Sforno on Genesis 44/ספורנו על בראשית מ״ד

אוְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. בִּידִיעָתָם שֶׁתֹּאמַר לָהֶם שֶׁחָפַצְתִּי לְשַׁלֵּם לָהֶם טוֹבָה תְּמוּרַת הַצַּעַר שֶׁצִּעַרְתִּים.

אתָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן. לִרְאוֹת אֵיךְ יִמְסְרוּ עַצְמָם עָלָיו כְּדֵי לְהַצִּילוֹ:

אהֲלֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ. הָיָה דְּבָרוֹ עִמָּהֶם כְּחוֹשֵׁב שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם יוֹדְעִים הַדָּבָר.

אלָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה? כְּמוֹ חוֹשֵׁד אֶת כֻּלָּנוּ:

אגַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֵּן הוּא. אַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה בָּזֶה הָעִנְיָן כֵּן הוּא הַדִּין כְּמוֹ שֶׁאֲמַרְתֶּם, בִּהְיוֹת הַגָּבִיעַ גְּבִיעַ הַשַּׁלִּיט אֲשֶׁר שִׁלֵּם לָכֶם טוֹבָה לְהָשִׁיב כַּסְפְּכֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ, מִכָּל מָקוֹם הָאִישׁ אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עֶבֶד וְלֹא כֻּלְּכֶם, וְגַם הוּא לֹא יָמוּת כְּמוֹ שֶׁהָיָה מִן הַדִּין.

בוְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּים. מֵעַבְדוּת וּמִכָּל עֹנֶשׁ אַחֵר:

אמָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה. שֶׁהָיָה בּוֹ רֶשַׁע עִם סִכְלוּת, שֶׁהָיָה לָכֶם לַחְשׁוֹב שֶׁלֹּא יַעֲלֶה זֶה בְּיֶדְכֶם.

אמַה נֹּאמַר לַאדֹנִי. לְהָשִׁיב עַל דְּבָרֶיךָ כְּשֶׁאָמַרְתָּ מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה, כִּי אָמְנָם?

במַה נְּדַבֵּר. לְהַכְחִישׁ שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ זֹאת אַף עַל פִּי שֶׁהַדִּין עִמָּנוּ?

גוּמַה נִּצְטַדָּק. לְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר שֶׁהָיָה הַכֹּל תַּחְבּוּלָה לְהִתְעוֹלֵל?

דהָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ. לֹא בִּשְׁבִיל זֶה אָנוּ נֶעֱנָשִׁים, שֶׁלֹּא חָטָאנוּ בָּזֶה כְּלָל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל עָוֹן שֶׁעָשִׂינוּ לְיָמִים רִאשׁוֹנִים רָצָה הָאֵל לְהַעֲנִישֵׁנוּ לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ עַל יָדְךָ, עַל דֶּרֶךְ "מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע" (שמואל א כד:יד), כְּמַאֲמַר לוּלְיָנוּס וּפַפּוּס (איכה רבתי) בְּאָמְרָם: "אָנוּ הַרְבֵּה נִתְחַיַּבְנוּ מִיתָה לַמָּקוֹם, אֶלָּא הַרְבֵּה שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם, נְמֵרִים וַאֲרָיוֹת שֶׁפּוֹגְעִים בָּנוּ, וְלֹא נִפְרָע מִמֶּנּוּ אֶלָּא עַל יָדְךָ שֶׁעָתִיד לִתְבּוֹעַ דָּמֵנוּ מִיָּדְךָ".

אחָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת. שֶׁאֶהְיֶה אֲנִי הַשָּׁלִיחַ לְהִפָּרַע מִכֶּם מֵעֲוֹנוֹתֵיכֶם הַקּוֹדְמִים, כְּעִנְיַן "מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע" (שמואל א כד:יד), וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ. לֹא אֶקַּח לְעֶבֶד וְלֹא אַעֲנִישׁ זוּלָתִי הַחוֹטֵא אֵלַי עַתָּה בָּזֶה הַחֵטְא בִּלְבַד. חסלת פרשת מקץ.

אוַיִּגַּשׁ אֵלָיו... יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר. מֵאַחַר שֶׁאָמַרְתָּ חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת, שֶׁלֹּא תַחְפֹּץ שֶׁתִּהְיֶה תַּקָּלָה עַל יָדְךָ אֲפִלּוּ לְחַיָּבִים.

ביְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ. לְהוֹדִיעֲךָ הַתַּקָּלָה שֶׁתֵּאָרַע עַל יָדְךָ אִם תַּעֲשֶׂה זֶה.

גוְאַל יִחַר אַפְּךָ. בְּאָמְרִי אֵלֶיךָ שֶׁאַתָּה גָּרַמְתָּ זֹאת הַתַּקָּלָה עַל כָּרְחֵנוּ.

דכִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. כִּי מַה שֶׁאַטִּיחַ דְּבָרִים כְּנֶגְדְּךָ לֹא יִהְיֶה מִהְיוֹתִי בִּלְתִּי מַחְשִׁיב אוֹתְךָ, כִּי אָמְנָם אַתָּה חָשׁוּב בְּעֵינֵי כְּמוֹ פַּרְעֹה שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ.

אוְאָבִיו אֲהֵבוֹ. יוֹתֵר מִכֻּלָּנוּ, וְלָכֵן לֹא הִנִּיחוֹ בָּרִאשׁוֹנָה לָבוֹא עִמָּנוּ, וְזֹאת הָיְתָה הַסִּבָּה שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּנוּ אָז, לֹא שֶׁשְּׁלַחְנוּהוּ לְרַגֵּל כַּאֲשֶׁר חָשַׁבְתָּ:

אוְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו. וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּדְאַג אָבִיו לְשָׁלְחוֹ:

אלֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו. כִּי מֵאָז שֶׁיַּעֲזֹב אֶת גַּעֲגוּעֵי אָבִיו וְהַסְבָּרַת פָּנָיו יִתְעַצֵּב וְנָפַל לְמִשְׁכָּב וְאָז יָמוּת:

בוְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת. וְעִם זֶה אָבִיו יָמוּת בְּלִי סָפֵק:

אאִם לֹא יֵרֵד. אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַעְתָּ טַעֲנוֹתֵינוּ הָאֲמִתִּיּוֹת, גָּזַרְתָּ עָלֵינוּ בְּרָצוֹן פָּשׁוּט וּבִקְנָס שֶׁנְּבִיאֵהוּ:

אוַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא שָׁמַע לְשַׁלְּחוֹ אָז.

אשׁוּבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ. וּבְהֶכְרֵחַ הָרָעָב הִכְרַחְנוּהוּ לְשַׁלְּחוֹ, וּבְכָל זֹאת הֵעִיד בָּנוּ שֶׁאוּלַי לֹא נְבִיאֵהוּ אֵלָיו וְנִהְיֶה סִבַּת מִיתָתוֹ בְּיָגוֹן:

אוְעַתָּה כְּבוֹאִי וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ. מֵאַחַר שֶׁהֵעִיד בָּנוּ הֵנָּה, כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה כֵּן לֹא יְיוּחַס זֶה אֶל הַמִּקְרֶה, אֲבָל רָאוּי שֶׁיְּיוּחַס לָנוּ שֶׁעָשִׂינוּ זֹאת הַתַּקָּלָה בְּיָדַיִם, כְּעִנְיַן "בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם" (ישעיהו מח:ה).

אכִּי עַבְדְּךָ עָרַב. וְהַטַּעַם שֶׁיָּמוּת בִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר מִבִּלְתִּי שֶׁיִּשְׁאַל מַה הָיָה לוֹ, הוּא מִפְּנֵי שֶׁעַבְדְּךָ עָרֵב, וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא אֲבִיאֶנּוּ יַחְשֹׁב שֶׁאָבַד בְּלִי סָפֵק, וְשֶׁבִּשְׁבִיל זֶה לֹא יָכֹלְתִּי לְקַיֵּם נִדְרִי.

אוְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר. לְפִיכָךְ אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת עֶבֶד תַּחְתָּיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶחְטָא לְאָבִי כָּל הַיָּמִים כְּמוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי עָלַי:

אכִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה. אַף עַל פִּי שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁיִּצְטַעֵר עָלַי, טוֹב לִי שֶׁלֹּא אֶרְאֶנּוּ בְּאוֹתוֹ הַצַּעַר: