Chabad Library · Otzar HaChassidim
Sheiris Yehudah·
אסימן א
בבא קמא
(דף ה' ע"א פרש"י) ד"ה ומפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים דאין הקרבן עולה כו'. כבר האריך בזה הפני יהושע מה שלא פירש רש"י ענין פיגול כפשוטו דהיינו במחשבת חוץ לזמנו שזהו פיגול האמור בתורה. ועיי"ש שכמעט לא נמצא פירוש מספיק, עד שרצה להגיה שצ"ל שלמים לשם חטאת וכמ"ש רש"י ס"פ ערבי פסחים1, וגם בזה לא מצא מנוח אשר ייטב לו. אבל האמת יורה דרכו והוא פשוט2 דרש"י לישנא דגמרא פ"ד דמנחות (דמ"ט ע"א) נקט3, ועיי"ש בפירש"י4 ותוס'5 ודו"ק.
בבא קמא
(דף ה' ע"א פרש"י) ד"ה ומפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים דאין הקרבן עולה כו'. כבר האריך בזה הפני יהושע מה שלא פירש רש"י ענין פיגול כפשוטו דהיינו במחשבת חוץ לזמנו שזהו פיגול האמור בתורה. ועיי"ש שכמעט לא נמצא פירוש מספיק, עד שרצה להגיה שצ"ל שלמים לשם חטאת וכמ"ש רש"י ס"פ ערבי פסחים1, וגם בזה לא מצא מנוח אשר ייטב לו. אבל האמת יורה דרכו והוא פשוט2 דרש"י לישנא דגמרא פ"ד דמנחות (דמ"ט ע"א) נקט3, ועיי"ש בפירש"י4 ותוס'5 ודו"ק.
בומה שכתב רש"י דאין קרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר, ולא פירש דהקרבן נפסל לגמרי (ובפרט דגבי חטאת אפילו שלא לשמו נמי פסול לגמרי6), היינו משום דלא מיחייב לשלם מחמת שעשה פסול בקרבן דרעהו כתיב7, ואפילו אדם המזיק נמי פטור, כדפירש התוס' (דף ז8) והרא"ש9, ואין חיובו אלא מחמת שגרם להפסיד לבעלים קרבן אחר.
גוהשתא אתי שפיר הא דכתב רש"י כהן ששחט כו', דאע"ג דשחיטה בזר כשרה, משום דבפיגול גמור דהיינו במחשבת חוץ לזמנו קמיירי כדפירשתי, והפיגול לא נקבע אלא במחשבת זריקה או אכילה שכהנים אוכלים או זורקין, ולא שייכא בישראל. ומשום הכי נמי קתני מתניתין10 הכהנים שפיגלו במקדש. אי נמי דנקט כהן, וכן מתניתין דתני הכהנים, כדאיתא בנדרים (ד' ל"ו) דכהני שלוחא דשמיא נינהו, משא"כ בישראל מצי למימר לתיקוני שדרתיך כו'. אע"ג דדחי בגמרא, מכל מקום לפי מה שכתבו הפוסקים11 דבעיין איפשטא12 דכהני שלוחי דשמיא נינהו, יש לומר דלא מידחי' במאי דדחי' הגמרא דלא למיפשט בעיין ודיחויא בעלמא הוא.
דסימן ב
(דכ"ח ע"ב) תוס' ד"ה ה"מ כו', מיהו נראה כו'. עי' מהרש"א13. ודבריו צ"ע, דהא מלשון התוס' דקאמרי מיהו, משמע שרוצה לומר דההיא דמחזרת אתי שפיר נמי לפי פירושם, והתם בפירות מיירי דומיא דאבנו וסכינו ומשאו14. אבל האמת יורה דרכו ופשוט דאשתמיטתי' דברי תוס' ולקרן (דנ"ו ע"א)15.
(דכ"ח ע"ב) תוס' ד"ה ה"מ כו', מיהו נראה כו'. עי' מהרש"א13. ודבריו צ"ע, דהא מלשון התוס' דקאמרי מיהו, משמע שרוצה לומר דההיא דמחזרת אתי שפיר נמי לפי פירושם, והתם בפירות מיירי דומיא דאבנו וסכינו ומשאו14. אבל האמת יורה דרכו ופשוט דאשתמיטתי' דברי תוס' ולקרן (דנ"ו ע"א)15.
הסימן ג
בבא מציעא
ד' י"[ד], תוס' ד"ה מאי טעמייהו כו' וי"ל, דהנה לכאורה שמואל דמוקי למתניתין כשאין חייב מודה לא אתי שפיר לישנא דמתניתין מפני שבית דין16 כו', אך יש לומר דהכי פירושו שאינו מודה בכתיבת השטר אע"פ שהוא מודה בגוף החוב. והא דפריך הש"ס17 מבני חרי מגבי גבי18, יש לומר על פי מ"ש בחו"מ סי' ק"ד סי"ג19 דמלוה על פה מוקדמת כו', והכי פירושו מבני חרי מגבי גבי קודם בעל חוב מאוחר. והנה הא דבחו"מ היינו למ"ד שעבודא דאורייתא, אבל שמואל סבירא20 שיעבודא לאו דאורייתא, ולדידי' צריך לומר כמ"ש הסמ"ע21 לדעת הרי"ף22 דכששעבד בפירוש מהני, ובשטר אפילו לא כתב בו אחריות כמאן דכתוב דמי משום דטעות סופר הוא.
בבא מציעא
ד' י"[ד], תוס' ד"ה מאי טעמייהו כו' וי"ל, דהנה לכאורה שמואל דמוקי למתניתין כשאין חייב מודה לא אתי שפיר לישנא דמתניתין מפני שבית דין16 כו', אך יש לומר דהכי פירושו שאינו מודה בכתיבת השטר אע"פ שהוא מודה בגוף החוב. והא דפריך הש"ס17 מבני חרי מגבי גבי18, יש לומר על פי מ"ש בחו"מ סי' ק"ד סי"ג19 דמלוה על פה מוקדמת כו', והכי פירושו מבני חרי מגבי גבי קודם בעל חוב מאוחר. והנה הא דבחו"מ היינו למ"ד שעבודא דאורייתא, אבל שמואל סבירא20 שיעבודא לאו דאורייתא, ולדידי' צריך לומר כמ"ש הסמ"ע21 לדעת הרי"ף22 דכששעבד בפירוש מהני, ובשטר אפילו לא כתב בו אחריות כמאן דכתוב דמי משום דטעות סופר הוא.
וסימן ד
(ב, ב) תוס' ד"ה ולחזי זוזי כו'. והשתא אתי שפיר דגרס ולא ידע כו'. הקשה בס' כוס הישועות להגאון מוהר"ר שמואל שאטין כהן, דלפי זה למה ליה למיתני שנים אוחזין, דאפילו אי הוה המקח ביד מוכר נמי יחלוקו כיון דלא ידע. ואין לומר דבאמת מיירי מתניתין בהכי ונקט שנים אוחזין משום שהמוכר תופס בחזקת שניהם, וכדכתבו התוס' לעיל בד"ה יחלוקו, אם כן מאי דוחקי' דהתוס' לאוקמי הא דפריך הש"ס ולחזי בשאין המקח בידו ומשום עד המסייע, לוקמי בפשיטות כשמקחו בידו של מוכר עיי"ש.
(ב, ב) תוס' ד"ה ולחזי זוזי כו'. והשתא אתי שפיר דגרס ולא ידע כו'. הקשה בס' כוס הישועות להגאון מוהר"ר שמואל שאטין כהן, דלפי זה למה ליה למיתני שנים אוחזין, דאפילו אי הוה המקח ביד מוכר נמי יחלוקו כיון דלא ידע. ואין לומר דבאמת מיירי מתניתין בהכי ונקט שנים אוחזין משום שהמוכר תופס בחזקת שניהם, וכדכתבו התוס' לעיל בד"ה יחלוקו, אם כן מאי דוחקי' דהתוס' לאוקמי הא דפריך הש"ס ולחזי בשאין המקח בידו ומשום עד המסייע, לוקמי בפשיטות כשמקחו בידו של מוכר עיי"ש.
זוהנה אע"פ שקושייתו זאת לא נפלאת היא בעיני כל כך, דאיכא למימר דלרווחא דמילתא כתבו התוס' דאע"ג דכשאין מקחו בידו מיירי מתני' דהא סתמא קתני, אפילו הכי אתי שפיר הא דפריך דהוי כעד אחד. אמנם כן נפלע"ד נכון ופשוט דמוכרחים התוס' לומר דדוקא בשאין מקחו בידו מוקי הש"ס, דהא קתני מחד מדעתי' ומחד בעל כרחיה ולא ידע כו'. והנה אע"פ שלא ידע מהי מינייהו מדעתי' מכל מקום הא עכ"פ ידע דמחד מדעתי' נקיט ואם כן על כרחך דחד מינייהו הוא, וכדכתבו התוס' לעיל בד"ה ויחלוקו דאין דרך להקנות המנה אחרי שהוא ביד חבירו, והכא נמי דכוותי'. ובשלמא אם אין המקח בידו של מוכר רק שניהם אוחזין אם כן החלוקה יכולה להיות אמת, ודמי לשנים אדוקים בשטר דאמרינן אפשר פרע הא' להשני חציו, אבל אם המקח בידו של מוכר תו לא הוי החלוקה אמת וכמ"ש. והא לא קשיא לדברי התוס' דתלי' טעמא בחלוקה אם יכולה להיות אמת מאי פריך ולחזי זוזי ממאן נקט, כיון דהחלוקה יכולה להיות אמת שחזר וקנה הא' מהשני חציו. זה אינו, דעל כרחך לא אמרינן דהיכא דהחלוקה יכולה להיות אמת יחלוקו אפילו היכא דודאי דחד מינייהו הוא אלא דלא ידעינן איזהו האחד, וכיון דהוה ספק לדידן מי הוא ושניהם מוחזקים יחלוקו היכא דהחלוקה יכולה להיות אמת, אבל אי הוה ידעינן מתחלה איזהו האחד לא אמרינן יחלוקו, אפילו היכא דהחלוקה יכולה להיות אמת, לא מהימנינן לי' כיון שטען כולה שלי ואני קניתיו מיד המוכר בעצמו וטענתו מתברר לנו שהוא שקר גמור, גם חזקתו אינה חזקה, דכל חזקה שאין עמה טענה, כי נמצא דפריך הש"ס ולחזי זוזי כו', ומשני דלא ידע מהי מדעתו כו', ומיירי באין מקחו בידו וכמ"ש, דהשתא שפיר מהני חזקתם.
חולפי זה יכולים אנו לתרץ דברי רש"י, שלא על חנם דחק לפרש, כמו שכתב התוס' עליו, דרש"י אזיל לשיטתו דסבירא ליה דהיכא דחד מינייהו רמאי מו[נ]ח, אפי' היכא דהחלוקה יכולה להיות אמת. ומשום הכי מדקדק רש"י כמה פעמים גבי מקח וממכר דאיכא למימר לשניהם נתרצה המוכר, ואם כן הכא אי הוה המוכר נאמן באין מקחו בידו אם כן מאי משני ולא ידע הא עכ"פ ידע דחד מינייהו מדעתו ואם כן חד מינייהו ודאי רמאי ואמאי יחלוקו, אלא ודאי דאין המוכר נאמן. וגרסינן ולא ידעינן, וכיון דאנן הוא דלא ידעינן, ולדידן ספיקי טובא איכא, דשמא לשניהם נתרצה המוכר.
ט(ואחר שזכינו לדין, צ"ע על הרי"ף שכתב הא דמוקי הש"ס ולא ידע מהי מדעתו מיירי כשהמקח בידו של מוכר, ובהכי מיירי מתני' דיחלוקו, ואמאי דהא בין לרש"י ובין להתוס' צריך לחלק בין הא דמתני' ובין מנה שלישית23, אי משום דהחלוקה יכולה להיות אמת או משום דודאי רמאי, ובענין זה ודאי רמאי ואין החלוקה יכולה להיות אמת וכמ"ש. ואין לומר דפירש מ"ש הש"ס ולא ידע מהי מדעתו, היינו שלא ידע כלל אם קבל מחד מדעתיה ומחד כו' או אם לשניהם נתרצה, והש"ס לא חשש לפרש כל הנך ספיקות דממילא משתמע חדא, דזהו דוחק. ועוד דדברי השו"ע24 מפורשים באופן שאי אפשר לפרש כלל בענין אחר, דאפי' אם נטל מחד מדעתיה ומחד בעל כרחו אלא שלא ידע מהי מינייהו נמי יחלוקו.
יומה שנראה לי ביישוב בזה, ויתיישב גם כן שהקשו תוס' על פירש"י שלחנם דחק כן, אפילו על פי דרך פירש"י ז"ל, דאע"ג דלדברי המוכר חד מינייהו ודאי רמאי, הא המוכר לא הוי רק כעד אחד כיון שאין מקחו בידו. ואין לומר שצריך שבועה דאורייתא נגד המוכר דאינו רמאי, כיון דאינו ברור מי ישבע כנגדו. אלא דבמקחו בידו דודאי נאמן כשנים בזה נראה כמ"ש לדברי התוס' דאין החלוקה יכולה להיות אמת, או חד מינייהו רמאי לפירש"י. אמנם זהו לדברי התוס' דסבירא להו דבמקחו בידו נאמן במיגו, ואם כן נאמן על כל דבריו ושפיר איכא למימר כמ"ש. אבל הרי"ף והשו"ע אפשר דסובר כדעת המגיד משנה25, דטעמא דמקחו בידו נאמן משום דהאמינוהו חכמים כבי תרי כמו דיין, ואם כן איכא למימר דוקא לענין מקח וממכר האמינוהו, אבל לענין שיאמר דחד מינייהו הוא תו לא האמינוהו והוי כעד אחד דעלמא, ובעד אחד כבר כתבנו דאע"ג דאומר שאין החלוקה יכולה להיות אמת או דחד מינייהו רמאי לא מהני ואינו מחוייב אפי' שבועה דאורייתא).
יאסימן ה
בבא בתרא
(דף ב' ע"א) תוס' ד"ה לפיכך כו' כיון דאין חזית כו'. ר"ל דאי הוה חזית הוה מהני אפילו בחצר, כמ"ש הרא"ש26, דלא כהר"י הלוי. וכן דקדק הש"ך בח"מ סי' קנ"ז27 מדברי תוס' אלו (דלהר"י הלוי יש לומר דאשמעינן מתניתין דאפילו בדאיכא חזית).
בבא בתרא
(דף ב' ע"א) תוס' ד"ה לפיכך כו' כיון דאין חזית כו'. ר"ל דאי הוה חזית הוה מהני אפילו בחצר, כמ"ש הרא"ש26, דלא כהר"י הלוי. וכן דקדק הש"ך בח"מ סי' קנ"ז27 מדברי תוס' אלו (דלהר"י הלוי יש לומר דאשמעינן מתניתין דאפילו בדאיכא חזית).
יבאבל צ"ע מאי קשיא להו, דהא לפיכך דסיפא28 על כרחך צריך לומר דקאי אחזית, כיון דיש חזית בשניהם, והוא הדין דאם אין חזית לא לזה ולא לזה, כדאיתא בגמרא29, אם כן מנא לן לפרושי לפיכך דרישא כיון דבונין בעל כרחם (ואפילו שהו הרבה יותר מן הרגילות), דלא הוי דומיא דסיפא, דילמא לפיכך דרישא נמי הכי מתפרשא כיון דאין חזית. אלא דה"ט דאין חזית לפי שבונין בעל כרחם משל שניהם, ומשום הכי לא תני תקנתא אלא דינא30, משא"כ בסיפא איידי דתני דינא תנא נמי תקנתא. ובאמת נראה מהאי טעמא, דרי"ף ורמב"ם31 (ורא"ש לפירוש הדרישה32, וגם להב"י מספקא ליה) דלא חשו לקושית התוס' בזה.
יג(בא"ד) דהוה מגו במקום עדים כו'. צ"ע דלקמן (ד"ה33) אמרינן דהוה במקום חזקה.
ידסימן ו
(ע"ב) ד"ה הוה אמינא במסיפס כו' אבל כי רצו עושין מסיפס [מ]גויל וגזית כו'. דבריהם תמוהין, דהא קתני הכל כמנהג המדינה וליחזי היכי נהוג. ולפי האמת על כרחך צריך לומר דנהוג בכותל, ואם כן היכי סלקא דעתך דסגי במסיפס. אבל לפירוש רש"י אתי שפיר דבונין אותו ודאי דמיירי בגויל וגזית כו', אלא דסלקא דעתך דמחיצה היינו מסיפס, ורצו דקתני משום חלוקה, כלומר שרצו לעשות מסיפס כדי לחלוק, ומחיצה דקתני (ולא לחצות) משום בונין אותו, כיון דלא תני כותל, וכיון דרצו במסיפס בעלמא דהיינו משום חלוקה, בונין אותו בעל כרחם בגויל וגזית כו' כמנהג המדינה, ולא במסיפס. ובזה סרו כל קושיות התוס' מעל רש"י ודו"ק.
(ע"ב) ד"ה הוה אמינא במסיפס כו' אבל כי רצו עושין מסיפס [מ]גויל וגזית כו'. דבריהם תמוהין, דהא קתני הכל כמנהג המדינה וליחזי היכי נהוג. ולפי האמת על כרחך צריך לומר דנהוג בכותל, ואם כן היכי סלקא דעתך דסגי במסיפס. אבל לפירוש רש"י אתי שפיר דבונין אותו ודאי דמיירי בגויל וגזית כו', אלא דסלקא דעתך דמחיצה היינו מסיפס, ורצו דקתני משום חלוקה, כלומר שרצו לעשות מסיפס כדי לחלוק, ומחיצה דקתני (ולא לחצות) משום בונין אותו, כיון דלא תני כותל, וכיון דרצו במסיפס בעלמא דהיינו משום חלוקה, בונין אותו בעל כרחם בגויל וגזית כו' כמנהג המדינה, ולא במסיפס. ובזה סרו כל קושיות התוס' מעל רש"י ודו"ק.
טוסימן ז34
יבמות
(ב, ב) על דבר אשר הקשית לשאול בדברי מהרש"א ריש יבמות (ד' ב ע"ב תוס' ד"ה [ו]אי), דמוקים לרבי ישמעאל שהיתה חמותו קטנה וילדה קודם שנשאה אחיו, משום דמסקינן (ד' י"ב ע"ב) דאיכא דמיעברא ולא מתה. וקשי' לך הא מסקינן (ד' י"ב סע"ב) בנים הרי הם כסמנים35.
יבמות
(ב, ב) על דבר אשר הקשית לשאול בדברי מהרש"א ריש יבמות (ד' ב ע"ב תוס' ד"ה [ו]אי), דמוקים לרבי ישמעאל שהיתה חמותו קטנה וילדה קודם שנשאה אחיו, משום דמסקינן (ד' י"ב ע"ב) דאיכא דמיעברא ולא מתה. וקשי' לך הא מסקינן (ד' י"ב סע"ב) בנים הרי הם כסמנים35.
טזוקושיא זו לא על המהרש"א לבד יצאה כי אם על התוס' בעצמם, דהא סבירא להו דלרבי ישמעאל אפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת (נדה נ"ב ע"א), ומוקמינן מתניתין דלא כרבי ישמעאל. אלא על כרחך צריך לומר דסבירא להו דרבי ישמעאל לא סבירא ליה כרב ספרא דבנים הרי הם כסימנים. אלא דזהו דוחק גדול לומר דהני תנאי דנמנו וגמרו עד מתי כו' כלהו לא סבירא להו הא דרב ספרא, דאם לא כן למה להו למימר דנמנו וגמרו עד שתביא ב' שערות, לימרו דבנים הרי הן כסימנים, כיון דלאפוקי מרבי ישמעאל קאתי לדברי התוס'. אלא שיש לומר דהא בהא תליא, דבנים הרי הן כסימנים של ב' שערות דוקא קאי, כשהביאה ב' שערות עדיין קטנה היא, איכא למימר דבנה מורכב על כתיפה נמי קטנה היא וממאנת עד שירבה השחור, ובנים דאינם כסימנים שירבה השחור, ואם כן כשנמנו וגמרו עד שתביא ב' שערות ממילא אתו לאפוקי מרבי ישמעאל נמי, ומשום דבנים הרי הם כסימנים של ב' שערות.
יזובהא מיתרצא קושיית הר"ן בנדרים (דף ל"ה ע"ב), דמאי דמסיק הר"ן דלמ"ד בנים אינם כסימנים ליכא דמיעברא ולא מתה אזיל לטעמיה בחידושיו פ"ו דנדה36, דפירש דרבי ישמעאל בקידושי טעות דוקא איירי, ולא בקדושי קטנות, אבל לדברי התוס' דבקידושי קטנות נמי מיירי על כרחך איכא קטנה דמיעברא ולא מתה, אבל לפי מה שנתבאר אתי שפיר.
יחמיהו בלאו הכי דברי התוס' דחוקים, דהא דרבי ישמעאל לא הוי ידעי אלא עד דאתא שמואל ואמר משמיה, וכיון דשמואל מיירי בקדושי טעות דווקא מנא ידעי דרבי ישמעאל בקדושי קטנות נמי מיירי, והוא על דרך רבי לא שנאה37 כו'. וע' תוס' פי"ג דיבמות (דף ק"י ע"[א]38) לשינויא בתרא, דשמואל כרבי ישמעאל סבירא ליה בקדושי קטנות נמי. ולדידהו צריך לומר הא דפ"ט דב"ב39 שהביאו התוס' כאן, דהתם רב נחמן משמיה דשמואל קאמר והכא קאמר רב יהודה משמיה דשמואל ופליגא אמוראי אליבא דשמואל. וגם זה דוחק, דבגמרא הביאו דברי רב יהודה בסתם בכתובות פ"ד (דף נ"א ע"ב) ובפ"ט דב"ב הביאו דברי רב נחמן בסתם וצ"ע.