Piskei Admur HaZaken on Issur VeHeter·Siman 91פסקי אדמו״ר הזקן בהלכות איסור והיתר·סימן צא

אסעיף א
בשר וגבינה שנגעו זה בזה מותרים, אלא שצריך להדיח מקום נגיעתן.

בובש"ך הביא מהב"ח, דהיינו דוקא כשאחד מהן לח, אבל אם שניהם יבשים אפילו הדחה א"צ.

גוכתב הפרי תואר דהיינו דוקא בבשר כחוש, אבל בבשר שמן צריך הדחה.¹⁰⁷

דודעת רבנו כדעת הש"ך, שאיסור והיתר שנגעו זה בזה ושניהם יבשים מותרים בלא הדחה. ונראה דהיינו אף אם ההיתר הוא בשר שמן (ודלא כהפרי תואר).

הסעיף ב
כל מידי דבעי הדחה, כגון להניח בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן, אסור לכתחלה.

ווברמ"א: ודוקא דבר שיש בו לחלוחית קצת, אבל דבר יבש ממש, אם לא בלע הכלי רק בצונן, מותר להניח בו דבר יבש בלא הדחה כלל.

זודעת המחבר והש"ך, שאף כלי שבלע בחמין, אם הודח יפה מותר להשתמש בו בצונן דרך עראי אפילו בדבר לח.

חוהט"ז כתב שבדבר יבש מותר להשתמש אף בכלי שבלע בחמין, ובכלי שבלע בצונן מותר להשתמש אף בדבר לח.¹⁰⁸

טועוד נחלקו לענין כלי חרס, שדעת הרמ"א שאף במקום שהתירו להשתמש בכלי איסור בצונן, מ"מ בכלי חרס אסור, ודעת הש"ך שאף בכלי חרס מותר.¹⁰⁹

יובדעת רבנו:

יאא. מותר להשתמש בפסח דרך עראי בצונן, בין לח ובין יבש, בכלי שנתבשל בו חמץ כל השנה, ע"י שידיחנו היטב. ומדינא כן הוא אפילו בכלי חרס, אלא שבחמץ בפסח נהגו להחמיר בכלי חרס. ומשמע שבשאר איסורין אין מנהג להחמיר (כהש"ך, ודלא כהפר"ח).

יבב. נראה דעת רבנו דכל שאינו משתמש בקביעות מיקרי דרך עראי, ולאו דוקא כששוהה בבית נכרי וכה"ג.

יגסעיף ה (א)
ברמ"א (הג"ה הב'): והא דטהור מליח וטמא תפל שרי, היינו שהטמא יבש, אבל אם הוא דבר צלול נאסר הטהור, מאחר שאינו נאכל מחמת מלחו בולע האיסור שאצלו.

ידוכתב המנח"י, דהיינו דוקא אם האיסור הצלול הוא בעין, אבל אם הוא מעורב בהיתר מותר, ורק לענין חמץ בפסח כתב להצריך קליפה. ודעת הצ"צ (הישן) שבכל אופן בולע עכ"פ כדי קליפה.¹¹⁰

טוודעת רבנו כדעת המנח"י, שטהור מליח אינו נאסר מדבר צלול תפל שמעורב בו איסור והיתר, ורק לענין חמץ בפסח יש להצריך קליפה, והיא חומרא בעלמא.

טז(ב)

יזברמ"א (הג"ה הג'): כל ציר מבשר שנמלח, אפילו לא נמלח רק לצלי, חשוב רותח. ולכן אם נפלה ציר על הגבינה או על כלי אוסר, אפילו במקום שאין הבשר אוסר דלא חשיב רותח, מכל מקום הציר חשיב אינו נאכל מחמת מלחו.

יחודעת המחבר שאין ציר חשוב רותח אלא בבשר שנמלח לקדרה דחשיב אינו נאכל מחמת מלחו, אבל אם לא נמלח אלא מליחה מועטת לצלי אף הציר מיקרי נאכל מחמת מלחו ולא חשיב רותח.¹¹¹

יטודעת רבנו כדעת הרמ"א, שאף במליח הנאכל מחמת מלחו צירו אוסר. וכתב הטעם לזה, דכיון שהציר יוצא מהמליח ע"י כח המלח שעליו, נמצא שכל כח המלח בתוכו, וחשיב אינו נאכל מחמת מלחו.

כסעיף ז

כאצלי רותח שנפל למליח, אפילו נאכל מחמת מלחו, בעי קליפה. ואם יש בו בקעים או שהוא מתובל בתבלין, והוא צלי רותח, כולו אסור.

כבוברמ"א: וה"ה אפוי ומבושל. וי"א דאפילו הם צוננים דינא הכי, וכן יש לנהוג אם אין הפסד מרובה.¹¹²

כגוכתב הש"ך דה"ה בלא נמלח כלל, ודעתו נוטה לאסור אפי' בהפ"מ. והט"ז כתב דבנמלח מעט אסור אפילו בהפ"מ, ובלא נמלח כלל שרי לגמרי (אלא שלא רצה להתיר בזה לכתחילה).¹¹³

כדוהסכמת הש"ך והט"ז כמשמעות השו"ע והרמ"א, דאינו אסור אלא בצלי, אבל בבשר חי אפילו יש בו בקעים מותר לכתחילה. ודעת הפר"ח שאף בבשר חי אם יש בו בקעים אסור, ואפי' בהפ"מ.¹¹⁴

כהודעת רבנו נראה דאפילו בשר חי צונן שנפל לחלב שלא נמלח כלל, אם יש בו בקעים אינו מותר אלא בהפ"מ או שעת הדחק (ודלא כהמחבר והרמ"א כאן). ואפשר שלדעתו כ"ה דעת המג"א.