Tanach · Rishonim on Tanach · Ramban · Torah
Ramban on Exodus 21:3/רמב"ן על שמות כ״א:ג׳
אוְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ כָּתַב רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"א:ג') וְכִי מִי הִכְנִיסָהּ שֶׁתֵּצֵא, אֶלָּא מַגִּיד שֶׁהַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא (מכילתא כאן). וְהִכְנִיסוּ עִמָּהּ הַבָּנִים (שם) מִכָּתוּב שֶׁאָמַר אַחַר כֵּן "וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ" (ויקרא כה מא) וְלֹא נִתְבָּרֵר לִי בַּדִּין הַזֶּה אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאִשָּׁה וְהַבָּנִים לָאָדוֹן כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָזוּן אוֹתָם. וְהַנִּרְאֶה בְּעֵינַי שֶׁהוּא נִכְנָס בִּמְקוֹם הַבַּעַל, כִּי חָמְלָה הַתּוֹרָה עַל הָאִשָּׁה וְהַבָּנִים שֶׁחַיֵּיהֶם תְּלוּיִין לָהֶם מִנֶּגֶד מְצַפִּים לִידֵי הַבַּעַל, וְעַתָּה שֶׁנִּמְכַּר יֹאבְדוּ בְּצָרָתָם, וְלָכֵן צִוָּה אֶת הָאָדוֹן אֲשֶׁר הוּא לוֹקֵחַ מַעֲשֵׂה יָדָיו לִהְיוֹת לָהֶם בִּמְקוֹמוֹ. וְאִם כֵּן לֹא יִהְיֶה עַל הָאָדוֹן רַק חִיּוּב הַבַּעַל בִּלְבַד, יִקַּח מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הַבַּעַל וְיָזוּן וִיפַרְנֵס, וְזֶהוּ לְשׁוֹן וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ "עִמּוֹ", כִּי הָיְתָה אֵשֶׁת הָעֶבֶד עִם בַּעְלָהּ כְּשִׁפְחָה לַאֲדֹנָיו, שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי שְׁנֵיהֶם שֶׁלּוֹ וְהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם, אֵין בֵּינֵיהֶם אֶלָּא שֶׁהָרְשׁוּת בְּיַד הָאִשָּׁה לָלֶכֶת לְנַפְשָׁהּ, וְכֵן הַבָּנִים אֵינוֹ חַיָּב לָהֶם בִּמְזוֹנוֹתָם אֶלָּא בְּקָטְנָן בִּזְמַן שֶׁהָאָב מְצֻוֶּה אוֹ נוֹהֵג לָזוּן אוֹתָם. וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י במס' קִדּוּשִׁין (כב. ד"ה דלאו):
וְכָל זֶה חֶמְלָה מֵאֵת הַשֵּׁם עֲלֵיהֶם וְעַל הָעֶבֶד שֶׁלֹּא יָמוּת בְּצַעֲרוֹ בִּהְיוֹת עֲמָלוֹ בְּבֵית נָכְרִי, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ יִהְיוּ נֶעְזָבִים וְאע"פ שֶׁלֹּא הָיָה הוּא מְחֻיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם מִדִּין הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּתַּלְמוּד בִּכְתֻבּוֹת (מט.), אֲבָל כֵּיוָן שֶׁדֶּרֶךְ כָּל הָאָרֶץ לְפַרְנֵס אָדָם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הַקְּטַנִּים צִוָּה הָאֵל בְּרַחֲמָיו לִהְיוֹת הַקּוֹנֶה כְּאָב רַחֲמָן לָהֶם. וְכַוָּנַת חֲכָמִים בְּבָנָיו, הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת. וְרָאִיתִי בַּמְּכִילְתָּא (כאן) יָכוֹל שֶׁיְּהֵא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם, ת"ל "אִשְׁתּוֹ", לְהוֹצִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁאֵינָהּ אִשְׁתּוֹ. עִמּוֹ, לְהוֹצִיא אֲרוּסָה שֶׁאֵינָהּ עִמּוֹ. וְגַם זֶה רְאָיָה לַדִּין שֶׁאָמַרְתִּי, כִּי אֵין מִנְהַג הָאֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם לִסְמֹךְ עַל הָאִישׁ, וְלָכֵן לֹא הֵטִילָה הַתּוֹרָה מְזוֹנוֹתָם עַל הָאָדוֹן, וַאֲפִילּוּ נִתְחַיְּבוּ הַיָּבָם וְהָאָרוּס לָזוּן אוֹתָם מִן הַדִּין בַּזְּמַן הַיָּדוּעַ בַּתַּלְמוּד (כתובות נז.), הוּא עָלָיו כִּשְׁאָר חוֹבוֹתָיו, וְלֹא נִתְחַיֵּב בָּהֶן הָאָדוֹן: וְשׁוּב מָצָאתִי בִּמְכִילְתָּא אַחֲרִיתָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן "אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא", מָה הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו, אַף לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן. עֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר אִשָּׁה וּבָנִים שֶׁהָיוּ לוֹ עַד שֶׁלֹּא לְקָחוֹ רַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא לְקָחוֹ אֶלָּא עַל מְנָת כֵּן, אֲבָל אִשָּׁה וּבָנִים שֶׁהָיוּ לוֹ מִשֶּׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ לֹא יְהֵא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, ת"ל "אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא" וְגוֹ', שְׁתֵּי נָשִׁים כָּאן, אַחַת עַד שֶׁלֹּא לְקָחוֹ רַבּוֹ וְאַחַת מִשֶּׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ. יָכוֹל אֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁהוּא אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן רַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹכִיחוּ שֶׁהוּא אֵין חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן וְרַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, ת"ל "וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ", אִשָּׁה שֶׁהִיא עִמּוֹ חַיָּב, יָצְאָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ עִמּוֹ. יָכוֹל אֲפִלּוּ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְהִתְקַיֵּם עִמּוֹ, כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, ת"ל "וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ", מִי שֶׁרְאוּיָה לְהִתְקַיֵּם עִמּוֹ יָצְאָה זוֹ וְכוּ'. יָכוֹל אֲפִלּוּ נָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא מִדַּעַת רַבּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר "הוּא", מַה הוּא מִדַּעַת רַבּוֹ אַף אִשְׁתּוֹ מִדַּעַת רַבּוֹ. יָכוֹל יְהֵא מַעֲשֵׂה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל רַבּוֹ, וְדִין הוּא, וּמַה עֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁאֵין רַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו מַעֲשֵׂה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל רַבּוֹ, עֶבֶד עִבְרִי שֶׁרַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא מַעֲשֵׂה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל רַבּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר "הוּא", הוּא מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל רַבּוֹ, וְאֵין מַעֲשֵׂה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל רַבּוֹ. "וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ", אַל תַּפְרִישֶׁנּוּ מֵאִשְׁתּוֹ, אַל תַּפְרִישֶׁנּוּ מִבָּנָיו, עַד כָּאן הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ: וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאִם רָצוּ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו לִזּוֹן מִשֶּׁל אָדוֹן הוּא לוֹקֵחַ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, וְלֹא בָּאוּ לְמַעֵט בַּבָּרַיְתָא הַזּוֹ אֶלָּא שֶׁאֵינָם שֶׁלּוֹ כְּדִין עֶבֶד כְּנַעֲנִי, וּכְדִין הָעֶבֶד עַצְמוֹ, אֶלָּא יְכוֹלִים הֵם לוֹמַר אֵין אָנוּ נִזּוֹנִין וְאֵין אָנוּ עוֹשִׂים. וְנִתְחַדֵּשׁ לָנוּ מִן הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ שֶׁאִם נָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן אֲדֹנָיו אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְלֹא בִּמְזוֹנוֹת וְלָדֶיהָ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבִּרְשׁוּת אֲדֹנָיו לִמְסֹר לוֹ שִׁפְחָה כְנַעֲנִית אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת הַיִּשְׂרְאֵלִית הַזֹּאת. וְדָרְשׁוּ עוֹד מִמִּלַּת "עִמּוֹ" שֶׁלֹּא תַּפְרִישֶׁנּוּ מֵאִשְׁתּוֹ וּמִבָּנָיו, לוֹמַר שֶׁאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ, עִם הַשִּׁפְחָה שֶׁמָּסַרְתִּי לְךָ תִּתְיַחֵד וְתִישַׁן בַּלַּיְלָה וְלֹא עִם אִשְׁתּוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִית, אֶלָּא הֲרֵי הַדָּבָר בִּרְשׁוּת הָעֶבֶד:
וְכָל זֶה חֶמְלָה מֵאֵת הַשֵּׁם עֲלֵיהֶם וְעַל הָעֶבֶד שֶׁלֹּא יָמוּת בְּצַעֲרוֹ בִּהְיוֹת עֲמָלוֹ בְּבֵית נָכְרִי, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ יִהְיוּ נֶעְזָבִים וְאע"פ שֶׁלֹּא הָיָה הוּא מְחֻיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם מִדִּין הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּתַּלְמוּד בִּכְתֻבּוֹת (מט.), אֲבָל כֵּיוָן שֶׁדֶּרֶךְ כָּל הָאָרֶץ לְפַרְנֵס אָדָם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הַקְּטַנִּים צִוָּה הָאֵל בְּרַחֲמָיו לִהְיוֹת הַקּוֹנֶה כְּאָב רַחֲמָן לָהֶם. וְכַוָּנַת חֲכָמִים בְּבָנָיו, הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת. וְרָאִיתִי בַּמְּכִילְתָּא (כאן) יָכוֹל שֶׁיְּהֵא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם, ת"ל "אִשְׁתּוֹ", לְהוֹצִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁאֵינָהּ אִשְׁתּוֹ. עִמּוֹ, לְהוֹצִיא אֲרוּסָה שֶׁאֵינָהּ עִמּוֹ. וְגַם זֶה רְאָיָה לַדִּין שֶׁאָמַרְתִּי, כִּי אֵין מִנְהַג הָאֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם לִסְמֹךְ עַל הָאִישׁ, וְלָכֵן לֹא הֵטִילָה הַתּוֹרָה מְזוֹנוֹתָם עַל הָאָדוֹן, וַאֲפִילּוּ נִתְחַיְּבוּ הַיָּבָם וְהָאָרוּס לָזוּן אוֹתָם מִן הַדִּין בַּזְּמַן הַיָּדוּעַ בַּתַּלְמוּד (כתובות נז.), הוּא עָלָיו כִּשְׁאָר חוֹבוֹתָיו, וְלֹא נִתְחַיֵּב בָּהֶן הָאָדוֹן: וְשׁוּב מָצָאתִי בִּמְכִילְתָּא אַחֲרִיתָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן "אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא", מָה הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו, אַף לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן. עֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר אִשָּׁה וּבָנִים שֶׁהָיוּ לוֹ עַד שֶׁלֹּא לְקָחוֹ רַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא לְקָחוֹ אֶלָּא עַל מְנָת כֵּן, אֲבָל אִשָּׁה וּבָנִים שֶׁהָיוּ לוֹ מִשֶּׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ לֹא יְהֵא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, ת"ל "אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא" וְגוֹ', שְׁתֵּי נָשִׁים כָּאן, אַחַת עַד שֶׁלֹּא לְקָחוֹ רַבּוֹ וְאַחַת מִשֶּׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ. יָכוֹל אֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁהוּא אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן רַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹכִיחוּ שֶׁהוּא אֵין חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן וְרַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, ת"ל "וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ", אִשָּׁה שֶׁהִיא עִמּוֹ חַיָּב, יָצְאָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ עִמּוֹ. יָכוֹל אֲפִלּוּ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְהִתְקַיֵּם עִמּוֹ, כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, ת"ל "וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ", מִי שֶׁרְאוּיָה לְהִתְקַיֵּם עִמּוֹ יָצְאָה זוֹ וְכוּ'. יָכוֹל אֲפִלּוּ נָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא מִדַּעַת רַבּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר "הוּא", מַה הוּא מִדַּעַת רַבּוֹ אַף אִשְׁתּוֹ מִדַּעַת רַבּוֹ. יָכוֹל יְהֵא מַעֲשֵׂה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל רַבּוֹ, וְדִין הוּא, וּמַה עֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁאֵין רַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו מַעֲשֵׂה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל רַבּוֹ, עֶבֶד עִבְרִי שֶׁרַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא מַעֲשֵׂה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל רַבּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר "הוּא", הוּא מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל רַבּוֹ, וְאֵין מַעֲשֵׂה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל רַבּוֹ. "וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ", אַל תַּפְרִישֶׁנּוּ מֵאִשְׁתּוֹ, אַל תַּפְרִישֶׁנּוּ מִבָּנָיו, עַד כָּאן הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ: וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאִם רָצוּ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו לִזּוֹן מִשֶּׁל אָדוֹן הוּא לוֹקֵחַ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, וְלֹא בָּאוּ לְמַעֵט בַּבָּרַיְתָא הַזּוֹ אֶלָּא שֶׁאֵינָם שֶׁלּוֹ כְּדִין עֶבֶד כְּנַעֲנִי, וּכְדִין הָעֶבֶד עַצְמוֹ, אֶלָּא יְכוֹלִים הֵם לוֹמַר אֵין אָנוּ נִזּוֹנִין וְאֵין אָנוּ עוֹשִׂים. וְנִתְחַדֵּשׁ לָנוּ מִן הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ שֶׁאִם נָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן אֲדֹנָיו אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְלֹא בִּמְזוֹנוֹת וְלָדֶיהָ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבִּרְשׁוּת אֲדֹנָיו לִמְסֹר לוֹ שִׁפְחָה כְנַעֲנִית אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת הַיִּשְׂרְאֵלִית הַזֹּאת. וְדָרְשׁוּ עוֹד מִמִּלַּת "עִמּוֹ" שֶׁלֹּא תַּפְרִישֶׁנּוּ מֵאִשְׁתּוֹ וּמִבָּנָיו, לוֹמַר שֶׁאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ, עִם הַשִּׁפְחָה שֶׁמָּסַרְתִּי לְךָ תִּתְיַחֵד וְתִישַׁן בַּלַּיְלָה וְלֹא עִם אִשְׁתּוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִית, אֶלָּא הֲרֵי הַדָּבָר בִּרְשׁוּת הָעֶבֶד:
1THEN HIS WIFE SHALL GO OUT WITH HIM. Rashi commented: “But who brought her in, that Scripture need say that she shall go out with him? But [by saying this], Scripture tells us that he who acquires a Hebrew servant is obliged to provide for the food of his wife and children.” This is a Midrash of the Sages.34 Now [even though the children are not mentioned in this verse, but only his wife,] the Rabbis have included the children together with the wife in this duty of the master, on the basis of what is written further on, Then he shall go out from thee, he and his children with him.35I am not clear on this law as to whether the earnings of the woman and children belong to the master during the time he is supporting them. It appears to me that the master takes the place of the husband [in this respect]. For the Torah had compassion on the wife and children, whose lives are hanging in suspense,36 and who expect [to be supported from] the husband’s earnings, since now that he is sold as a servant, they are in danger of being lost in their misery. Therefore the Torah commanded the master who is now entitled to the servant’s labor, to act towards them as he [the servant] would. If so, the master only has to assume the responsibilities of the husband, [and no more]; thus he is entitled to their labor as is the husband, and in return he must feed and support them. This is the meaning of the expression, then his wife shall go out with him, since the servant’s wife was together with him as a handmaid to his master, for the labor of both of them belongs to him, in return for which he is obliged to give them food. Thus the only difference between husband and wife is that the wife has a right to go away as she pleases, [and is not bound to work for her husband’s master if she does not want to be supported by him, whilst the husband, who is the servant, is bound to the master]. Similarly, the master’s obligation to support the children is limited to the time that the father is responsible for them, namely when they are minors, or as long as is customary to feed them, as Rashi explained in Tractate Kiddushin.37 All this is out of G-d’s compassion for them [the wife and children], and for the servant as well so that he should not die in his anguish, in the knowledge that whilst he is toiling in a strange house, his children and wife are neglected. Now even though he is not obliged by law of the Torah to support them, as has been explained in the Talmud, Tractate Kethuboth,38 but since it is the normal way of life for a man to support his wife and small children, G-d in His mercies commanded the buyer [of the servant] to act to them as a merciful father. The meaning of the Sages in speaking of banav [literally: “his sons”] is both sons and daughters.I have seen written in the Mechilta:34 “I might think that the master is obliged to support the betrothed [of the servant] and the childless widow of his brother who is waiting for him to marry or reject her? Scripture therefore says, his wife, thus excluding the brother’s childless widow who is waiting for him, since she is not yet his wife. With him, this excludes the betrothed who, [even though she is his wife], is not yet with him.” This Mechilta is a proof to the law which I have stated, for since it is not customary for the betrothed and the childless brother’s widow to be supported by the man [in this case the servant], therefore the Torah did not impose their support upon the master either. And even if the brother-in-law or the bridegroom became liable by law at a certain time known in the Talmud39 (the heave-offering) as if she was already his wife. A later Mishnah though, ruled that a woman may not eat heave-offering until she has entered the bride-chamber (Kethuboth 57 b). to support them, that obligation was in the nature of other debts they may have, and therefore the master did not become liable to support them.Again I have found in another Mechilta of Rabbi Shimon:40 “If he be married then his wife shall go out with him. Just as the master is obliged to feed the servant, so he is obliged to feed his wife and children. Still I might say: if the servant had a wife and children before he was bought, then his master is obliged to feed them, because he bought him on that condition, but if he had a wife and children only after he was bought I might think that his master is not obliged to feed them. Scripture therefore says, if he be married41, then his wife shall go out with him.” The word “wife” is thus mentioned twice, once to indicate etc. (see text). etc. There are thus two wives mentioned here, one referring to a wife that he had before his master bought him, and the other referring to a wife he had after he was bought. I might think that even if he had just a betrothed wife, or a childless brother’s widow who is waiting for him, whom the servant himself is not obliged to feed, that nonetheless his master is obliged to support them, and proof for that argument I might find in the fact that the husband himself is not obliged [by law of the Torah, as explained above] to feed his own wife and children, and yet, the master of the servant is obliged to feed the wife and children of his servant; Scripture therefore says, then his wife shall go out with him — that wife who is with him, the master is obliged to feed, but he is not bound to feed a wife who is not with him. I might think that even if the servant’s wife was one with whom it is not correct for him to continue living — such as a widow married to a High Priest, or a divorcee or profaned woman married to a common priest42 — [that the master is bound to feed her]; Scripture therefore says, then his wife shall go out with him — one that is fit to live with him, but not this one etc. I might think that even if he married without the master’s knowledge [the master is obliged to feed her]; Scripture therefore says, if ‘he’ be married — just as ‘he’ was acquired with the master’s knowledge, so his wife [whom the master must support] means one taken with the master’s knowledge. I might think that the earnings of his sons and daughters belong to the master, and it is logical that it be so: for if we see in the case of a Canaanite bondman, whose master is not bound to feed him, that nonetheless the earnings of his sons and daughters belong to the master, then surely it is logical that in the case of a Hebrew servant, whose master is obliged to feed him, that the earnings of his sons and daughters should belong to his master! Scripture therefore says: he (if ‘he’ be married) — it is he whose earnings belong to his master, but not those of his sons and daughters. Then his wife shall go out with him — do not separate him from his wife; do not separate him from his children.” Thus far the language of this Beraitha.43, Note 209.Yet I continue to say44 as I have written above, that if the servant’s wife and children want to be supported by the master, that he may take their earnings, and this Beraitha quoted above intends only to tell us that they are not his by absolute right, as is the law of the Canaanite bondman, or as is the law of the Hebrew servant himself, [who must of necessity work for their master], but they [the wife and children of the Hebrew servant] can say to him: “We will not be fed by you, and we will not work for you.” What is new in this Beraitha is that if the servant married without the consent of his master, he is not bound to feed the wife or her children, for since it is within the power of his master to give him a Canaanite bondmaid, he is not obliged to feed this Israelite woman. The Rabbis further interpreted the word imo (with him) to teach us that you are not to separate him from his wife and children, which means to say that the master cannot tell him: “Be together with the handmaid I gave you and sleep with her at night, and not with the Israelite wife,” but the servant has the right to choose for himself.