Tanach · Acharonim on Tanach · Or HaChaim · Torah
Or HaChaim on Leviticus 10:1/אור החיים על ויקרא י׳:א׳
אוַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְגוֹ׳. יִרְצֶה לְהוֹדִיעַ מְקוֹם טָעוּתָם שֶׁהִיא לִשְׁתֵּי סִבּוֹת: הָאֶחָד – לִהְיוֹתָם כֹּהֲנִים שֶׁאֲלֵיהֶם תֵּאוֹת הָעֲבוֹדָה, וְזֶהוּ שֶׁהִתְחִיל לוֹמַר ״בְּנֵי אַהֲרֹן״. ב׳ – הֱיוֹתָם גְּדוֹלִים בְּמַעֲשֶׂה וּשְׁקוּלִים הֵם כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תורת כהנים הכא אחרי נג) וּכְאָמְרָם בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (אחרי נו) שֶׁהָיוּ בְּמַדְרֵגָה גְּדוֹלָה מִצַּד מַעֲשֵׂיהֶם, וְזֶה אָמְרוֹ ״נָדָב וַאֲבִיהוּא״. וּבְחִינָה זוֹ אֵינָהּ בְּאֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, שֶׁהֲגַם שֶׁהֵם בְּנֵי אַהֲרֹן אֵין לָהֶם מַדְרֵגָה מִצַּד עַצְמָם כְּנָדָב וַאֲבִיהוּא. וְכֵן תִּמְצָא שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תורת כהנים ויקרא י:טז) בְּמַה שֶׁכָּתוּב ״וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל אֶלְעָזָר וְגוֹ׳ הַנּוֹתָרִים״ וְגוֹ׳ יְעֻיַּן שָׁם דִּבְרֵיהֶם. וּבְכֹחַ זֶה נִכְנְסוּ, וְדִקְדְּקוּ לִיכָּנֵס שְׁנֵיהֶם יַחַד לְהַגְדִּיל זְכוּתָם, וְלֹא רָצוּ לָקַחַת מֵאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ. אָמְרוּ: אוּלַי אֵין רָאוּי לָקַחַת מִמֶּנָּה אֶלָּא לִקְטֹרֶת הַחִיּוּב, לָזֶה הֵבִיאוּ מִבַּחוּץ.
1It seems to teach that the place of their error was for two reasons. The first was that in becoming priests, they erred in their service, and this ( is implied in the text) beginning by saying they were 'sons of Aaron'; the two of them (thought) they were great in deeds and should be weighted like Moses and Aaron [Torat Kohanim Achrei Mot 53]. And as the Zohar teaches, they were on a high spiritual level in the realm of deeds, hence they were called ('sons of Aaron') Nadav and Abihu, and this trait is not so for Elazar and Itamar (the Torah does not refer to them as 'sons of Aaron'); they too are 'sons of Aaron', but are not at the spiritual level themselves that Nadav and Abihu were. So too we find this explanation where (the Torah) says
בוַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ. וְלֹא אָמַר ״עֲלֵיהֶן״ כְּאָמְרוֹ ״וַיִּתְּנוּ בָהֵן״ וְגוֹ׳, ״וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶן״, חוֹזֵר אֶל הָאֵשׁ שֶׁהִזְכִּיר בְּסָמוּךְ, לִהְיוֹת שֶׁהַקְפָּדָה הִיא עַל אֵשׁ זָרָה, לָזֶה כִּנָּה בָּהּ הַמַּעֲשֶׂה.
גזָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה. פֵּרוּשׁ, וּמַה הִיא זָרוּתָהּ? שֶׁלֹּא צִוָּה ה׳ אוֹתָהּ. וְאוּלַי שֶׁאִם הָיוּ לוֹקְחִים אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא הָיָה ה׳ מַקְפִּיד עַל הַדָּבָר כָּל כָּךְ, אוֹ אֶפְשָׁר שֶׁהָיָה מַקְפִּיד מֵאֹפֶן אַחֵר. עוֹד יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ ״אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אוֹתָם״ לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְזֶה הִיא זָרוּתָהּ.