Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Or HaTorah·
אביאור ענין שעורה
ביאור ע"ז א"ח שבועות
ביאור ע"ז א"ח שבועות
בביאור ענין שעורה שיעור ה', הנה כתי' אחרי ה' ילכו כארי' ישאג כו' שור גועה כו' (דהיינו כמו בחי' פני ארי' שבמרכבה ששואג ואומר קדוש, ושור גועה היינו בחי' פני שור שבמרכבה שעבודתו ביראה בחי' מחנה גבריאל ופני ארי' הוא בחי' אהבה). והענין כי הנה המלאכים הם שלוחים (כי מלאך לשון שליח) כמ"ש ותקרא שם ה' הדובר אלי' וכן שוב אשוב אליך כו' כי הוא אא"ס בעצמו המשתלשל ויורד לכ"א לפי מדריגתו מיכאל בחסד כו' ויש מיכאל דעשי' כו' (דהיינו כי המלאך הוא כלי אל האור המתפשט בו מאלקות וכיון שהוא עצמו רק כלי ובטל לגבי האור והאור הוא העיקר לכך יוכל לומר ע"ע לשון אלקות כי הן אומרים כן ע"י האור המתלבש בהם שהוא אלקות וכמ"ש בפרד"ס שכ"ב פ' י"א והאור היינו מבחי' צירופי אותיות דמדת מל' דאצי', כמו מיכאל נתהוה מצירופי אותיות דמדת החסד שבמל' דאצי' וגבריאל מצירופי אותיות דבחי' גבורה שבמל'), ופרטי פרטיות בע"ס חסד שבחסד חסד שבגבורה כו' וכל יו"ד כלול מיו"ד חסד שבחסד דחסד חסד שבחסד דת"ת כו' (וכערך שינוי ומזיגת הספי' כן ערך שינוי המלאכים המתהוים מהם, וכמ"ש היש מספר לגדודיו וריבוא רבבות מלאכים מחנה מיכאל כלולה מחסד בכמה מיני בחינות ומדריגות שונות) (ר"ל חסד שבחסד או חסד שבגבורה שבחסד וכפי הספי' שמקבלים ממנה כך בחי' המלאך לכן יש כמה ריבוא מלאכים במחנה מיכאל לבד אף שכולם מבחי' אחד הוא חסד רק שיש כמה מיני בחי' חסד כנ"ל), והגם שכלולים מכל הע"ס מ"מ נק' בכלל מחנה מיכאל בחי' חסד, כי התגברות החסד הוא מאד בהם והחסד מתפשט בהם, לכן [וכן] מחנה גבריאל בכלל מידות היראה ומזיעתן של חיות יוצא נהר דינור על ראש רשעים יחול,
גריב
פי' זיעתן הוא בחי' פסולת יוצא מהאש שהוא ממידת הגבורה שבמלאכים אלו וכמו הזיעה היא יוצאת מכח החמימות שדוחה את הזיעה לחוץ, כך החמימות של המלאכים למעלה שעומדים ביראה ורתת כו' ולמטה נעשית זיעה שהוא ענין ארס החום והכעס על ההיפוך ועל ראש רשעים, כי מאחר שמשיגים בגדולת א"ס ב"ה נעשה הרוגז על עוברי רצונו איך מלאו כו' (עכ"פ נת' ענין שהמלאכים מקבלים מאותיות דמל' והם כלים לאור זה, מלאך שליח, מיכאל חסד גבריאל גבורה, וריבוי המלאכים מצד ריבוי התכללות שחסד כלול מיו"ד ויו"ד מיו"ד כו').
פי' זיעתן הוא בחי' פסולת יוצא מהאש שהוא ממידת הגבורה שבמלאכים אלו וכמו הזיעה היא יוצאת מכח החמימות שדוחה את הזיעה לחוץ, כך החמימות של המלאכים למעלה שעומדים ביראה ורתת כו' ולמטה נעשית זיעה שהוא ענין ארס החום והכעס על ההיפוך ועל ראש רשעים, כי מאחר שמשיגים בגדולת א"ס ב"ה נעשה הרוגז על עוברי רצונו איך מלאו כו' (עכ"פ נת' ענין שהמלאכים מקבלים מאותיות דמל' והם כלים לאור זה, מלאך שליח, מיכאל חסד גבריאל גבורה, וריבוי המלאכים מצד ריבוי התכללות שחסד כלול מיו"ד ויו"ד מיו"ד כו').
דב) וזהו ענין שעורה שיעור ה' (שהוא מזון המלאכים הנק' בהמה ארי' ושור כו') ששיעור ומדה נקצה להם מבחי' ה' היינו ה' מוצאות הפה ונתחלק לב' מחנות מחנה מיכאל פני ארי' ומחנה גבריאל פני שור ובחי' פני נשר הוא רחמנות. והנה למטה באדם הרחמנות הוא שמעורר ר"ר על ריחוקו מה' ונופל במ"ש על ריחוקו וכמ"ש בכל עצב יהי' מותר, אך למעלה לא שייך לומר כן רק מ"מ הרחמנות ג"כ מגדולת א"ס ב"ה ואין ערוך נברא לגבי הבורא ית' לכן גדלה הרחמנות על כל העולמות, וזהו ואשא אתכם על כנפי נשרים שלהיות ישראל הי' באותו זמן במצרים בחומר ולבנים וכדי לזכות למ"ת פנים בפנים דיבר ה' הוא ע"י כנפי נשרים שמגביה למעלה, לכן כל הד' מחנות הם מד' מוצאות הפה, אך מוצא הה' הוא גיכ"ק בחכמה וכולם בחכ' אתברירו הוא העושה שלום כו' (להיות התכללות מיכאל וגבריאל אוי"ר יחד ע"ד מ"ש במ"א בפי' וכל הלבבות יראוך ואעפ"כ קרב וכליות יזמרו שיהי' תוכו רצוף אהבה), וזהו חכו ממתקים ששם גילוי המתיקות כמו בגשמי חיך אוכל יטעם וטעמים הם בחכ' כו' (ועיין מ"ש ע"פ הזוהר פ' שמיני ל"ט וחכך כיין הטוב ולקמן ית' דשעורה היינו בחי' גבורות כי בנין המל' ע"י הגבורות שמזה מתהווים התחלקות ה' מוצאות ומ"מ צ"ל ג"כ מיתוק הגבורות כמ"ש בסידור שער ר"ה בפי' אד' שפתי תפתח אד' הוא דין כו' ע"ש וכך י"ל ג"כ כאן בענין המיתוק מבחי' גיכ"ק).
הוהנה ביאור ענין ה' מוצאות הפה הענין שאותיות הם המשכות כו' כמו ויפח באפיו נשמת חיים שמהבל עליון נעשה ונתהוה למטה שכל דהיינו נשמת אדם הראשון כו', כי ענין ופי' הבל ר"ל התפשטות חיות הנפש כמו התפשטות הכח שביד לעשות כל מלאכה שהרי כשישן אינו יכול לעשות מאומה כו', ובחי' זו הוא התפשטות חיצוניות הנפש דהיינו בחי' כח העשי', ועד"ז נאמר למעלה ג"כ עשה את השמים ואת הארץ שהוא התפשטות חיצוניות בעולם העשי', אבל וברוח פיו כל צבאיו שהם מבחי' התפשטות חיות ההבל שהוא יותר פנימי כו' ויש בחי' התפשטות המח' ולמעלה מהם מידות ולמעלה מהם הרצון וכן עד"ז כל הע"ס רק שאינן מתגלים למטה רק ה' בחי' כמ"ש בע"ח, ואותיות מלשון אתא בוקר ויאמר אלקים יהי אור המשכת החסד כו', שהכל המשכת אא"ס ב"ה בנשמות בבחי' פנימיות ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ובמלאכים בבחי' חיצוניות שבכל עולם שומרי הגן כנ"ל.
וריג
ג) והנה השפעת המלאכים שיעור ה' הוא ע"י ישראל במנחת העומר שמניף הכהן כו' ונק' עומר התנופה ופי' בזוהר בלק תנו פה תנו כבוד כו' עליות הנוק' למקורה ושרשה ומשם יורד ההשפעה כו', אך בשבועות קציר חטים הוא המשכה וגילוי ההעלם שלמעלה מן הדעת, כי עץ הדעת חיטה היתה שאין התינוק יודע כו' הרי ע"י החיטה נמשך גילוי בחי' הדעת והוא גילוי ההעלם שלמעלה מן הדעת כו' דהיינו בחי' אנכי ה' אלקיך אנכי מי שאנכי דלית מח' תפיסא בי' בבחי' דעת נגלה ממש רק ע"ד שהתינוק קורא אבא אע"פ שאינו משיג איך הוא אביו, ובחי' גילוי זו מבחי' אנכי מהו"ע ית' למעלה מעלה מן הגילוי דבחי' שעורה מזון המלאכים שהוא בחי' דבר ה' בחי' חיצוניות בלבד (אך לכאורה צ"ל הלא חטה הוא ג"כ בחי' כ"ב אותיות גימטרי' חטה כדאיתא בזוהר פ' בלק דף קפ"ח ע"ב ומאי חטה כללא דכ"ב אתוון וא"כ מה בינה לבחי' שעורה שיעור ה' דהוא ג"כ ענין ה' מוצאות הפה שבהם קביעות כ"ב אותיות. והענין כי כ"ב אתוון דחיטה היינו כ"ב אתוון דאורייתא והתו' ניתנה לישראל לבד ולא למלאכים ולכן הוא למעלה מבחי' אותיות דשעורה שהוא חיות ומזון המלאכים, ודרך כלל הם ב' מיני אותיות, היינו אותיות הדיבור זהו בחי' שעורה שיעור ה' ה' מוצאות הפה, ואותיות המח' היינו בחי' חיטה וזהו שרש נש"י שעלו במח', אך ענין ובחי' מח' זו היא בחי' מח' סתימאה שהיא בחי' מח' הקדומה וכמבואר במ"א ע"פ אם בחקתי תלכו שיש ב' בחי' אותיות היינו אותיות הכתב והם בחי' אותיות הדיבור ומח' הגלוי' ויש בחי' אותיות החקיקה שהם בחי' אותיות הכלולים בשכל הנעלם וקדמות השכל וזהו שרש נש"י, ומעכשיו מובן ג"כ ההפרש בין אותיות דשעורה לאותיות דחיטה.
ג) והנה השפעת המלאכים שיעור ה' הוא ע"י ישראל במנחת העומר שמניף הכהן כו' ונק' עומר התנופה ופי' בזוהר בלק תנו פה תנו כבוד כו' עליות הנוק' למקורה ושרשה ומשם יורד ההשפעה כו', אך בשבועות קציר חטים הוא המשכה וגילוי ההעלם שלמעלה מן הדעת, כי עץ הדעת חיטה היתה שאין התינוק יודע כו' הרי ע"י החיטה נמשך גילוי בחי' הדעת והוא גילוי ההעלם שלמעלה מן הדעת כו' דהיינו בחי' אנכי ה' אלקיך אנכי מי שאנכי דלית מח' תפיסא בי' בבחי' דעת נגלה ממש רק ע"ד שהתינוק קורא אבא אע"פ שאינו משיג איך הוא אביו, ובחי' גילוי זו מבחי' אנכי מהו"ע ית' למעלה מעלה מן הגילוי דבחי' שעורה מזון המלאכים שהוא בחי' דבר ה' בחי' חיצוניות בלבד (אך לכאורה צ"ל הלא חטה הוא ג"כ בחי' כ"ב אותיות גימטרי' חטה כדאיתא בזוהר פ' בלק דף קפ"ח ע"ב ומאי חטה כללא דכ"ב אתוון וא"כ מה בינה לבחי' שעורה שיעור ה' דהוא ג"כ ענין ה' מוצאות הפה שבהם קביעות כ"ב אותיות. והענין כי כ"ב אתוון דחיטה היינו כ"ב אתוון דאורייתא והתו' ניתנה לישראל לבד ולא למלאכים ולכן הוא למעלה מבחי' אותיות דשעורה שהוא חיות ומזון המלאכים, ודרך כלל הם ב' מיני אותיות, היינו אותיות הדיבור זהו בחי' שעורה שיעור ה' ה' מוצאות הפה, ואותיות המח' היינו בחי' חיטה וזהו שרש נש"י שעלו במח', אך ענין ובחי' מח' זו היא בחי' מח' סתימאה שהיא בחי' מח' הקדומה וכמבואר במ"א ע"פ אם בחקתי תלכו שיש ב' בחי' אותיות היינו אותיות הכתב והם בחי' אותיות הדיבור ומח' הגלוי' ויש בחי' אותיות החקיקה שהם בחי' אותיות הכלולים בשכל הנעלם וקדמות השכל וזהו שרש נש"י, ומעכשיו מובן ג"כ ההפרש בין אותיות דשעורה לאותיות דחיטה.
זוביאור הדברים הוא ע"פ מה שנת' שם דמלאכים נק' עומדים כמ"ש שרפים עומדים שעומדים ברום עולם בבחי' ומדריגה א' משא"כ נש"י נק' מהלכים שצ"ל מהלך תמיד ממדריגה למדריגה שאין תפילה של היום דומה לשל אתמול כמ"ש בפע"ח בתחילתו, והענין שבנין המל' שהוא מקור דבי"ע הוא מהגבורות וכמ"ש כבוד מלכותך יאמרו וגבורותך ידברו, וענין הגבורות הוא כדי להיות התחלקות צירופי אותיות הדיבור, דמבו"ל (אות א') איך מבחי' חסד שבמל' כשמתגלה באותיות הדיבור מתהוה מזה מאין ליש מחנה מיכאל כו' וריבוי המלאכים הוא מצד ריבוי התכללות ומזיגות שבע"ס, אמנם עוד זאת הוא בסיבת הריבוי כי כל מדה כשמתגלת באותיות הדיבור הרי ממדה א' מתהוה בדיבור דיבורים רבים ר"ל תיבות הרבה עד שמכל התיבות יחד יובן המדה ההיא, וכן בהשפעת שכל בדיבור כדי להלביש השכלה אחד בהדיבור צ"ל תיבות הרבה ובין כולם יובן השכל. נמצא בכל תיבה לא יש רק חלק ובחי' א' לבד מאותה המידה והרי א"כ בגילוי המדה או השכל בדיבור נתחלקה ונתפררה לחלקים קטנים רבים כפי מספר התיבות. ועד"ז יובן למעלה בענין התהוות המלאכים מאותיות הדיבור והיינו מבחי' המידות המלובשים בדיבור מחנה מיכאל מבחי' חסד שבדיבור הנה אין מלאך פרטי מתהוה ומקבל מבחי' פרטי ספירה ומידה א' ממש שבדיבור, דהיינו עד"מ מבחי' חסד שבגבורה שבחסד כו' שהיא בחי' פרטי ספירה א' לא הי' ביכולת המלאך שהוא נברא ובע"ג להכיל ולקבל את גילוי מידה זו שבאצי' והי' מתבטל לגמרי, אלא לאחר
חריד
שנמשכה מידה זו בדיבור ונחלקה לצירופים ותיבות רבות במאד שנמצא אח"כ בתיבה וצירוף אחד מלובש רק חלק והארה מועטת מאד מכללות מידת החסד שבגבורה שבחסד עד"מ אזי מבחי' זו הוא חיות מלאך אחד, וכיון שכבר נתמעטה ההארה מאד להיות רק חלק אחד מני אלף או אלפי אלפים מן כללות המידה והוא רק הארה דהארה בלבד לכן ביכולת המלאך להכיל ולקבל הארה זו ואינה מתבטל מציאותה (ואור זה הוא מתלבש בכלי שלו כנ"ל אות א'). וזהו מ"ש אתה פוררת בעזך ים פי' ים החכ' דמל' דאצי' נתפרר לחלקים ופירורים רבים הם צירופי אותיות שכל בחי' ופרטי מידה מבחי' מל' מתפררת לחלקים רבים קטנים כשנמשכת בדיבור בכדי שיוכל להתהוות מזה נברא ובע"ג כנ"ל, ולכן כנפיהם פרודות שכאו"א נפרד ומובדל בפ"ע ואינו כמו בחי' ומדריגת חבירו, והיינו מפני שהוא משונה בהתהוותו מחבירו שהוא נתהווה מצירופים אחרים וחבירו מצירוף אחר, ולכן המלאכים הם בחי' עומדים מפני שנתהווה מצירופי אותיות הדיבור ומבחי' הדיבור א' א"א להיות הולדת הדיבור השני שאין היש יכול להתהוות מיש כ"א מאין דווקא, וכמו עד"מ בנפש האדם היינו שחשב במח' תחילה תיבת ברוך הוציא אח"כ בדיבורו תיבה זו שהמח' הולידה תיבת הדיבור זו, הנה אי אפשר שיוליד תיבת ברוך מעצמו תיבה השני' אתה וכדומה זולתי שיעלה במח' תחילה תיבת אתה אז יוציאו בשפתיו אבל לא יסתעף תיבה השני' מהראשונה עצמה, שכיון שנמשך כבר תיבת הראשונה בדיבורו כך תעמוד לעולם בלי תוס' זולתי שימשך ממקור עצמו מעיקרו מחדש כנ"ל, וככה עד"מ למעלה כשנמשכו צירופי אותיות דמל' להתהוות הנבראים אזי כאופן שנמשך כבר בהצירופים כן יעמדו הנבראים בגבול ומדה ההיא ולא יתוסף בהצירופים מעצמם אא"כ יומשך המשכה חדשה מעיקרו ושורשו המקור המוליד הצירופים היינו בחי' החכ' מח' עילאה שהיא מקורן המולידן ומשם יוכל להיות הולדה חדשה ממש משא"כ מהם עצמם אא"ל הולדה חדשה בתוס' על המידה שנמשכו כבר ולכן הם בחי' עומדים.
שנמשכה מידה זו בדיבור ונחלקה לצירופים ותיבות רבות במאד שנמצא אח"כ בתיבה וצירוף אחד מלובש רק חלק והארה מועטת מאד מכללות מידת החסד שבגבורה שבחסד עד"מ אזי מבחי' זו הוא חיות מלאך אחד, וכיון שכבר נתמעטה ההארה מאד להיות רק חלק אחד מני אלף או אלפי אלפים מן כללות המידה והוא רק הארה דהארה בלבד לכן ביכולת המלאך להכיל ולקבל הארה זו ואינה מתבטל מציאותה (ואור זה הוא מתלבש בכלי שלו כנ"ל אות א'). וזהו מ"ש אתה פוררת בעזך ים פי' ים החכ' דמל' דאצי' נתפרר לחלקים ופירורים רבים הם צירופי אותיות שכל בחי' ופרטי מידה מבחי' מל' מתפררת לחלקים רבים קטנים כשנמשכת בדיבור בכדי שיוכל להתהוות מזה נברא ובע"ג כנ"ל, ולכן כנפיהם פרודות שכאו"א נפרד ומובדל בפ"ע ואינו כמו בחי' ומדריגת חבירו, והיינו מפני שהוא משונה בהתהוותו מחבירו שהוא נתהווה מצירופים אחרים וחבירו מצירוף אחר, ולכן המלאכים הם בחי' עומדים מפני שנתהווה מצירופי אותיות הדיבור ומבחי' הדיבור א' א"א להיות הולדת הדיבור השני שאין היש יכול להתהוות מיש כ"א מאין דווקא, וכמו עד"מ בנפש האדם היינו שחשב במח' תחילה תיבת ברוך הוציא אח"כ בדיבורו תיבה זו שהמח' הולידה תיבת הדיבור זו, הנה אי אפשר שיוליד תיבת ברוך מעצמו תיבה השני' אתה וכדומה זולתי שיעלה במח' תחילה תיבת אתה אז יוציאו בשפתיו אבל לא יסתעף תיבה השני' מהראשונה עצמה, שכיון שנמשך כבר תיבת הראשונה בדיבורו כך תעמוד לעולם בלי תוס' זולתי שימשך ממקור עצמו מעיקרו מחדש כנ"ל, וככה עד"מ למעלה כשנמשכו צירופי אותיות דמל' להתהוות הנבראים אזי כאופן שנמשך כבר בהצירופים כן יעמדו הנבראים בגבול ומדה ההיא ולא יתוסף בהצירופים מעצמם אא"כ יומשך המשכה חדשה מעיקרו ושורשו המקור המוליד הצירופים היינו בחי' החכ' מח' עילאה שהיא מקורן המולידן ומשם יוכל להיות הולדה חדשה ממש משא"כ מהם עצמם אא"ל הולדה חדשה בתוס' על המידה שנמשכו כבר ולכן הם בחי' עומדים.
טד) ועתה יש לבאר שרש הנשמות שנק' מהלכים, כי הנה נתבאר לעיל (בתו' דפרשה אם בחוקתי תלכו) שיש ב' בחי' מח' הא' הוא בחי' מח' תתאה היינו המח' המלובשת בדיבור שמשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו כמארז"ל השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך כו' ונק' בחי' זו למעלה מל' דתבונה דהיינו סוף מדריגת המח' וההבנה, והוא מה שחושב מה שמדבר, שבחי' מח' זו היא הבחי' היותר אחרונה במעלת ומדריגת המח', וגם נק' בחי' זו בלשון הקבלה ענין עקבי לאה שנכנסים לתוך ראש רחל, כי לאה ורחל מבואר בזוהר שהוא בחי' עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא ויעקב המשיך מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא מן העולם ועד העולם, וזה שכתוב לכן ישכב עמך הלילה ההוא, ופי' בזוהר ויצא דף קנ"ו ע"ב יש כ"ב דהיינו שיעקב המשיך כ"ב אתוון מבחי' מח' עילאה הנק' יש (בסוד קנה חכמה קנה בינה ב' פעמים קנה גי' יש וזהו להנחיל אוהבי יש) לבחי' עולם הדיבור הנק' רחל וע"ש עוד דקנ"ו ע"ב וקנ"ד ור"פ תרומה דקכ"ו ע"ב, ועכ"פ ענין עקבי לאה היינו סוף מדריגת המח' שזהו נכנס לתוך ראש רחל היינו שמתלבש בהדיבור כנ"ל, ובחי' סוף מדריגת מח' זו נק' מח' תתאה, ובחי' השנית שבמח' הוא הוא בחי' ראשית
יריד 1
המח' שנובעת מן השכל שהוא בחי' בינה שנק' ספר עילאה כמובן ממ"ש בזוהר פ' תרומה דקל"ו ע"ב ע"פ השמים מספרים שנתפרש בסידור ושם הוא בחי' תושב"כ (וכמ"ש ג"כ עוד בסידור מזה ע"פ ושאבתם מים בששון כו' ע"ש), וכמ"ש ג"כ בס"י בג' דברים בסופר וספר וסיפור חקק הקב"ה עולמו כו' פי' ספר הוא בחי' בינה שבה נצטיירו האותיות דתושב"כ לכן נק' ספר כו' והסופר הוא מי שמצייר האותיות וכותבן על הספר והיינו בחי' ח"ע דאצי' הנק' אבא מקור המשפיע בבינה הנק' אימא (ועיין מ"ש ע"פ ובבואה לפני המלך אמר עם הספר וע"פ אי' סופר), וסיפור נק' תושבע"פ היינו בחי' מח' תתאה שנתלבש בדיבור כו'. והנה לא זו בלבד שבחי' מח' תתאה מצד עצמו אא"ל הולדה חדשה שיתוסף בה צירופי אותיות תוס' חדשה עד"מ מתיבה אחת כמה תיבות שמאחר שהיא בחי' סוף המח' שכבר נמשכה ממקורה ונתלבשה בדיבור, מאין ימצא בה תוס' חדשה שיהי' בה כח להוליד מאחר שהיא רחוקה מן המקור השכל המולידה וע"כ היא דומה בערכה בבחי' הדיבור עצמו, אלא אפי' בחי' מח"ע היינו בחי' בינה א"א לה להוליד מצד עצמה הולדה חדשה רק שהיא כלי שבה יומשך ההמשכה חדשה מבחי' ח"ע הנק' אבא עד"מ לפי שהוא דוקא מקור המוליד וממשיך המשכה חדשה ממקורה דכולא משא"כ בבחי' בינה הנק' אימא א"א להוליד הולדה חדשה, וכמו עד"מ למטה אין האם עצמה יכולה להוליד בלתי קבלתה תחילה הטיפה מן האב (וזהו ענין אמר עם הסופר דהיינו ההמשכה חדשה מח"ע נק' אמר בסוד אור מים רקיע המבואר במ"א והיא נמשכת להספר בחי' בינה, אך מתחלה צ"ל העלאת מ"ן למקורא דכולא והוא סוד ובבואה דכנס"י לפני המלך כו' כי גם ח"ע מקבל מבחי' הכתר שלמעלה מחכמה עד למעלה מא"ס ב"ה כמבואר בכתבי האריז"ל בענין ק"ש), והיינו שח"ע הנק' אבא הוא בחי' סופר שהוא מקור המוליד המשכות חדשות רבות עד אין קץ ותכלית מפני שבו דייקא מלובש אא"ס ב"ה כנודע ע"פ ה' בחכ' יסד ארץ כו'. והענין כי בחי' הכתר הוא ממוצע בין המאצי' לנאצלים ויש בו מבחי' סוף מדריגת המאצי' ב"ה שאינו נמנה עם הנאצלים, שבחי' זו הוא בחי' א"ס ממש למעלה מהכלים שהוא המקיף על הכלים כנודע, וזה הכונה שנת' בלק"א שא"ס ב"ה מלובש בחכ' והוא בחי' הכתר שיש בו בחי' תחתונים דא"ס ב"ה והוא מלובש בח"ע שהיא מקורה כנודע ומפני זה יש כח באבא להוליד חדשות עד א"ק ממש מבחי' א"ס מטעם הכתר המלובש בו כנ"ל (ובזה יובן ענין אי' סופר דבחי' אי"ה הוא בחי' כתר שנק' כן לפי שאינו מושג ואף דאבא נק' סופר אך היינו ע"י הכתר המלובש בו, וזהו ג"כ פי' [אי'] הא' פלא עליון הוא בחי' כתר ויו"ד חכ' ונמשך בבינה הנק' ה' שהוא בחי' ספר, ועפ"ז יש לפרש מאמר רז"ל עריבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה ונת' בסידור ע"פ ושאבתם מים הנ"ל דהטעם דתושבע"פ שרשה מבחי' סופר שלמעלה מתושב"כ הנק' ספר.
המח' שנובעת מן השכל שהוא בחי' בינה שנק' ספר עילאה כמובן ממ"ש בזוהר פ' תרומה דקל"ו ע"ב ע"פ השמים מספרים שנתפרש בסידור ושם הוא בחי' תושב"כ (וכמ"ש ג"כ עוד בסידור מזה ע"פ ושאבתם מים בששון כו' ע"ש), וכמ"ש ג"כ בס"י בג' דברים בסופר וספר וסיפור חקק הקב"ה עולמו כו' פי' ספר הוא בחי' בינה שבה נצטיירו האותיות דתושב"כ לכן נק' ספר כו' והסופר הוא מי שמצייר האותיות וכותבן על הספר והיינו בחי' ח"ע דאצי' הנק' אבא מקור המשפיע בבינה הנק' אימא (ועיין מ"ש ע"פ ובבואה לפני המלך אמר עם הספר וע"פ אי' סופר), וסיפור נק' תושבע"פ היינו בחי' מח' תתאה שנתלבש בדיבור כו'. והנה לא זו בלבד שבחי' מח' תתאה מצד עצמו אא"ל הולדה חדשה שיתוסף בה צירופי אותיות תוס' חדשה עד"מ מתיבה אחת כמה תיבות שמאחר שהיא בחי' סוף המח' שכבר נמשכה ממקורה ונתלבשה בדיבור, מאין ימצא בה תוס' חדשה שיהי' בה כח להוליד מאחר שהיא רחוקה מן המקור השכל המולידה וע"כ היא דומה בערכה בבחי' הדיבור עצמו, אלא אפי' בחי' מח"ע היינו בחי' בינה א"א לה להוליד מצד עצמה הולדה חדשה רק שהיא כלי שבה יומשך ההמשכה חדשה מבחי' ח"ע הנק' אבא עד"מ לפי שהוא דוקא מקור המוליד וממשיך המשכה חדשה ממקורה דכולא משא"כ בבחי' בינה הנק' אימא א"א להוליד הולדה חדשה, וכמו עד"מ למטה אין האם עצמה יכולה להוליד בלתי קבלתה תחילה הטיפה מן האב (וזהו ענין אמר עם הסופר דהיינו ההמשכה חדשה מח"ע נק' אמר בסוד אור מים רקיע המבואר במ"א והיא נמשכת להספר בחי' בינה, אך מתחלה צ"ל העלאת מ"ן למקורא דכולא והוא סוד ובבואה דכנס"י לפני המלך כו' כי גם ח"ע מקבל מבחי' הכתר שלמעלה מחכמה עד למעלה מא"ס ב"ה כמבואר בכתבי האריז"ל בענין ק"ש), והיינו שח"ע הנק' אבא הוא בחי' סופר שהוא מקור המוליד המשכות חדשות רבות עד אין קץ ותכלית מפני שבו דייקא מלובש אא"ס ב"ה כנודע ע"פ ה' בחכ' יסד ארץ כו'. והענין כי בחי' הכתר הוא ממוצע בין המאצי' לנאצלים ויש בו מבחי' סוף מדריגת המאצי' ב"ה שאינו נמנה עם הנאצלים, שבחי' זו הוא בחי' א"ס ממש למעלה מהכלים שהוא המקיף על הכלים כנודע, וזה הכונה שנת' בלק"א שא"ס ב"ה מלובש בחכ' והוא בחי' הכתר שיש בו בחי' תחתונים דא"ס ב"ה והוא מלובש בח"ע שהיא מקורה כנודע ומפני זה יש כח באבא להוליד חדשות עד א"ק ממש מבחי' א"ס מטעם הכתר המלובש בו כנ"ל (ובזה יובן ענין אי' סופר דבחי' אי"ה הוא בחי' כתר שנק' כן לפי שאינו מושג ואף דאבא נק' סופר אך היינו ע"י הכתר המלובש בו, וזהו ג"כ פי' [אי'] הא' פלא עליון הוא בחי' כתר ויו"ד חכ' ונמשך בבינה הנק' ה' שהוא בחי' ספר, ועפ"ז יש לפרש מאמר רז"ל עריבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה ונת' בסידור ע"פ ושאבתם מים הנ"ל דהטעם דתושבע"פ שרשה מבחי' סופר שלמעלה מתושב"כ הנק' ספר.
יאולהשכיל זה יובן ממ"ש ע"פ לכן אמור לבנ"י כו' והבאתי אתכם אל הארץ בפ' וארא שיש בחי' בתושבע"פ משא"כ בתושב"כ, והוא דתושב"כ האותיות מנויים וספורים אבל תושבע"פ נק' ארץ צבי שמתגדל העור כשמתגדל הבשר דהיינו שמתוס' אותיות חדשים לאין שיעור מה שתלמיד
יבריד 2
ותיק עתיד לחדש כו' וכל בחי' הולדה חדשה מוכרח להיות מבחי' כתר וחכ' כנ"ל ולכן נק' ד"ס בחי' סופר דווקא אי' סופר, ולכן מבואר בזוהר ר"פ בחוקתי דתושבע"פ נק' בחוקותי והוא בחי' אותיות החקיקה והיינו מצד שרשה מבחי' סופר כנ"ל שהוא בחי' אותיות החקיקה כדלקמן.
ותיק עתיד לחדש כו' וכל בחי' הולדה חדשה מוכרח להיות מבחי' כתר וחכ' כנ"ל ולכן נק' ד"ס בחי' סופר דווקא אי' סופר, ולכן מבואר בזוהר ר"פ בחוקתי דתושבע"פ נק' בחוקותי והוא בחי' אותיות החקיקה והיינו מצד שרשה מבחי' סופר כנ"ל שהוא בחי' אותיות החקיקה כדלקמן.
יגה) והנה ישראל עלו במח', פי' ששרשן הוא למעלה אף גם מבחי' בינה הנק' מח"ע אלא שעלו ונמשכו מן למעלה מן בחי' המח' אל בחי' המח' (כנז' בביאור על התורה דפ' בחוקתי הנ"ל), וכמ"ש בעה"נ ישבו אבותיכם מעולם למעלה מבחי' הנהר הידוע שהוא בחי' בינה והיינו ששרשם הוא בחי' הכתר שהוא בחי' אנכי מי שאנכי, ופי' דהנה נת' לעיל שח"ע הנק' אבא הוא בחי' הסופר את האותיות דבינה שנק' ספר, המוכרח מזה שנמצאים בחי' אותיות אף באבא עילאה הסופר עצמו דכיון שממנו נמשך ציור האותיות בבינה בהכרח שכלולים בו ג"כ (וכמשנת"ל בביאור דבחקותי מענין אותיות הקבועים בנפש ות"א לנפש חי' לרוח ממללא וידוע דחי' היא בחי' אבא ונשמה בבינה כו'), אך האותיות שלו הן מובלעים ומיוחדים בהכתר מקורו בתכלית היחוד והן הן נק' בחי' אותיות החקיקה דכתי' בהלוחות חרות על הלוחות, ובבחי' חכ' שבכתר זו דאצי' (שנק' קדמות השכל כו') הוא שרשן של ישראל, וזהו בחוקתי תלכו שמאחר ששרשן בבחי' קדמות השכל המובלע ומיוחד עם הכתר שאף שימצא בו בחי' אותיות אך הם כמשל אותיות החקיקה ולא כאותיות הכתב לכך תלכו שיכולים להיות בחי' מהלכים בקדש מדרגא לדרגא עד אין קץ ותכלית, פי' דאע"פ שהמלאכים הם בחי' עומדים במדריגה א' והיינו משום שנלקחו מבחי' אותיות הדיבור שמתיבה א' א"א שיומשך אחרת כו' רק תשאר התיבה כמו שהיא בלי גידול ולכן נק' האותיות אבנים שהם בחי' דומם שאין בהם הגדלה. אך כ"ז הוא באותיות הדיבור משא"כ בבחי' אותיות החקיקה אף ע"פ שהם ג"כ בחי' אותיות ומהם נמשכו שרש נש"י מ"מ יש בהן הכח להיות הולך וגדול עד בלי שיעור כי בחי' אותיות אלו הם דבר א' ממש עם המקור שבהם הוא בחי' כתר עליון (והוא בחי' מדבר שלמעלה מדצ"ח וכמ"ש במ"א ע"פ מזמור שיר חנוכת הבית כו' ע"ש מענין זה) ולא כמו אותיות הדיבור שיצא להיות דבר ומהות בפ"ע וכמשי"ת, דהנה משל האותיות שנחקקו בקלף הלבן או באבן טוב עצמו מיני' ובי' שאין ניתוסף בו דבר זר המחודש לגביו רק זאת שמתחילה הי' חלוק ופשוט ולא הי' נמצא בו אף שום היכר ורושם כלל ואח"כ חקק בו רישומין והיכר אותיות אך מ"מ גם היכר האותיות הוא מבחי' קלף עצמו ואין בהם דבר זר ומחודש שיסתיר הקלף עצמו שהכל הוא בחי' הקלף עצמו ממש רק שנמשך בבחי' גילוי והיכר אותיות, משא"כ באותיות הכתב הדיו הוא דבר זר ומהות אחר ולא ממהות הקלף כלל וגם היכר האותיות הוא נעשה דווקא ע"י שהדיו מסתיר במקום האות את הקלף שהוא מונח על הקלף ואין הקלף נראה במקום זה (וי"ל שהגוויל מקיף את האות מד' רוחותיו עמ"ש בזה בסידור ע"פ שימני כחותם על מה שרמז ענין ההיקף) מזה ניכרים האותיות משא"כ באותיות החקיקה שגם במקום האות הוא גילוי הקלף עצמו ממש רק שאינו פשוט אלא הגילוי בצורת אות, וכך עד"מ הנמשל למעלה בחי' אותיות דבינה שנק' ספר עילאה ששם משכן תושב"כ נק' אותיות
ידרטו
הכתב שהאותיות הן בחי' כלים שמלבישים לבחי' אא"ס המתלבש בהם ומסתירים עליו (ונק' לכך התורה לבוש עוטה אור כשלמה, ואף דאורייתא היכלא עילאה דקדב"ה שבאותיות הכתב דתורה הן היכל ה' ממש מ"מ עכ"פ ההיכל הוא דבר בפ"ע רק שהמלך דר בו, והא דמבואר בזוהר דאורייתא וקוב"ה כולא חד, הוא ע"ד איהו וגרמוהי חד מ"מ נמשל בחי' גרמוהי לאותיות הכתיבה משא"כ בחי' איהו וחיוהי חד הוא כמו אותיות החקיקה והמשכיל יבין, וזהו בחי' שרש התו' ונק' חוקת התו' ובחי' הלוחות) ונחשבים האותיות למהות בפ"ע זולת העצם שהעצם הוא פשוט בתכלית הפשיטות ונמשל לקלף הלבן שהוא עצמי ולמעלה מבחי' גוונין כמבואר בענין בגדי לבן דכה"ג ולאו מכל אלין מדות איהו כלל, אבל בחי' האותיות דבינה יש בהם מהות והשגה והוא כמשל כאדם שמתלבש השכל במח' שאותיות המח' מלבישים ומסתירים אותו, אבל בחי' האותיות של בחי' הסופר שהוא בחי' חכ' שבכתר (וכנודע בע"ח דפנימיות אבא הוא פנימיות עתיק) נק' בחי' אותיות החקיקה שהם עצמות אא"ס ב"ה (הוא הכתר שיש בו בחי' אחרונה שבמאצי' כנ"ל), רק שהאוא"ס מצד עצמו פשוט בתכלית וכמשל הקלף הלבן כשלא נחקקו בו עדיין אותיות, וכשעלה ברצונו לברוא העולם שזהו ענין בריש הורמנא דמלכא אזי גליף גליפו פי' המשיך מיני' ובי' להיות איזה גילוי מהאור הפשוט, וגילוי זה של האור נק' אותיות (שאותיות הוא לשון גילוי כנ"ל אות ב') בחי' היכר ורושם שיוכל להיות גילוי לנאצלים, ומ"מ עם היות שהם בחי' אותיות והמשכה ולמטה ממהות האור הפשוט עצמו מ"מ הרי הם אינם מסתירים אותו כלל ואין כאן מהות אחר כי זהו ממש גילוי אא"ס הפשוט דלאו מכל אלין מדות איהו כלל שנתצמצם להאיר ממנה היכר וגילוי זה, ולכן נמשלו אותיות והמשכות אלו לאותיות החקיקה עד"מ שהם מיוחדים במהות א' ממש הכל בחי' א"ס ממש, ולכך מאחר ששם ממש מקור נש"י שזה שכתב ישראל עלה במח' ונשמה שנתת בי טהורה היא כמ"ש בביאור דבחקותי שהאותיות אלו דמח' זו שנמשכו ממנה נש"י הם מיוחדים עם המקור הכתר עצמו והכתר יש בו בחי' אא"ס שאין שום דבר שיגבילו שהוא למעלה מהכלים בבחי' מקיף כנודע כך הם בחי' מהלכים מדרגא לדרגא בבחי' א"ס שכיון שאותיות אלו הן מיוחדים ודבר א' ממש עם המקור הוא בחי' קדמות השכל בחי' כתר הרי מן המקור נובע תמיד הולדה חדשה בבחי' א"ס שהוא למעלה מן הכלים, משא"כ המלאכים שנמשכים מאותיות הדיבור הם עומדים על מצב אחד וגם אין מהם הולדה כי בחי' אותיות הדיבור שהן נמשכו בפ"ע חוץ מן המקור אין מהם הולדה וכל תיבה כמו שהיא ולא תשתנה כנ"ל, וזה שכתוב בחוקתי תלכו וענין ההליכה למטה שיוסיף אור ההתבוננות לחקוק בנפשו יחוד ה' דלית אתר פנוי מיני' ממש ולהרחיב האוי"ר בכל יום בעומק יותר כמארז"ל בכל יום יהי' בעיניך כחדשים ממש מצד עומק ההתבוננות והאוי"ר, וכן באמת ברוחניות אין דומה בחי' התפילה דיום אחד לשני שנמשכים כל יום מוחין חדשים גבוהים יותר, וכן הוא בחי' מהלך באופן התפילה פעמים מתפלל באופן זה (ר"ל במדה זו) ופעמים באופן אחר (וכן בג"ע אמרו רז"ל ע"פ ילכו מחיל אל חיל שהולך ואור כו').
הכתב שהאותיות הן בחי' כלים שמלבישים לבחי' אא"ס המתלבש בהם ומסתירים עליו (ונק' לכך התורה לבוש עוטה אור כשלמה, ואף דאורייתא היכלא עילאה דקדב"ה שבאותיות הכתב דתורה הן היכל ה' ממש מ"מ עכ"פ ההיכל הוא דבר בפ"ע רק שהמלך דר בו, והא דמבואר בזוהר דאורייתא וקוב"ה כולא חד, הוא ע"ד איהו וגרמוהי חד מ"מ נמשל בחי' גרמוהי לאותיות הכתיבה משא"כ בחי' איהו וחיוהי חד הוא כמו אותיות החקיקה והמשכיל יבין, וזהו בחי' שרש התו' ונק' חוקת התו' ובחי' הלוחות) ונחשבים האותיות למהות בפ"ע זולת העצם שהעצם הוא פשוט בתכלית הפשיטות ונמשל לקלף הלבן שהוא עצמי ולמעלה מבחי' גוונין כמבואר בענין בגדי לבן דכה"ג ולאו מכל אלין מדות איהו כלל, אבל בחי' האותיות דבינה יש בהם מהות והשגה והוא כמשל כאדם שמתלבש השכל במח' שאותיות המח' מלבישים ומסתירים אותו, אבל בחי' האותיות של בחי' הסופר שהוא בחי' חכ' שבכתר (וכנודע בע"ח דפנימיות אבא הוא פנימיות עתיק) נק' בחי' אותיות החקיקה שהם עצמות אא"ס ב"ה (הוא הכתר שיש בו בחי' אחרונה שבמאצי' כנ"ל), רק שהאוא"ס מצד עצמו פשוט בתכלית וכמשל הקלף הלבן כשלא נחקקו בו עדיין אותיות, וכשעלה ברצונו לברוא העולם שזהו ענין בריש הורמנא דמלכא אזי גליף גליפו פי' המשיך מיני' ובי' להיות איזה גילוי מהאור הפשוט, וגילוי זה של האור נק' אותיות (שאותיות הוא לשון גילוי כנ"ל אות ב') בחי' היכר ורושם שיוכל להיות גילוי לנאצלים, ומ"מ עם היות שהם בחי' אותיות והמשכה ולמטה ממהות האור הפשוט עצמו מ"מ הרי הם אינם מסתירים אותו כלל ואין כאן מהות אחר כי זהו ממש גילוי אא"ס הפשוט דלאו מכל אלין מדות איהו כלל שנתצמצם להאיר ממנה היכר וגילוי זה, ולכן נמשלו אותיות והמשכות אלו לאותיות החקיקה עד"מ שהם מיוחדים במהות א' ממש הכל בחי' א"ס ממש, ולכך מאחר ששם ממש מקור נש"י שזה שכתב ישראל עלה במח' ונשמה שנתת בי טהורה היא כמ"ש בביאור דבחקותי שהאותיות אלו דמח' זו שנמשכו ממנה נש"י הם מיוחדים עם המקור הכתר עצמו והכתר יש בו בחי' אא"ס שאין שום דבר שיגבילו שהוא למעלה מהכלים בבחי' מקיף כנודע כך הם בחי' מהלכים מדרגא לדרגא בבחי' א"ס שכיון שאותיות אלו הן מיוחדים ודבר א' ממש עם המקור הוא בחי' קדמות השכל בחי' כתר הרי מן המקור נובע תמיד הולדה חדשה בבחי' א"ס שהוא למעלה מן הכלים, משא"כ המלאכים שנמשכים מאותיות הדיבור הם עומדים על מצב אחד וגם אין מהם הולדה כי בחי' אותיות הדיבור שהן נמשכו בפ"ע חוץ מן המקור אין מהם הולדה וכל תיבה כמו שהיא ולא תשתנה כנ"ל, וזה שכתוב בחוקתי תלכו וענין ההליכה למטה שיוסיף אור ההתבוננות לחקוק בנפשו יחוד ה' דלית אתר פנוי מיני' ממש ולהרחיב האוי"ר בכל יום בעומק יותר כמארז"ל בכל יום יהי' בעיניך כחדשים ממש מצד עומק ההתבוננות והאוי"ר, וכן באמת ברוחניות אין דומה בחי' התפילה דיום אחד לשני שנמשכים כל יום מוחין חדשים גבוהים יותר, וכן הוא בחי' מהלך באופן התפילה פעמים מתפלל באופן זה (ר"ל במדה זו) ופעמים באופן אחר (וכן בג"ע אמרו רז"ל ע"פ ילכו מחיל אל חיל שהולך ואור כו').
טורטז
ו) ובזה יובן שרש ענין ההפרש בין שעורה לחיטה, דשעורה שיעור ה' הוא מזון המלאכים ושתי הלחם שמקריבין בשבועות מבחי' חיטה מורה על ב' הלוחות שנתנו לישראל, כי שיעור ה' זהו בחי' אותיות הדיבור עליון שמזה מקבלים המלאכים, ונק' לשון שיעור כי נתחלק הה' מוצאות הפה בשיעורין וגבולין עד שיומשך בהמלאך שהוא נברא ובע"ג וכמבואר למעלה (אות ג') בפי' אתה פוררת כו' פירור אחר פירור כל מידה נתחלקה לתיבות רבים, כבוד מלכותך יאמרו ע"י שמתחילה וגבורתך ידברו, שבחי' פירור זה הוא ע"י הגבורות לצמצם ולחלק האור, וזהו ענין שעורה בשי"ן שמאלית שהוא מלשון לא שערום אבותיכם, וקדמונים אחזו שער, שהוא בחי' גבורות (וכן מ"ש וסביביו נשערה מאד, כמו חרון ישערנה) דמל' שסוערים ברעש גדול, אך מ"ש שי"ן שמאלית ולא בס' מפני שבס' מורה על גבורות דקליפה ממש כמו הנה רוח סערה באה מן הצפון כו' אבל השי"ן שמאלית מורה שהוא גבורות דקדושה, וע"י ספה"ע הנפה [הניפו] את בחי' שעורה שהוא בחי' מל' שעיקר בנינה מן הגבורות בתנופה אל בחי' הכתר שאליו חוזרים המתבררים (גם הספירה היא המשכת החסדים להמתיק הגבורות, ולכן מ"ט ימי ספירה כנגד מ"ט שערי בינה ושערים לשון שער בימין כמ"ש נודע בשערים שהוא שער בימין בחי' חסדים שממתיקים הגבורות), אבל ישראל מקבלים מחיטה שאין התינוק יודע כו' וגם ארז"ל אילן שאכל אדם הראשון חטה היתה שמלובש בה בחי' דעת ושכל הנעלם למעלה מן הדעת שעי"ז המשיכו את בחי' הכתר לזו"נ בשבועות שזהו בחי' אותיות החקיקה שהם בבחי' כתר, וזהו בחי' התגלות אנכי שהי' בשבועות אנכי מי שאנכי שהוא בחי' אא"ס שבכתר כו' ולכן בלוחות שהי' כתוב בהם אנכי הי' חרות בבחי' חקיקה (וזהו החילוק בין כ"ב אתוון דחיטה לאותיות דשעורים, שאותיות דשעורה שיעור ה' מוצאות הפה הוא מזון המלאכים, כי שעורה הוא מאכל בהמה והמלאכים נק' בהמות כנ"ל אות א' בענין פני ארי' ופני שור, אבל חיטה הוא מאכל אדם שהם בחי' נשמות הנמשכים מאותיות החקיקה, והנה כמו בגשמיות עד"מ השעורה הגשמיות הוא מאכל בהמה גשמיות אנו רואים הבהמה היא בבחי' ומדריגה א' תמיד וכמ"ש בזוהר פ' אמור (דף צ"א ע"ב) ע"פ שור או כשב או עז כי יולד, עגל או טלה לא נאמר אלא שור כו' ההוא דאית לי' בסופא אית לי' בשעתא דאתייליד, אבל האדם הוא בחי' מהלך ממדריגה למדריגה שהולך וגדול בעילוי המדריגות לפי ערך שני' ותו' ועבודתו כמבואר שם בזוהר, הרי השעורה שהיא מזון לבהמה הוא רק להיות קיום הדבר כמו שהוא בחי' עומד במדריגה א' משא"כ החיטה שהיא מאכל האדם היא מזון שיהי' מהלך מדרגא לדרגא, כך ממש בשעורה וחטה הרוחניים השעורה שהיא אותיות הדיבור הוא מאכל ומזון המלאכים שהם בחי' עומדים אבל החיטה הוא מזון הנשמות בחי' בחוקתי תלכו כנ"ל), ובזה יובן ג"כ דלכן בשבועות הקריבו שתי הלחם מחמץ דווקא להיות שאז הוא התגלות הכתר בחי' אנכי שהוא נשגב במדריגה דאצי' ושם אין החיצונים יכולים לאחוז ולינק ע"כ הקריבו והעלו בחי' החמץ דוקא שרש ומקור אחיזת החיצונים שיתמתקו בשרשן ויתבררו ויעלו לשרשן בחי' כתר שאליו חוזרים כל המתבררים, אך אעפ"כ יש ג"כ במלאכים מה שאינה בנשמות שלמטה בגופים שהמלאכים מאחר שמקבלים משעורה עלמא דאתגליא ע"כ עבודתם
ו) ובזה יובן שרש ענין ההפרש בין שעורה לחיטה, דשעורה שיעור ה' הוא מזון המלאכים ושתי הלחם שמקריבין בשבועות מבחי' חיטה מורה על ב' הלוחות שנתנו לישראל, כי שיעור ה' זהו בחי' אותיות הדיבור עליון שמזה מקבלים המלאכים, ונק' לשון שיעור כי נתחלק הה' מוצאות הפה בשיעורין וגבולין עד שיומשך בהמלאך שהוא נברא ובע"ג וכמבואר למעלה (אות ג') בפי' אתה פוררת כו' פירור אחר פירור כל מידה נתחלקה לתיבות רבים, כבוד מלכותך יאמרו ע"י שמתחילה וגבורתך ידברו, שבחי' פירור זה הוא ע"י הגבורות לצמצם ולחלק האור, וזהו ענין שעורה בשי"ן שמאלית שהוא מלשון לא שערום אבותיכם, וקדמונים אחזו שער, שהוא בחי' גבורות (וכן מ"ש וסביביו נשערה מאד, כמו חרון ישערנה) דמל' שסוערים ברעש גדול, אך מ"ש שי"ן שמאלית ולא בס' מפני שבס' מורה על גבורות דקליפה ממש כמו הנה רוח סערה באה מן הצפון כו' אבל השי"ן שמאלית מורה שהוא גבורות דקדושה, וע"י ספה"ע הנפה [הניפו] את בחי' שעורה שהוא בחי' מל' שעיקר בנינה מן הגבורות בתנופה אל בחי' הכתר שאליו חוזרים המתבררים (גם הספירה היא המשכת החסדים להמתיק הגבורות, ולכן מ"ט ימי ספירה כנגד מ"ט שערי בינה ושערים לשון שער בימין כמ"ש נודע בשערים שהוא שער בימין בחי' חסדים שממתיקים הגבורות), אבל ישראל מקבלים מחיטה שאין התינוק יודע כו' וגם ארז"ל אילן שאכל אדם הראשון חטה היתה שמלובש בה בחי' דעת ושכל הנעלם למעלה מן הדעת שעי"ז המשיכו את בחי' הכתר לזו"נ בשבועות שזהו בחי' אותיות החקיקה שהם בבחי' כתר, וזהו בחי' התגלות אנכי שהי' בשבועות אנכי מי שאנכי שהוא בחי' אא"ס שבכתר כו' ולכן בלוחות שהי' כתוב בהם אנכי הי' חרות בבחי' חקיקה (וזהו החילוק בין כ"ב אתוון דחיטה לאותיות דשעורים, שאותיות דשעורה שיעור ה' מוצאות הפה הוא מזון המלאכים, כי שעורה הוא מאכל בהמה והמלאכים נק' בהמות כנ"ל אות א' בענין פני ארי' ופני שור, אבל חיטה הוא מאכל אדם שהם בחי' נשמות הנמשכים מאותיות החקיקה, והנה כמו בגשמיות עד"מ השעורה הגשמיות הוא מאכל בהמה גשמיות אנו רואים הבהמה היא בבחי' ומדריגה א' תמיד וכמ"ש בזוהר פ' אמור (דף צ"א ע"ב) ע"פ שור או כשב או עז כי יולד, עגל או טלה לא נאמר אלא שור כו' ההוא דאית לי' בסופא אית לי' בשעתא דאתייליד, אבל האדם הוא בחי' מהלך ממדריגה למדריגה שהולך וגדול בעילוי המדריגות לפי ערך שני' ותו' ועבודתו כמבואר שם בזוהר, הרי השעורה שהיא מזון לבהמה הוא רק להיות קיום הדבר כמו שהוא בחי' עומד במדריגה א' משא"כ החיטה שהיא מאכל האדם היא מזון שיהי' מהלך מדרגא לדרגא, כך ממש בשעורה וחטה הרוחניים השעורה שהיא אותיות הדיבור הוא מאכל ומזון המלאכים שהם בחי' עומדים אבל החיטה הוא מזון הנשמות בחי' בחוקתי תלכו כנ"ל), ובזה יובן ג"כ דלכן בשבועות הקריבו שתי הלחם מחמץ דווקא להיות שאז הוא התגלות הכתר בחי' אנכי שהוא נשגב במדריגה דאצי' ושם אין החיצונים יכולים לאחוז ולינק ע"כ הקריבו והעלו בחי' החמץ דוקא שרש ומקור אחיזת החיצונים שיתמתקו בשרשן ויתבררו ויעלו לשרשן בחי' כתר שאליו חוזרים כל המתבררים, אך אעפ"כ יש ג"כ במלאכים מה שאינה בנשמות שלמטה בגופים שהמלאכים מאחר שמקבלים משעורה עלמא דאתגליא ע"כ עבודתם
טזריז
בגילוי הלב שבוערים כלפידים כו' ע"כ לא יחטאו לעולם ולא יפלו ממדריגתם, משא"כ ישראל שמהלכים בקדש לקבל מבחי' אנכי מי שאנכי שהוא בחי' אתכסיא כו' כן עבודתם באוי"ר בתעלומות לבם יכולים ליפול להיפך לחטוא ח"ו מפני שהגוף ונה"ב מסתיר, ויש לומר דלכן צריך להיות באדם ג"כ ב' הבחי' דהיינו בחי' שעורה ג"כ והוא מה שארז"ל אסור לאדם שיאכל עד שיתן מאכל לבהמתו דכדי להמשיך מזון לנה"ב שתתהפך ג"כ לעבודת ה' הוא ע"י בחי' שעורה ההתבוננות מעלמא דאתגליא שאו מרום עיניכם ומביטול המלאכים כו' בפסד"ז ויוצר אור, ואח"כ אהבת עולם וק"ש הוא מאכל אדם הנה"א מהתבוננות בבחי' אנכי מי שאנכי, ודרך כללות השנה הוא בחי' ספה"ע ושבועות שהן בחי' שעורה וחיטה שצ"ל ב' הבחי'.
בגילוי הלב שבוערים כלפידים כו' ע"כ לא יחטאו לעולם ולא יפלו ממדריגתם, משא"כ ישראל שמהלכים בקדש לקבל מבחי' אנכי מי שאנכי שהוא בחי' אתכסיא כו' כן עבודתם באוי"ר בתעלומות לבם יכולים ליפול להיפך לחטוא ח"ו מפני שהגוף ונה"ב מסתיר, ויש לומר דלכן צריך להיות באדם ג"כ ב' הבחי' דהיינו בחי' שעורה ג"כ והוא מה שארז"ל אסור לאדם שיאכל עד שיתן מאכל לבהמתו דכדי להמשיך מזון לנה"ב שתתהפך ג"כ לעבודת ה' הוא ע"י בחי' שעורה ההתבוננות מעלמא דאתגליא שאו מרום עיניכם ומביטול המלאכים כו' בפסד"ז ויוצר אור, ואח"כ אהבת עולם וק"ש הוא מאכל אדם הנה"א מהתבוננות בבחי' אנכי מי שאנכי, ודרך כללות השנה הוא בחי' ספה"ע ושבועות שהן בחי' שעורה וחיטה שצ"ל ב' הבחי'.