Likkutei Sichos·Vol. 38·Korach·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לח·קרח·שיחה א

אשיחה א
א. בדיני ביטול תרומה במאה וא' (שה"תרומה¹ עולה באחד ומאה"²) שנינו במס' תרומות³: ר' יהושע אומר תאנים שחורות מעלות את הלבנות לבנות מעלות את השחורות (תאנה של תרומה שחורה או לבנה שנפלה למאה תאנים של חולין חציין שחורות וחציין לבנות כולן מצטרפין לבטלה. . ואם שחורה נפלה מעלה אחת מן השחורות ואם לבנה מעלה אחת מן הלבנות והשאר חולין כשהיו. רע"ב). . רבי אליעזר אוסר (אם שחורה נפלה השחורות אסורות ואם לבנה נפלה הלבנות אסורות. רע"ב), ורבי עקיבא אומר בידוע מה נפלה (שחורה או לבנה) אין מעלות זו את זו, וכשאינו ידוע מה נפלה מעלות זו את זו (וברמב"ם⁴ נפסקה הלכה כר' עקיבא, ד"אם אין ידוע אם שחורה היתה ואם לבנה, עולה באחד ומאה מן הכל").

בוהנה טעמו של ר"א האוסר בדין זה, לכאורה מובן בפשטות, שהרי במציאות לא נתערבה התרומה אלא בחמשים (אם לבנה — בין חמשים הלבנות, ואם שחו­רה — בין חמשים השחורות), וממה נפשך ליכא מאה מהמין שנפל.

גוכתבו מפרשים⁵, שר"י ס"ל, שכיון "שאם הי' רוצה הי' דורסן ומערבן הכל ביחד"⁶, לכן כולן מצטרפין לבטלה [ואף שאין מבטלין איסור לכתחילה, מבאר התוי"ט⁷ ד"הני מילי להרבות בהיתר כדי לבטל האיסור, אבל בכה"ג שאינו מרבה בהיתר אלא משנה האיסור מכמות שהי' ומפרידן כאשר הי' מקדם כדי לערבם יחד בכה"ג נ"ל דשרי לבטל לכתחילה"].

דובטעמו של ר"ע שמחלק בין ידוע מה נפל ואינו ידוע, כתבו⁸, דבידוע איזו תאנה נפלה, שחורה או לבנה, "אין מע­לות לפי שיכול לאכול האחרות, וכיון דמותרות הן אין מסייעות לבטל, אבל אם אין ידוע אם שחורה נפלה או לבנה נפלה כיון דכולן בספק איסור מעלות זו את זו".

הוצריך להבין טעמו של ר"י — מה בכך "שאם הי' רוצה הי' דורסן ומערבן הכל ביחד", הרי בפועל לא טחנן ודרסן, ואיך מעלות זו את זו?

ווכן צ"ע בדעת ר"ע — מה בכך שה­אדם אינו יודע אם שחורה היתה או לבנה ו"כולן בספק איסור", הרי ספק זה הוא רק בהידיעה דהאדם, אבל במציאות — לא נתערבה התרומה במאה (שהרי תאנה לבנה אינה מתערבת עם תאנה שחורה (וכן להיפך), ובלשון התוספות⁹ "אין השחורות ראויות להיות בספק דימוע שלעולם השחורות ניכרות מתוך לבנות"); ואין כאן תערובת של אחד ומאה¹⁰?

זב. ויש לומר, שר"א ר"י ור"ע פליגי בכללות גדר ביטול בתערובת יבש ב­יבש — שאינה דומה לתערובת לח בלח, שזו היא תערובת ממש, שנעשו מציאות אחת שאי אפשר להפריד ביניהם, מ­שא"כ יבש ביבש שכל אחד נפרד בפני עצמו, אלא שהאדם אינו יודע איפה נמצא האיסור — ויש לבאר גדרה של תערובת זו בשני אופנים¹¹:

חא) גדר תערובת יבש ביבש אכן שונה מגדר תערובת לח בלח, שאינה תערובת בהחפצא אלא רק מצד הגברא, שבידי­עת האדם יש תערובת של איסור בהי­תר, אבל גם זה מספיק לבטל האיסור.

טב) גם תערובת יבש ביבש היא בה­חפצא, כי גדר "תערובת" הוא זה שאי אפשר להכיר בין ההיתר והאיסור.

יוזהו טעם פלוגתת ר"א (שאוסר) ור"י ור"ע:

יאר"א ס"ל שגם גדר תערובת יבש יבש צ"ל בהחפצא, ולכן ס"ל שאין הלבנות יכולות להעלות את השחורות (וכן להי­פך), שאין כאן תערובת במציאות, וכנ"ל בלשון התוספות שאי אפשר שיתערבו כי לעולם ניכרות בפ"ע.

יבמשא"כ ר"י ור"ע ס"ל דתערובת יבש ביבש מספיק גם כשהוא רק מצד הגב­רא, בידיעת האדם (שאינו ידוע¹² היכן האיסור). וזהו גם טעמו של ר"ע דס"ל ד"כשאינו ידוע מה נפלה מעלות זו את זו" — מחמת תערובה בידיעת האדם, וב­נדו"ד בידיעתו הם מעורבין בכל המאה.

יגועפ"ז יש לבאר גם טעמו של ר"י דס"ל שכולן מצטרפין לבטלה לפי "שאם הי' רוצה הי' דורסן ומערבן הכל ביחד" (אף שלא דרסן ועירבן): הדריסה בתא­נים היא (לא רק בגדר "אם הי' רוצה" סתם, אלא זוהי) דרך הכל לדרוס התא­נים¹³; וכיון שתערובת דיבש ביבש הוא (לא התערובת בפועל, במציאות, בהחפ­צא, אלא) התערובת שבידיעת ומחשבת האדם, ס"ל לר"י, דכיון דרגיל ובמילא ברצונו לדרוס התאנים, הרי ברצונו (ומחשבתו) של האדם אינו מפריד ומח­לק בין השחורות והלבנות וה"ז¹⁴ תערו­בת כל המאה ברצון ומחשבת האדם.

ידג. והנה בירושלמי¹⁵ יש פלוגתא בדעת ר' יהושע, אם זה שמעלות זו את זו הוא גם בידוע איזו נפלה (שחורה או לבנה), או דבידוע איזו נפלה גם ר"י ס"ל דאין מעלות זו את זו, ולפי זה, המח­לוקת בין ר' יהושע לרבי עקיבא היא, "בשידע ושכח, על דעתי' דרבי יהושע מעלה על דעתי' דרבי עקיבא אינו מעלה" ("רבי יהושע ס"ל שכיון דשכח הוי כאינו ידוע לו בשעת שנפלה, ור"ע ס"ל שהואיל וידע בשעה שנפלה אין מעלות זו את זו, אע"פ ששכח אח"כ"¹⁶). והרמב"ם שפסק כר' עקיבא (כנ"ל), פסק ג"כ כדברי הירושלמי, ד"ידע מה היתה אחר שנפלה ושכח הרי כולן מדומעות".

טוולכאורה צ"ע סברת ר"ע למה כ­שידע ושכח כולן מדומעות ואין מבטלות זו את זו, הרי עכשיו כולן בכלל ספק איסור? ואין לומר דכיון שכבר נדמעו החמשים (כשידע), שוב אין מתבטלים אח"כ כששכח¹⁷ — שהרי מפורש במשנה¹⁸ "סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה (סאה) ואח"כ נפלו שם חולין אם שגג מותר", דאף שמתחלה לא היו מאה לבטל ונדמעו, הרי כשאח"כ נפל שם עוד בשוגג מצטרפין לבטל, ולמה לא נאמר גם כאן דכאשר שכח (וה"ז שוגג) הרי כולן בספק איסור ומצטרפין לבטל?

טזויש לומר, שלדעת הירושלמי (ופסק הרמב"ם) — סברת ר"ע היא אופן שלישי בגדר תערובת יבש ביבש. דלדעת ר"י כל גדר התערובת הוא אך ורק בידיעת ומחשבת האדם, אבל ר' עקיבא ס"ל, דאף שיסוד תערובת יבש ביבש הוא מצד ידיעת ומחשבת האדם, הרי המצב בידיעת האדם פועל על החפצא. שזהו חידוש התורה בדין תערובת יבש ביבש, דאף שמצד המציאות עצמה, אין האיסור מעורב ממש בההיתר ורק שאינו ניכר בפ"ע, וא"כ יסוד גדר התערובת הוא מצד המצב של ידיעת האדם, הרי מצב זה בידיעת האדם פועל שינוי במציאותו של הדבר, כאילו הם מעורבים ממש.

יזולכן חלות דין תערובות מצד ידיעת האדם היא רק כאשר לא ידע בשעת הנ­פילה, שאז אנו אומרים שהתערובת ש­מצד ידיעת האדם פועלת חלות דין תערובת, וכאילו נפלה במאה, אבל כאשר בשעת הנפילה ידע, ונמצא דב­דעת האדם לא היו השחורות והלבנות מעורבות, אין השכחה שלאח"ז יכולה ל­חדש בהתאנים, מאחר שמצד התאנים הרי הלבנות והשחורות אינן מעורבות, ושכחה אינה יכולה לעקור מציאות זו (וגם לעקור את ידיעת האדם בשעת הנפילה, שהי' ידוע לו אם שחורה נפלה או לבנה נפלה).

יחבסגנון אחר: כדי שידיעת האדם תפעול דין בהחפצא, התאנים השחורות והלבנות, שמצ"ע אינן מעורבין, צריך להיות שינוי בתאנים עצמן, שנפלה שחו­רה או לבנה, שבזה נעשה כאן עירוב במציאות, שהתאנה השחורה היא בתוך השחורות, ואז כאשר אין ידוע איזו מהם נפלה, הרי העירוב בדעת האדם פועל עירוב בהתאנים שנפלה בהן תאנה של תרומה, אבל כאשר ידע ושכח, אין שכחת האדם מערבת התאנים שבמצי­אות אינן מעורבין.

יטד. ויש להסביר הטעם שענין זה, דידיעת ומחשבת האדם בכוחה לפעול בדבר שחוץ ממנו, מפורש בתרומה דוקא — כי יסוד הדין דמחשבה פועלת מפורש בנוגע לתרומה, שלמדין ממ"ש¹⁹ "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן", "במחשבה בלבד תהי' תרומה"²⁰.

כואף שבנדו"ד המדובר אינו בדין הפרשת וקדושת תרומה אלא בדין ביטולה של התרומה, שהתאנים מותרות באכילה, מ"מ זה נובע מכך שבדיני תרומה מחשבת האדם יש לה כח מיוחד.

כאובעומק יותר יש לומר (ע"ד הרמז), שגם ע"י התרת כל התאנים לאכילת יש­ראל נפעל בהם ע"ד הפרשת תרומה, וכדיוק לשון המשנה "מעלות זו את זו", אף שהכוונה היא שהותרו באכילה, כי זה גופא שהתאנים הותרו באכילה לישראל פועל בהם עלי', גם לפני שה­אדם אוכלם.

כבוהוא ע"ד ענין התרומה שישנה במח­שבה²¹, כי גם להדיעות דאין המחשבה פועלת שתהא תרומה, הרי עכ"פ מועלת להתיר הטבל באכילה²², דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה, וג"ז נלמד ממ"ש ונחשב²³.

כגומעין זה בנדו"ד, דידיעת ומחשבת האדם פועלת על חפץ שחוץ ממנו ש­נעשה מותר באכילה. ומצד הכשרתו ב­אכילה לישראל²⁴ הרי זה גופא עלי' בהדבר, כנ"ל.

כדומזה הוראה בדבר גודל ערך ידיעת ומחשבת האדם — שמזה יש ללמוד הן בצד הלא טוב, עד כמה צריכים להיות זהיר ממחשבה בלתי טובה, כי נוסף על חומר הדבר מצד עצמו הרי זה מזיק גם לעולם סביבו²⁵, והן — ומרובה מדה טובה — בגודל העילוי והצורך במחשבה טובה, לחשוב בטובת הזולת, דנוסף על העזרה במעשה בפועל או בדיבור, הרי גם מחשבה מועלת הרבה²⁶.

כהועל ידי שכאו"א מישראל חושבים אך טוב א' על זולתו, הרי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה²⁷, שהקב"ה מביא שתפעול ובמעשה בפועל, ומגלה בכ"א מישראל, באיזה מצב שהוא, את (העלם) הטוב שבו, שיבוא לפועל במחשבה דיבור ומעשה שלו, בחיי היום­יום בקיום ה­תורה ומצותי',

כוועי"ז מקרבים את הגאולה האמתית והשלימה, ביאת כל ישראל כל יושבי' על אדמתם, וקיום מצות תרומה וכל המצוות התלויות בארץ, כפשוטן בכל הפרטים, ולכל הדיעות מדאורייתא, ב­מהרה בימינו ממש.

כז(משיחת ש"פ עקב תשמ"ה)