Likkutei Sichos·Vol. 38·Behaalosecha·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לח·בהעלותך·שיחה א

אשיחה א
א. "וזה מעשה המנורה גו' כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה"¹. ובפרש"י: "כן עשה את המנו­רה" — "מי שעשאה, ומדרש אגדה² על ידי הקב"ה נעשית מאלי'".

בוכ' הרא"ם³, "שהמדרש חולק עם פי­רוש הראשון כן עשה כמו "ויגד ה­מגיד"⁴, ופירוש מי שעשאה מי שדרכו לעשותה והוא בצלאל⁵, והמדרש אמר כן עשה הקב"ה הנזכר למעלה".

גוצ"ע:

דא) פירוש המדרש לכאורה אין לו מקום בלימוד ע"ד הפשט, דאיך אפשר לפרש ד"כן עשה את המנורה" קאי על הקב"ה, והרי לפ"ז כל המשך הכתוב — "כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה (הקב"ה) את המנורה" — אינו מובן, דמאי קמ"ל שהקב"ה עשה את המנורה כפי שהראה למשה⁶?!

ה[וכמודגש גם בלשון רש"י, שמקדים לפני פירוש זה "ומדרש אגדה", אף ש­לעיל בפ' תרומה עה"פ⁷ "תיעשה ה­מנורה" פרש"י⁸ "מאלי' כו' א"ל הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאלי'", ולא כתב שם שזהו "מדרש אגדה"⁹ — ורק בכתוב דידן כותב ע"ז "מדרש אגדה"].

וועפ"ז למה צריך רש"י להביא פירוש זה כל עיקר?

זודוחק לומר שזהו לפי שלפירוש הא' כתוב זה הוא "מקרא קצר"¹⁰, שלא נתפרש בכתוב מיהו העושה, כי כבר קבע רש"י בפירושו¹¹ ד"כן דרך כל מקראות קצרים על מי שעליו לעשות הם סותמים את הדבר", וכן בנדו"ד הכתוב סתם "כן עשה", דקאי "על מי שעליו לעשות".

ח[ואף שבכלל ניחא יותר לפרש שאינו מקרא קצר, הרי בנדו"ד שפירוש המד­רש רחוק מאד מפשוטו של מקרא, הרי לכאורה אין הענין ד"מקרא קצר" טעם מספיק להביא פירוש זה].

טב) ולאידך — אם לתרץ שאינו "מקרא קצר", הו"ל לרש"י לפרש כפירוש ה­ראב"ע והרמב"ן, ש"כן עשה את המנו­ רה" קאי על משה¹², ש"הוא¹³ השתדל¹⁴ בלמודה ועשה אותה בציווי". וע"ד פרש"י לעיל עה"פ¹⁵ "ביום כלות משה להקים את המשכן" — "בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כו' להורות לעושי המלאכה ולא טעה בתבנית אחת", וגם בנדו"ד אפשר לפרש שהכתוב תלה עשיית המנורה ב­משה¹⁶.

יב. ויובן זה בהקדים התמי' בכללות הכתוב¹⁷ — "וזה מעשה המנורה גו'" — דכל כתוב זה מאי קמ"ל? הרי עצם הציווי על מעשה המנורה כבר נתפרש לעיל בפ' תרומה¹⁸, וגם הפרט שהקב"ה הראה למשה את מראה המנורה ("כמר­אה אשר הראה ה' את משה") מפורש שם, וכמו שהביא רש"י כאן הכתוב ש­בסוף פרשת המנורה (בפ' תרומה¹⁹) "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר", וא"כ מה נתחדש בכתוב זה?

יאועוד — (א) כאן לא נשנו כל פרטי דיני עשיית המנורה אלא רק הפרט ד"מקשה זהב", ומה נשתנה פרט זה מכל פרטי המנורה שדין זה נאמר גם כאן²⁰? (ב) גם את"ל שיש חידוש בכתוב זה — אמאי לא נתפרש החידוש לעיל במקומו בפ' תרומה?

יבבהציווי בתחילת הפרשה²¹, "בהע­לותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", כבר ביאר רש"י כוונת הדברים, שזהו "לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כו' א"ל הקב"ה חייך שלך גדולה מש­להם שאתה מדליק ומטיב את הנרות", אבל הכתוב "וזה מעשה המנורה גו'" מאי בעי הכא?

יגוגדלה התמי' — שכמה מפרשים²² עמדו על שאלה זו, ודוקא בפרש"י לא מצינו לכאורה אפילו רמז תירוץ על תמי' זו.

ידג. ויש לומר הביאור בזה:

טובפירושו על "בהעלותך" מדייק רש"י שהקב"ה א"ל לאהרן "שלך גדולה מש­להם שאתה מדליק ומטיב את הנרות", והיינו שלא רק שגם לאהרן יש חלק בחנוכת המשכן, אלא עוד זאת, שחלקו גדול משלהם, כי הוא חינך את המנורה (כמשנ"ת במ"א באורך²³, שזוהי כוונת רש"י כאן במ"ש "שאתה מדליק ומטיב את הנרות", שאין כוונתו בזה רק שלאהרן ניתנה הזכות של הדלקת והטבת הנרות, אלא שבזה יש לאהרן חלק גם בחנוכת המשכן, כי הוא חינך את המנורה).

טזוצ"ב, דהרי כשם שאהרן חינך את המנורה, כמו כן חינכו הנשיאים את המזבח (כמפורש בקרא²⁴, שקרבנות ה­נשיאים היו "לחנוכת המזבח"), וא"כ במה גדל חלקו של אהרן משל הנשי­אים?

יזואף שאהרן הדליק והטיב את הנרות בעצמו (כדיוק לשון רש"י "שאתה מדליק ומטיב כו'")²⁵, משא"כ הנשיאים רק ה­ביאו קרבנותיהם, ואילו ההקרבה בפועל לא היתה על ידם — הרי מזה גופא שהקב"ה ניחם את אהרן בפרשת מנורה דוקא, מובן, שעיקר הנחמה אינה בכך שאהרן עושה את העבודה במשכן ב­פועל (שבזה נכללת גם הקרבת קרבנות ע"ג המזבח), אלא לפי שהוא חינך את המנורה דוקא.

יחואף את"ל כי המנורה בהיכל²⁶ — עדיין צ"ב (כקושיית הרמב"ן²¹) "למה נחמו בהדלקת הנרות ולא נחמו בקטורת בקר וערב כו'".

יטוי"ל ששאלות אלה מתורצות בכתוב עצמו²⁷ — בהוסיפו כאן "וזה מעשה ה­מנורה גו'"²⁸:

כהמנורה מיוחדת מכל כלי המשכן²⁹ בכך שהקב"ה הראה למשה את מראה המנורה, וכפרש"י לעיל בפ' תרומה³⁰ "שהראה לו הקב"ה מנורה של אש" [דבגמ'³¹ הובא זה גם בנוגע להארון והשולחן, אבל בפרש"י עה"ת הובא רק³² בנוגע להמנורה³³].

כאואף שבפשטות הצורך בזה הי' לפי "שנתקשה משה במעשה המנורה"³⁴, הרי מובן (גם בלימוד ע"ד הפשט), שזה גופא מורה על מעלת המנורה על כל שאר כלי המשכן, שיש בעשייתה קושי מיוחד שבגללו אפשר לעשותה רק ע"פ המראה אשר הראה ה' את משה.

כבויש לומר, שייחודה של המנורה מכל שאר הכלים מובן ע"פ פרש"י לעיל³⁵, שנר המערבי שבמנורה "הוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל", ולכן גם עשייתה היא באופן של "גילוי שכינה" מיוחד, שהקב"ה הראה למשה את מראה המנורה.

כגוזוהי כוונת הכתוב "וזה מעשה ה­מנורה גו'", שחלקו של אהרן גדול משל הנשיאים כי הוא חינך את המנורה, שהמנורה היא כלי כללי וחשוב ביותר, עד שנעשית ע"פ ה"מראה אשר הראה ה' את משה".

כדובזה יש לבאר ג"כ פירוש רש"י על "וזה מעשה המנורה"¹ — "שהראהו ה­קב"ה באצבע לפי שנתקשה בה לכך נאמר וזה", דלכאורה מה קשה לו לרש"י בלשון "וזה מעשה המנורה" שהזקיקו לפרש שהכוונה "שהראהו הקב"ה ב­אצבע"³⁶? אלא שאין הכרחו של רש"י מלשון "וזה", אלא פירושו הוא בהתאם למכוון הכללי בכתוב, שכולו לא בא אלא להגדיר ולבאר את ענינה המיוחד של המנורה, שהיתה (כהמשך הכתוב) "כמראה אשר הראה ה' את משה", ובמי­לא מסתבר שזהו גם דיוק הלשון "וזה מעשה המנורה"³⁷.

כהוזה גופא הטעם שנאמר כאן רק הפרט ד"מקשה היא", כי עיקר הקושי בעשיית המנורה (שבגלל זה הראה הקב"ה למשה תבנית המנורה) הוא (לא ריבוי הפרטים שבמנורה עצמה, אלא) מפני הדין המיוחד באופן עשייתה שצ"ל "מקשה", שקשה ביותר לעשות כל פרטי פרטים אלה באופן של "מקשה" — שהאומן לוקח "עשת³⁸ של ככר זהב. . ומקיש בקורנס וחותך בכשיל לפשט איברי' כתקונן", וכפי שהכתוב מוסיף "עד ירכה עד פרחה מקשה היא", וכפרש"י "כלומר גופה של מנורה כולה וכל התלוי בה. עד ירכה, שהוא אבר גדול. עד פרחה, שהוא מעשה דק שבה הכל מקשה".

כוד. ע"פ הנ"ל מובן אמאי לא פירש רש"י ד"כן עשה את המנורה" קאי על משה, כי לפירוש זה נמצא, שכוונת הכתוב היא לספר שבחו של משה³⁹, ש­עשה בדיוק כמראה אשר הראה אותו הקב"ה [ע"ד שנאמר לפנ"ז⁴⁰ "ויעש כן אהרן גו'", וכפרש"י "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה"], אבל ע"פ פשוטו של מקרא קשה לפרש כן, דלמאי נפק"מ כאן (בפ' בהעלותך) סיפור שבחו של משה באופן עשיית המנורה?

כזולכן מפרש רש"י, "כן עשה את ה­מנורה — מי שעשאה", היינו שבדיוק ובכוונה לא פירש הכתוב מיהו העושה, כי אין כוונת הכתוב לספר בשבחו של האדם העושה, אלא לבאר מעלת המנו­רה (ללא נפק"מ מיהו העושה), שעשיית המנורה (ע"י "מי שעשאה", היינו "מי שעליו לעשות") היתה "כמראה אשר הראה ה' את משה".

כחעפ"ז מתיישב היטב הטעם שלא הס­ תפק רש"י בפירוש הא' אלא הביא גם פירוש ה"מדרש אגדה" ש"ע"י הקב"ה נעשית מאלי'", כי לפירוש זה מבוארת עוד יותר מעלתה של המנורה מכל כלי המשכן, שלא רק שנעשית ע"פ ה"מראה אשר הראה ה' את משה", אלא עוד זאת, שגם עשייתה בפועל היתה ע"י הקב"ה, ונמצא, שאהרן זכה לחנך כלי שהי' מעשה ידי הקב"ה!

כטה. אלא שעדיין צ"ע לשונו של רש"י בפירוש הב' "ע"י הקב"ה נעשית מאלי'" — דלכאורה, השקו"ט כאן היא רק מי "עשה את המנורה", ולמאי נפק"מ כאן לפרש אופן עשייתה (שנעשית מאלי').

לואדרבה: בכתוב מפורש "כן עשה את המנורה", שפירושו הפשוט הוא שהיתה כאן עשי', ולא "שנעשית מאלי'"⁴¹ [מש­א"כ לעיל בפ' תרומה שנאמר "תיעשה המנורה", בלשון נפעל, ולכן פרש"י שם "מאלי'"].

לאוגדלה התמי': במדרש² הלשון "כן⁴² עשה משה אין אומר כאן אלא כן עשה סתם מי עשה הקב"ה", ואילו רש"י שינה מלשון המדרש וכ' "ע"י הקב"ה נעשית מאלי'"!

לבונ"ל, שכוונת רש"י בזה להדגיש, שאין הכוונה (דהמדרש) להפקיע את הכתוב מידי פשוטו (ד"כן עשה את המנורה" קאי על עשיית בן אדם, שעשה את המנורה "כמראה אשר הראה ה' את משה"), אלא רק להוסיף ע"ז⁴³, דהטעם שלא נאמר בפירוש מי הי' העושה הוא לפי שהמנורה לא נעשית בפועל ע"י עשיית האדם ("מי שעשאה") אלא רק בצירוף מעשה הקב"ה, ובפשטות (וע"פ פרש"י בפ' תרומה הנ"ל) — בצלאל (או משה⁴⁴) רק השליך את הככר לאור [וב­פרט ע"פ מ"ש בכמה מפרשים⁴⁵, שמשה הי' גם מכה בפטיש כו')] — ואח"כ, "ע"י הקב"ה נעשית מאלי'".

לגונמצא דשניהם אמת, דהיתה עשיית בן אדם, כפירוש הפשוט ב"כמראה אשר הראה גו' כן עשה גו'", אלא שבזה שלא נתפרש בכתוב שם העושה יש רמז (נוסף על המפורש בכתוב), שעשיית המנורה היתה בצירוף מעשה ידי הקב"ה.

לדוזהו גם דיוק ל' רש"י "נעשית מאלי'" — שבזה מודגש שהי' מעשה של בן אדם, שכלפי המעשה שלו (השלכת הככר לתוך האור) נחשב שהמנורה "נעשית מאלי'", כיון שאין במעשה זה כדי לעשות מנורה. וע"ד לשון רש"י⁴⁶ גבי הקמת המשכן על ידי משה "שלא הי' יכול להקימו שום אדם. . א"ל (הקב"ה) עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו".

להו. ובעומק יותר (וע"פ פנימיות ה­ ענינים) יש לבאר לשון רש"י "ע"י ה­קב"ה נעשית מאלי'":

לוידוע⁴⁷, שבגילויים שמלמעלה יש שני אופנים: התגלות הבאה ע"י עבודת ה­אדם, ובלשון הזהר⁴⁸ "באתערותא דלת­תא אתערותא דלעילא" (ובלשון חז"ל⁴⁹, אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה), ויש התגלות עליונה שהיא למעלה מגדר נבראים, ובאה בדרך מתנה מלמעלה ("אתערותא דלעילא" שאין אתערותא דלתתא מגעת לשם). וזה שהמנורה נעשית ע"י הקב"ה בעצמו מורה שע"י המנורה נמשך גילוי שכינה בדרגא כזו שאין ביכולתו של נברא להמשיך מצד (ובכח) עצמו.

לזוכמו שהוא בפשטות, שאף שהדלקת המנורה היתה באופן טבעי, הרי אור ה­מנורה לא הי' רק אור טבעי, אלא אור נסי, וכנ"ל ס"ג (מפרש"י) שנר מערבי דלק באופן ששימש כ"עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל", שזה תלוי אך ורק בידי הקב"ה.

לחויש לומר, שזהו הפירוש הפנימי ב­לשון רש"י "כן עשה את המנורה — מי שעשאה", שלא נאמר מי העושה⁵⁰, כי שורש עשיית המנורה הוא ממנו ית', מדרגא שלמעלה משמות הקדושים, לא איתרמיז בשום אות וקוץ⁵¹. וזהו הפירוש הפנימי בהמשך לשון רש"י "ומדרש אג­דה ע"י הקב"ה נעשית מאלי'" — שגם עשיית הקב"ה היתה באופן ש"נעשית מאלי'", כידוע, שהגילויים שמצד העצ­מות אינם בדרך פעולה, אלא באופן ש"נמצאים" ממנו ית' כאילו בדרך ממי­לא⁵².

לטוזהו גם גודל החידוש במעשה המנו­רה, שגם בזה נצטווה משה⁵³ "ועשית מנו­רת זהב", שהי' צ"ל גם עשיית משה בזה, וכמו שמבאר המהר"ל⁵⁴ הטעם לכך, ד"כך הוא כל מעשה שפועל השם הכל צריך פועל למטה והש"י גומר על ידו. . ולפיכך הי' צריך משה לדעת כל מעשה המנורה והי' פועל כפי מה שהי' יכול והקב"ה גומר על ידו" — שהחידוש בזה הוא, שאפילו הענינים שלכאורה הם למעלה לגמרי ממעשה בנ"א, ועד ש­המשכתם מלמעלה אינה בדרך פעולה אלא "מאליו", הרי גם הם נמשכים בפועל ע"י עבודה דייקא.

מויש לומר, שזהו אחד מהביאורים בפרש"י על "ויעש כן אהרן"⁴⁰ — "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה", דלכאורה תמוה, וכי זהו שבחו של אהרן שלא שינה מציווי השם?! אלא כיון שאור המנורה לא הי' אור טבעי הנעשה על ידי הדלקת האדם, הי' מקום לחשוב שאין צורך לדייק באופן הדלקתה, כיון שהנפעל הוא משמיא, וע"ז אומר הכתוב "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה".

מאוהיינו כמו שנתבאר, כי גם המשכת אור זה של המנורה באה על ידי מעשה ההדלקה של אהרן, עבודת המטה דוקא.

מבוי"ל שעד"ז יהי' בבנין ביהמ"ק ה­שלישי, שהוא "בניינא. . דקוב"ה"⁵⁵, ש­"יגלה ויבא משמים"⁵⁶, וביחד עם זה יהי' בזה חלק העשי' של בני אדם (שהרי בנין ביהמ"ק הוא א' מתרי"ג מצוות התו­רה⁵⁷), וכמשנ"ת במ"א בארוכה⁵⁸.

מגועוד ועיקר: יהי רצון שכן תהי' לנו ממש, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובלשון הרמב"ם⁵⁹ — "מה­רה יגלה אמן כן יהי רצון".

מד(משיחת ש"פ בהעלותך תש"ל)