Piskei Admur HaZaken on Issur VeHeter·Siman 110פסקי אדמו״ר הזקן בהלכות איסור והיתר·סימן קי

אסעיף א (א)
דבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא.

בוכתב הפרי תואר, שאף בדברים החשובים לא אמרו שאינם בטלים אלא באיסורי הנאה שאיסורם מן התורה, אבל דברים שלא נאסרו אלא באכילה או שאין איסורם אלא מדרבנן בטלים.³⁵⁶

גודעת רבנו נראה שאפילו דבר חשוב שאינו אסור אלא מדרבנן ואינו אסור אלא באכילה אינו בטל (ודלא כדעת הפרי תואר).

ד(ב)

הדבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא.

ווכתב הש"ך שבאיסור הנאה מותר למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, אבל הולכת הנאה לים המלח לא מהני אלא בע"ז ולא בשאר איסורים.

זונחלקו הפר"ח והמג"א אם מהני היתר מכירה לנכרי אף בממשו של איסור דאורייתא שנתערב בהיתר לח בלח, שדעת הפר"ח דמהני, ודעת המג"א דלא מהני.³⁵⁷

חודעת הלבוש והמנח"י שאף היתר הולכת הנאה לים המלח מהני אף בשאר איסורים, ודלא כהש"ך (אלא שלמעשה לא התיר המנח"י אלא במקום הפסד מרובה מאוד או בשעת הדחק).³⁵⁸

טובדעת רבנו:

יא. דעת רבנו כדעת הש"ך, שמותר למכור תערובת איסור הנאה לנכרי חוץ מדמי איסור שבה (ודלא כהחולקים). וכתב בטעם הדבר, שכשמוכר את התערובת לנכרי חוץ מדמי איסור שבה הרי זה כמפריד את האיסור מן ההיתר, כיון שאינו נוטל דמים בעד האיסור.³⁵⁹

יאב. ממשו של איסור דאורייתא שנתערב בהיתר לח בלח מין במינו, אין לו היתר ע"י מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו. אבל אם נתערב מין בשאינו מינו, או שלא נתערב אלא טעמו ולא ממשו, או שאינו אסור אלא מדרבנן, מותר למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו.³⁶⁰

יבג. הולכת הנאה לים המלח לא מהני אלא בע"ז ולא בשאר איסורים (כדעת הש"ך, ודלא כהמנח"י).

יג(ג)

ידאבל שאר דברים, אף על פי שדרכן לימנות הרי אלו עולים בשיעורן.

טווברמ"א:ויש אומרים דכל דבר שבמנין, דהיינו שדרכו למנותו תמיד, אינו בטל, וכן נוהגין.

טזודעת רש"ל, שגם דבר שאין דרכו למנותו תמיד אלא לפעמים אינו בטל. וכתב הט"ז שבמקום שאין הפסד יש להחמיר כדעתו.³⁶¹

יזודעת רבנו משמע כדעת הרמ"א, שרק דבר שדרכו למנותו תמיד אינו בטל, אבל דבר שאין דרכו למנותו תמיד אלא לפעמים בטל.

יח(ד)

יטברמ"א:ויש אומרים דכל דבר שבמנין, דהיינו שדרכו למנותו תמיד, אינו בטל, וכן נוהגין.³⁶²

כוכתב רבנו, שככר שלם הוא דבר שבמנין אף לאחר שנחתך ממנו מעט.

כבונחלקו הפוסקים בדין תשע חנויות שנמצאת טרפה באחת מהן ואין ידוע איזו היא, שדעת הרמ"א והב"ח והש"ך שנאסר כל הבשר שבחנויות משום כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ודעת הפר"ח והכו"פ שכל הבשר מותר, דהוה לי' כנתערב בשר טרפה בבשר היתר, ובטל ברוב.³⁶³

כגועוד כתב הכו"פ, שדין קבוע שייך גם במקום תערובת, אלא דהיכא דהאיסור בטל ברוב היתר שוב אין כאן איסור שיחול עליו דין קבוע, אבל היכא דאין שייך בו ביטול חשיב קבוע גמור.³⁶⁴

כדובדעת רבנו:

כהא. דעת רבנו כדעת הרמ"א והב"ח והש"ך, שאם נמצאת טרפה באחת מהחנויות ואין ידוע באיזו מהן, הוי קבוע, ואסור משום כל קבוע כמחצה על מחצה דמי (ודלא כהפר"ח).³⁶⁵

כוב. כתב רבנו שכל תערובת לא מיקרי קבוע, אפילו במקום שאין שייך בו ביטול (ודלא כהכו"פ).

כזסעיף ה
אבל ליקח מכאן ואילך אסור, ואפילו היא חתיכה שאינה ראוי' להתכבד, שאין הכל בקיאין בזה, ויטעו בין ראוי' להתכבד לשאינה ראוי'.

כחוהט"ז כתב שהטעם הוא משום תרתי דסתרי, דמאחר שיש לפנינו חתיכות ראויות להתכבד וחתיכות שאינן ראויות להתכבד מגוף אחד, א"א שיהיו אלו אסורות ואלו מותרות, ולכן אסורות כל החתיכות.

כטוהש"ך (בנקוה"כ) כתב שאין בכך כלום, דהאי דיני' לחוד והאי דיני' לחוד.³⁶⁶

לוכן נראה דעת רבנו, שאפשר שיהיו קולא וחומרא דסתרי אהדדי, האי כי דיני' והאי כי דיני'.

לאסעיף ז (א)
דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו (...) שנתערב באחרים ונאכל אחד מהם בשוגג (רמ"א:בין שאכלו עצמו בשוגג בין שאכלוהו אחרים בשוגג), או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם, הותרו כל האחרים.

לבוהט"ז והש"ך כתבו שאם נאכל לישראל אפילו בשוגג לא הותרו האחרים, דגזרינן שוגג אטו מזיד.³⁶⁷

לגועוד הביא הש"ך דעת הרמב"ם, שבדבר שאין נפילתו ניכרת הצריך שיפלו שנים דוקא.

לדובדעת רבנו:

להא. דעת רבנו כדעת המחבר והרמ"א, שאם נאכל אחד מהם לישראל בשוגג הותרו כל האחרים (ודלא כהט"ז והש"ך).³⁶⁸

לוב. נראה דעת רבנו שאין לחוש לדעת המצריכים שיפלו שנים, אלא סגי בנפילת אחד מתוך התערובת.

לז(ב)

לחודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד דממה נפשך איכא חדא דהיתרא, אבל לאוכלם אחת אחת אסור.

לטוכתב החוו"ד בשם המג"א שאפילו שתים שתים אסור לבשלן ולאכלן יחד, דהשתא אין כאן ודאי היתר, שהרי אם יש כאן איסור נאסר ההיתר ע"י בישולו עם האיסור. והחוו"ד עצמו נחלק עליו וכתב שמותר לאכלן שתים שתים אפילו ע"י בישול.³⁶⁹

מוכתב הש"ך שאם נתערבו שתים צריך לאכול ארבע ארבע, כדי שיהי' שיעור ההיתר הודאי שבאכילתו כשיעור חשש האיסור. והכו"פ כתב שאינו צריך לאכול אלא שלש שלש.³⁷⁰

מאובדעת רבנו:

מבא. יש מקום לומר שדעת רבנו כדעת החוו"ד, שמותר לאכול שתי חתיכות יחד אפילו ע"י בישול (ודלא כמשמעות המג"א).³⁷¹

מגב. דעת רבנו כדעת הש"ך, שלעולם צריך שיהי' באכילתו היתר ברור כשיעור חשש האיסור שבה (ודלא כהכו"פ).³⁷²

מדג. דין זה הוא אפילו בדברים שא"א לאוכלם אלא ע"י ביטול חשיבותם תחלה (ודלא כהחולקים).

מה(ג)

מורמ"א: ואפילו לאכלן שתים שתים אסור לאדם אחד לאכול את כולם. ואפילו שני בני אדם אין לאכלם כולם בבת אחת.

מזוכן כתב הב"י בדעת הטור.

מחוהש"ך נחלק על הב"י והרמ"א, וכתב שמותר לאדם אחד לאכול את כולם בזה אחר זה, ולשני בני אדם מותר לאוכלם אפילו בבת אחת.³⁷³

מטוכן נראה דעת רבנו (ודלא כהרמ"א).

נסעיף ח (א)

נאדבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים, ונפל מהתערובות הזאת אחד לשנים אחרים, ונפל מן השלשה אחד לשנים אחרים, הרי אלו האחרים מותרים, שהרי האחד של תערובות הראשונה בטל ברוב. ואם נפל אחד מהתערובת הראשונה לאלף כולם אסורים, ולא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספיקן, שאם יפול מן התערובות השני' למקום אחר אינו אוסר.

נבוברמ"א:ומכל מקום אין לאדם אחד לאכול את כולן. ודוקא שהאיסור שנתערב הוא ודאי איסור, אבל ספק איסור שנתערב ונפל מאותה תערובת למקום אחר, התערובת השנית שרי.³⁷⁴

נגוהש"ך והפר"ח נחלקו על המחבר והרמ"א, וכתבו שאף אם לא נתערב אלא בב' תערובות מותרת התערובת השנית כשאינו אוכלה כאחת (עכ"פ בהפ"מ).

נדודעת רבנו כדעת המחבר והרמ"א, שאין להתיר אלא בג' תערובות (ודלא כהש"ך והפר"ח).

נה(ב)

נוברמ"א:יש אומרים דדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ספק ספיקא. וטוב להחמיר אם לא לצורך, מאחר שיש לו היתר בלאו הכי.

נזוהט"ז כתב לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, שבאיסור דאורייתא אין להתיר דשיל"מ משום ס"ס, ובאיסור דרבנן מותר, ומשמע דעתו שמותר אפילו שלא לצורך.³⁷⁵

נחוהש"ך אינו מחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, אלא דעתו נוטה לחלק בין ס"ס שבגופו לס"ס הבא ע"י שנתערב האיסור בב' תערובות, שבס"ס שבגופו מותר אפילו שלא לצורך, ובס"ס שע"י תערובות אין להתיר אלא בהפסד מרובה.

נטועוד כתב הש"ך דהוא הדין לספק מוכן ביו"ט שני, שמותר כדין ס"ס שבגופו, וכן דעת המחבר. אבל דעת המג"א שספק מוכן ביו"ט שני אסור, שלענין זה יו"ט שני לא מיקרי ספק, ואין כאן ס"ס.³⁷⁶

סובדעת רבנו:

סאא. ס"ס שבגופו מותר בדשיל"מ (עכ"פ באיסור דרבנן) אם הוא לצורך (כדעת הרמ"א, ודלא כהש"ך ומשמעות הט"ז שמותר אפילו שלא לצורך).

סבב. ס"ס שע"י תערובות אסור בדשיל"מ (אם לא בהפ"מ), כדעת הש"ך (ודלא כהט"ז ומשמעות הרמ"א).³⁷⁷

סגג. ספק מוכן ביו"ט שני אסור, דמחמרינן דיו"ט שני לא מיקרי ספק (כדעת המג"א, ודלא כהמחבר והש"ך).

סדסעיף ט (א)
ספק טרפה שנתערב באחרות, כולן אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים, שכיון שספק הראשון הי' בגופו אין להתירו מספק ספיקא.³⁷⁸

סהוברמ"א: ויש אומרים הטעם דאסור, הואיל והספק הוא איסור מדאורייתא, ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור, רק שנתערב באחרים, לא מקרי ספק ספיקא ואסור.

סווכתב הש"ך (באופן הא'), שלדעת המחבר לא מהני ספק א' בגופו וא' בתערובות אפילו באיסור דרבנן (באיסור שספיקו לחומרא). וכן משמע דעת הט"ז.

סזודעת הש"ך עצמו שבכל איסור דרבנן מהני ספק א' בגופו וא' בתערובות (מלבד בדבר שיש לו מתירין).

סחוכן דעת רבנו.

סט(ב)

עברמ"א: ואפילו הי' לו חזקת איסור (...) יש להתיר מכח ספק ספיקא.

עאונחלקו עליו הט"ז והש"ך, שדעת הש"ך שאין להוציא מידי חזקת איסור אלא בג' ספקות, ודעת הט"ז שאפילו כמה ספקות אין מוציאין מידי חזקת איסור (כשהספק הוא נגד החזקה).³⁷⁹

עבובדעת רבנו:

עגא. יש מקום לומר בדעת רבנו, שלכתחילה עכ"פ יש לחוש לדעת הט"ז שאפילו כמה ספקות אין מוציאין מידי חזקת איסור (אא"כ יש עוד צדדים להקל).

עדב. אף לדעת האומרים שאין להתיר חזקת איסור מכח ספק ספיקא, נוטה רבנו לומר שאין זה אלא מדרבנן.³⁸⁰

עהג. כתב רבנו, שאף לדעת האומרים שאין להתיר חזקת איסור מכח ספק ספיקא, במקום שיש כנגדה חזקה אחרת להיתר יש להתיר. ומשמע דעת רבנו שהמתירים התירו אף במקום שאין חזקת היתר כלל (ודלא כהחולקים).³⁸¹

עוד. חידש רבנו, שאם אחד מהספקות הוא ספק הרגיל וקרוב לודאי, הכל מודים דסגי בב' ספקות כדי להוציא מידי חזקת איסור.³⁸²

עזה. נראה דעת רבנו, שאם אחד מהספקות הוא ספק שאינו שקול (היינו שנוטה לאיסור יותר מלהיתר), הכל מודים דלא מהני ס"ס נגד חזקת איסור.

עח(ג)

עטכתב הש"ך, ששני ספקות משם אחד אינם נחשבים לספק ספיקא.³⁸³

פודעת המנח"י והכו"פ שגם שני ספקות משם אחד נחשבים לספק ספיקא, כל שיש כאן שני צדדים להקל שאין אחד מהם נכלל בחברו.³⁸⁴

פאויש מקום לומר במסקנת דעת רבנו³⁸⁵, שבמקום שיש שני צדדים להקל גם שני ספקות משם אחד נחשבים לספק ספיקא³⁸⁶ (ודלא כהש"ך).

פב(ד)

פגכתב הש"ך, שאיסור דאורייתא שיש בו ספק ספיקא, ויש בו גם איסור דרבנן שיש בו ספק אחד, מותר.³⁸⁷

פדוכן דעת רבנו (ודלא כהחולקים).

פה(ה)

פוכתב הש"ך, שאיסור דרבנן הבא מחמת חשש איסור דאורייתא בגופו, לא אמרינן בי' ספיקא דרבנן לקולא, אלא גם ספקו אסור.³⁸⁸

פזודעת רבנו שאף בכה"ג אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, ולא החמירו אלא בגבינות שספק החליפום נכרים, שבזה גזרו חכמים אפילו בדיעבד, כי היא מילתא דשכיחא טובא.

פח(ו)

פטכתב הש"ך, שאין להתיר מכח ספק ספיקא אלא כשהספקות הם שקולים (שצדדי האיסור וההיתר שוים), אבל כשהספק נוטה לאיסור יותר מלהיתר לא אמרינן ספק ספיקא.³⁸⁹

צודעת הסדרי טהרה שגם אם אחד הספקות אינו שקול מצטרף לספק ספיקא.³⁹⁰

צאורבנו כתב שספק שאינו שקול מצטרף לספק ספיקא. וכתב הצ"צ דהיינו דוקא בספק שדינו מדאורייתא כספק שקול,³⁹¹ אלא שחכמים החמירו שלא להחשיבו כספק שקול, אבל ספק שאינו שקול מדאורייתא אינו מצטרף לספק ספיקא.

צב(ז)

צגכתב הש"ך שספק התלוי בחסרון ידיעה לא מיקרי ספק.³⁹²

צדודעת הט"ז שספק הבא מחסרון ידיעה בכל הדור, ואין לנו שיעור שיש בו כדי להוציא מספק זה, מיקרי ספק.

צהודעת המשאת בנימין שלענין ס"ס מצרפינן גם ספק התלוי בחסרון ידיעה.

צוובדעת רבנו:

צזא. נראה דעת רבנו, שספק הבא מחסרון ידיעה אינו נקרא ספק כלל, אפילו אם חסרון הידיעה הוא בכל הדור (ודלא כהט"ז).

צחב. ספק הבא מחסרון ידיעה אינו נקרא ספק גם לענין ספק ספיקא (ודלא כדעת המשאת בנימין).

צט(ח)

קכתב הב"י, שבעיא דלא איפשטא בגמרא דינה כספק ומצטרפת לספק ספיקא.

קאוהפר"ח כתב שבעיא דלא איפשטא אין דינה כספק, אלא לעולם אזלינן בה לחומרא (בדאורייתא).

קבודעת רבנו כדעת הב"י, שבעיא דלא איפשטא דינה כספק ומצטרפת לספק ספיקא.³⁹³