Piskei Admur HaZaken on Issur VeHeter·Siman 69פסקי אדמו״ר הזקן בהלכות איסור והיתר·סימן סט

אסעיף א
ברמ"א: ואף במקום שנאסר הכלי מותר לחזור ולשרות בו.

בוכתב הש"ך שאף אם שרה בו מעל"ע בשר שנמלח כבר והודח כהוגן מותר בדיעבד, כיון שלא נעשה כבוש עד אחר מעל"ע ואז הוי נותן טעם לפגם. וכן דעת הט"ז.

גודעת המג"א והפר"ח שהיתר שנשרה מעל"ע בכלי איסור נאסר אף בדיעבד.³⁹

דודעת רבנו כדעת הש"ך, שהיתר שנשרה מעל"ע בכלי איסור מותר בדיעבד משום נותן טעם לפגם (ודלא כהמג"א והפר"ח).

הסעיף ו
שיעור שהי' במלח אינו פחות מכדי הילוך מיל, שהוא כדי שלישית שעה בקירוב.⁴⁰

ווברמ"א: ועל זה יש לסמוך בדיעבד, או אפילו לכתחילה לכבוד אורחים או לצורך שבת. אבל בלאו הכי המנהג הוא להשהות במליחה שיעור שעה, ואין לשנות.⁴¹

זוכתב הש"ך, דמ"ש המחבר שהוא כדי שלישית שעה בקירוב היינו שלישית שעה פחות חלק ל' מן השעה (שהן י"ח מינוטין).

חודעת הרמב"ם ששיעור כדי הילוך מיל הוא ב' חומשי שעה (שהן כ"ד מינוטין).⁴²

טובדעת רבנו:

יא. נראה דעת רבנו, שהטעם לשהי' שיעור מיל הוא משום דשיעור מליחה הוא כשיעור צלי', וכדי הילוך מיל הוא שיעור צלי' כמאכל בן דרוסאי, שאז יוצא כל הדם.⁴³

יאב. העיקר כהדעה ששיעור מיל הוא כ"ד מינוטין (ולא כדעת המחבר).

יבועפ"ז יש מקום לומר שלדעת רבנו שיעור מאכל בן דרוסאי הוא כשיעור חצי צלייתו (פחות מעט).

יגסעיף ט

ידברמ"א: ואי ליכא ס' בקדירה כנגד המלח, אפילו לא הושם רק בכלי שני הכל אסור, דמאחר שיש שם מלח וציר אפילו בכלי שני מבשל.

טווכתב הט"ז שבשר שור שלא נמלח והושם בכלי ראשון שהוסר מעל האש מותר, לפי שבשר שור אינו מתבשל אף בכלי ראשון (אלא שבנמלח אסור, כיון שהמלח מבליע את הדם בבשר). ואף שהלחלוחית מתבשל, כיון שהבשר עצמו אינו מתבשל מותר.⁴⁴

טזוהת"ח כתב שאף בבשר שלא נמלח אסור, דאף שהבשר אינו מתבשל, הרי הלחלוחית והדם מתבשל ונבלע בבשר ואוסרו.

יזונסתפק הפמ"ג אם רק הלחלוחית שעל הבשר מבחוץ מתבשל או גם הלחלוחית שבתוכו. ודעת הפר"ח שאין מתבשל אלא הלחלוחית שעל הבשר מבחוץ ולא הלחלוחית שבתוכו. (ונפק"מ לענין בשר שאין עליו לחלוחית מבחוץ).⁴⁵

יחובדעת רבנו:

יטא. נראה דעת רבנו שבבשר שלא נמלח אין מתבשל אלא הלחלוחית שעל הבשר מבחוץ ולא הלחלוחית שבתוך הבשר (ולכן בשר שור שאין עליו לחלוחית מבחוץ מותר ליתנו בשבת בכ"ר לאחר שהוסר מעל האש).⁴⁶

כב. יש מקום לומר שדעת רבנו כדעת הט"ז, שבשר שור שלא נמלח והושם בכלי ראשון שהוסר מעל האש מותר.

כאסעיף י
גוי משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדרה ואין ידוע אם הדיחו, אם יודע הגוי מנהג ישראל, סומכין על דבריו, אם הי' שם ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בן דעת.

כבוברמ"א: ובחד מינייהו סגי, או במסיח לפי תומו שהדיחו יפה או שישראל אפילו קטן יוצא ונכנס, דמרתת הואיל ויודע מנהגי ישראל.

כגוכתב הש"ך דהא דמסל"ת לחודי' מהני היינו דוקא לדעת הרמ"א דמסל"ת מהני בכל מילי דרבנן, אבל דעת המחבר דמסל"ת לחודי' לא מהני.⁴⁷

כדועוד כתב הש"ך דהא דמסל"ת נאמן היכא דיודע מנהגי ישראל (להרמ"א) היינו דוקא כשהסיח לפני אחרים ולא לפני בעה"ב. והט"ז כתב דהיינו כשסיפר דבר אחר ומתוך אותן הדברים נמשך הסיפור שהדיח הבשר.

כהובדעת רבנו:

כוא. דעת רבנו כדעת הרמ"א, דמסל"ת מהני בכל מילי דרבנן.

כזב. חידש רבנו דהא דבעינן קישור דברים (להט"ז) או לפני אחרים (להש"ך) היינו דוקא כשהנכרי עצמו עשה המעשה, אבל כשהנכרי לא עשה שום מעשה נאמן גם בלא תנאים אלו.⁴⁸

כחג. נראה דעת רבנו דלהש"ך לא בעינן קישור דברים ודי בכך שהסיח לפני אחרים.

כטסעיף יג
ואם שרו אותו במים תוך ג' ימים, יכול להשהותו עוד שלשה ימים אחרים פחות חצי שעה.

לוכתב הט"ז דבדיעבד מהני אפילו בהעברת מים בעלמא אם הי' הבשר מנוקר, ומשמע דבבשר שאינו מנוקר לא מהני העברת מים אפילו בדיעבד. ובשו"ת משאת בנימין כתב שגם בבשר שאינו מנוקר מהני בדיעבד העברת מים בעלמא.⁴⁹

לאורבנו כתב שבמקום הפסד מרובה יש להתיר בהעברת מים בעלמא אפילו בבשר שאינו מנוקר, ע"י שרי' בפושרין כשעה ושתים קודם המליחה⁵⁰ (ועפ"ז הוסיף הצ"צ להקל בהפ"מ אף בלא העברת מים כלל, ע"י שרי' בפושרין קודם המליחה וחליטה ברותחין אחרי המליחה).⁵¹

לבובטעם הדבר יש לומר, דכיון שאין טעם השרי' כאן לרכך הבשר אלא רק להציל שלא יתקשה, לא בעינן (בדיעבד) שרי' ממש וסגי בהעברת מים בעלמא.⁵²

לגסעיף יד

לדבשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות, בטלה ברוב ומותר לבשל כולן, ואפי' היתה ראוי' להתכבד.

להוכתבו הש"ך והט"ז, דהטעם דבשר ששהה ג"י בלא מליחה בטל ולא אמרינן דהוי דבר שיל"מ כיון שמותר לצלי, הוא משום דלא מיקרי דשיל"מ היכא דאינו ניתר לאותו דבר שנאסר (והכא לקדרה אינו ניתר לעולם, ולצלי לא נאסר מעולם).⁵³

לווכן דעת רבנו, כדעת הש"ך והט"ז דהיכא דאינו ניתר לאותו דבר שנאסר לא מיקרי דשיל"מ (ודלא כהחולקים).

לזסעיף טז (א)

לחאין מולחין אלא בכלי מנוקב או על גבי קשין וקיסמין, או במקום מדרון בענין שאם ישפך שם מים יצאו מיד.

לטונחלקו המג"א והא"ר בדין עור, שדעת המג"א שדינו כדין כלי שאינו מנוקב ואין למלוח עליו אלא כשהוא מונח בשיפוע, ודעת הא"ר שדינו כדין כלי מנוקב.⁵⁴

מודעת רבנו כדעת המג"א, שאין למלוח בשר ע"ג עור אלא כשהוא מונח בשיפוע.

מא(ב)

מבואם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח.

מגוברמ"א: ואם נשתמש בו בעי קליפה אם הוא דבר יבש, ואם הוא דבר לח בעינן ששים נגד קליפה מן הקערה.

מדוכתב הש"ך דגם היכא דהקערה חמה סגי בכדי קליפה, כיון דכל בליעתו מתחילה לא היתה אלא כ"ק, דכבישה כדי שירתיח אינו מבליע אלא כ"ק.

מהוהפמ"ג כתב בדעת הדרישה דכבישה כדי שירתיח מבליע בכל הכלי.⁵⁵

מווכן דעת רבנו, דכבישה כדי שירתיח מבליע בכל עובי הכלי, וא"כ הכא בקערה חמה בעינן ס' כנגד כל הקערה.

מז(ג)

מחברמ"א: ואם הוא דבר לח בעינן ששים נגד קליפה מן הקערה.

מטוכתב הש"ך דסתם כלי יש במה שבתוכו ס' כנגד קליפת הכלי, אבל בקערה שהיא רחבה ואינה גבוהה מסתמא ליכא ס'.⁵⁶

נוכן משמע דעת רבנו דסתם כלי יש במה שבתוכו ס' כנגד קליפתו, אבל לא כנגד כל עובי דפנותיו ושוליו. ומשמע שאפשר שיהא במה שבתוך הכלי ס' כנגד עובי הדפנות לבד.⁵⁷

נאועפ"ז יש מקום לומר שאף שבכלי פעמים שיש במה שבתוכו ס' כנגד כולו (כגון שהוא רחב ונחושתו דק), בקערה לעולם אין במה שבתוכה ס' אפילו כנגד קליפתה.

נב(ד)

נגברמ"א: אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר לאחר שנקבוה, או אפילו בלא נקיבה אם הבשר שהה במליחתו והודח.

נדוכתב הש"ך הטעם משום דאין מליחה לכלים להפליט מה שנבלע בהן, ואפילו בכלי חרס.

נהונחלקו אחרונים אם אף בבליעה שע"י בישול אמרינן דאין מליחה לכלים.⁵⁸

נוובדעת רבנו:

נזא. הטעם שאין מליחה לכלים הוא משום שהכלי קשה ואין כח במלח להפליט ממנו. ועפ"ז נראה שדעת רבנו כדעת הש"ך, שאף בכלי חרס אין מליחה לכלים (ודלא כהחולקים).⁵⁹

נחב. אין מליחה לכלים אף בבליעה שע"י בישול.

נט(ה)

סברמ"א: אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר (...) אפילו בלא נקיבה, אם הבשר שהה כבר במליחתו והודח.

סאוכתבו הש"ך והט"ז דלא אמרינן דליתסר מטעם כבישה כדי שירתיח, דגבי כלי אין דין כבוש כדי שירתיח, דלעולם אין מליחה מפליט כלי.⁶⁰

סבודעת הדרישה דכבישה כדי שירתיח מפליט אף מכלי.⁶¹

סגודעת רבנו כדעת הש"ך, דכבישה כדי שירתיח אינו מפליט מכלי (ודלא כהדרישה).

סדסעיף יח (א)
בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח, כל מה שממנו בציר אסור לאכלו אפילו צלי.⁶²

סהולקמן כתב המחבר שהשיעור הוא כדי שיתננו על האש ויתחיל להרתיח, ומשמע דקאי על הנכבש עצמו (ולא כמ"ש כאן שמשערין במים).⁶³

סווכן דעת רבנו, שהשיעור הוא כדי שיתנו כלי זה עצמו עם החתיכה והציר שבו על האש ויתחיל להרתיח. ונמצא שאין בזה שיעור קבוע, אלא לעולם משערין באותה חתיכה ובאותו ציר.

סז(ב)

סחבשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח, כל מה שממנו בציר אסור לאכלו אפילו צלי.

סטוכתב הש"ך, שדעת המחבר היא שאין לאסור אלא במליח שאינו נאכל מחמת מלחו, והיינו כדי מליחה לקדרה.⁶⁴ והביא דעת הרמ"א דפליג וס"ל שאף ציר של מליח הנאכל מחמת מלחו מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו (כן נראה בכוונת דבריו), וכן דעתו להלכה.⁶⁵

עוכן דעת רבנו, שאף במליח הנאכל מחמת מלחו צירו אוסר. וכתב הטעם לזה, דכיון שהציר יוצא מהמליח ע"י כח המלח שעליו, נמצא שכל כח המלח בתוכו, וחשיב אינו נאכל מחמת מלחו.

עאסעיף כא
במקום שאין מלח מצוי יצלו הבשר עד שיזוב כל דמו ואחר כך יבשלוהו.⁶⁶

עבוהטור כתב דסגי בשיעור חצי צלייתו (שאז יוצא כל דמו), וכן דעת הרמ"א. וכתב הב"ח ששיעור זה היינו שיעור צלי' כמאכל בן דרוסאי.

עגוהט"ז הביא (בשם רש"ל) שדעת הר"ן דסגי בשיעור צלי' כמאכל בן דרוסאי, ודעת הרשב"א דבעינן שיהא ראוי לאכילה לרוב בני אדם, וכתב שרש"ל פסק כדעת הרשב"א (ולא סגי בשיעור חצי צלייתו).

עדובדעת רבנו:

עהא. נראה דעת רבנו שבשיעור צלי' כמאכל בן דרוסאי יוצא כל הדם.⁶⁷

עוב. יש מקום לומר שלדעת רבנו שיעור מאכל בן דרוסאי הוא כשיעור חצי צלייתו (פחות מעט).