Likkutei Sichos·Vol. 36·Shemos·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לו·שמות·שיחה ב

אשיחה ב
א. "ויאמר¹ משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", וביארו רז"ל ב­מדרש², וכ"ה בפרש"י³, שטענת משה "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" כוונתה "מה זכות יש בידם שאוכל ל­הוציאם" (ובלשון רש"י "מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים").

בוע"ז ענה לו הקב"ה "בהוציאך⁴ את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" — כלומר, "מה⁵ שאמרת ב­איזה זכות אוציאם ממצרים הוי יודע שבזכות התורה שהן עתידים לקבל על ידך בהר הזה הם יוצאים משם".

גויש להבין פירוש המענה "בזכות ה­תורה שהן עתידים לקבל", מה מהני קבלת התורה שלהם בעתיד, לאחרי יציאתם ממצרים, כזכות שעבורה יצאו ממצרים.

דוהנה בפירושו השני על הכתוב כאן "ויאמר כי אהי' עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצ­רים תעבדון את האלקים על ההר הזה", כותב רש"י "ד"א⁶ כי אהי' עמך וזה ש­תצליח בשליחותך לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיחך שכשתוציאם ממצ­רים תעבדון אותי על ההר הזה שתקבלו התורה עליו והיא הזכות העומדת ל­ישראל. ודוגמת לשון זה מצינו⁷ וזה לך האות אכול השנה ספיח וגו' מפלת סנ­חריב תהי' לך לאות על הבטחה אחרת שארצכם חריבה מפירות ואני אברך הספיחים". וכתבו המפרשים⁸, שזה ש­רש"י מביא "ודוגמת לשון זה", הוא להביא ראי' שהקב"ה תולה הבטחתו בהבטחה אחרת, ואע"פ שאותה הבטחה עצמה עדיין לא נתקיימה. וכ"ה בנדו"ד, דאע"פ שההבטחה דשליחות זו עצמה עדיין לא נתקיימה, וא"כ איך תהי' הבטחת השליחות ראי' ואות על הבטחת קבלת התורה שהיא הבטחה אחרת — הרי ע"ז מביא דוגמא מזה שמצינו ב­ישעי' שהבטחת מפלת סנחריב, לפני קיומה, היתה אות על הבטחה אחרת שהיא ברכת הספיחים.

ההרי חזינן מרש"י זה גופא, שזהו דבר חידוש שדבר העתיד להיות (ועדיין לא נתקיימה) יהי' אות וסימן, ולפי זה יוקשה עוד יותר בענין הנ"ל, איך אפ"ל שקבלת התורה שבעתיד היא סיבה על דבר שב­הווה, שהיא הזכות שיש בידם שבגללה יצאו ממצרים.

וב. לכאורה יש לומר, שמטעם זה שינה רש"י מלשון המדרש: במדרש אי­תא "מה שאמרת באיזה זכות אוציאם ממצרים הוי יודע שבזכות התורה שהן עתידים לקבל על ידך בהר הזה הם יוצ­אים משם", ואילו בפרש"י "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי⁹ על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים"¹⁰, דזה שלא כתב רש"י "שבזכות התורה" הוא משום שכוונתו לפרש שיציאת בנ"י אינה בשביל זכות שיש להם עכשיו¹¹, אלא ש"דבר גדול יש לי על הוצאה זו", זאת אומרת¹², שיש לו להקב"ה "דבר גדול", מטרה חשובה וגדולה שבגללה מוציא אותם ממצרים.

ז[ועפ"ז יש לומר, שבמדרש שנאמר "שבזכות התורה שהן עתידים לקבל על ידך בהר הזה הם יוצאים משם", אין הכוונה, שיש להם עכשיו הזכות של קבלת התורה שלעתיד, שלכן הם ראויים להגאל, אלא "בזכות התורה" בעצם¹³, שהתורה היא הנותנת זכות (טעם וסיבה) ליציאתם ממצרים, כדי שיוכלו לקבל את התורה¹⁴ (ולכן לא נאמר במדרש "בזכות שהם עתידים לקבל את התורה" וכיו"ב)].

חוצריך ביאור, שאין זה ברור כ"כ בלשונו כאן "וששאלת מה זכות יש ליש­ראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו", דחסר עיקר ההדגשה ב­מענה על שאלת משה ("מה זכות כו'") — שאין זו זכות שיש להם עכשיו אלא זוהי התכלית והמכוון והמטרה של היציאה. זאת ועוד: בפירושו השני כותב רש"י ב­פירוש "והיא הזכות¹⁵ העומדת ליש­ראל"¹⁶.

טג. עוד י"ל, דכיון שהקב"ה יודע עתידות, לכן אפשר שיתן שכר על מצוה גם לפני קיומה¹⁷, וכן בעניננו, דכיון שהקב"ה ידע שעתידים לקבל את התורה לכן מלכתחילה הוציאם עבור הזכות בעתיד¹⁸.

יאבל גם פירוש זה צ"ע, כי כאשר ה­מעשה שבעתיד ייעשה ע"י האדם עצמו, אפשר שייחשב לזכות,

יאאבל בנדו"ד, הרי מ"ת לא הי' מצד בחירת בנ"י, וכדברי חז"ל¹⁹ "שכפה ה­קב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" ולכן "מכאן מודעה רבא לאורייתא", הרי שאין מ"ת דבר ה­תלוי ברצונם ובבחירתם, וא"כ אין מקום לשכר עבור מעשה זה.

יבזאת ועוד: כיון שהקב"ה אמר "בהו­ציאך את העם ממצרים תעבדון את ה­אלקים על ההר הזה" נמצא, שבנ"י היו מוכרחים בזה מצד עצם דיבורו של ה­קב"ה.

יג[ואין זה דומה להא שהקב"ה יודע עתידות, ואעפ"כ אין ידיעה זו מכריחה את בחירת האדם (כמבואר בכ"מ²⁰) — ש­הרי ידוע, שבמה דברים אמורים בידיעת הקב"ה, משא"כ בדיבור שלמעלה, שהוא דבר שבגלוי, הדיבור מכריח את ה­בחירה (כמבואר²¹ בענין "צדיק²² ורשע לא קאמר"²³, דאף שהקב"ה יודע אם יהי' צדיק או רשע, אבל כיון שידיעה זו לא באה בדיבור ("קאמר") אין זה מכריח את בחירת האדם), ועפ"ז, כיון שבנדו"ד אמר הקב"ה "תעבדון את האלקים על ההר הזה", הרי היו בנ"י מוכרחים בזה, ואי אפשר לתת להם שכר על מעשה זה].

ידואין זו סתירה להיסוד דבחירה חפ­שית [ש"עיקר²⁴ גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה. . שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני ה­אדם עושה בין טובים בין רעים כו' שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם"] — כי יסוד זה נאמר רק ב­שייכות להנהגת אדם פרטי, אבל לא בנוגע למ"ת (לכלל ישראל), וכדמצינו בפירוש, כנ"ל, שכל עיקרו של מ"ת לא הי' מצד בחירתם בלא"ה, אלא ע"י כפיית הקב"ה.

טווא"כ הקושיא במקומה עומדת, דלכ­אורה איך אפשר להחשיב זה שקבלו בנ"י את התורה לזכות להם, מאחר שזה הי' שלא בבחירתם אלא הוכרחו לקבלה בעת מ"ת, ויתירה מזו היו מוכרחים בזה מעת דבר ה' "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"²⁵ — וא"כ, איך הוי יצי"מ שכר על מ"ת (והרי כל ענין שכר ועונש מיוסד על היסוד דבחירה חפשית, כמבואר ברמב"ם²⁶)?

טזולכן נ"ל שבדברי רז"ל כאן מרומז ענין נוסף על עצם קבלת התורה ע"י ישראל, שענין זה הוא בבחירתם ועליו קיבלו השכר דיצי"מ.

יזד. ויובן זה בהקדם דברי "הגדה" שהובאו בכמה ראשונים²⁷ על תוכן מצות ספירת העומר בין פסח לעצרת (בזה"ז), ד"בשעה²⁸ שאמר להם משה רבינו ע"ה תעבדון את האלקים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו (מכאן קבעו חכמים לספור העומר כו')".

יחויש לעיין מתי אמר להם משה ל­ישראל "תעבדון את האלקים על ההר הזה". דהנה מפשטות לשון האגדה הנ"ל, שאמר להם משה "לסוף חמשים יום", משמע, שזה הי' בצאתם ממצרים. אמנם בשבלי הלקט²⁹ הובא "מדרש אגדה" זה בלשון אחרת וז"ל: "לפי שכשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים נתבשרו שהן עתידין לקבל [את] התורה לסוף חמשים יום ליציאתן שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, הרי הנו"ן של תעבדון יתירה לומר לך לקץ חמשים יום תעבדון את האלקים (שתעבדון) [שתקבלו] את התורה וישראל מרוב חיבה היו מונין בכל יום ויום ואומרים הרי עבר יום אחד ויום שני וכן כולם שהי' נראה בעיניהם כזמן ארוך מתוך חיבתן הגדולה על הדבר (לכך הספירה נקבע לדורות)".

יטהרי מפורש, שמשה אמר להם "תעב­דון את האלקים על ההר הזה" "כשנת­בשרו ישראל לצאת ממצרים", שזה הי' עוד בהיותם במצרים, וכמסופר בפרש­תנו³⁰ שזו היתה שליחותו הראשונה של משה רבינו, לאסוף את זקני ישראל ולאמר להם "פקוד פקדתי גו' אעלה אתכם גו'", ולפי גירסת השבלי הלקט הרי אז בישר להם משה שהם עתידים לקבל את התורה ("תעבדון את האלקים גו'"). וכן מדייק שם בלשונו, שמשה אמר להם "שעתידין לקבל התורה לסוף חמ­שים יום ליציאתן", שמזה משמע שדיבור זה הי' קודם יציאת מצרים³¹.

כוהכי נמי מסתברא, שהרי אף שלא נצטווה משה בפירוש מאת הקב"ה להו­דיע זה לבנ"י³², הרי כיון שמשה רבינו אוהב ישראל הי'³³, למה ימנע משה רבינו את עצמו מלהודיע בשורה טובה כזו לישראל זמן רב כ"כ [לכל הפחות י' חדשים, שהרי זמן כל מכה בערך חודש, כפרש"י³⁴ ש"המכה משמשת רביע חודש ושלשה חלקים הי' מעיד ומתרה בהם", וגם לפי הדיעה^*34 שג' המכות האחרונות לא נמשכו חודש, הרי בין מסירת השלי­חות הראשונה לזקני ישראל (שבפרשתנו) עד התחלת המכות עבר זמן מסויים, כ­מובן מהמסופר בסוף פרשתנו³⁵].

כאה. והנה ע"פ זה, שעוד בהיותם ב­מצרים נתבשרו ישראל שעתידים לקבל את התורה — והרי בשורה זו עוררה בבנ"י תשוקה גדולה לקבלת התורה, מרוב חיבה — מובן, שתשוקה זו התחילה תיכף ומיד, עוד בהיותם במצרים.

כבדאף שספירת הימים התחילה רק לא­חרי יציאת מצרים (ולפי ה"הגדה" שבש­אר ראשונים הנ"ל רק אז שאלו את משה "אימתי עבודה זו"^*35), ולא לפנ"ז בהיותם במצרים — הרי זה לפי שמשה אמר להם בפירוש "בהוציאך גו' תעבדון", וא"כ מובן ופשוט, שלפני צאתם ממצרים אין מקום (לשאול "אימתי עבודה זו" ו)לס­פור הימים³⁶, אבל עצם התשוקה (מצד גודל החיבה), נתעוררה בישראל תיכף כשנתבשרו בשורה זו.

כגויש לדייק כן גם ממשל המדרש (ש­הובא בפוסקים³⁷), מ"א' שהי' חבוש בבית האסורין כו', קבע לו המלך זמן ולתת לו בתו, והי' מונה והולך עד בא הזמן", וב­מקום אחר³⁸ הובאו הדברים בפרטיות יותר³⁹, שהמלך אמר ל"אדם א' המושלך בבור ואסור שם", "אני⁴⁰ אתיר אותך ואוציא אותך מבור הזה ולזמן פלוני אתן לך את בתי (לאשה), ושמח אותו אדם שמחה גדולה אמר לא די שמוציאני מ­בור הזה אלא עדיין רוצה ליתן לי בתו, וכן עשה המלך הוציאו מהבור והלבישו בגדים נאים כו' כשראה אותו איש כך שהמלך קיים כבר מקצת דבריו התחיל למנות מיד כמה זמן יש למה שקבע לו המלך לתת לו בתו. . כך היו ישראל במצרים כמו בבור וכו'"⁴¹. הרי שמנין הימים התחיל רק לאחרי שהמלך קיים מקצת דבריו והוציאו מן הבור, אף ש­שמחת האסיר התחילה תיכף כשנתבשר בבשורה הטובה, שמזה מובן בעניננו, ש­שמחת בנ"י התחילה עוד בהיותם במצ­רים כשנתבשרו ע"ד יציאתם ממצרים וקבלת התורה, אבל מנין הימים התחיל רק לאחרי היציאה בפועל.

כדוע"פ כל הנ"ל יש לבאר דברי (רז"ל ו)רש"י "וששאלת מה זכות יש לישראל דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים":

כהבזה שהקב"ה הודיע שיקבלו את ה­תורה לאחרי צאתם ממצרים נתעוררו אצלם השתוקקות וגעגועים גדולים לקבלת התורה, ותשוקה זו ודאי נחשבת לזכות גדולה לישראל [שהרי דבר זה (תשוקת ישראל לקבל התורה) לא בא בפירוש במאמר השם, ורק אמר למשה "תעבדון את האלקים על ההר הזה"].

כוועפ"ז יש לומר עוד יותר, שבגלל זה גם עצם קבלת התורה בהר סיני נחשבת לזכות (וכדמצינו בריבוי מקומות⁴² שזהו שבחם ומעלתם של ישראל שקבלו את התורה בהר סיני) — הגם שכפה עליהם הר כגיגית, ועוד זאת, שעצם מאמר השם "תעבדון את האלקים על ההר הזה" כבר הכריח הענין דקבלת התורה (כנ"ל) — כי הענין דקבלת התורה "התחיל"^*42 מהש­תוקקות וגעגועים של ישראל לקבלת ה­תורה עוד בהיותם במצרים, שדבר זה בא מרצונם ובחירתם, וזה גופא גילה, שגם מעשה הקבלה שלהם בהר סיני לא הי' (רק) ענין הכרחי וכפי', אלא יש בזה גם מעשה קבלה⁴³ מצד רצונם ובחי­רתם⁴⁴.

כזוזהו הפירוש "מה זכות יש לישראל כו' עתידים לקבל התורה", שזוהי זכות שקדמה ליציאת מצרים והיא סיבה ו­זכות שבגללה יצאו, כיון שהתחלת קבלת התורה היא מההשתוקקות לכך בהיותם במצרים, כנ"ל.

כחו. והנה ידוע שכל סיבה ומסובב יש שייכות תוכני ופנימי ביניהם, ובנדו"ד, דכיון שתשוקתם של ישראל למ"ת היא הסיבה והזכות ליציאתם ממצרים, צ"ל שיש שייכות ביניהם, והוא מעין הענין דיצי"מ.

כטויש לבאר זה (בפנימיות הענינים):

לידוע⁴⁵ שפירוש ענין יציאת מצרים הוא לא רק היציאה הגשמית מארץ מצרים כפשוטה, אלא היציאה מכל מיצ­רים וגבולים רוחניים, היינו לא רק מה­מיצר דהיצר הרע, וגופו ונפשו הבהמית של האדם (מצרים דקליפה), שהם מעלי­מים ומסתירים על אור נשמתו ומונעים את האדם מעבודת השם, אלא גם מהמי­צרים וגבולים שישנם בקדושה גופא ("מצרים" דקדושה). דכאשר עבודת השם מיוסדת אך ורק על הבנת והשגת האדם או על רגש מדותיו (אהבת ה' ויראתו), הרי עדיין נמצא במצב של "מיצר", כי עבודתו היא במדידה והגבלה, לפי ה­מדידות של הבנתו והשגתו או רגש מדו­תיו, וכמ"ש רבינו הזקן בספר התניא⁴⁶ ד"אפילו. . צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים. . אינה בטילה. . לגמרי. . רק הוא דבר בפני עצמו", שעבודתו מוגבלת לפי אופן ה"מציאות" שלו;

לאואמיתית ענין יציאת מצרים, היציאה מכל מיצרים וגבולים (גם דקדושה) הוא כאשר עבודת האדם היא מתוך ביטול גמור⁴⁷, שאין האדם מציאות לעצמו כלל אלא הוא בטל להקב"ה, וכמ"ש⁴⁸ "לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", שבזה שהקב"ה הוציא את בנ"י מארץ מצרים הרי בזה גופא נעשו ישראל עבדי השם, דעבד אינו מציאות לעצמו אלא בטל לאדונו, וזוהי היציאה האמיתית מכל מיצרים וגבולים, כאשר האדם הוא בדרגא של עבד, בטל בתכלית להקב"ה.

לבועפ"ז מובנת השייכות בין זכותם של ישראל בכך שעוד בהיותם במצרים השתוקקו לקבלת התורה להענין דיציאת מצרים, שהרי בהודעת הקב"ה למשה מ­פורש "בהוציאך גו' תעבדון את האלקים על ההר הזה", היינו לא סתם קבלת תורה ומצוות אלא עיקר ההדגשה היא על ענין העבדות, שישראל ייעשו עבדי השם, ולעבדות זו השתוקקו ישראל עוד בהיותם במצרים, שמזה מובן שהשתוק­קות זו מורה על גודל ביטולם של ישר­ אל להקב"ה, היפך ענין של "מציאות", דאף שהיו אז במצב של גלות כפשוטה, בערות הארץ ובמצב של עבדות לפרעה, מ"מ נשתוקקו לא רק להיות בני חורין אלא ל"תעבדון את האלקים", שיהיו משועבדים להקב"ה, בביטול ושעבוד גדול, היפך הענין דמצרים — מיצרים וגבולים (גם דקדושה).

לגז. עפ"ז יש לבאר גם השייכות דב' התשובות על ב' שאלות משה: א) מי אנכי "מה אני חשוב לדבר עם המלכים", ב) וכי אוציא את בני ישראל, "ואף אם חשוב אני מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים"⁴⁹ — שע"ז השיבו הקב"ה "שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה, לא שלך היא כי אם משלי כי אהי' עמך כו' וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה".

לדוע"פ הנ"ל יש לומר, שיש שייכות וקשר פנימי ביניהם, דשניהם מורים על ענין הביטול והעדר המציאות, שזו היא ה"זכות" והסיבה ליציאת מצרים כנ"ל.

להביאור הענין⁵⁰:

לוהתוכן הפנימי במענה הקב"ה למשה "לא שלך היא כ"א משלי", הוא, שזה מוסב על מה שאמר משה "מי אנכי מה אני חשוב לדבר עם המלכים", שע"ז אמר לו הקב"ה שאכן אין המדובר ב­חשיבות שלו שמחמתה נבחר הוא להיות שליח ה' לגאול את ישראל, "לא שלך היא כי אם משלי, כי אהי' עמך", שכולה אינה מתייחסת למשה כלל, אלא כולה היא משלי, ובמילא אין לדון כלל בנוגע למעלתו וחשיבותו של משה, שהרי הגאולה היא של הקב"ה, וכשמשה ילך לפרעה ה"ז הליכת הקב"ה כביכול, כי אהי' עמך.

לזועד"ז הוא בענין הב', "מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים" שאמר הקב"ה "דבר גדול יש לי על הוצאה זו", שאין המדובר כאן בזכות ובמעלת ישראל, אלא ש"דבר גדול יש לי על הוצאה זו", דכל הדבר אינו אלא ענינו של הקב"ה.

לחוהזכות הנדרשת מבנ"י שיזכו ל"דבר גדול" זה שהוא "לי" (של הקב"ה) — היא ענין הביטול, שזהו תוכן ענין ההשתוק­קות של ישראל עוד בהיותם במצרים ל"תעבדון את האלקים", המורה על תכ­לית הביטול שלהם, כנ"ל באורך.

לטח. והנה מכיון שמ"ת הוא התכלית והמטרה דיצי"מ, צ"ל, שבמ"ת נתעלו למדריגה נעלית יותר בביטול הנ"ל. אבל לכאורה מצינו להיפך, שלא זו בלבד שלא נתעלו לגבי הביטול שכבר הי' בהם במצרים (בהשתוקקותם לתעב­דון גו'), ובפרט לאחרי יצי"מ שנעשו "עבדי השם", אלא להיפך, שבעת מ"ת הוצרך להיות "כפה עליהם הר כגיגית", להכריחם לקבל את התורה⁵¹.

מויש לומר שלא רק שאין זו סתירה להנ"ל, אלא שהיא הנותנת, דכפה עליהם הר כגיגית הוא המשך לתשוקתם וביטו­לם להקב"ה כהכנה למ"ת, שבמ"ת בא זה לשלימותו.

מאדהנה בפרש"י עה"פ⁵² "אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים" איתא "כ­דאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי".

מבומשמע שעיקר השעבוד והביטול נעשה בעת מ"ת. ועכצ"ל, שבעת מ"ת נתעלו בנ"י, דאף שתיכף ביציאתם ממצרים נעשו "עבדי השם", הנה ע"י מ"ת נתעלו למדריגה נעלית יותר.

מגויש לומר הביאור בזה⁵³:

מדבענין ביטול של עבד אל המלך, שאינו מציאות לעצמו, כ"א כל מציאותו היא מציאות המלך, יש כמה אופנים: כאשר הביטול וקבלת עול הם מצד ה­אדם, העבד, שהוא קיבל על עצמו לה­יות עבד המלך, הרי בביטול זה יש בדקות גם תערובת של מציאות האדם, שהרי סיבת היותו לעבד וסיבת ביטולו הוא מצדו (העול שקיבל מרצונו); ואמי­תית ענין הביטול הוא כאשר הוא בא לא מצד העבד, שהוא קיבל עליו אדנות המלך, אלא כאשר הוא בא לגמרי מצד המלך עצמו, שהמלך עושה אותו ל­עבד⁵⁴.

מהוזוהי פנימיות הענין ד"כפה עליהם הר כגיגית"⁵⁵, דאז נשלם הענין דעבדי השם בתכלית, שביטולם להקב"ה אינו תלוי במציאותם (שהם הקדימו נעשה ל­נשמע), אלא מצד הקב"ה, שאז הרי נוסף ע"ז שהביטול הוא בעצם מציאותם, הוא גם אמיתי ופנימי יותר, כי הם מוכרחים להיות עבדים לא מצד מציאותם אלא מצד הקב"ה.

מווענין זה הי' אפשרי רק לאחרי שהי' אצל בנ"י הביטול דהתשוקה הגדולה לקבלת התורה, שעי"ז הגיעו לביטול גמור שמצד האדם להיות עבדי ה', ועד שהקדימו נעשה לנשמע, הנה אז כאשר כפה עליהם הר כגיגית נמשך ונפעל בהם הביטול שמצד הקב"ה שלמעלה ממציאותם, וחדר לתוך פנימיותם.

מזט. וכשם שהוא ביצי"מ, דהזכות ש­היתה לישראל שהקב"ה יעשה להם נס ויוציאם ממצרים, היא תשוקתם למ"ת, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", עד"ז הוא בגאולה העתידה לבוא בקרוב ממש, דזכותם של ישראל הוא זכות הקיווי והצפי' להגאולה, כדאיתא במדרשים⁵⁶,

מחשבזה נכלל ג"כ הכוסף והתשוקה לתורתו של משיח, ד"מפני⁵⁷ זה נתאוו כל ישראל כו' לימות המשיח כו' לפי שבאותן הימים תרבה הדיעה והחכמה והאמת שנאמר⁵⁸ כי מלאה הארץ דיעה את ה'. . מפני שאותו המלך שעומד מזרע דוד בעל חכמה יהי' יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם",

מטשיהי' במהרה בימינו, תיכף ומיד ממש.

נ(משיחת ש"פ קדושים תשכ"ז)