Piskei Admur HaZaken on Issur VeHeter·Siman 92פסקי אדמו״ר הזקן בהלכות איסור והיתר·סימן צב

אסעיף א
כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותח, טועם העובד כוכבים הקדרה (...) במה דברים אמורים בשקדם והוציא החתיכה קודם שתפלוט חלב שבלעה, דהיינו קודם שתנוח היורה מרתיחה. אבל אם לא הספיק לסלקו עד שתוכל לפלוט חלב שבלעה, אע"פ שטעמו עובד כוכבים ואין בו טעם כלל, אסור אא"כ יש בו ששים.

בוכתבו התוס' שדין זה, שהרתיחה מעכבת את הפליטה, אינו אמור אלא בדבר גוש, אבל במים רותחין לא אמרינן שאינן פולטין מה שבלעו בעת הרתיחה. ויש מהראשונים שכתבו שאף במים רותחים אמרינן שאינן פולטין מה שבלעו בעת הרתיחה.¹¹⁵

גוכתב הפמ"ג שאין הרתיחה מעכבת מלפלוט אלא מה שבלע בשעת רתיחה זו, אבל מה שבלע קודם לכן חשיב כגופו ופולט. ודעת הט"ז שאף אם נחה הרתיחה ואח"כ חזרה ורתחה מעכבת הרתיחה מלפלוט אף מה שבלע בעת הרתיחה הראשונה.

דועוד כתב הפמ"ג שדין זה אמור אף בכלי, שהרתיחה מעכבתו מלפלוט מה שבלע בעת רתיחה זו.¹¹⁶

הובדעת רבנו:

וא. העיקר כדעת התוס' שאין הרתיחה מעכבת את הפליטה אלא בדבר גוש, אבל במים רותחין אין הרתיחה מעכבתן מלפלוט אף מה שבלעו בעת הרתיחה.¹¹⁷

זב. נראה דעת רבנו, שאם נחה הרתיחה ואח"כ חזרה ורתחה, מעכבת הרתיחה מלפלוט אף מה שנבלע בעת הרתיחה הראשונה (כדעת הט"ז, ודלא כהפמ"ג).¹¹⁸

חג. נראה דעת רבנו שאין דין זה אמור אלא במאכל, אבל בכלי אין הרתיחה מעכבתו כלל מלפלוט אף מה שבלע בעת רתיחה זו (ודלא כהפמ"ג).

טסעיף ב
נפל חלב לתוך קדרה של בשר, טועמין החתיכה שנפל עלי' החלב, אם אין בה טעם חלב הכל מותר. ואם יש בחתיכה מטעימת חלב נאסרה אותה חתיכה, ומשערין בכולה, אם הי' בכל מה שיש בקדירה מהחתיכת והירק והמרק והתבלין כדי שתהא חתיכה זו אחד מששים מהכל, החתיכה אסורה והשאר מותר.¹¹⁹

יוהביאו הט"ז והש"ך מחלוקת רש"י ור"י, שלר"י אין דין זה אלא כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב, אבל אם מקצתה בתוך הרוטב כל מה שבקדרה מצטרף לבטל החלב, ולרש"י אף כשמקצת החתיכה בתוך הרוטב אינו מצטרף. ונחלקו הט"ז והש"ך להלכה, שדעת הט"ז שהעיקר כדעת רש"י, ודעת הש"ך שהעיקר כדעת ר"י.¹²⁰

יאודעת רבנו שהעיקר כדעת ר"י, שכל שמקצת החתיכה בתוך הרוטב מצטרף כל מה שבקדרה לבטל החלב.

יבסעיף ד (א)
ברמ"א: וי"א דאמרינן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבלה, וכן המנהג פשוט ואין לשנות.¹²¹

יגובדין חמץ קודם הפסח למ"ד חמץ שמו עליו, יש מקום לומר בדעת הב"י דה"ה לענין חנ"נ, דאי' אמרינן חנ"נ בשאר איסורים, ה"ה דאמרי' חנ"נ בחמץ קודם הפסח.

ידודעת המג"א, דאפי' למ"ד חמץ שמו עליו, מ"מ אינו נעשה נבלה קודם הפסח.¹²²

טווכן דעת רבנו.

טז(ב)

יזברמ"א: יש אומרים דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה אם נתערב איסור לח בהיתר לח ואחר כך נתערב הכל בהיתר אחר, ואין צריכים רק ששים נגד האיסור שנפל. ויש לסמוך על זה בשאר איסורים לצורך הפסד גדול, אבל לא בבשר וחלב.¹²³

יחודעת רש"ל, שאם נתערבו בדרך בישול אמרי' חנ"נ אפי' בהפ"מ, ואם נתערבו שלא בדרך בישול לא אמרי' חנ"נ כלל.¹²⁴

יטובדעת רבנו:

כא. נראה דעת רבנו כדעת הרמ"א, שבין נתערבו דרך בישול ובין שלא דרך בישול אמרי' חנ"נ אם אין הפ"מ, ובהפ"מ מקילין בשניהם, ודלא כרש"ל.¹²⁵

כאב. יש מקום לומר בדעת רבנו, שבמקום שיש צדדים להקל, כגון גבי הגעלה, לא אמרינן חנ"נ בלח בלח אפילו במקום שאין הפסד.

כב(ג)

כגברמ"א: ואם נתערב יבש ביבש, לא אמרינן בשום איסור חתיכה נעשית נבלה.

כדוכתב הט"ז, שחתיכה שנאסרה במשהו (בדבר שאיסורו במשהו, כגון חמץ בפסח) אינה חוזרת ואוסרת תבשיל שנתבשלה בו, אבל אם נתערבה חתיכה זו יבש ביבש (בחמץ בפסח) ראוי להחמיר ולאסור.¹²⁶

כהוהש"ך (בנקוה"כ) כתב להיפך, שאף שהחתיכה עצמה הבלועה ממשהו חמץ אינה נעשית נבלה, הרי אותו משהו חמץ עצמו חוזר ואוסר התבשיל שנתבשלה בו, אבל אם נתערבה החתיכה יבש ביבש מותר.¹²⁷

כוובדעת רבנו:

כזא. חתיכה שנאסרה משום משהו חמץ ונתבשלה בתבשיל, הרי אותו משהו חוזר ואוסר את התבשיל, וכן עד לעולם (כהש"ך).¹²⁸

כחב. אם נתערבה חתיכה זו יבש ביבש אוסרת כל החתיכות (כהט"ז), ובהפ"מ או שעת הדחק יש להקל ע"י הסרת חתיכה אחת.

כטסעיף ה
טיפת חלב שנפלה על הקדרה שאצל האש מבחוץ, אם נפלה כנגד התבשיל אין צריך אלא ששים כנגד הטיפה, שמפעפעת לפנים והוי כאילו נפלה בתבשיל.¹²⁹

לונראה דעת רבנו (ומקורו במג"א), דהיינו דוקא בטיפת חלב שהיא דבר לח, אבל לכלוך מועט של איסור יבש אינו אוסר אלא כדי קליפה מן הקדרה, והתבשיל שבקדרה מותר.

לאסעיף ז
ברמ"א: וקלוח מן הקדרה רותחת שהלך אצל קדרה צוננת, אם נפסק הקלוח מן הקדרה הרותחת קודם שיגיע אל הצונן הוי נמי ככלי שני.

לבוכתב הש"ך שעירוי שנפסק הקילוח אין דינו לגמרי ככלי שני (שאינו מפליט ואינו מבליע), אלא שאינו מפליט ומבליע כאחד, אבל להבליע לחוד שפיר מבליע (ומה שהתיר הרמ"א כאן כתבו באחרונים לבאר בכמה אופנים).

לגוהפר"ח כתב שעירוי שנפסק הקילוח דינו לגמרי ככלי שני (ולדידן שבכלי שני אינו מבליע ואינו מפליט, אף בעירוי שנפסק הקילוח כן הוא).

לדורבנו כתב שעירוי שנפסק הקילוח נתקרר ונתמעט חומו, ואין דינו כעירוי המחובר לכ"ר (ודלא כהחולקים על הרמ"א בזה).

להונראה דעתו שאף עירוי שנפסק הקילוח מפליט ואפילו מכלי (ודלא כהפר"ח), אלא שאינו מפליט מה שנבלע ע"י עירוי שלא נפסק הקילוח.¹³⁰

לוסעיף ח (א)
מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדרה של בשר, הזיעה עולה ונבלע בקדרה ואוסרתה.¹³¹

לזונחלקו אחרונים בדין המחבת שלמטה, שדעת הדגול מרבבה והפרי תואר שאף המחבת נאסרה מחמת הזיעה, והפמ"ג כתב שלא נאסרה המחבת אא"כ הזיעה חוזרת ויורדת למחבת.¹³²

לחומדברי רבנו נראה שאף המחבת נאסרה, ואפילו לא חזרה הזיעה וירדה אל המחבת, לפי שההבל העולה מהחלב שבמחבת מחברו עם הזיעה ונעשה כאילו נתערבה בו הזיעה.

לט(ב)

מברמ"א: וכן אם המחבת מכוסה הכל שרי, מידי דהוי אשתי קדרות נוגעות זו בזו, דאין אוסרין זו את זו בנגיעה.

מאודעת התורת יקותיאל ששתי קדרות אוסרות זו את זו בנגיעה.¹³³

מבודעת רבנו כדעת הרמ"א, שאין שתי קדרות אוסרות זו את זו בנגיעה, שאין איסור בלוע יוצא מכלי לכלי בלא רוטב, ואפילו בחמץ בפסח שהוא במשהו.

מג(ג)

מדברמ"א: וכן אם המחבת מכוסה הכל שרי, מידי דהוי אשתי קדרות נוגעות זו בזו, דאין אוסרין זו את זו בנגיעה (...) מיהו לכתחלה יש ליזהר בכל זה.¹³⁴

מהובדעת רבנו:

מוא. לכתחילה יש ליזהר בנגיעת שתי קדרות זו בזו, עכ"פ בחמץ בפסח.

מזב. נראה מדברי רבנו שמחדש, דהא דחיישינן לכתחילה בנגיעת שתי קדרות זו בזו היינו דוקא בקדרה שרגילין בשימושה, אבל חתיכת ברזל וכה"ג שאין משתמשין בה לצורך אחר, ומפסקת בין קדרת האיסור למאכל ההיתר, לא חיישינן אפילו לכתחילה.¹³⁵

מחג. היתר זה אינו אלא בחתיכת ברזל וכה"ג, אבל בסדין לחוד לא סגי (עכ"פ לכתחילה).

מטסעיף ט
חלב מהותך חם שנפל ממנו טפה על כלי צריך הגעלה.

נוכתב מהרי"ל (הובא בט"ז), שכלי ששואב בו רותחין מתוך כלי ראשון דינו ככלי שני, ואם השהה אותו בתוך הכלי ראשון עד שהעלו המים שבתוכו רתיחה דינו ככלי ראשון.¹³⁶

נאוהט"ז והש"ך כתבו, שבין העלו המים רתיחה ובין לא העלו יש להחשיבו למעשה לחומרא ככלי שני (שאין להגעיל ממנו כלים הצריכים הגעלה ע"י עירוי) וככלי ראשון (שמפליט ומבליע).¹³⁷

נבודעת רבנו שאם העלו המים שבתוכו רתיחה דינו ככלי ראשון אפילו להגעיל ממנו בעירוי (כדעת מהרי"ל), ואם לאו הולכין בו להחמיר (כדעת הט"ז והש"ך).