי רשב"י⁴⁷ "אפשר אדם חורש כו' תורה מה תהא עלי' אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים⁴⁸ כו'".

לאויש לומר, שב' אופנים האחרונים שאין עליהם ציווי לכאו"א, הם ע"ד ב' האופנים הנ"ל בגדר התורה דאברהם — אם ישנה לחפצא דתורה אלא שלא נצטווה כדוגמת אופן הב', דישנו גדר לימוד כזה שתורתו קבע ומלאכתו עראי לגמרי ("בכל יום מעט כדי חייו. . תספיק לו מלאכת עראי בישועת ה' והצלחתו בלי הזכרת מעשה נסים"⁴⁴), אלא שהאדם אינו חייב בזה רק מצד מדת חסידות ואהבת התורה; ול­מעלה מזה הוא האופן דבוטח בה' לגמרי שיספק לו כל צרכיו, ועוסק רק בתורה, וגדר לימוד כזה הוא ע"ד תורה עד שלא ניתנה, שלא רק שאין על זה חיוב, אלא שע"פ הלכה לא מצינו מציאות כזו לסמוך על הנס⁴⁹.

לבוזהו מה שמדייק ר"נ "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה", שלא בא לחלוק אדברי ר"מ⁵⁰ שלפנ"ז "לעולם ילמוד אדם את בנו אומ­נות", כי אם מעשה רב דעצמו אתי ל­אשמעינן, "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה" (כמבואר במפרשים⁵¹), שהוא דוקא, מצד גודל בטחונו בה', אינו מלמד את בנו אלא תו­רה⁵², אבל אין זו הדרך הנתבעת מכל אדם, דאצל כל אדם צ"ל תורתו קבע ומלאכתו עראי כנ"ל, כדברי ר"מ⁵³.

לגומדויק גם בדברי רשב"י "בזמן ש­ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים", היינו שבנ"י "עושין" ומחדשים⁵⁴ רצונו של מקום, כי מצד ציווי ה' אין מקום להנהגה זו, אלא יחידי סגולה מצד גודל בטחונם בה' עושין ומחדשים רצונו של מקום, ואז בדרך ממילא מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שהקב"ה ממלא כל הצטרכותם בדרך נס⁵⁵, למעלה מהטבע לגמרי.

לד(משיחת ו' תשרי תשמ"ה)