Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Morning Rising and Tzitzis·Laws of Tzitzis·Laws of Tzitzis and Wrappingשוע״ר עם ביאור דברי שלום·השכמת הבוקר וציצית·הלכות ציצית·ח הלכות ציצית ועטיפתו

אהלכות ציצית
ח הלכות ציצית ועטיפתו
ובו ל' סעיפים:
העטיפה והברכה
א כל הקורא קריאת שמע בלא ציצית, מעיד עדות שקר בעצמו. והואיל שכל אדם צריך להיות זהיר וזריז להקדים המצוה בכל מה דאפשר, לכן תיכף ומיד אחר נטילת ידים, שידיו נקיות ויכול לברך, יתעטף בציצית:

בב וכשיתחיל להתעטף, קודם שיתעטף לגמרי, יברך מעומד להתעטף בציצית (עיין בסי' כ"ה ותמצא טעם על זה).

גהב' של בציצית תהא נקודה בפתח:

דג כל ברכות המצות צריך להיות מעומד. חוץ מברכת השחיטה והפרשת חלה שאינן מצוה כל כך, שאינו עושה אלא לתקן מאכלו.

האבל עשיית המצות עצמן, יש מהן שאין צריך להיות מעומד ויש מהן שצריכין, כאשר יתבאר כל אחד ואחד במקומו בס"ד:

וד העטיפה בציצית, אמרו חז"ל שצריך להיות דוקא מעומד, ומצאו להם סמך ורמז מן התורה, נאמר כאן בציצית והיה לכם, ונאמר בעומר וספרתם לכם, מה לכם האמור בעומר צריך להיות מעומד, כמו שיתבאר לקמן בסימן תפ"ט, אף כאן מעומד:

זעטיפת הישמעאלים
ה יש אומרים, מדתקנו חז"ל לברך להתעטף בציצית, מכלל דהמצוה היא להתעטף דוקא, וכל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה נקראת עטיפה אלא לבישה, ולכן צריך להתעטף בטליתו כעטיפת הישמעאלים דהיינו לכסות הראש עם הפנים עד גומות שבלחי למטה מפיו. ולדבריהם טליתות קטנות שלנו שאין בהם עטיפת הראש פטורים מציצית לגמרי:

חו אבל יש אומרים שכל כסות של ד' כנפות אע"פ שאין בה עיטוף חייבת בציצית, שהרי נאמר בתורה על כנפי בגדיהם, וכל מלבוש ובגד במשמע, והעיטוף אין לו אפילו רמז בתורה כלל. ומה שתקנו חכמים לברך להתעטף בציצית, היינו לפי שהיה מנהגם לעטוף ראשם בטליתם. ואף בימיהם לא היו מתעטפין כעטיפת הישמעאלים אלא כדרך בני אדם שמתעטפין בכסותם ועוסקין במלאכתם, פעם בכיסוי הראש ופעם בגילוי הראש, לכן אף אנחנו, אף שאנו מברכין להתעטף בציצית אין אנו צריכין יותר.

טוהלכה כסברא הב'. ומכל מקום כדי לקיים מצות ציצית מן המובחר, נכון הדבר להתעטף כעטיפת הישמעאלים בשעת ברכה ויעמוד כך כדי הילוך ד' אמות, ובזה יוצא אף לסברא הראשונה, דעיקר הקפידא היא בשעת לבישה, דהא אם היה רוצה היה מסירה ממנו לגמרי אחר כך:

יז וכן יעשה בטליתות קטנים שלנו, אע"פ דקיימא לן דיוצאין בה ידי חובת ציצית אע"פ שאין בהם עיטוף, מכל מקום כדי לצאת לדברי הכל, (א) אם רוצה לברך להתעטף בציצית, טוב שיניח הטלית קטן על ראשו ורוחב הטלית יהיה לקומתו, שכן הוא דרך העיטוף, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבשנו.

יאודוקא בבגד שעושין כעין חתיכה אחת מרובעת ובית הצואר באמצע, ואם כן כשמתעטף בארכו [סביב] ראשו ורוחב גופו כמו שנתבאר, דזהו דוקא מיקרי עיטוף, הוי ליה ב' ציצית מצד זה וב' ציצית מצד זה. אבל אם הבגד תפור, אם כן כשיתעטף בארכו סביב ראשו ורוחב גופו אזי יבאו כל הד' ציצית מצד אחד, ולא נכון לעשות כן, כמו שיתבאר לקמן. לכן ילבשנו כדרכו ולא יתעטף בו כלל על ראשו, ולא יברך עליו להתעטף בציצית, אלא יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות ציצית. וכן אפילו על טלית קטן העשוי מחתיכה אחת מרובעת ואינו תפור, אם לובשו כדרכו ואין מעטף בו ראשו, מברך גם כן על מצות ציצית:

יבאופני העטיפה
ח אותן שאין מתכסים בטליתם אלא הראש וסביב הצואר בלבד, ואין מקפידין לכסות את הגוף, צריך למחות בידם, דעיקר העיטוף הוא בגוף לכולי עלמא, ולא נחלקו בסעיף ה' אלא אם צריך גם כן לכסות הראש בטליתו, אבל כסוי הראש בלבד בלי כסוי הגוף לכולי עלמא לא נקרא כסות כלל (עיין סי' יו"ד):

יגט נהגו לעשות עטרה לטלית מחתיכת משי, לסימן שאותן ציצית שלפניו יהיו לעולם לפניו ולא יורידן למטה, שמעלין בקודש ואין מורידין. והאר"י ז"ל לא היה מקפיד על זה.

ידטוב ליזהר שבשעת עטיפה יזרוק כל הד' ציצית לצד שמאל, כעטיפת הישמעאלים, כדי הילוך ד' אמות:

טוי יחז[י]ר ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחריו, כדי שיהא מסובב במצות.

טזיש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל, כדי שיהיה מסובב במצות:

יזלהוציא אחרים בברכה
יא אם כמה אנשים מתעטפים כל אחד בטליתו בבת אחת, כל אחד מברך לעצמו. ואם רצו, האחד מברך והאחרים שומעין ועונין אמן, ויוצאין בזה, דשומע כמדבר.

יחאבל אדם אחר שאינו מתעטף עכשיו בציצית אינו יכול לברך כדי לפטור את המתעטף, כיון שהוא עצמו אין צריך לברך עכשיו ברכה. ואם המתעטף הוא בור שאינו יודע לברך, יכול לברך לו אחר, אע"פ שאין צריך עכשיו לברכה זו, כיון שכל ישראל ערבים זה בזה, אם כן גם הוא צריך לברכה זו עכשיו (לכן נוהגין שהש"ץ מברך בקול רם כדי להוציא את מי שאינו בקי). וכן הדין בכל ברכות המצות:

יטבדיקת הציצית
יב התורה קראתן ציצית, ואין לשון ציצית אלא חוטין נפרדין כמו שערות הנפרדין, כמו שכתוב ויקחני בציצית ראשי, על כן צריך להפריד החוטין זה מזה קודם הברכה. ואם נשתהא לבא לבית הכנסת ובעוד שיפריד הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור, אין צריך להפרידן:

כיג בכל יום ויום קודם שיברך צריך (ב) שיעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים, שמא נפסקו מהם איזו חוטין. וכן צריך לעיין באותו חלק של ציצית המונח על כנף הבגד, שמא נפסק חוט אחד.

כאואע"פ שבדק הציצית אתמול צריך לחזור ולבדקם למחר, ואין אומרים העמידן על חזקתן שהם עכשיו כמו [שהיו] תמול שלשום, משום דאם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם, ובודאי אי אפשר להעמידן לעולם בחזקת כשרות, כיון שדרכן לפסוק על ידי דריסת הרגלים או מחמת סבות אחרות, לכן תקנו חכמים שיבדוק בכל יום ויום.

כבאבל באותו היום שכבר בדקן פעם אחת, שוב אין צריך לבדקן, אפילו אם הסיר טליתו מעליו והסיח דעתו מללבוש עוד, ואחר כך באמצע היום נמלך ללבשו אין צריך לבדקן. ומותר לצאת בהן כך בלי בדיקה אפילו לרשות הרבים בשבת, מפני שמעמידין אותן על חזקתן שהרי היו שלמים באותו היום כשבדקן בשחר:

כגיד מי שלבש הרבה בגדים של ציצית זה על גבי זה, אע"פ שבברכה אחת נפטרו כולם, מכל מקום צריך לבדוק הציצית של כל אחד ואחד בפני עצמו, שמא נפסק חוט אחד מציצית של אחד מהם, ונמצא לובש ד' כנפות בלא ציצית:

כדטו מי שנשתהא לבא לבית הכנסת, ובעוד שיתעסק בבדיקת הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור, וכן מי שבא לבית הכנסת וקראוהו לעלות לספר תורה ועדיין לא לבש טליתו, כיון שהציבור ממתינין עליו, לכן משום טורח הציבור רשאי ללבוש הטלית בלא בדיקת הציצית, דכיון שהוא יודע שאתמול היו הציצית שלימות, מעמידין אותן בחזקתן:

כהטז אם בדק טליתו והניחו במקום ידוע, ולמחר מצאו כמו שהניחו, אין צריך לבדוק, דודאי לא נפסלו הציצית בינתיים:

כווראיתם אותו וזכרתם
יז כשיתעטף בציצית יכוין, שצונו הקב"ה להתעטף בציצית כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם, שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה':

כזיח וכיון שטעם לבישת הציצית הוא כדי לזכור המצות, לפיכך הלובש טלית קטן יזהר ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות. ואותן הלובשים אותו תחת הבגדים, יזהרו שילבשו אותו באופן שיראו הציצית תמיד, שעל ידי ראייתן יזכרו המצות תמיד:

כחיט צריך שיהיו הציצית מבחוץ, שנאמר וראיתם אותו, ודלא כאותן שתוחבין אותן בהכנפות. ובשעת הדחק, כגון שהולך בין העכו"ם וחושש שלא ילעיגו עליו, יכול לתחבם בהכנפות. אך בשעת הברכה יהיו מגולין לפחות כדי הילוך ד' אמות:

כטהלובש כמה בגדים של ארבע כנפות
כ אם רוצה ללבוש הטלית קטן מיד בקומו, כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית, והרי עדיין אין ידיו נקיות ולא יכול לברך, יכול ללובשו בלא ברכה, ולכשינקה ידיו, ימשמש בציציותיו ויברך, דהמשמוש הוא כאילו לובשו עכשיו.

לואם בדעתו להתעטף בטלית אחרת מיד שינקה ידיו, אין צריך למשמש ב[זו] ולברך עליה, רק יברך על הטלית שלובש אחר כך, ויכוין במחשבתו לפטור גם את זאת שלבש כבר:

לאכא אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות, כולם חייבים בציצית, אפילו לובשן כולן כאחת, שנאמר על כנפי בגדיהם, הרבה בגדים במשמע.

לבואם לובשן כולם זה אחר זה בלי הפסק שיחה בנתיים, והיה דעתו מתחלה בשעת הברכה ללבשם כולם מיד, לא יברך אלא ברכה אחת לכולם, אפילו אם פשט הראשון קודם שלבש השני.

לגאבל (ג) אם הפסיק ביניהם בשיחה או בדברים אחרים, צריך לברך על כל אחד ואחד. ודוקא כשהפסיק שלא לצורך לבישה, אבל לצורך לבישה, כגון שאמר תנו לי הבגד, אין צריך לברך.

לדוכן (ד) אם לא היה בדעתו מתחלה בשעת ברכה ללבשם כולם מיד, אע"פ שנמלך אחר כך ולבשם כולם זה אחר זה, מכל מקום כיון שמתחלה לא היה דעתו כן, הוה כמפסיק, וצריך לברך על כל מה שנמלך אחר שגמר ללבוש הבגדים שהיה דעתו עליהן בשעת הברכה.

להאבל אם הביאו לו עוד בגדים ללבוש כשעדיין היה מונח לפניו מאותן הבגדים שהיה דעתו עליהן בשעת הברכה ולא לבשן עדיין בשעה שנמלך ללבוש גם אלו הבגדים שהביאו לו עכשיו, אזי לא יחזור ויברך על אלו הבגדים שהביאו לו עכשיו, כיון שלא גמר עדיין לבישת בגדים הראשונים שכבר בירך עליהם, הרי זה דומה [ל]מי שלא גמר סעודתו והביאו לו עוד לאכול, דאין צריך לחזור ולברך:

לוכב אם לובש טלית קטן בביתו, אע"פ שבירך עליו להתעטף בציצית, ועל דרך שנתבאר, מכל מקום אם אחר כך הולך לבית הכנסת ומתעטף בטלית גדול, צריך לחזור ולברך עליו גם כן להתעטף, ואינו נפטר בברכה הראשונה, משום (ה) דההליכה מביתו לבית הכנסת חשוב הפסק. ואף אם לא הפסיק בשום שיחה בינתיים, ואפילו היה ביתו סמוך לבית הכנסת, ולא עוד אלא אם אפילו רוצה להתעטף בטלית גדול בביתו רק שקודם שמתעטף בטלית גדול יצא חוץ לפתח ביתו וחזר, הוי הפסק בין הברכה שבירך על הטלית קטן ללבישת הטלית גדול, וצריך לחזור ולברך.

לזאבל אם לא יצא מפתח ביתו בינתיים, אפילו אם בירך על טלית קטן בחדר זה והולך להתעטף בטלית גדול בחדר אחר באותו הבית, אין צריך לחזור ולברך, כיון ששני החדרים הם בבית אחד, לא חשוב הפסק מה שהולך מזה לזה, אם אינו מפסיק בשיחה או בדברים אחרים:

לחהפסק בציצית
כג הפושט טליתו ובשעה שפושט דעתו לחזור וללבוש מיד, אין צריך לברך עליו כשיחזור וילבשנו מיד, אפילו לא נשאר עליו טלית קטן, אפילו פושט בבית זה וחוזר ולובשו בבית אחר לא הוי הפסק, כיון שחוזר ולובש אותו הטלית בעצמו שכבר בירך עליו, וגם לא הסיח דעתו כלל מלבישתו, לכן נפטר בברכה שבירך עליו כשלבשו בפעם ראשונה.

לטאבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות, אזי אפילו אם אחר כך נמלך ללבשו תיכף ומיד, צריך לחזור ולברך עליו, אפילו נשאר עליו טלית קטן, ואפילו אם לא יצא מפתח ביתו כלל בינתיים וחוזר ולובשו באותו החדר שפושטו:

מכד וכן אפילו אם כשפשטו היה דעתו לחזור וללבשו מיד, אלא שאחר כך שכח או נמלך מללבוש עד לאחר כמה שעות, אזי צריך לחזור ולברך עליו, אפילו לא יצא מפתח ביתו כלל בינתיים וחוזר ולובשו באותו החדר שפושטו:

מאכה הפושט טליתו סתם, שלא היה בדעתו כלום, לא שיחזור וילבשנו מיד ולא שלא יחזור וילבשנו מיד, אם כשפשט הטלית נשאר עדיין עליו טלית קטן, אם כן לא הסיח דעתו מהמצוה, לכן כשיחזור וילבוש את הטלית שפשט מתחלה אין צריך לברך עליו. אבל אם כשפשט הטלית לא נשאר עליו שום בגד שיש בו ציצית, אם כן הסיח דעתו לגמרי מן המצוה, לכן כשיחזור וילבוש את הטלית שפשט צריך לחזור ולברך עליו:

מבכו מי שהיה לבוש טלית ונפלה ממנו, כשיחזור ויתעטף בה, צריך לחזור ולברך, כיון שנפלה שלא מדעתו, לכן אינו מועיל כלום מה שדעתו שיחזור וילבשנו.

מגבמה דברים אמורים שנפלה כולה מעל גופו. אבל אם מקצתה נשאר על גופו, אע"פ שנפלה רובה, אין צריך לחזור ולברך, כיון שנשאר עליו קצת מהמצוה. ודוקא שאותו מקצת שלא נפל נשאר מונח על גופו, אבל אם נשאר מונח על ידו, כיון שאין מצוה כלל בהנחתו על היד, שהרי עיקר העיטוף הוא בגוף, אם כן הרי לא נשאר עליו מהמצוה כלום, ולכן כשחוזר ומתעטף בה צריך לחזור ולברך:

מדכז כל בגד שיש בו ד' כנפות שהוא מיוחד להתלבש בו ביום, אם לא פשטו בלילה רק שנשאר עליו עד הבקר, אין צריך לברך עליו בבקר, כיון דיש אומרים שכסות יום חייב להטיל בו ציצית אף אם רוצה ללבשו בלילה, אם כן לא היה כאן זמן פטור לבגד זה, ולכן אין הלילה מפסקת כלל, וכיומא אריכתא דמי.

מהומכל מקום כיון דיש אומרים (עיין סי' י"ח) שכסות יום פטורה מציצית אם רוצה להתלבש בה בלילה, ואם כן הרי עבר זמן פטור לבגד זה, והוי הפסק, אף שהוא מלובש בהציצית כל הלילה, מכל מקום כיון שהוא פטור מציצית בעת ההיא, הרי זה דומה כמו שלא היו עליו הציצית כלל כל הלילה, וצריך לחזור ולברך עליהן כשיגיע זמן חיובם בבקר, לכן כדי לצאת לדברי הכל, טוב שיברך על טלית אחר ויפטור גם את זה שלן בו:

מוכח אסור להתכסות בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית, ואם לובשו עובר על מצות עשה, שהרי ביטל מצות ציצית:

מזכט מי שהיה מתפלל תפלת שמנה עשרה ונפל טליתו מעליו, והניחו אחרים עליו את הטלית, כשיסיים את תפילתו ימשמש בציצית ויברך:

מחל הישן ביום, טוב שלא יסיר מעליו הטלית קטן לגמרי, רק שיתכסה בו בעת השינה. וכשלובשו אחר כך אין צריך ברכה, כיון שלא הסיר ממנו לגמרי:

מטקונטרס אחרון
(א) אם רוצה לברך עליו להתעטף בציצית. הנה אע"פ שבשו"ע לא נאמר בפירוש שאם מעוטף בו ראשו ורובו מברכין להתעטף, מכל מקום מוכרח הוא, דהא טעם המברכים על מצות, אינו אלא משום שאינו מתעטף בו האיך יברך להתעטף, וכמו שכתוב במגן אברהם שכתב לדידן דמברכין על מצות פשיטא דאין צריך להתעטף בו ראשו וכו', משמע דסבירא ליה דהא דכתב בשו"ע וטוב להניח כו', היינו כדי שתהא הברכה אליבא דכולי עלמא (אף שבבית יוסף לא משמע כן).

נהגם שאפשר לפרש דברי המגן אברהם בענין אחר, מכל מקום מה שכתבתי הוא ברור ופשוט.

נא(ב) כתב בתשובת בית יעקב, ואם הוא בדרך ואין לו טלית אחר, מותר להעלים עיניו ולברך בלא בדיקה עכ"ל. ולפי שטעמו לא מסתבר, וגם האחרונים חולקין על דין זה, כמו שיתבאר בעזרת השם יתברך, לכן לא העתקתיו.

נבדהנה אם דעתו לדמות זה למה שכתבו האחרונים, דבמקום שאי אפשר סומכים על החזקה. לא קרב זה אל זה, דנדון זה אינו נקרא אי אפשר, דממה נפשך, אם ימצא כשר הרי אפשר, ואם ימצא פסול, מה מצוה מרויח במה שלובש טלית פסול, דבמה שמעלים עיניו לא ינצל מברכה לבטלה ומביטול מצות עשה.

נגואף אם דעתו דבדיקה זו חומרא בעלמא היא, כדמשמע מלשון הרא"ש בתשובה ובהלכות קטנות, מכל מקום מה שאי אפשר למצוא טלית אחרת לא מעלה ולא מוריד, כמו שנתבאר לעיל.

נדועוד דלדבריו אם כן בשבת דאי אפשר לעשות ציצית, אין צריך לבדוק הציצית של טלית גדול אלא אם כן יש לו שתי טליתים, ולא משמע הכי במגן אברהם סעיף קטן ה, שהרי רמ"א ז"ל סתם וכתב דאין צריך בדיקה, משמע אפילו אין לו אלא טלית אחת וגם אי אפשר בשאלה, ועל זה כתב המגן אברהם שכבר בדקו בשעת ברכה. וגם רש"ל ז"ל שסובר דאין לברך על טלית שאולה, כמו שכתב הט"ז סימן יד, מכל מקום סובר שצריך לבדוק את הציצית בשבת, כמו שכתב בשמו המגן אברהם בסימן ער"ה סעיף קטן א. וכן עמא דבר לבדוק את הציצית בשבת, אפילו אי אפשר למצוא טלית אחרת. אם כן שמע מינה דלא סבירא לן כהבית יעקב.

נה(ג) אבל אם הפסיק ביניהם בשיחה כו'. כן כתבו הרא"ש והטור והשו"ע, ואחריהם נמשכו כל האחרונים. לבד המגן אברהם, שכתב וזה לשונו, לפי מה שהכריעו האחרונים ביורה דעה סימן יט שאין לברך, הוא הדין כאן, עד כאן לשונו. ולא עיין שם בש"ך שכתב בשם כל האחרונים דצריך לברך זולת הט"ז, שמספק את עצמו בכך, וכבר השיג עליו בנקודות הכסף. [ובספרים אחרים הגיה במגן אברהם דיש לברך, וכן צריך להיות].

נו(ד) וכן אם לא היה בדעתו כו'. כן כתב ה[אג]ור ושו"ע, והסכים לזה הב"ח והמגן אברהם. ואף הט"ז אינו חולק בדין זה, אלא אם יש עדיין לפניו מהבגדים שהיה בדעתו עליהם בשעת הברכה, וזה הניח בצריך עיון. ודו"ק הטיב בדבריו, ותשכח דהכי הוא כדאמינא.

נזולפי זה אפשר שגם המגן אברהם אינו חולק על הט"ז כלל, דהמגן אברהם לא איירי אלא כשכבר לבש הבגדים שהיה בדעתו עליהם בשעת הברכה. שהרי כתב, ומהאי טעמא גבי מילה צריך לברך, עיין שם, וגבי מילה לא איירי כלל שהביאו השני בעוד שהראשון לא נימול (ועיין בש"ך שם שהקשה מבעל העיטור שבסימן יט ודו"ק).

נחובלאו הכי דברי הט"ז נכונים לדינא, שהרי ביורה דעה סימן יט הסכימו הט"ז והש"ך בשם רוב האחרונים דלא כבעל העיטור, אם כן מוכח דלא קיימא לן לחלק בין שחיטה למילה (ואף המגן אברהם לא כתב כן אלא לתרץ דברי רמ"א ביורה דעה שפסק כבעל העיטור, וכבר חלקו עליו כל האחרונים שם ביורה דעה עיין שם). ולפי זה על כרחך צריך לומר דלגבי שחיטה אין קבע, שהרי שחיטה ומילה שווין לדעת כל האחרונים, ומילה לכולי עלמא אין קבע, כמו שכתב המגן אברהם, ואם כן צריך לומר דגבי שחיטה נמי אין קבע, דאם לא כן מאי טעמא דהאחרונים לחלוק על בעל העיטור ורמ"א ז"ל, עיין שם בש"ך סק"ט ודו"ק.

נטוכיון שנתברר שדעת האחרונים דלא אמרינן יש קבע לשחיטה, אם כן שוב אין לחלק בין שחיטה לציצית. וכיון שפסקו האחרונים ביורה דעה כסמ"ג, דאין לברך כשעדיין מונחים לפניו מהראשונים, אם כן הוא הדין נמי גבי ציצית, וכמו שכתב הט"ז.

ס(ה) דההליכה מביתו לבית הכנסת כו'. כן כתבו השו"ע והמגן אברהם.

סאואע"פ שהט"ז חולק על זה. מכל מקום לפי מה שכתב המגן אברהם כל דבריו דחויין.

סבדמה שהקשה מהתוספות, לא קשה מידי, דהתם הוי בבית אחד, עיין בזבחים ריש פרק ג ובמסכת מידות ודו"ק, ובבית אחד לא הוי הילוך הפסק כלל, כמו שכתב המגן אברהם. ובזה מיושב מה שהקשה החכם צבי על התוספות, ודו"ק היטיב.

סגומה שהקשה הט"ז דאם כן הוי ליה למחשב תיכף כו', אישתמיטתיה מה שכתב הבית יוסף בסימן רו בשם שבלי לקט, וכן פסק רמ"א שם בהגהה, דאפילו בשתיקה אסור להפסיק. ואף להר"ד אבודרהם שחולק על זה, כמו שכתב המגן אברהם, מכל מקום מודה דלכתחילה אסור להפסיק.

סדומה שהקשה הט"ז מסימן קד, לא קשיא מידי, דאף הרב בית יוסף מודה דההליכה בעצמה אינה הפסק, אלא השינוי מקום מביתו לבית הכנסת הוא דהוי הפסק, כמו שכתב המגן אברהם, ובסימן קד מיירי בבית אחד. ואפילו מבית לבית נמי לא קשיא מידי, דבאמצע מצוה לא שייך הפסק, כמו שכתב המגן אברהם.

סהואם כן מאחר שנסתלקו כל התמיהות של הט"ז, פשיטא דנקטינן כהשלחן ערוך.