Piskei Admur HaZaken on Issur VeHeter·Siman 102פסקי אדמו״ר הזקן בהלכות איסור והיתר·סימן קב

אסעיף א (א)
כל דבר שיש לו מתירין, כגון ביצה שנולדה ביום טוב שראוי' למחר, אם נתערבה באחרות בין שלימה בין טרופה אינה בטלה אפילו באלף. ואפילו ספק אם נולדה בי"ט ונתערבה באחרות אסורות.

בומצינו בראשונים ב' טעמים לחומרא זו שהחמירו חכמים בדשיל"מ, שרש"י כתב דהואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול, והר"ן כתב דכיון שסופו להיות מותר חשיב מין במינו עם ההיתר ומין במינו אפילו באלף לא בטיל.²⁵⁵

גוכתב הפמ"ג דנפק"מ לענין ביצת טרפה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות, שלרש"י אינה בטלה כיון שיכול לאוכלה למחר בלא איסור יו"ט (אף שעדיין יהא עלי' איסור טרפה), ולהר"ן בטלה דכיון שטרפה היא לא חשיבא מין במינו עם ההיתר.²⁵⁶

דודעת רבנו נראה כדעת רש"י, שטעם איסור דשיל"מ הוא משום דהואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול. ומ"מ יש מקום לומר שלדעתו ביצת טרפה שנולדה ביו"ט בטלה, דכיון שסו"ס יצטרך למחר לסמוך על הביטול כדי לאוכלה, יכול הוא לסמוך על ביטול זה גם עתה.

ה(ב)

וכל דבר שיש לו מתירין, כגון ביצה שנולדה ביום טוב שראוי' למחר, אם נתערבה באחרות בין שלמה בין טרופה אינה בטלה אפילו באלף. ואפילו ספק אם נולדה ביו"ט ונתערבה באחרות אסורות.

זונחלקו המחבר והש"ך והמג"א בדין ספק ביצה שנולדה ביו"ט שני, שלדעת המחבר והש"ך מותרת משום ס"ס, ולדעת המג"א אסורה, דיו"ט שני לא מיקרי ספק.²⁵⁷

חוכן נחלקו הב"ח והש"ך בדין ספק ביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות, שדעת הב"ח שהאחרות מותרות במקום הפסד משום ספק ספיקא. ודעת הש"ך שהן אסורות (כמשמעות המחבר כאן), דספק א' בגופו וא' ע"י תערובות לא מיקרי ס"ס.²⁵⁸

טועוד נחלקו הב"ח והט"ז הש"ך בדין ביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות, וחזרה ונתערבה ביצה מאותה התערובת בתערובת אחרת, שדעת הב"ח והט"ז שהתערובת הב' מותרת משום ס"ס, ודעת הש"ך שאינה מותרת אלא בהפ"מ.

יובדעת רבנו:

יאא. ספק ביצה שנולדה ביו"ט שני אסורה, דמחמרינן דיו"ט שני לא מיקרי ספק (כדעת המג"א, ודלא כהמחבר והש"ך).²⁵⁹

יבב. ספק ביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות אסורות, שכיון שספק א' הוא בגופו וא' ע"י תערובות לא מיקרי ס"ס (כדעת הש"ך, ודלא כהב"ח).

יגג. חידש רבנו, שספק ביצה שנולדה ביו"ט שני ונתערבה באחרות מותרת לכו"ע אם הוא לצורך יו"ט.²⁶⁰

ידד. ביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה בב' תערובות אסורה (אם לא בהפ"מ), שאף ב' ספקות ע"י תערובות לא חשיבי ס"ס בדשיל"מ (כדעת הש"ך, ודלא כהב"ח והט"ז).

טו(ג)

טזואם נתערבה באינה מינה בטלה בששים.

יזודעת הרדב"ז שאף דשיל"מ שנתערב באינו מינו אינו בטל אפילו באלף.²⁶¹

יחודעת רבנו כדעת המחבר, שדשיל"מ שנתערב מין בשאינו מינו בטל.²⁶²

יטוכתב רבנו שדין זה הוא אפילו נימוחה כל הביצה ונבללה בתבשיל, דמ"מ כיון שהיא מין בשאינו מינו בטלה (ולא אמרינן דהיינו דוקא כשאין בתבשיל אלא טעם הנפלט ממנה לחוד).

כ(ד)

כאברמ"א: מיהו אם לבנו בה מאכל, או נתנוה בקדרה לתקן הקדרה כגון שמלאוה בתרנגולת, אינה בטלה. ועיין באורח חיים סימן תקי"ג.

כבופירשו הט"ז והש"ך דהיינו לפי שכל דבר שצריך זה לזה חשיב מין במינו ואינו בטל בדשיל"מ.

כגודעת רש"ל שאף דבר שצריך זה לזה חשיב מין בשאינו מינו ובטל.²⁶³

כדונחלקו הט"ז והמג"א בדין ביצה שנתנוה לתקן הקדרה בלבד ולא ללבנה, שאין כאן אלא טעמא ולא חזותא, שדעת הט"ז שאינה בטלה, ודעת המג"א שבטלה, ולא אמרינן דאינה בטלה אלא היכא דאיכא טעמא וחזותא.²⁶⁴

כהובדעת רבנו:

כוא. ביצה שנתנוה לתקן הקדרה אינה בטלה בדשיל"מ, לפי שכל דבר שצריך זה לזה חשיב מין במינו (כדעת רמ"א, ודלא כרש"ל).

כזב. אף ביצה שנתנוה לתקן הקדרה בלבד ולא למראה אינה בטלה (כדעת הט"ז, ודלא כהמג"א).²⁶⁵

כחג. כל שנתנוה לתקן הקדרה, אפילו אין בה כדי לתקן הקדרה אלא בצירוף דבר אחר, אינה בטלה.

כטסעיף ג
כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב, ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין.²⁶⁶

לוברמ"א: לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו. וכל כיוצא בזה.

לאוהש"ך כתב שאין להתיר אלא בהפ"מ, ודוקא לאחר שישהה את כל הכלים מעל"ע.²⁶⁷

לבודעת הפר"ח שאין היתר זה אמור אלא כשהאיסור הבלוע הוא מין במינו עם ההיתר הבלוע בשאר הכלים, אבל אם הוא מין בשאינו מינו אסור לעולם עד שיגעיל כל הכלים.²⁶⁸

לגובדעת רבנו:

לדא. נראה דעת רבנו כדעת המחבר והרמ"א, שהכלי בטל ברוב בין במינו ובין בשאינו מינו אף בלא הפ"מ, וא"צ להשהות את הכלים מעל"ע.²⁶⁹

להב. בחמץ בפסח (ואף בערב פסח ע"מ לאכול בפסח) יש להחמיר ולאסור משום דשיל"מ, אבל בכלי חרס שאין להם הגעלה יש להתיר אף בחמץ בערב פסח.

לוסעיף ד (א)

לזברמ"א: הא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל, היינו דוקא אם האיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת, אבל טעמו בטל.

לחודעת הש"ך שאף טעמו של דשיל"מ אינו בטל אפילו באלף (ודלא כהרמ"א).²⁷⁰

לטובמנח"י הכריע, שאם נימוח ממשו של איסור אינו בטל אפילו באלף, אבל אם הוציאו האיסור ואין שם אלא טעמו בטל.

מוכן דעת רבנו.

מא(ב)

מבברמ"א: חתיכה שלא נמלחה תוך שלשה ימים, אף על פי שיש אומרים דמיקרי דבר שיש לו מתירין הואיל ומותרת לצלי, אפילו הכי בטילה, דאין אסורה אלא מחמת דם הבלוע בה.

מגוהט"ז והש"ך כתבו, דהטעם דבשר ששהה ג"י בלא מליחה בטל ולא אמרינן דהוי דבר שיל"מ כיון שמותר לצלי, הוא משום דלא מיקרי דשיל"מ היכא דאינו ניתר לאותו דבר שנאסר (והכא לקדרה אינו ניתר לעולם, ולצלי לא נאסר מעולם).

מדוכן דעת רבנו, כדעת הט"ז והש"ך דהיכא דאינו ניתר לאותו דבר שנאסר לא מיקרי דשיל"מ (ודלא כהחולקים).²⁷¹

מה(ג)

מוברמ"א: כל איסור שלא הי' ניכר קודם שנתערב הוי בטל, אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין.²⁷²

מזונחלקו אחרונים בדין דבר שהי' ניכר קודם שנתערב אבל לא נאסר עד לאחר שנתערב, כגון אם נדר מדבר לאחר שנתערב בדבר אחר, שדעת המקור חיים שאינו בטל, ודעת החוות יאיר שבטל.²⁷³

מחודעת רבנו נראה יותר כדעת החוו"י, שאף דבר שהי' ניכר קודם שנתערב אלא שלא הי' אסור לא מיקרי דשיל"מ ובטל.

מט(ד)

נברמ"א: דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר, כגון חמץ בפסח, לא מיקרי דבר שיש לו מתירין, ויש חולקין בזה.

נאוהר"ן כתב דחמץ בפסח לא מיקרי דשיל"מ משום שאף לאחר הפסח אסרוהו חכמים כשהוא בעין ואינו ניתר אלא ע"י ביטול.²⁷⁴

נבודעת הרמב"ם דחמץ בפסח מיקרי דשיל"מ. וכן פסק רש"ל, וכן נראה דעת הט"ז והש"ך.²⁷⁵

נגודעת רבנו כדעת הרמ"א (בסברא הא'), דחמץ בפסח לא מיקרי דבר שיש לו מתירין (ודלא כדעת הרמב"ם). ובטעם הדבר כתב דהיינו מכיון שאף לאחר הפסח אין לו היתר אלא ע"י ביטול, כטעם הר"ן (ודלא כהטעם שכתב הרמ"א).

נד(ה)

נהברמ"א: ולא מקרי דבר שיש לו מתירין אא"כ הותר למי שנאסר, אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור, אע"ג שמותר לאחרים, כגון המבשל בשבת, לא מקרי דבר שיש לו מתירין.²⁷⁶

נווכתב המג"א, שהמבשל בשבת במזיד ונתערב בדבר אחר בשבת, שהוא דשיל"מ לגבי האחרים (כיון שמותר להם במוצאי שבת), אינו בטל ואסור אף להמבשל עצמו. ונסתפק הפמ"ג אם למוצאי שבת יהי' מותר להמבשל כיון שלאחרים מותר, או שאף במוצאי שבת אסור להמבשל.

נזודעת הכו"פ שאף בשבת עצמה אינו אסור אלא לאחרים, אבל להמבשל עצמו מותר, כיון שלעצמו אין לו מתירין.²⁷⁷

נחורבנו כתב, שהמבשל בשבת במזיד ונתערב בדבר אחר בשבת אסור אף להמבשל עצמו (כדעת המג"א), וכיון שחל עליו שם דשיל"מ פעם אחת נאסר לו התערובת לעולם.