Likkutei Sichos·Vol. 38·Pinchas·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לח·פינחס·שיחה ב

אשיחה ב
א. כתב הרמב"ם בהל' נחלות¹: "הא­פוטרופין עושים לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר ספר תורה ותפילין ומזו­זות ומגילה, כללו של דבר כל מצות עשה שיש להם קצבה בין שהוא מדברי תורה בין שהוא מדברי סופרים עושין להם אע"פ שאינן חייבין במצוה מכל אלו המצות אלא כדי לחנכן, אבל² אין פוסקין עליהן צדקה, ואפילו לפדיון שבוים [ש­היא "מצוה רבה"³] מפני שמצות אלו אין להן קצבה".

בומקור הדברים — במס' גיטין⁴: "ועו­שין להן לולב כו' ואין פוסקין עליהם צדקה ואין פודין עליהן את השבויין ולא כל דבר שאין לו קצבה". ובפרש"י שם: "צדקה, אין לה קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים".

גולכאורה דין זה דורש ביאור: מאי שנא יתומים משאר בני אדם? הרי ה­חשש דכיון ד"בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים" שייך בנכסים של כל אדם, והטעם בפשטות שאין חוששין לזה הוא מפני שחיוב צדקה תלוי בהישג יד הנותן, כמ"ש הרמב"ם בהל' מתנות עניים⁵ דאם "אין יד הנותן משגת, נותן לו [לעני] כפי השגת ידו, וכמה עד חמי­שית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מע­שרה בנכסיו בינוני כו'" — וא"כ עד"ז ביתומים, אמאי אין פוסקין עליהם צדקה כפי השגת ידם, מעשר או חומש מנכסי­הם?

ד[וגם לפי פסק הרמ"א⁶ ד"דוקא צדקה שאין לה קצבה [אין פוסקין]. . אבל. . צדקה שיש לה קצבה כגון שהיו להם עניים קרובים והי' להם קצבה מאביהם כל שנה ושנה כו' נותן מנכסיהם הקצבה לקרוביהם" — עדיין לא מתורצת השא­לה הנ"ל, למה אין פוסקין צדקה על ה­יתומים (בכלל) עד מעשר או חומש מנכ­סיהם⁷?

הובפרט שלדעת כמה פוסקים⁸, כיון שצדקה היא דבר "שאין לו קצבה", לכן אין פוסקין עליהם צדקה אפילו בקצבה. ולכאורה זוהי שיטת הרמב"ם שכתב בסתם "אין פוסקין עליהם צדקה", שמ­פשטות הלשון משמע שלעולם אין פוס­קים עליהם צדקה⁹].

וב. והנה לכאורה שאלה זו זוהי שאלת המפרשים¹⁰, מהו פירוש דברי ה­ש"ס דצדקה הוי דבר שאין לו קצבה, והרי יש לה שיעור וקצבה, מעשר או חומש [כדאיתא בירושלמי¹¹, דהא דתנן¹² שגמ"ח היא מהדברים "שאין להם שי­עור", הוא רק בגמ"ח "בגופו, אבל בממונו יש לו שיעור"] — ותירצו בכמה אופנים ומהם¹³:

זא) כוונת¹⁴ הגמ' היא דעבדינן ליתו­מים "כל דבר שזמנו קבוע וחובת הגוף", משא"כ צדקה שהיא דבר "שאין זמנו קבוע ולא חובת הגוף לחוד אלא כברכת ה' אשר נתן לו כו' ובידו להרבות כו'", ו"כיון שאפשר להיתומים לקיימה לכי גדלי ולהשלים מה שהי' ראוי לינתן מ­נכסים בקטנותן כו' עדיף טפי שלא יתנו האפוטרופסים אלא הם בעצמם לכי גדלי"¹⁵.

חאבל קשה לפרש כן ברמב"ם שלא הזכיר כלל תנאי ד"זמנו קבוע וחובת הגוף", וסתם שהטעם שאין פוסקין עלי­הן צדקה הוא "מפני שמצות אלו [צדקה ופדיון שבוים] אין להן קצבה"¹⁶.

טב) אע"פ¹⁷ שצדקה יש לה שיעור למעלה, אין לה קצבה למטה¹⁸, והדבר מסור בידי האדם להרבות ולמעט כפי חפצו ורצונו, ומהאי טעמא אין פוסקין צדקה על היתומים כי אין בידינו לעמוד על אומד דעת היתומים כמה יהי' בדעתן ליתן אם רב אם מעט.

יוגם תירוץ זה אינו מתיישב בפשטות ל' הש"ס (והרמב"ם), דמשמעה שאין לה קצבה למעלה, וכדברי רש"י "נמצאו נכ­סיהם כלים".

יאלכאורה יש לבאר הטעם שצדקה אין לה קצבה ע"פ דברי הרמב"ם בהל' מת­נות עניים, שכ'¹⁹ "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת", ורק כמה הלכות לאח"ז²⁰ כ' "בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המוב­חר כו'", וכתבו במפרשים²¹, דמלשון הרמב"ם²² מובן דיש תרי גוונא צדקה: א) צדקה שיש לה קצבה היינו מעשר וחומש, והוא במי שאין ידו משגת למל­אות מחסור העני בשלימותו, ב) עשיר גדול ש"יד הנותן משגת", חייב "לתת לעני די מחסורו ואין בזה שיעור אחר אלא כדי צרכו"²³.

יבועפ"ז י"ל שזוהי כוונת הגמ' דצדקה הוי דבר שאין לו קצבה, כיון שבעצם אין לחיוב צדקה שיעור²⁴ (ורק אם אין ידו משגת יש קצבה). ולפ"ז אתי דברי רש"י כפשוטם, ד"צדקה אין לה קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים" (ולכן אין פוסקין צדקה על היתומים²⁵).

יגאבל עדיין אינה מתורצת השאלה דלעיל (סעיף א) — מאי שנא יתומים משאר בני אדם, דממה נפשך: אם אין ידם משגת (ויש חשש שיכלו נכסיהם), גם בני חיובא אין צריכים לתת יותר מחומש (ואדרבה, איסור יש בדבר²⁶), ולמה אין פוסקין צדקה על היתומים כפי השיעור דמעשר או חומש? ואם ידם משגת לתת הרבה (באופן שאין חשש שיכלו נכסיהם), אמאי אין פוסקין עלי­הם? ואם יש אופן שחייבים בצדקה גם באופן שהנכסים כלים (כדעת כמה פוסקים²⁷, שאם יש עניים עטופים ברעב לפניו שיש לחוש שימותו ברעב חייב לחלק להם כל מה שבידו ולא ישאיר לעצמו רק כדי חייו²⁸) — אמאי אין פוס­קין כן על היתומים²⁹?

ידג. גם צ"ע מדברי הרמב"ם בהלכה שלאח"ז³⁰, שכתב "ומי שנשתטה או שנתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה אם הי' ראוי". ואינו מובן — מהו החילוק בין יתומים לחרש ושוטה, והרי גם חרש ושוטה אינם בני חיובא, ולמה פוסקין עליהם צדקה שאין לה קצבה ואין חוששין שיכלו נכסיהם?

טובכסף משנה מבאר הטעם שפוסקין עליהם צדקה, "משום דמסתמא כל אדם ניחא לי' למעבד צדקה מממוני'"³¹. אבל לא ביאר אמאי אין חוששין שמא יכלו נכסיהם. ולאידך — למה אין אומרים כן גם ביתומים, שמסתמא ניחא להו למעבד צדקה בממונם? ואדרבה — אם אמרינן כן גבי שוטה וחרש שאינם שייכים כלל לקיום המצות, כ"ש שיש לפסוק צדקה על היתומים דבני חינוך נינהו.

טזד. ויש לומר, שהטעם שאין פוסקין צדקה על היתומים גם באופן של קצבה (מעשר או חומש) מובן ע"פ הדגשת ה­רמב"ם כאן (בנוגע להמצוות שהאפוט­רופין עושים ליתומים) — "אע"פ שאינן חייבין במצוה מכל אלו המצות אלא כדי לחנכן", שכל עיקר חיובים אלו של הא­פוטרופוס רק מטעם חינוך אתינן עלה³², וכן הוא לענין צדקה, שהקס"ד לפסוק עליהם צדקה הוא רק מטעם חינוך.

יזועפ"ז נ"ל, שזהו הטעם למ"ש הרמ­ב"ם (תיכף בהמשך לזה) "אבל אין פוס­קין עליהן צדקה כו' מפני שמצות אלו אין להן קצבה" — שמצד דרכי החינוך א"א לחייב קטנים בחינוך בדבר שהצורך בו אין לו קצבה.

יח[ואולי יש להעמיס זה גם בלשון רש"י שכ' "צדקה אין לה קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים", דיש לומר, שאין כוונת רש"י שזהו הטעם שאין פוסקין צדקה על ה­יתומים — לפי שחוששין שעי"ז יכלו (ויפסדו) נכסיהם³³ — דודאי שאפשר לפ­סוק עליהם דבר שבקצבה באופן שלא יהי' חשש של "נכסיהם כלים", כנ"ל; אלא כוונתו לבאר מדוע מצות צדקה הוי בגדר דבר שאין לו קצבה, וע"ז כ' "דהא בכל שעתא קיימי עניים (ואם יתן לכל עני ועני) נמצאו נכסיהם כלים", והיינו שהצורך בצדקה "אין לו קצבה" (אבל לא שחייבים לתת צדקה בלי קצבה³⁴) — והטעם שאין פוסקין על היתומים דבר שאין לו קצבה הוא מטעם חינוך, כד­לקמן].

יטובהקדם שמצינו שענין החינוך תלוי ב"חריפותו³⁵ וידיעתו (דהתינוק) בכל דבר לפי עניניו"³⁶, שמזה מובן, שענין עיקרי בחינוך הוא, שאין מקום לחנך קטן בדבר שלא יוכל להתקבל בשכלו והבנתו עד כדי תמיהה כו', דבענין כזה מוטב להמנע מחינוך הקטן (כל זמן שאינו חייב בדבר, ורק בגדר חינוך בלבד), וסומכים שחינוכו בקיום התורה ומצוות בכלל, יספיק שבהגיעו לחיוב יקיים גם דבר זה.

כוכן הוא בעניננו — "אין פוסקין עלי­הן צדקה": כיון שהצורך במצוות אלו אין לו קצבה, ורק כדי שלא יאבד את כל ממונו קבעו שיעור לצדקה — מעשר או חומש (ולא יותר), הרי קשה ביותר ש­יתקבל ענין זה בשכלו של תינוק — דכאשר יש עני נצרך, ואין מעשר או חומש נכסיו מספיקין לו כל מחסורו, אוסרים עליו לבזבז יותר מחומש (וישאר העני בדוחקו, או בפדיון שבוים — שי­שאר בשביו)³⁷! ולכן אמרו שאין פוסקין עליהם צדקה³⁸, כדי שלא יהי' ענין של בלבול כו' בכללות חינוכם³⁹.

כאועפ"ז מתורץ בפשטות ההפרש בין יתומים קטנים שאין פוסקין עליהם צד­קה, ל"מי שנשתטה או שנתחרש (ש)בית דין פוסקין עליו צדקה" — כיון שאצלם לא קיים החשש האמור בנוגע לענין החינוך, ולכן פוסקין עליהם צדקה, כנ"ל מכסף משנה "משום דמסתמא כל אדם ניחא לי' למעבד צדקה מממוני'".

כבויש לומר שמטעם זה הביא הרמב"ם דין זה דפוסקין צדקה על חרש ושוטה כאן, אף שלכאורה אין מקומו בהלכות נחלות (בדיני ירושה), והו"ל להביאו ב­הלכות מתנות עניים וכיו"ב⁴⁰? אלא זהו ללמדנו על הא דאין פוסקין צדקה על היתומים, שאינו משום שאינם בני חיובא או שחוששין שמא יכלו נכסיהם, אלא זהו משום שלא שייך בזה ענין החינוך⁴¹, כנ"ל.

כג{*} {*} {*}

כדה. והנה בהמשך לב' הלכות אלו או­דות פוסקין צדקה על יתומים וחרש ושוטה כ' הרמב"ם (בהלכה האחרונה דהל' נחלות): "אע"פ שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון כמו שביארנו⁴², צריך לחשב בינו לבין עצמו לדקדק ול­הזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות שנאמר⁴³ סולו לרו­כב בערבות וגו' אבי יתומים וגו'".

כהובפשטות הטעם שסידר הרמב"ם ה­לכה זו כאן (אף שהדין אודות עשיית חשבון כתב לפני זה באמצע הפרק⁴²) הוא כדי לסיים הלכות נחלות, שהוא גם סיום ספר משפטים, בענין של מוסר כו' (כדרך הרמב"ם בסיום כל י"ד ספרי היד).

כואבל ע"פ הידוע גודל הדיוק בספר הרמב"ם, מסתבר לומר, שיש כאן המשך גם עם ההלכות הסמוכות בענין מצוות שעושה האפוטרופוס עבור היתומים.

כזויש לומר בזה:

כחמהדין הנ"ל ע"ד המצוות שאפוטרו­פוס עושה עבור היתומים מובן, שמינוי האפוטרופוס אינו רק מינוי בנוגע לנכסי היתומים, שעליו להשתדל לטובתם בכל הקשור לממונם, אלא שהוא חייב לטפל בכל הקשור להם, עד כדי לחנכם ב­מצות⁴⁴, כי הוא עומד במקום האב⁴⁵.

כטוזהו מה שכותב הרמב"ם בהמשך לזה שצריך "לדקדק ולהזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים", שלאחרי שביאר גודל חיובו של האפוטרופוס כלפי היתומים, שהוא עומד במקום אביהם עד כדי לחנכם במצות, מוסיף, שצריך "להזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות", היינו שזה צריך להשפיע גם על התעסקותו בחינוכם.

לו. ועפ"ז יש לבאר ע"ד הדרוש וה­רמז הטעם להדגשת הרמב"ם שהקב"ה "הוא רוכב ערבות", דלכאורה הול"ל "זה הקב"ה" וכיו"ב, או רק להביא הכתוב "(אביהן של אלו היתומים) שנאמר סולו לרוכב בערבות וגו' אבי יתומים וגו'".

לאע"פ פשט י"ל⁴⁶ ע"פ דברי הגמ'⁴⁷ (ב­סוגיא ע"ד ז' רקיעים) "ערבות — שבו צדק ומשפט", ולכן "צריך לחשב בינו לבין עצמו לדקדק ולהזהר הרבה מאבי­הן של אלו היתומים שהוא רוכב ער­בות", ששם מקור הצדק ומשפט.

לבאבל ע"ד הרמז יש להוסיף ע"פ מ"ש עוד בגמ' שם⁴⁷, שב"ערבות" שם "טל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים" — כולל גם אביהם של היתומים, וא"כ ה"ז מוסיף זהירות בקיום מצות חינוך (שבמ­קורה מוטל על אביהם בפשטות של הי­תומים, וכאן הוטלה על האפוטרופוס) בידעו שה"רוכב בערבות" עתיד להחיות את אביהם כו'.

לגויש לומר, דזה שהרמב"ם העתיק גם את התחלת הפסוק, תיבת "סולו (לרוכב בערבות וגו')" — הוא לפי שגם זה שייך לתפקידו של אפוטרופוס:

לדכ"ק אדמו"ר הצ"צ⁴⁸ מפרש "סולו ל­רוכב בערבות" הוא "לעשות לו מסלה כביכול שיוכל לירד להתגלות למטה. . ע"ד מ"ש⁴⁹ סולו סולו פנו דרך. . והיתה מסילה לשאר עמו";

להוזה קשור עם תפקידו של האפוטורו­פוס לחנך את היתומים, כי ע"י החינוך בדרך התורה ומצוותי' עושים "מסלות בלבבם"⁵⁰ בכל הקשור להנהגה ע"פ תורה, באופן שההנהגה ע"פ תורה נעשית אצלם דרך סלולה למשך כל ימי חייהם, כמ"ש⁵¹ "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה".

לו(משיחת ש"פ משפטים תשמ"ו)