Chabad Library · Around Chassidus
The Chabad Rebbes and Bukharan Jewry·
אלאחר המלחמה
חיים חסידיים לאחר המלחמה
**שינוי
חיים חסידיים לאחר המלחמה
**שינוי
בהמצב לאחר המלחמה**
גבמהלך
דימי מלחמת העולם השנייה, המצב הכלכלי בסמרקנד ובטשקנט היה קשה מאוד. אלפי יהודים פליטים
המאירופה, ובפרט מפולין, עשו את שנות המלחמה בערים אלו. ביניהם היו רבנים רבים ואף
ואדמו"רים. גם חסידים רבים מרחבי ברית המועצות שנמלטו מהנאצים ימ"ש והתרחקו
זממערכות המלחמה במרכז רוסיה, מצאו מקלט באסיה התיכונה ובמיוחד בערים סמרקנד וטשקנט,
חבהם היו קהילות וותיקות של יהודי בוכרה.
טכאמור
יבפרק הקודם, בגלל המצב הכלכלי הקשה והעיסוק במלחמה, לא היה לשלטונות זמן ומשאבים לעקוב
יאאחרי הפעילות הדתית ולדכא את החיים הרוחניים כפי שעשו לפני המלחמה. וכך, דווקא בתקופה
יבקשה מאד מבחינה חומרית, הייתה בסמרקנד פריחה רוחנית: ברחבי העיר היו מניינים מלאים
יגבמתפללים וחסידי חב"ד הגדילו לעשות והקימו בסמרקנד גם 'חדרים' ואף ישיבה.
ידכל
טוזה השתנה עם תום המלחמה. אלפי הפליטים מאירופה הורשו לחזור לארצותיהם, וגם מאות
טזמחסידי חב"ד ובהם גדולי החסידים ניצלו את ההזדמנות הנדירה, ובמסווה של פליטים
יזפולניים יצאו את גבולות מסך הברזל. תוך זמן קצר נותרו בטשקנט ובסמרקנד אך מעט
יחיהודים ורק קומץ מחסידי חב"ד. במקביל, החלו השלטונות להצר את צעדיהם של
יטהנשארים, לעקוב אחר פעילותם הדתית ואף היו גלים של מאסרים, כפי שיסופר להלן.
כהמצב
כאהחמיר לאחר שכמה חסידים נתפסו כשהם מנסים לחצות את הגבול ולברוח מברית המועצות. הם
כבנעצרו ונשלחו למחנות עבודת פרך בסיביר וחלקם נפטרו בגלות.
כגולמרות
כדכל זאת, המשפחות החב"דיות המעטות שנותרו בסמרקנד, שמרו על אותה אווירה חסידית
כהנדירה שהיתה בעיר בשנים תש"א-תש"ו, בימי המלחמה, ולמרות כל הקשיים
כוהמשיכו לנהל חיים חסידיים תוססים.
כזבין
כחאלה בלטו משפחות ר' אברהם זלצמן ובניו, ר' אליעזר מישולבין ובניו, ר' יצחק גולדשמיד
כטובניו, ר' יוסף שיף ובניו, ר' צבי הירש לרנר ובניו, וכן כמה משפחות נוספות. ובהם כמה
למנכבדי החסידים, תלמידי תומכי תמימים בליובאוויטש ובהם השוחט הרה"ח ר' ברוך דוכמן,
לאהרה"ח ר' אליהו לוין ('אלי' פאריטשער'), הרה"ח ר' ירחמיאל חדש ועוד.
לב**ובא
לגהשמש וזרח השמש**
לדשנים
להאלה שלאחר המלחמה, היו גם השנים בהם "ובא השמש וזרח השמש".
לוביום
לזהשבת קודש פרשת בא, יו"ד שבט תש"י, עלתה השמימה נשמתו הטהורה של
לחכ"ק אדמו"ר הריי"צ, לאחר חיים שכולם מסירות נפש למען עם ישראל,
לטולמען הפצת התורה והיהדות בכל רחבי תבל, ובמיוחד בברית המועצות – ועל כס נשיאות
מחב"ד עלה חתנו וממלא מקומו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.
מאגם
מבהרבי נשיא דורנו, כרבותינו נשיאינו אדמו"רי חב"ד שלפניו, העלה על ראש
מגשמחתו את היהודים אשר מאחורי מסך הברזל ופעל למענם ללא הרף.
מדבאותם
מהשנים, הקשר בין הרבי ומרכז חסידות חב"ד בארצות הברית הרחוקה, והחסידים שנשארו
מובגלות בוכרה, היה רופף מבחינה גשמית – אבל קרוב מאוד מבחינה רוחנית.
מזהחסידים
מחהתאמצו בכל כוחם לשמור על קשר עם הרבי בבית חיינו, בדרכים חשאיות שונות וכל בדל
מטמידע על הנעשה עם הרבי ועם "בית חיינו" היה להם לסם חיים, כפי שיסופר
נלהלן בהרחבה.
נא**זכרונות
נבר' הלל זלצמן**
נג**שבתות
נדוחגים ללא מנין**
נהחוויות
נורבות מחיי החסידים בבוכרה שלאחר המלחמה העלה על הכתב הרה"ח הרב הלל שי'
נזזלצמן, בספרו "סמרקנד – מתחתרת שהאירה למרחקים". ולהלן נביא קטעים
נחמתיאוריו המרתקים.
נטמספר
סר' הלל:
סאהיינו
סבאז ילדים קטנים, אבל עד היום אני זוכר היטב כיצד ר' דוד מישולבין ואחיו ר' אליהו
סגחזרו מלבוב מפוחדים ומבוהלים. הפחד היה גדול כל כך, שכאשר ר' אליהו היה הולך
סדברחוב, הוא השתדל להחזיק בידו את אחד העיתונים המזוהים עם הקומוניזם – "פראבדא"
סהאו "איזבסטיה". הוא אף הקפיד לדבר ברחוב בשפה הרוסית בלבד, וכאשר פגש
סוביהודים שלא מן החסידים, נמנע מלדבר באידיש.
סזבמצב
סחכזה, היה מופרך לגמרי לקיים מנין מסודר. לבית הכנסת פחדנו להיכנס. רק הזקנים היו
סטמתפללים שם. באופן אבסורדי – דווקא המניין בבית כנסת הפריע לקיום המניין החשאי
עעבור הצעירים:
עאלפי
עבהחוקה הסובייטית הרשמית, היה חופש דת, כביכול, אבל רק מגיל שמונה-עשרה. עד גיל זה נחשבו
עגהילדים לקטינים שאסור לשדלם להשתתף בפעילות דתית. באופן רשמי לא היה אפשר להעניש
עדאת הילדים שהשתתפו בפעילות דתית, אבל הוריהם היו מואשמים בתעמולה דתית והסתכנו בכך
עהשהילדים יימסרו לאימוץ בבתי ילדים ממשלתיים.
עובכל
עזבתי הכנסת היו 'נאמנים' מטעם הק.ג.ב.. הדבר היה ידוע לכולם, והם אף לא ניסו להסתיר
עחאת השתייכותם לממשלה. כל בתי הכנסת בברית המועצות היו שייכים ומנוהלים רשמית על
עטידי מחלקת התרבות, וה'מוסרים' היו מתפארים לפעמים ואומרים שרק בזכותם מתירה הממשלה
פלפתוח את בית הכנסת...
פאמכיוון
פבשלא יכולנו להגיע לבית הכנסת, רצו הורינו והבחורים המבוגרים לארגן מנין חשאי בו
פגיוכלו הצעירים והילדים להתפלל. הבעיה הייתה, שמכיוון שהיינו ילדים קטנים לפני
פדבר-מצווה היה צורך שהורינו יתפללו איתנו כדי שיהיו עשרה יהודים מבוגרים למניין,
פהואם הורינו היו נעדרים מבית הכנסת – היה הדבר מהווה הוכחה ברורה שהם מקיימים מניין
פוחשאי...
פזמאידך
פחגיסא, החסידים מאוד רצו לארגן מניין בו נוכל אנחנו, הילדים הקטנים, להתפלל, כדי
פטלהרגיל אותנו להתפלל במניין, לשמוע חזרת הש"ץ, לומר 'קדושה' ו'מודים', שנענה
צאמן וכו'. גם הרב בערקע חן, שהתחבא בתקופה ההיא אצלנו, השתוקק בכל מאודו להתפלל
צאבציבור, וכאשר הצלחנו לסדר מניין, הוא היה מאושר מאוד.
צבזכור
צגלי, כאשר הייתי ילד קטן, אבי היה מעיר אותי באשמורת הבוקר, כדי להתפלל במניין
צדה'וותיקין' של יהודי בוכרה, באמרו: ה'מוסרים' ישנים עדיין... הם מגיעים מאוחר
צהיותר... באותו המניין של ה'וותיקין' היו מתפללים יהודים פשוטים, עובדים, שבאמת רצו
צולהתפלל במניין.
צזאבל
צחזה היה בעת המלחמה וזמן קצר אחריה. אחר-כך גברו הרדיפות, ואבי לא העז לקחת אותי
צטלתפילה לבית הכנסת. בדרך כלל, לא הייתה לנו ברירה והיינו מתפללים ביחידות בבית.
ק**מניין
קאללא ספר תורה**
קבכאשר
קגהגיעו הימים הנוראים, היה ברור שמוכרחים לקיים מנין למרות הסיכון. מעבר לחשיבות
קדהמניין עבורנו – הילדים הקטנים – היה צורך במניין עבור הבחורים הצעירים מעל גיל
קהבר-מצווה, כמו אחי ר' בערל, ר' דוד מישולבין ולהבחל"ח אחיו ר' אליהו, ר' משה
קוניסילביץ' וגם עבור אנשים שחששו ללכת להתפלל בבית הכנסת.
קזבאותה
קחתקופה היינו מוכרחים שגם המבוגרים ישתתפו במניין. אבל כאמור, היעדרותם של המבוגרים
קטמבית הכנסת, עלולה לעורר חשד לקיומו של מנין חשאי. משום כך הוכרחנו להתחיל את
קיהתפילה מוקדם בבוקר ולסיים לפני התחלת התפילה בבית הכנסת או לחילופין להתחיל את
קיאהמניין רק בסיום המניין בבית הכנסת. כדי שהמוסרים יראו שהמבוגרים מתפללים בבית
קיבהכנסת, ולא יחשדו שיש עוד מנין מחתרתי.
קיגבעיה
קידלא פחות עיקרית הייתה שלא היה לנו ספר תורה, ולא היה לנו דרך להשיג כזה. לבקש
קיהמגבאי בית הכנסת היה אבסורד, כיוון שהדבר יתוודע מיד לשלטונות. לקחת ללא-רשות גם
קיוחששנו, כיוון שבמוקדם או במאוחר הדבר יתגלה ויעשה רעש גדול – שספר תורה נגנב מבית
קיזכנסת! – שבוודאי עלול להפנות את תשומת לב השלטונות לפעילות הדתית במחתרת. הוכרחנו
קיחאיפה לקרוא את הפרשה מתוך החומש, כדי שלא לשנות מהמנהג ולשמור על סדר התפילה. זה
קיטהיה המרב שהצלחנו לעשות, ואפילו ר' בערקע חן נאלץ להסתפק בכך, למרות שהיה מהדר
קכומדקדק במצוות.
קכאלעיתים
קכבנדירות, כאשר אחד הזקנים מהמתפללים הקבועים של בבית הכנסת היה חולה, והיה לנו אמון
קכגבו, הצליחו המבוגרים ללוות ספר תורה מבית הכנסת, באמרם שהיהודי ההוא חולה ולא יכול
קכדללכת לבית הכנסת, ומבקש שנארגן עבורו מניין בביתו.
קכהקרה
קכוגם לפעמים, שהדבר נודע לאחד המוסרים שהתפללו בבית הכנסת, והוא אמר שהיה זה תירוץ
קכזטוב כדי להלוות ספר תורה. 'הם מנסים לרמות אותי, שהרי ברור שהם עושים מניין עבור
קכחהצעירים', אמר...
קכט**'שבעה'
קלשהפכה ל'שלושים' ו'י"ב חודש'...**
קלאבח"י
קלבאלול תשי"א, נפטר ר' אליהו שוסטרמן. הוא היה איש מבוגר ומכובד, מהמתפללים
קלגהקבועים בבית הכנסת, ולא היה ספק לאף אחד מהמתפללים, ואפילו ל'מוסרים' בבית הכנסת,
קלדשצריכים לארגן מניין בביתו למשך ה'שבעה'. עלינו, הילדים, אסרו המבוגרים להשתתף גם
קלהבמניין הזה, מכיוון שהשתתפו בו רבים ממתפללי בית הכנסת, כולל המוסרים. לאחר כמה
קלוימים נמאס למוסרים ללכת למניין המיוחד, והם חזרו להתפלל בבית הכנסת המרכזי. אז
קלזהתירו לנו לבוא להתפלל במניין.
קלחבתום
קלטימי ה'שבעה', הציעו כמה מהמתפללים להמשיך במניינים בביתו של ר' אליהו שוסטרמן, כי
קמאיש חשוב היה. כולם הסכימו לרעיון והשאירו בבית את ספר התורה למען המניין עד סיום
קמאה'שלושים'. הכוונה האמיתית הייתה לאפשר לצעירי ולילדי אנ"ש לקיים מנין בימים
קמבהנוראים הממשמשים ובאים.
קמגלאחר
קמדשחלף חודש, והמתפללים ראו שאף אחד לא מפריע להם להתפלל שם וגם מוסרים לא באים
קמהלעקוב אחר המתפללים, ועוד והוא העיקר: אף אחד לא מתעניין בספר התורה – החליטו
קמולנסות להתפלל שם כל שבתות השנה. להתפלל כל יום לא רצו, כי זה יהיה יותר מדי בולט,
קמזולא רצו לסכן את מציאותו של המניין.
קמחכאשר
קמטראינו שחלפה שנה והגבאים בבית הכנסת שכחו על קיומו של ספר התורה, החלטנו להעביר את
קנספר התורה לאחד מבתינו ולהשאיר אותו אצלנו, כדי שיהיה לנו ספר תורה עבור המניינים
קנאהחשאיים שהיו בטוחים יותר מהמשך קיום המניין בביתו של ר' אליהו שוסטרמן.
קנבכעבור
קנגכמה חודשים, החלה עלילת הרופאים, והרדיפות נגד היהודים התגברו מיום ליום. המצב היה
קנדכל כך חמור, עד שפחדנו להחזיק את ספר התורה בבית. למרות שכאמור השגנו את ספר התורה
קנהבאופן ניסי, חשבנו ברצינות להחזיר אותו לבית הכנסת, כדי להסיר מעלינו את הפחד
קנוהגדול שאפף אותנו תדיר, שמא ימצאו ברשותנו את ספר התורה ויקיץ עלינו הקץ.
קנזתיזכר
קנחלטובה הגברת החסידית מרת גיטל, אשת הרה"ח ר' מיכל גולדשמיד, שעמדה בתוקף על
קנטכך שאסור בשום פנים ואופן להחזיר את ספר התורה לבית הכנסת, כי אז לא תהיה עוד
קסאפשרות לעשות מניין חשאי. היא לקחה את ספר התורה והחביאה אותו בביתה כל אותה תקופה
קסאאיומה, עד לאחר מיתת סטאלין ושחרור הרופאים.
קסב**ספר
קסגתורה במסווה של ילד הרוג...**
קסדאחרי
קסהמותו של סטאלין ימ"ש פחת קצת הפחד מרדיפות נגד הדת, והעזנו לערוך מזמן לזמן
קסומניינים חשאיים. ספר תורה היה לנו, אבל הייתה בעיה קשה עם העברת ספר התורה מבית
קסזלבית. ראשית היה זה ספר תורה כבד וגדול ובכל פעם שהעברנו אותו ממקום למקום חששנו
קסחשמא יבחינו בכך אנשים בלתי-רצויים וידווחו לשלטונות.
קסטנוסף
קעלכך, הרי על פי ההלכה אי-אפשר להעביר ספר תורה ממקום למקום בלי שיקראו בו שלוש
קעאפעמים לפחות. משום כך, למרות החששות מהשכנים, היינו מוכרחים לקיים מניין בבית אחד
קעבשתי שבתות, אחת אחרי השנייה.
קעגעל
קעדמנת להקל את העברת ספר התורה ממקום למקום, חתכנו את העצי-חיים שיבלטו פחות (למרות
קעהשהדבר הקשה עלינו אחר-כך לערוך 'הגבהה'...), וכך הספר היה נראה קטן יותר. בנוסף
קעולכך, לפעמים בעת ההעברה עטפנו את הספר בשמיכה כך שזה היה נראה כמו ילד עטוף
קעזבשמיכה.
קעחפעם,
קעטקבענו לקיים את המניין בביתו של ר' רפאל חודיידטוב. הוא היה הגיע למקום בו היה ספר
קפהתורה, עטף את ספר התורה בשמיכה ולקח מונית לביתו. ביציאה מהמונית הבחינה אחת
קפאהגויות שברחוב בחבילה שהוא נושא. מכיוון שהספר היה עטוף בצורה כזאת שאנשים יחשבו
קפבשמדובר בילד – גם היא חשבה שמדובר בילד, ועצי החיים שבלטו קצת מהשמיכה העלו את
קפגחשדה – לא פחות ולא יותר – שמדובר בילד הרוג שרגליו המקוצצות מבצבצות מתחת
קפדהשמיכה...
קפההיה
קפוזה לפני חג הפסח והגויה הרי שמעה לא פעם את עלילת הכזב שהיהודים משתמשים בדם ילדים
קפזנוצרים למצות חג הפסח. היא מיד קישרה בין הדברים ומיהרה להזעיק את המשטרה שתתפוס
קפחאת היהודי שרצח ילד נוצרי לקראת הפסח.
קפטר'
קצרפאל לא ידע מאומה. הוא נכנס לביתו ושם את ספר התורה בוויטרינה. דקות ספורות
קצאאחר-כך הגיעו לחצר הבית כמה אנשים לבושים בבגדים אזרחיים ואיתם הגויה שדיווחה
קצבשראתה את היהודי נושא את "גופת התינוק הנוצרי". הם פגשו בחצר את בנו ר'
קצגמשיח חודיידטוב, ושאלו אותו היכן נמצא היהודי הזקן שזה עתה נכנס לחצר? ר' משיח חשש
קצדשהגיעו לעצור את אביו, ורץ מהר לבית לומר לאביו להימלט מיד.
קצהשני
קצושוטרי החרש והגויה שאיתם, נכנסו מיד אחרי ר' משיח לבית, שם עמד ר' רפאל. הגויה מיד
קצזהכירה אותו, ואמרה לשוטרים: הנה הוא! הם עצרו אותו והחלו לחפש בכל הבית. אי אפשר
קצחלתאר את הפחד והבהלה שאחזה בר' רפאל ובני משפחתו. ר' רפאל שאל את האורחים
קצטהבלתי-קרואים 'מה אתם מחפשים'? אולם הללו לא השיבו להם והמשיכו להפוך את כל הבית.
רפתאום
ראראתה הגויה בארון הכלים את החבילה המוכרת לה. היא הצביעה לשוטרים ואמרה 'זהו זה'!
רבבעדינות ובזהירות פתחו השוטרים את ארון הכלים והתחילו בזהירות המתאימה לפתוח את
רגהשמיכה, ומה רבה הייתה הפתעתם למצוא בתוך השמיכה את ספר התורה... כמובן שהמתח
רדהגדול והברוטאליות שהפגינו עד לאותו רגע שככו. הם קראו לר' רפאל ושאלו אותו לפשר הדבר.
רהר' רפאל הסביר להם שמכיוון שזהו יום השנה לפטירת אביו, נהוג אצל היהודים לקרוא
רומתוך ספר התורה ביום זה. מכיוון שר' רפאל היה אדם מבוגר, השוטרים החליטו שלא
רזלהתעסק אתו ועזבו את המקום.
רחבראות
רטר' משיח את מבוכתם של שוטרי החרש, הוא ניצל את ההזדמנות והחל לצעוק עליהם: מה
ריעשיתם רעש כזה? למה הפחדתם כל כך את אבי?! מיד ארים טלפון לראש העיר, שהנני מכירו,
ריאוהוא יפטר אתכם מהעבודה!
ריבאחד
ריגהשוטרים החל להצטדק, ואמר שלא ידע כלום, והגיע רק בעקבות התלונה של הגויה. הוא
רידביקש את סליחת המשפחה ועזב מיד את המקום.
ריה**ימים
ריונוראים בסמרקנד**
ריזממשיך
ריחומספר ר' הלל שי' זלצמן:
ריטתפילות
רכהימים הנוראים בסמרקנד חרותות בזיכרוני. כבר בחודש אלול החלו לחוש שינוי באוויר,
רכאוכל אחד השתדל להוסיף בענייני תורה ומצוות, ולמעט בעניינים הגשמיים. הרגשנו שהימים
רכבהנוראים ממשמשים ובאים.
רכגארבעים
רכדושמונה השעות של ראש השנה היו שעות נוראיות ואיומות. המניין התקיים כמובן בדירה
רכהפרטית, כאשר החדר של המניין הכיל חמשה-עשר עד עשרים איש. כל אחד היה יושב על
רכומקומו, שקוע בתפילתו, ונזהרים מאוד שלא להוציא מהפה מילים שאינן קשורות לחג. אפילו
רכזכאשר היו צריכים לדבר בענייני החג, ואפילו באמצע הסעודה, היו מעדיפים לרמוז
רכחבידיים, שלא להיכשל בשיחה בטילה. כל רגע פנוי היה מוקדש לאמירת תהלים.
רכטבאותן
רלשנים היה בידינו רק מחזור אחד בנוסח חב"ד, והוא היה אצל החזן. כל השאר התפללו
רלאמתוך סידורים בנוסח האריז"ל. זכורני כאשר אבי ראה לראשונה סידור "תהלת
רלבה'", אצל אחד שהשיג את הסידור במוסקבה – הוא כל כך התלהב ממנו, עד ששילם על
רלגכך 700 רובל, סכום השווה למשכורת חודשית. זה היה סידור "תהלת ה'" הראשון
רלדשהגיע לידינו, ומאז יכולנו לדייק יותר בנוסח, בהתאם לסידור זה.
רלה**התוועדויות
רלובסוכות, ואתרוג לכל העיר**
רלזגם
רלחבחג הסוכות היה קשה לקיים את המניין, אבל את מצוות החג, ישיבה בסוכה, יכולנו לקיים
רלטבאין מפריע. אצל יהודי בוכרה היה מקובל לבנות את הסוכות בחצרות הבתים, והשלטונות
רמהעלימו עין ולא התנכלו לנו על רקע בניית הסוכות.
רמאימי
רמבחג הסוכות זכורים לי כימים הנעימים ביותר במהלך השנה. בחול המועד לא עבדנו, והייתה
רמגלנו אפשרות לבלות את ימי הסוכות בהתוועדות בסוכה. האוויר הצח ששרר באותה תקופה
רמדבסמרקנד רק הוסיף למצב הרוח המרומם.
רמהאחרי
רמושהשגנו את כל החלקים של "ליקוטי דיבורים", היינו יושבים וקוראים בצימאון
רמזאת שיחותיו של הרבי הריי"צ עם התיאורים המרתקים על החסידים בדורות הקודמים,
רמחוהדרישה הנלהבת לעבודה בפועל. כל עוד לא הפריעו לנו דפיקות לא מוכרות בשער החצר,
רמטהיינו שרויים כמו בגן עדן ו"נהנים מזיו השכינה".
רנהבעיה
רנאהגדולה שעמדה בפנינו בכל שנה לפני חג הסוכות, הייתה השגת האתרוג ובכל שנה מחדש זה
רנבגרם לנו דאגה גדולה ועגמת נפש. ערבות גדלו בסמרקנד בשפע. גם לולבים והדסים היו לנו,
רנגהודות למסירותם של הבחורים יוסף יצחק מישולבין, אהרן מקובצקי ועוד שהיו נוסעים
רנדלגרוזיה, שם גדלו לולבים והדסים, ומביאים אותם לסמרקנד.
רנהאבל
רנוהאתרוג היה יקר המציאות. כמעט בכל השנים היה לנו רק אתרוג אחד, שהושג ברגע האחרון
רנזבקושי רב. רק במוסקבה היה אפשר להשיג אתרוג, ממה שהביאו איתם התיירים מחוץ לארץ.
רנחזכורני, שלקראת חג הסוכות תש"י, בשנים הקשות של שלטון סטאלין ימ"ש, לא
רנטהיה מציאותי להשיג אתרוג. חג הסוכות מתקרב ואתרוג אין. באין אומר, טס למוסקבה איש
רסהחסד הידוע ר' אברהם בורוכוב, שהיה תמיד זריז לדבר מצווה. והשיג אתרוג תמורת עשרת
רסאאלפים רובל ששילם מכיסו. זה היה סכום עתק באותם ימים, ורק בזכותו יכלו חברי הקהילה
רסבבסמרקנד וסביבותיה לקיים את מצוות ד' מינים.
רסגכל
רסדהשנים ברכנו על אתרוג מארץ ישראל, כי לא היה לנו אתרוג אחר. כשהגיע הרב מענדל
רסהפוטרפס לסמרקנד, הוא עורר את האברכים ואמר שבחב"ד מברכים רק על אתרוג
רסומקלבריה. מאז השתדלנו כל השנה בכל הכוחות להשיג רק אתרוג מקלבריה. אתרוגים אלו הם
רסזבדרך כלל ללא פיטם, והיהודים הבוכרים לא הבינו מדוע חסידי חב"ד מברכים על
רסחאתרוג ללא פיטם.
רסט**הרבי
רעשולח אתרוג לסמרקנד**
רעאבסוף
רעבשנות הכ"ף שלח הרבי לרוסיה אתרוגים באמצעות תיירים. אין לתאר את שמחתנו כאשר
רעגשמענו שהייתה הוראה מהרבי למסור לסמרקנד את האתרוג היפה מבין האתרוגים שנשלחו
רעדלרוסיה. מכיוון שהיה בידינו אתרוג אחד ויחיד, תפילת שחרית נמשכה אצלנו זמן רב,
רעהכיוון שכל אחד רצה לעשות נענועים בתפילת הלל.
רעומאחר
רעזשידענו שיש עוד מאות יהודים בעיירות מסביב לסמרקנד, שאין להם אפילו את האתרוג
רעחהבודד הזה – עשינו תורנות בימי חול המועד, כדי לזכות גם אותם. וכך, למרות הסכנה
רעטשבדבר, בכל יום מחול המועד נסע אחד מהחבורה שלנו עם הלולב ואתרוג בין העיירות
רפבסביבות סמרקנד, וזיכה את היהודים במצוות ד' מינים. זכורני שכאשר היינו מגיעים
רפאלעיירה, היהודים כבר היו מחכים לנו במקום ובשעה שקבענו. עונג מיוחד היה לראות את
רפבהתור הארוך שהשתרר לברכת האתרוג.
רפגנשותינו
רפדהצדקניות רצו אף הן לברך על ארבעת המינים, והגדילו לעשות המהדרות שבהן שהחמירו שלא
רפהלאכול לפני נטילת ד' מינים. הן ביקשו כמובן לברך בבוקר מיד לאחר שיהודי סמרקנד
רפוסיימו לברך, ואילו אנחנו ביקשנו לצאת מיד בחול המועד לעיירות הסמוכות לזכות את
רפזיהודי הסביבה.
רפחבקיצור,
רפטזה היה נושא לוהט, שבכל שנה מחדש גרם לוויכוחים וצעקות, ועקב הגלות המרה, שהיה
רצברשותנו רק אתרוג אחד, נוצרו לצערנו חיכוכים... לפועל עמדנו על כך שהנשים תברכנה
רצאעל ד' מינים רק לאחר שנחזור מהסיבוב בעיירות הסביבה.
רצבבשמיני
רצגעצרת היה מקובל להתוועד אצל ר' יוסף שיף, חתנו של זקן החסידים, תלמיד ישיבת "תומכי
רצדתמימים" ליובאוויטש, הרה"ח ר' ירחמיאל חדש. את ההתוועדות היינו מתחילים
רצהבשמיני עצרת לאחר מנחה, וכאשר היה מחשיך ומתחיל שמחת תורה – מכיוון שרצינו להמשיך
רצולהתוועד, ולאידך לא רצינו להיכנס לבעיה של 'בל תוסיף' בישיבה בסוכה בשמחת-תורה,
רצזהיינו מניחים על הסכך דברים הפוסלים את הסוכה, וממשיכים להתוועד.
רצח**הקפות
רצטבאישון ליל בבית כנסת בעיר העתיקה**
שבליל
שאשמיני עצרת ושמחת תורה היו מתוועדים עד שעה מאוחרת, אבל את ההקפות והריקודים היינו
שבמוכרחים לקיים לעיתים תדירות בלי נעליים. בגרביים בלבד לרגלינו רקדנו שעות ארוכות,
שגכשאנו שרים בקול חרישי, כדי שהשכנים לא ישמעו אותנו.
שדבאחת
שההשנים עלה לנו רעיון נפלא: לערוך את ההקפות בבית כנסת הגדול בעיר העתיקה, לאחר
שוהתפילה, כאשר כולם סיימו את סעודת החג והלכו לישון שנת ישרים.
שזאחרי
שחההתוועדות, קרוב לחצות הלילה, התחלנו לצעוד לכיוון בית הכנסת בעיר העתיקה. כדי שלא
שטלבלוט בסביבה, הלכנו קבוצות קבוצות, וכמה מאתנו מיהרו להגיע לבית הכנסת לפני כל
שיהחבורה. טיפסנו אחד על השני, עברנו את גדר בית הכנסת, פתחנו את השער מבפנים וחכינו
שיאלבואם של שאר החבר'ה. כאשר החבורה כולה הגיעה, הם נכנסו בקלות לבית הכנסת דרך השער
שיבהפתוח וכולנו יחד נכנסנו אל בית הכנסת בשירה וריקודים. היו אלו הימים שטרם
שיגשעון-שבת, וכל האורות בבית כנסת היו דלוקים. סוף סוף יכולנו לערוך הקפות אמיתיות
שידעם כמה וכמה ספרי תורה, בשירה ובזמרה ובשמחה עצומה עד בלי די.
שיהבאחת
שיוהשנים, כאשר צעדנו לכיוון בית הכנסת לערוך את ההקפות וכולנו היינו מבושמים, החלטנו
שיזלעורר את אותם מאנ"ש שסיימו במהירות את ההקפות בבית הכנסת ולאחר סעודת חג עלו
שיחעל יצועם לישון שינה ערבה. החלטנו לאסוף כמה מאנ"ש הזקנים, לשבש להם את השינה
שיטולצרפם להקפות. צעדנו בקבוצות קטנות של שניים-שלושה, ור' בערקע חן צעד בראש. כמובן
שכזה היה לאחר שר' בערקע היה כבר אזרח סובייטי 'כשר'.
שכאכאשר
שכבהגענו לביתו של אחד מאנ"ש, דפקנו בדלת. לאחר שבעל הבית התעורר, הוא שאל מתוך
שכגשינה: מה אתם רוצים? אנחנו ישנים כבר!
שכדר'
שכהבערקע, שהיה הגדול שבחבורה, ענה לו: פתח לי בבקשה!
שכוהלה
שכזלא העז שלא לפתוח לר' בערקע, וכאשר נכנסנו לבית התחילה ה'הצגה'...
שכחר'
שכטבערקע, שגם הוא היה מבוסם, ניגש לבעל-הבית ההמום, ואמר לו במבע חמור סבר: לישון
שלעכשיו, בליל שמיני עצרת?... כנראה שאתה חולה מסוכן... תן לי להאזין לדפיקות הלב
שלאשלך...
שלבלאחר
שלגשעשה את עצמו כבודק את הדופק, אמר: אוהו, יש לך אכן מחלה קשה מאוד, אבל לא מחלה
שלדגשמית אלא מחלה רוחנית, ואל תתעצב – יש לי תרופה טובה למחלתך: ללמוד פרק תניא בכל
שלהבוקר לפני התפילה! אבל עכשיו, צריך לעשות טיפול מהיר...
שלור'
שלזבערקע אמר: אני פרופסור גדול למחלות כאלה. הוא קרה לאחד מבני החבורה. ואמר
שלחל'חולה': אתה רק תפתח את הפה ועוזריי ימלאו את פיך בתרופה מבקבוק. אל תפחד. זה קצה
שלטחריף, אבל תאמין לי, יש לי ניסיון גדול בזה. לאחר שתיקח את התרופה, אתה תתרפא מיד
שמותצטרף לריקודים איתנו...
שמאר'
שמבבערקע ביצע את ההצגה הזאת בצורה כל כך מעולה, שכולנו לא יכולנו להתאפק מלצחוק.
שמגה'בעל-הבית' הכי גדול לא היה יכול ללכת לישון אחרי טיפול כזה של ר' בערקע. כולם
שמדשתו את כוס הלחיים שאנחנו, העוזרים של הפרופסור הגדול, השקינו אותם. כמובן שלאחרי
שמההמשקה הצטרפו גם הם לריקודים, כהבטחתו של ר' בערקע, וגם אם לא הלכו להקפות – השינה
שמוהנעימה כבר חלפה ועברה מן העולם...
שמז**'צאן
שמחקדשים' ברכבת קיטור אנושית**
שמטרגעים
שננעימים במיוחד שמורים בזכרוני, מה"פארובוז" – רכבת הקיטור של שמחת תורה:
שנאהיה
שנבזה בשנות המלחמה, או מיד לאחר-מכן, כאשר המשטר הקומוניסטי טרם התאושש מהמלחמה
שנגוהיהדות שגשגה בסמרקנד כמעט באין מפריע. בין הפליטים הרבים שגדשו את העיר, היה
שנדצעיר גבוה ויפה תואר, בחור חסידי ובעל מרץ בשם הרב נתן הכהן ברכהן, שכונה
שנה"נוטק'ה ריגער" על שם מוצאו מהעיר ריגה. כבן שמונה-עשרה היה בבואו לעיר
שנובחוסר כל, אפילו נעליים לא היו לרגליו.
שנזבשמחת
שנחתורה, אחרי הקידוש וההתוועדות החמה ולבבית, עם הרבה 'לחיים', פנינו לבית הכנסת
שנטהגדול לעריכת ההקפות. ר' נוטק'ה קיבץ כמה ילדים, העמיד אותם בשורה, אחד אחרי השני,
שסכמו קרונות רכבת, והוא נעמד בראש השורה, מכופף את קומתו ומתחיל ללכת כמו קטר בראש
שסאהרכבת. בידיו עשה תנועות סיבוביות של גלגל הרכבת, ובפיו היה נושף בקול רעש גדול,
שסבפוווו-פווווף, כקול אדי הקיטור היוצאים מארובת הקטר.
שסגלפתע
שסדהיה מפיק מגרונו קול הדומה לצפירת הרכבת, טווו-ווו, וקורא בקול גדול: "צאן
שסהקודשים"! ואנחנו הילדים עונים לו כפעיית הצאן: "מעעעע"!. ור'
שסונוטק'ה ממשיך וקורא בחוזקה: "גאט איז איינער" [=ה' אחד ויחיד / אין עוד
שסזמלבדו]!, וכולנו מחרים מחזיקים אחריו בהתלהבות "יעעעע"!
שסחהרכבת
שסטהאנושית יצאה לדרך לאחר שהתאספו כמה ילדים, ובהמשך הדרך, תוך כדי הליכה בסמטאות
שעהעיר העתיקה, הצטרפו אלינו ילדים נוספים. כאשר התקרבנו לבית הכנסת הגדול, הייתה זו
שעאשיירה ארוכה של כעשרים ילדים מלאים בשמחת החג וחדוות נעורים. לאחר כל הדרך חזר ר'
שעבנוטק'ה על הכרזותיו, ומדי פעם משחיל שיר-לכת חסידי, עד שהגענו לבית הכנסת והשתלבנו
שעגעם הקהל בשירה וריקודים.
שעדגם
שעההאברכים היו הולכים בשירה וריקודים, ואף הם הלכו בשיירה אנושית, כאין 'פארובוז',
שעואבל אנו הילדים העדפנו תמיד את הפארובוז של ר' נוטק'ה, וחיכינו בכיליון עיניים
שעזלאירוע מיוחד זה.
שעח**מצות
שעטלפסח בסמרקנד**
שפכידוע,
שפאמהדרים חסידים ואנשי מעשה לאכול "מצה שמורה": מצות שאת הקמח מהן נעשו,
שפבטחנו מחיטים שנשמרו מחימוץ משעת קצירה. בברית המועצות של אותם הימים, כאשר שדות
שפגהתבואה כולם היו רכוש הממשלה, היה צורך במבצע מורכב וחשאי כדי שיהודים יראי שמים
שפדיוכלו לקצור חיטים ולשמור עליהם מחימוץ עד טחינתם.
שפהלמרות
שפוהכל השתדלו אברכי אנ"ש והבחורים הצעירים להתמודד עם הקשיים ולאפות מצות באופן
שפזעצמאי. את החטים היו קונים בשוק המקומי, תוך השתדלות מקסימלית לקבל את החטים
שפחהנקיות ביותר שלא נשטפו במים (כי בדרך כלל היו האוזבקים שוטפים את החיטים מכמה
שפטסיבות: שהחיטים יהיו נקיים, ישקלו יותר והקמח יצא יותר טוב). לאחר מכן היינו
שציושבים לברור את החטים, הן מתולעים והן מלכלוכים אחרים.
שצאלאחר
שצבשבררו את החטים, הגיע שלב הטחינה. מחוץ לעיר הייתה טחנת קמח שהופעלה על ידי מפל
שצגמים שעבר בסמוך. הטחנה הייתה ממשלתית, והיה אסור לטחון שם קמח עבור אנשים פרטיים,
שצדקל וחומר שלא לצורכי דת... אבל לאחר ששיחדו את המנהל, אוזבקי בשם אוסמאן אקא, הוא
שצההעניק לאנ"ש את זכות השימוש בטחנת הקמח למשך יומיים. רוב הזמן הזה היה מוקדש
שצובעיקר לניקיון אבני הרחיים, בהם היו חריצים רבים. טחינת החטים עצמה ארכה כשעתיים
שצזבלבד.
שצח**יום
שצטשל חוויה לצעירי החסידים בסמרקנד**
תהיום
תאבו הכשירו את התחנה היה יום של חוויה מיוחדת לצעירים. רבים מהחסידים המבוגרים
תבוהצעירים היו מגיעים לטחנה לסייע בהכשרת הרחיים. גם את הנערים הצעירים הביאו לטחנת
תגהקמח, על מנת לחנכם למצוות.
תדמלאכת
תהניקיון הרחיים הייתה מורכבת וקשה. הרכב והשכב, שתי אבני הרחיים היו אבנים גדולות,
תושכל אחת מהן שקלה כחמש מאות קילוגרם. תוך שימוש בפטנט מיוחד שהיה לאוזבקים,
תזובמאמצים משותפים, היו מורידים את הרכב מעל השכב, ומתחילים לקרצף את האבנים עם
תחמקלות ניקוי קטנים ומברשת מיוחדת. מכיוון שמדובר באבנים עם אלפי חריצים, היה צורך
תטבשעות רבות של עבודה מדוקדקת על מנת לנקות את כל החורים וכל הסדקים. אוסמן אקא היה
תיעומד מהצד, ומתחנן בקול מלא חרדה שנעזוב כבר את האבנים. הוא תמיד חשש שמא נזיק
תיאלאבני הרחיים...
תיבבסמרקנד
תיגהיה יהודי בשם ר' פייביש גנקין. למרות שהיה יהודי פשוט, היה מדקדק גדול במצוות, עד
תידשאפילו ר' בערקע חן הסכים לאכול בביתו. בתוקף תפקידו כבונה תנורים מקצועי, היה לר'
תיהפייביש 'ברענער' [=מבער] שהיה עובד על נפט. לאחר שסיימו לקרצף את כל החורים
תיווהסדקים, הוא היה מגיע לטחנת הקמח עם הברענער, בארשת פנים של מהנדס מומחה, ועובר
תיזבדקדקנות עם הברענער על כל חריץ ושורף ומכלה את שאריות החיטה האחרונות שנותרו שם.
תיח**המצות
תיטשל "ר' חיים'ס של יד"**
תכממשיך
תכאומספר ר' הלל זלצמן:
תכבבשנות
תכגהיו"דים הצלחנו להשיג מעט חיטים שמורות משעת קצירה. נודע לנו על אשה אחת
תכדבגרוזיה, יראת שמים, שמגדלת חיטה בשדה קטן ליד ביתה, במיוחד בשביל מצה שמורה.
תכהיצרנו איתה קשר, ולאחר הקצירה היתה שולחת אלינו 7-8 קילוגרם חיטה. היו לה כמה
תכולקוחות מאנ"ש בסמרקנד, טשקנט ומקומות נוספים. היא הייתה עוטפת את החיטה
תכזבשקיות נייר צמודים היטב היטב, ושולחת באמצעות הדואר.
תכחעל
תכטמנת לטחון את החיטים עבור המצות השמורות, קנינו מטחנה של קפה, ריחיים של ברזל,
תלובהם טחנו את החטים. כדי לקבל קמח דק, היינו צריכים לטחון את החיטה כמה פעמים,
תלאכאשר בכל פעם אנו מהדקים את הדיסקים של הריחיים שיהיו צמודים יותר, עד שבסופו של
תלבדבר, משמונה ק"ג חיטה שקיבלנו מהאישה הגרוזינית, נותר בידינו כששה ק"ג
תלגקמח מנופה, פחות או יותר.
תלדמכיוון
תלהשטחינת החטים בריחיים של יד דרשה מאמץ גופני גדול חילקנו את העבודה לכמה שבועות.
תלובכל ליל שישי היו מתאספים כמה בחורים בבית אחד מאנ"ש. אחד היה טוחן את החיטה,
תלזוהשאר היו לומדים שיחות ומתוועדים. הייתה זו אווירה נעימה וחסידית, וכאשר אני נזכר
תלחבאותם לילות ארוכים – אני חוזר לסמרקנד של אותן שנים, וזיכרונות נעימים וחמים מאוד
תלטאופפים אותי.
תמאחרי
תמארבע שעה, הבחור שטחן את החיטה היה מתעייף, ובחור אחר היה מחליף אותו. זה היה תהליך
תמבאיטי מאוד, ובכל ליל שישי היינו טוחנים יותר מקילוגרם אחד של חיטה. כך בילינו את
תמגליל שישי בלילות החורף הארוכים עד שסיימנו לטחון שמונה ק"ג. בסופו של תהליך
תמדהיו בידינו חמשה ק"ג מצות מהודרות. זה הספיק לנו ל'כזיתים' של ליל הסדר, ועוד
תמה2-3 מצות להמשך החג, שהשתמשנו בהם ל'לחם משנה'. חוץ מזה לא אכלנו מצות בפסח.
תמולעיתים תדירות לא נותרו לנו מצות שמורות בימים האחרונים של החג, והיינו שותים עוד
תמזכוס יין כדי לצאת ידי חובת "מקום סעודה".
תמחכאשר
תמטישבנו לחלק את המצות הספורות, טען ר' משה ניסילביץ' בלהט שמכיוון שהמצות הם
תנ"מאכל האמונה", הרי הנשים הצעירות והאברכים הצעירים, שעתידים להביא
תנאלעולם את הדור הבא של יהודים חסידיים – מוכרחים לאכול את המצות המהודרות ביותר,
תנבכדי שהאמונה שלהם תהיה טהורה ומזוקקת.
תנגמפאת
תנדהפחד שמרנו על כל העניין בסודי סודות ולא רצינו שאחרים יידעו על קבלת החיטים
תנהמגרוזיה וטחינתן ברחיים של יד. רק חבורה מצומצמת ידעה על זה, ורוב אנ"ש כלל
תנולא ידעו שיש מצות שנאפו מחיטה שמורה שנטחנה בריחיים של יד. עד כדי כך היה הדבר
תנזסודי, שאפילו בחורי הישיבה שלמדו אצלנו בבתים, ושמעו פה ושם את המילה "ריחיים
תנחשל יד" בהקשר למצות המהודרות, לא ידעו במה מדובר, וחשבו שמדובר ב"מצות
תנטשל ר' חיים'ס של יד".
תסבנוסף
תסאלמצה שמורה מהחיטים השמורות שקיבלנו מהאשה הגרוזינית, המשכנו לקנות חיטים בשוק
תסבולטחון אותם בטחנת הקמח שמחוץ לעיר, כפי שסיפרתי קודם. ממצות אלו היו אוכלים הנשים
תסגוהילדים, ורק בחורים ואברכים יחידים היו מקפידים לאכול רק מהמצות השמורות.
תסד**שמורה
תסהמהקולחוזים שליד סמרקנד**
תסובינתיים
תסזעלה לנו רעיון: הרי גם בסמרקנד לא יורדים גשמים בקיץ, כמו בגרוזיה, ואם כן אפשר
תסחלסדר חיטה שמורה משעת קצירה בכמויות גדולות יותר, כך שכל המצות שאנו אופים יהיו
תסטמחיטה השמורה משעת קצירה.
תעאחי
תעאבערל הציע שהוא ייסע לחפש קולחוז שמגדל חיטה, יחד עם ר' רפאל חודיידטוב, שהכיר
תעבהיטב את לשונם ומנהגיהם של האוזבקים והתמצא במיקומם של הקולחוזים. ר' רפאל הסכים
תעגבשמחה להצטרף למשימה, ואחי הגיע לאוספו מביתו כשהוא רכוב על אופנוע מעולה. כאשר
תעדהביע אחי בערל את חששו שר' רפאל יפחד לשבת במושב האחורי של האופנוע, צחק ר' רפאל
תעהבטוב לב, ואמר: שאני אפחד?... הרי נסעתי על אופנוע כזה עוד לפני שנולדת!... כך
תעויצאו השניים לחפש קולחוז מתאים עבור חיטים שמורות.
תעזכשלושים
תעחק"מ מסמרקנד הם מצאו קולחוז שבו מגדלים חיטה. הם פגשו שם את יו"ר
תעטהקולחוז, גוי אוזבקי, יושב עם חקלאים אחרים ואוכלים ארוחת צהריים שכולל תה ירוק עם
תפסוכר וליפיושקה (פיתה גדולה). מיד כשראו את ר' רפאל עם הזקן הלבן והארוך, כולם קמו
תפאממקומם ולחצו בכבוד את ידו עם שתי ידיהם. אחר כך הניחו את ידיהם על החזה בהרכנת
תפבהראש וכבוד גדול, כפי שמקובל אצל האוזבקים בהכנסת אורחים.
תפגמכיוון
תפדשבערל ור' רפאל רצו לשבת בעצמם על הקומביין בשעת קצירת החיטים, כדי לומר "לשם
תפהמצת מצווה", המציא להם ר' רפאל סיפור שלם, כדי שלא יחשדו שמדובר בעניין הקשור
תפולדת:
תפז"בקרוב
תפחאני אמור לחתן את נכדי", אמר ר' רפאל, "ויש מנהג עתיק אצל היהודים,
תפטשבחתונת הנכד מגישים ליפיושקס (פיתות) מיוחדות שנאפו מחיטים שסב החתן בעצמו
תצקצר". ר' רפאל הוסיף ואמר: "כמובן שנשלם לך היטב על כך", כי על פי
תצאהחוק היה אסור לקולחוז למכור חיטה לאזרחים פרטיים, וזה נחשב למעילה ברכוש המדינה.
תצביו"ר
תצגהקולחוז קיבל בהבנה את הבקשה המיוחדת, ואמר כי בעוד שבועיים תבשיל החיטה, ואז
תצדיוכלו להגיע ולקצור בעצמם. לאחר שסיכמו את העניינים הכספיים, חזרו לסמרקנד.
תצהכעבור
תצושבועיים, התכוננו השנים לצאת לדרך, וחשבו כיצד יוכלו להעביר את החיטים לסמרקנד.
תצזלהוביל אותם ברכבת עם שקים מלאים בחיטה, לא בא בחשבון, שהרי כאשר נכנסים לקרון,
תצחמנהל הקרון מתעניין מה יש בשקים וכו', וגם אילו יצליחו לשחד אותו – הרי בדרך עולים
תצטשוטרים ובודקים את הנוסעים ואת החבילות שלהם, ואם תמצא החיטה, יהיה ברור שזו חיטה
500גנובה שמובלת למכירה. רק זה היה חסר להם, שיאשימו אותם בעבירה פלילית...
501בסופו
502של דבר שכרו משאית עם נהג שמוכר להם, ניקו את הרצפה היטב, קנו שקים חדשים ויצאו
503לדרך. בהגיעם לקולחוז ראו מרחוק את גבעולי החיטה הזהובה מתנועעים ברוח, מוכנים
504לקצירה. כפי שסוכם, הם עלו על הקומביין, אמרו "לשם מצת מצוה", הניעו את
505המנוע והקומביין החל בקצירה. הקומביין עשה את כל העבודה חיש מהר: קצר את החיטה,
506זרה וברר, והזרים את גרעיני החיטה לתוך השקים. בתוך כחצי שעה התמלאו כל השקים
507החדשים בחיטה.
508הסדר
509הזה המשיך כל השנים, עד ליציאתנו מרוסיה. בכל שנה היו נוסעים כמה חבר'ה שלנו
510וקוצרים את החיטים. באחת השנים נסע ר' יצחק (איצ'ה) מישולבין עם ר' רפאל, וכאשר
511חזרו לסמרקנד עם החיטים – ר' רפאל ישב ליד הנהג, ור' איצ'ה ישב במשאית מאחור, כדי
512לשמור על החיטים.
513תוך
514כדי נסיעה הרגיש ר' איצ'ה בטיפות מים שניתזות לכיוונו. הוא הפנה מיד את מבטו
515לשמים, אולם הם היו נקיים מעננים. הוא צעק מיד לר' רפאל שיעצור, כדי שיוכלו לבדוק
516מהיכן ניתזים המים, אולם הנהג לא רצה לעצור, כי חשש שהמשטרה תתפוס אותו עם סחורה
517בלי מסמכים מזהים. רק לאחר כמה דפיקות הגונות על הגגון, הסכים הנהג לעצור. התברר
518שצמוד לתא הנהג יש מיכל מים שהנהג מחזיק לקירור המנוע. המים היו בתוך מיכל גומי
519גדול, ובטלטולי הדרך ניתזו טיפות מים. בלית ברירה המשיך ר' איצ'ה בנסיעה כשהוא
520עומד על המשאית ואוחז בידו את דפנות המיכל.
521כמובן
522שהמהדרים כבר לא רצו להשתמש בחיטים שהיו בשקים למעלה, ואשר ניתז עליהן טיפות מים.
523עשו סימנים כדי לדעת איזה שקים היו מונחים למטה, ומחיטים אלו טחנו את הקמח למצות
524המהודרות.
525**אפיית
526המצות**
527לאחר
528שסיימנו לטחון את כל החטים, היה צורך לגשת לשלב הבא: אפיית המצות.
529בשנים
530הראשונות לשהותנו בסמרקנד, בעת המלחמה, היינו אופים ב'פאדריאד', מאפיית המצות של
531בני העדה הבוכרית בסמרקנד. היינו מתאספים כמה משפחות, שוכרים את המקום לכמה שעות
532ואופים את המצות שלנו. אולם כעת, לאחר שהיתה בידינו כמות גדולה של קמח 'שמורה' –
533היה מדובר ביומיים של אפיית מצות, לכל הקהילה שגדלה ב"ה. מכיוון שתמיד עמד
534בחלל האוויר החשש שמישהו ילשין על ההמולה הדתית המתנהלת במקום – חיפשנו מישהו שיש
535לו בית נפרד ויסכים להשכיר לנו את ביתו לכמה ימים, על מנת שנוכל לאפות עם כל
536ההידורים החב"דיים.
537היו
538שנים בהן אפו את המצות בביתו של ר' יצחק חי לדיוב, שזכה להיות מתלמידי "תומכי
539תמימים" בסמרקנד בעת המלחמה, וחיבב מאוד את ההידורים של חסידי חב"ד. היו
540שנים שהאפייה התקיימה אצל יהודי בשם 'בנימין דער פישער', הדייג. כך קראו לו, למרות
541שמעולם לא דג דגים מהים ואפילו לא מהנהר, אלא רק היה קונה מהדייגים ומוכר את
542סחורתו בשוק.
543**הצעירים
544שהחיו את סמרקנד החסידית**
545על
546האווירה המיוחדת וההתוועדויות החסידיות באותם ימים בסמרקנד, מוסיף ומספר ר' הלל
547זלצמן:
548האחים
549ר' אליהו ור' דוד מישולבין, שהיו פחות מבני עשרים, החליטו לאחר המלחמה גם הם לנסוע
550ללבוב, בתקווה שיצליחו להתחבר למשפחה פולנית ולחצות את הגבול. אך המזל לא שיחק להם
551והם נאלצו לחזור לסמרקנד. מחד הם היו שבורים על שלא הצליחו לעבור את הגבול, ומאידך
552היו שמחים שהצליחו להימלט מצפרני הק.ג.ב ולא אסרום.
553האחים
554מישולבין היו מאותם בחורים שהספיקו ללמוד בישיבת "תומכי תמימים" בסמרקנד
555של שנות המלחמה וספגו את החמימות החסידית, וכאשר חזרו מלבוב המשיכו ללמוד בסודי
556סודות בביתו של הרה"ח ר' אליהו לוין בסדר של "תומכי תמימים".
557שני
558האחים היו בחורים חסידיים מאוד והקפידו על קוצו של יו"ד בעניני הלכה ומנהגי
559חב"ד. הם התמסרו לחינוך אחיהם הקטנים, כאשר ר' דוד התעסק בעיקר בחינוכו של
560אחיו הקטן יצחק, ור' אליהו התמקד בחינוכו של אחיו הצעיר ממנו מיכאל. ר' אליהו היה
561ידוע כפיקח ובר-דעת גדול. מלבד זאת הוא היה 'פנימי' וירא שמים גדול.
562זמן
563קצר אחר-כך חזר לסמרקנד גם ר' משה ניסילביץ', שאף הוא לא הצליח לחצות את הגבול.
564בפי חבריו הקרובים היה נקרא "מיישקה דער געלער", ובפי הכול היה נקרא
565"מיישקה פרידמן" – שכן לאחר שנכשל בניסיון הבריחה, שינה את שמו במסמכים
566הרשמיים, כדי שהמשטרה לא תתפוס אותו בעוון ניסיון הבריחה מברית המועצות.
567הקבוצה
568המצומצמת הזו תרמה רבות להתפתחות הסביבה החב"דית בסמרקנד. בהנהגתם, בשיחותיהם
569והתוועדויותיהם הם השפיעו רבות על הצעירים ועל כל הסביבה. אפשר לומר שהם היו אלה
570שהמשיכו את האווירה של "שפיץ חב"ד".
571**תיאורים
572חיים מהתוועדויות 'של פעם'**
573בהתוועדויות
574איתנו, היו מרבים לספר ולתאר את החסידים שעזבו את רוסיה בשנים
575תש"ו-תש"ז. אנחנו היינו אז ילדים קטנים פחות מגיל עשר, ולא זכרנו כמעט
576כלום מאותם שנים. בגעגועים עזים היו מציירים לנו את התקופה ההיא: את ההתוועדויות
577של זקני החסידים והתפילה באריכות, וכאשר רצו לתמצת את אותה תקופה במשפט אחד, היו
578אומרים: "עס האט זיך גיגאסן אלוקות ממש" [= נשפך אלוקות ממש].
579בצבעים
580עזים תיארו לנו את אופן התפילה של החסידים העת ההיא. ר' אשר ששונקין (באטומער)
581שהיה מתעמק בתפילתו ומוציא כל מילה בדייקנות, ופתאום היה מתעורר מדביקותו וצועק
582כמה מילים בקול. כך גם דיברו הרבה אודות התפילה בהתבוננות של ר' ניסן נמנוב, ור'
583ישראל נח בליניצקי, ועוד ועוד... הבחורים הללו היו פשוט 'חיים' את הנהגותיהם של
584גדולי החסידים מאז.
585כל
586אמרה או אירוע שסיפרו לנו הבחורים המבוגרים אודות חייהם של החסידים הקודמים, היה
587חביב אצלנו ונשאר חרות בזיכרוננו לכל החיים.
588**"תזהירו
589את המדם שלכם"**
590עם
591בואו של הרב בערקע חן לסמרקנד, התחזקה החבורה עוד יותר ביראת שמים והידור מצווה.
592ה"כלים" כבר היו מוכנים, והנהגתו של ר' בערקע השפיעה מאוד על הסביבה.
593למרות שנאלץ כל הזמן לשהות במחבואו, ונמנע ממנו להתוועד ברבים – הרי מקום מחבואו
594היה בבית משפחת זלצמן ובבית משפחת מישולבין, וכך הם הושפעו מאוד מראיית הנהגותיו.
595בהתוועדויותיו,
596היה ר' בערקע דורש מעצמו ומאחרים לשפר את המעשים כמו: עבודת התפילה, הידור מצווה
597ולימוד החסידות. הוא היה אומר "תזהירו את המאדאם שלכם" (מאדאם ברוסית
598פירושו גברת האליטה העליונה, אך כוונתו הייתה – מד"ם – מחשבה, דיבור ומעשה).
599הוא היה מדבר בהתלהבות על כך שכאשר בחור או אברך הולך ברחוב, הוא צריך לראות רק את
600הד' אמות שלו. רק ד' אמות אלו שייכים לו, ולא יותר מזה.
601בהתוועדויות
602דיברו על נושאים שונים שצריכים חיזוק. בין השאר דיברו על כך שבבית חסידי לא צריך
603שיהיה רדיו. כך דיברו שהשבת צריכה להיות "כולו קודש" ועד כמה מופרך
604שיהיה עיתון חולין על השולחן, כי בזה מחללים ומזלזלים בכבוד השבת.
605**קהילה
606חב"דית בקילומטר רבוע**
607הקהילה
608החב"דית בסמרקנד, כמו גם בטשקנט, הייתה מורכבת בעיקר מהאשכנזים שנמלטו בזמן
609המלחמה ממרכז רוסיה.
610סמרקנד
611הייתה 'עיר מקלט' גם עבור יהודים אשכנזים שלא מגזע חב"ד. היו אלו משפחות
612בודדות, והם השתלבו והתחברו עם אנ"ש עד שנעשו חלק בלתי נפרד מהקהילה
613החב"דית. כאשר עלו לארץ הקודש בשלהי שנות הכ"פים ותחילת הלמ"דים –
614המשיכו לחיות כחסידי חב"ד בשכונות החב"דיות. כולם הקימו משפחות מפוארות
615של חסידי חב"ד, ורבים מילדיהם משמשים כיום כרבנים, שלוחים או ר"מים
616בקהילות חב"ד ברחבי תבל.
617למרות
618שהקהילה החב"דית בטשקנט הייתה גדולה יותר, סמרקנד קנתה לעצמה שם מיוחד בשיח החב"די
619– בעיקר מכיוון שבזמן המלחמה התקבצו שם מסלתה ושמנה של חסידות חב"ד.
620ייחודיות
621נוספת הייתה לקהילה החב"דית, שבמשך שנים רבות הם התגוררו קרוב אחד לשני, בשטח
622של קילומטר מרובע בערך בעיר העתיקה, ואפילו לאחר שעברו לעיר החדשה המרחק ביניהם לא
623היה כל-כך גדול.
624מוסיף
625ומספר ר' הלל שי' זלצמן:
626גם
627בשנים האחרונות שיחק לנו המזל, וחסידים כמו ר' בערקע חן ור' מענדל פוטרפס בחרו
628להתגורר בסמרקנד דווקא, וגרמו להתרוממות והתחזקות הרוחנית-חסידית בסמרקנד.
629מספר
630האוכלוסיה החב"דית השתנה מזמן לזמן: אחר עזיבתם של חסידי חב"ד את רוסיה
631בתש"ו, היה קשה מאוד לאסוף מנין של אנשים נאמנים, וגם לא היה לנו ספר תורה.
632בקושי הצלחנו לארגן מנין בחגים. לעומת זאת בסוף שנות הכ"פים עד שנות
633הלמ"דים, עת יציאתנו מרוסיה, גדלה הקהילה החב"דית בסמרקנד פי כמה וכמה.
634זכור
635לי, שלפני יציאתו של ר' מענדל פוטרפס מרוסיה, הוא ישב איתי ושאל על פרטי הקהילה,
636באמרו: הרי אני צריך למסור דו"ח מפורט לרבי על הקהילה בסמרקנד. באותה תקופה
637כמעט כל אנ"ש התגוררו בעיר החדשה, ובכל שבת התקיימו לפחות כחמשה מנינים של
638אנ"ש במקומות שונים, כאשר בכל מנין מתפללים בין 15 ל-20 אנשים מבוגרים. אפילו
639בימי חול היו פה ושם מניינים.
640**התפתחות
641והתרחבות הקהילה**
642התפתחות
643הקהילה נבעה משלוש סיבות: גידול טבעי, מקורבים, וחסידים שהגיעו מערים אחרות
644ברוסיה. היה בה, בסמרקנד, כוח משיכה מיוחד.
645כך
646למשל, בשנות הכ"פים הגיעו לסמרקנד ר' יוסף גרינברג ורעייתו מיד אחרי חתונתם.
647הוא היה אברך ירא שמים בעל מסירות נפש. ר' חיים וולוביק הגיע אף הוא עם משפחתו,
648ובניו היו חלק מהישיבה, עד שמאוחר יותר היה בנו ר' יוסף למגיד שיעור מעולה
649בישיבתנו.
650באותה
651תקופה הגיע לסמרקנד גם ר' שלום ווילנקין עם משפחתו. הוא היה יהודי חסידי ולבבי,
652שאף שלא היה דברן במיוחד – היה מתוועד בחמימות. אחד הפתגמים שזכורים לי
653מהתוועדויותיו, כאשר נסובה השיחה על יראת שמים, אמר: כאשר רוצים לדעת על יהודי
654מסויים, אם הוא ירא-שמים באמת, צריך לשאול את אשתו... לעיתים אדם יכול להציג את
655עצמו כלפי חוץ כירא-שמים, אבל אשתו תמיד יודעת את האמת.
656כאשר
657דיברו בהתוועדות על קשיי החיים, ומסירות הנפש הדרושה לקיום תורה ומצוות בחיי היום
658יום – אמר ר' שלום: זה נקרא מסירות נפש?! כאשר היינו צעירים, החשש ממאסר היה כל-כך
659גדול ומוחשי, עד שהקפדנו תמיד לקחת איתנו את התפילין, שמא יאסרו אותנו, ונשאר
660חלילה ללא תפילין...
661לא
662אוכל לשכוח את תפילתו הנעימה, כאשר היה יושב מול הסידור הפתוח ומוציא כל מילה,
663כסופר יהלומים ומרגליות, ואם היה נדמה לו שמילה אחת לא יצאה מפיו כדבעי, היה חוזר
664והוגה אותה כשורה. היה אפשר לחוש שפיו מלא באותיות התפילה. בין "ישתבח"
665ל"יוצר אור", היה שוהה דקות ארוכות ומתבונן בחסידות.
666אחר
667כך הגיעו אלינו ר' חיים זלמן קוזלינר ומשפחתו, שתרמו רבות לאווירה החסידית
668בסמרקנד. כמו כן הגיע ר' דוד אוקינוב עם משפחתו. גם הוא היה "נר להאיר",
669ובניו נכנסו לישיבה.
670**מאמרי
671חסידות ב'רעווא דרעווין'**
672בחצר
673בית הכנסת הגדול בעיר העתיקה של סמרקנד, היה מבנה נוסף שנקרא "בית כנסת של ר'
674חזקיה" – מכיוון ששם התפלל הרה"ח ר' חזקיה קייקוב, רבם של יהודי בוכרה,
675שהיה מתלמידיו של ר' שמחה גורודצקי ונשלח על ידו לישיבת תומכי תמימים במרכז רוסיה.
676בבית
677הכנסת של הרב חזקיה התקיימו התפילות בנוסח האריז"ל. שם למדו תניא, לקוטי תורה
678ועוד וזה היה נחשב בית הכנסת החב"די בעיר העתיקה. באותן שנים רק הזקנים היו
679מרשים לעצמם ללכת להתפלל בבית הכנסת. הגבאי, מולו אבה, היה ממונה מטעם הממשלה, ואם
680היו מגיעים נערים צעירים מתחת לגיל שמונה עשרה, הוא היה רודף אחריהם עם מקלו ומגרש
681אותם מהמקום.
682בשבתות,
683בזמן רעווא דרעווין, כאשר החשיך בחוץ, וגם בית הכנסת היה חשוך, היינו מעיזים להגיע
684בחשאי לבית הכנסת, נזהרים שלא להיתקל בגבאי מולו אבה. בתענוג נפלא היינו שומעים את
685זקני החסידים מנגנים ניגונים חב"דיים עתיקים ומשובבי נפש. אחר כך שמענו את
686הרה"ח ר' ירחמיאל חדש חוזר בעל פה מאמר דא"ח מלקוטי תורה.
687כאשר
688איתרע מזלנו והגבאי היה מבחין בנו, היינו רצים לעברו של ר' בערל גורביץ (שכינויו
689היה 'בערל הנגר'), שהיה מחביא אותנו מהגבאי ומכבד אותנו בכוס ליפתן מהסעודה
690השלישית.
691הזדמנות
692נוספת לביקור בבית הכנסת, הייתה בזמן המניין לתהלים בשבת מברכים. מכיוון שכנהוג
693נערך המניין לתהלים בהשכמה, הגבאי 'מטעם' טרם הופיע בבית הכנסת, ויכולנו להרשות
694לעצמנו להתגנב לבית הכנסת ולומר תהלים במניין. עדיין זכור לי הניגון המתוק של ר'
695בערל הנגר כאשר היה עובר לפני התיבה לאמירת התהלים.
696**ילדים במאסר
697בית**
698המלחמה
699על החינוך היהודי באותם ימים התנהלה בשתי חזיתות: סור מרע, ועשה טוב. היה צריך
700לדאוג שהילדים לא ילמדו בבתי הספר הקומוניסטיים, אלא ילמדו עם מורה פרטי בבית. רק
701כאשר לא הייתה ברירה הילדים הלכו לבית הספר בשבתות וחגים;
702במקביל היה צורך להעניק לילדים חינוך יהודי שורשי.
703מוסיף
704ומספר הרב הלל שי' זלצמן:
705השמירה
706על תורה ומצוות תוך כדי הלימודים בבית ספר הקומוניסטי דרשו יצירתיות רבה כדי
707להעלים ולטשטש את התחום הדתי. כך למשל, כאשר הייתי מגיע בימי שני לאחר יומיים של
708היעדרות (שבת וראשון), חששתי שכאשר אגיע לכיתה – יגיבו במחאה פומבית על היעדרותי.
709לכן, השתדלתי להגיע מוקדם יותר ולהסתובב ברחוב שליד בית הספר, כדי שבני כיתתי יראו
710אותי ולאט לאט יתרגלו לנוכחותי.
711את
712הכיפה האוזבקית שהייתי חובש לראשי, לא הסרתי בכניסתי לכיתה. אולם לפעמים הייתה
713המורה מצווה עלי להסיר את הכיפה. לא ניסיתי להתנגד, כדי שלא לעורר את הדובים
714מרבצם, אולם מכיוון שלא רציתי ללכת בגילוי ראש – הייתי מניח ידי על ראשי, כאילו
715אני מגרד בשערותיי, עד שהתיישבתי על ספסל הלימודים.
716מפעם
717לפעם הייתה בבית הספר ביקורת רפואית מטעם הממשלה, לעריכת חיסונים וכדומה. פעם,
718כאשר המורה הודיעה כי תכף תכנס האחות ותזריק לתלמידים בגבם, נתקפתי חרדה: איך
719אעלים את הטלית-קטן? אם אחלוץ כעת, הרי כל הכיתה תראה את הטלית-קטן עם הציציות,
720ומי יודע למה זה עלול להוביל... ברגע האחרון לפני שהאחות הגיעה אלי, מיהרתי להגביה
721את החולצה כאילו אני מתכוון לזריקה והשתדלתי להחביא את הטלית קטן מתחת לחולצה.
722האחות, שהייתה יהודייה בוכרית, שמה לב לחוטי הציצית שלא הספקתי להחביאם היטב
723ו'הציצו' מתחת לחולצה, ואמרה לי בלחש: "טי חאראשי מאלטשיק חכמטשיק"
724[=אתה ילד טוב, חכמצ'יק]...
725לאחר
726אותו מקרה פחדתי להופיע בבית ספר עם הטלית קטן. מאז, הייתי הולך עם הציצית עד לבית
727הספר, ולפני שנכנסתי לכיתתי הייתי נכנס לחדר השירותים, מוריד את הציצית ומחביא
728בתיק. בתום הלימודים, בטרם יצאתי מבית הספר, עברתי שוב דרך השירותים, והפעם כדי
729ללבוש את הציצית.
730**המלמד
731שהחדיר מסירות נפש**
732השנים
733תש"ו-תש"ח היו השנים הטובות ביותר שאני זוכר מה'חדר' שלנו בשנות ילדותי.
734למדתי אז יחד עם קבוצת חברים – מיכאל מישולבין, יעקב לרנר, מוטל גולדשמיד, בנימין
735מלכובסקי, זלמן פרידמן ועוד – אצל המלמד הרה"ח התמים ר' בן ציון מרוז (או כפי
736שכינו אותו "בענטשע מרוז"). כשאנחנו נפגשים היום ומתרפקים בגעגועים
737לאותם ימים שהיה בהם שילוב של מרירות ומתיקות, אנו יודעים שהעובדה שנשארנו יהודים
738שומרי תורה ומצוות נזקפת רבות לזכות חינוכו של ר' בענטשע ז"ל.
739ר'
740בענטשע היה מדוכא בייסורים ולא היו לו חיים משפחתיים נורמליים. השעות בהן שהה
741בחברת התלמידים והאחים מישולבין, היו עבורו שעות של מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, הרחק
742מהצרות המשפחתיות.
743בשנים
744ההם, כדי להיפטר מהצבא הרוסי, הבחורים עשו בגופם כל מיני מומים. מה הוא עשה? הוא
745חתך את גידי אצבעותיו בפרק האמצעי של יד ימין, ואחר-כך כופף וקשר אותם למשך זמן עד
746שנשארו כך כפופים. כאשר הגיע לצבא, והרופאים ראו שקשרי ידו הימנית כפופים, נתנו לו
747פטור, שהרי עם אצבעות כאלה אי אפשר לירות ברובה. בסיפור זה, ובהתפעלות גדולה בה
748סיפר אותו, החדיר בנו שעדיף להישאר בעל-מום לכל החיים, מאשר להגיע למצב של
749אי-שמירת תורה ומצוות בצבא הרוסי.
750מסירות
751הנפש על תורה ומצוות הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו. הוא היה איש חריף לשון,
752ומהתבטאויותיו החריפות היה אפשר ללמוד במה הוא "חי". פעם שמע שבחור
753יהודי ניסה להתאבד לאחר שלא התקבל לאוניברסיטה. כאשר ר' בענטשע שמע זאת, הוא ממש
754רתח מזעם ואמר בחריפות: אה... אילו החיים אצלי היו כל כך זולים – הייתי מייסד
755חדרים, תלמודי תורה, וישיבות! הרי הסיבה היחידה לכך שאיני עושה משום שאני מפחד על
756החיים שלי, כי החיים יקרים אצלי.
757כשביקש
758ר' בענטשע לתאר מהי 'מסירות נפש', היה אומר בלהט: כאשר חיילים צריכים לכבוש עיר,
759ובדרכם זורם נהר ללא גשר וללא אפשרות אחרת למעבר, מצווה המפקד על החיילים לנוע
760קדימה, לתוך הנהר. שורות החיילים הראשונות טובעים כמובן בנהר, אבל על ערימת
761גופותיהם יכולים שאר החיילים לעבור את הנהר ולכבוש את העיר. נשאלת השאלה: בזכות מי
762נכבשה העיר? האם החיילים שהצליחו לחצות את הגשר וללחום בעיר? לא ולא! אלו שנכנסו
763וטבעו בנהר, ובגופם יצרו את הגשר האנושי – הם הגיבורים האמיתיים, שבזכותם נכבשה
764העיר! הנמשל הוא: אותם חסידים שנורו למוות על קידוש ה' במרתפי הנ.ק.וו.ד. או גורשו
765לגלות סיביר ולא זכו לקבורת ישראל – הם הם הגיבורים האמיתיים.
766ר'
767בענטשע לא היה רק מלמד מומחה, אלא גם ובעיקר מחנך נפלא. כחסיד של הרבי הרש"ב
768וחניך ישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש, הוא השתדל בכל כוחו להחדיר
769בתלמידיו את החיות החסידית, וחינך אותנו לכך שלקיום תורה ומצוות זקוקים למסירות
770נפש.
771ב"חדר"
772שלנו היו שתי קבוצות – אנחנו הקטנים לפני בר-מצווה, וקבוצה נוספת של מבוגרים יותר.
773הלימודים התקיימו בדירה שר' בענטשע שכר במיוחד עבור ה"חדר" בחצר משפחת מישולבין.
774לחצר זו הייתה מעלה גדולה, שכן לא התגוררו בה שכנים נוספים, ולכן נחשב למקום מתאים
775ובטוח יחסית לקיום החדר המחתרתי. מה עוד, שחלונות הבית פנו אל שער החצר, באופן שאם
776מישהו היה נכנס לחצר, מיד היה ר' בענטשע יכול לראותו.
777**ישיבה
778במחתרת**
779בזמן
780מלחמת העולם השניה, כאשר רבים מאנ"ש ברוסיה ברחו מחזית המלחמה לאסיה התיכונה,
781ובעיקר לערים טשקנט וסמרקנד שבאוזבקיסטן – גלתה עמם גם ישיבת "תומכי תמימים"
782ליובאוויטש המחתרתית, כמסופר בפרק הקודם.
783בשנים
784תש"ה-תש"ו, עם שוך הקרבות, הצליחו רוב חסידי חב"ד לצאת מברית
785המועצות, וחסידי חב"ד המעטים שנשארו בבוכרה לא יכלו להמשיך לקיים את הישיבה
786באותה מתכונת ממש, מה גם שכמעט לא היו תלמידים בגיל המתאים לישיבה-קטנה ואילו הבחורים
787המעטים שהיו בגיל ישיבה-גדולה, פחדו להתארגן במסגרת ישיבתית ממש.
788למעשה,
789רק כעבור כמה שנים התארגנה לארגן מסגרת לימודים מסודרת, כמו ב'תומכי תמימים',
790דהיינו שבע שעות לימודי 'נגלה', וארבע שעות לימודי 'חסידות', אך לאמתו של דבר
791הלימודים של הבחורים בסמרקנד בהחלט המשיכו כל העת.
792בי"ט
793כסלו תש"כ – היום בו חוגגים חסידי חב"ד את חג הגאולה של מייסד חסידות
794חב"ד, רבינו הזקן – התגבשה חבורת צעירים בסמרקנד שאליהם הצטרף גם איצ'ה מישולבין
795(שעד אז למד לבדו), והחלו ללמוד לפי הסדר של "תומכי תמימים".
796הלימודים
797התקיימו בסודיות מוחלטת, ואפילו שמואל חיים פרנקל, שעזב את משפחת מארחו ר' צבי
798הירש לרנר – לא סיפר להם לאן הוא הולך, ורק אמר שלא ישוב יותר...
799ה'ישיבה'
800מנתה אז ארבע תלמידים: יצחק מישולבין, נפתלי אסטולין, שמואל חיים פרענקל וישעיה גרצמן.
801המגיד-שיעור, המשגיח והמשפיע היה אדם אחד: הרה"ח ר' מיכאל מישולבין. זמן קצר
802אחר-כך הגיעו מצ'רנוביץ האחים אליהו ויוסף וולוביק. אחר-כך הגיע גם שמשון כהנא
803מצ'רנוביץ ובחורים נוספים ונוצרו שתי קבוצות.
804למרות
805שהלימודים התקיימו לפי הסדר של "תומכי תמימים" והורגשה אוירה רוחנית
806חסידית – מעולם הם לא קראו למסגרת הלימודית הזו בשם הקדוש "ישיבת תומכי
807תמימים", משום שבסך הכול היו כמה בחורים שלמדו
808בדירות פרטיות, ולא הייתה זו אווירה של ישיבה בה לומדים עשרות בחורים.
809מאידך
810גיסא, הייתה בהם תחושה פנימית עמוקה, שלמרות שאין זו ישיבה במלוא מובן המילה - הרי
811מכיוון שהבחורים לומדים בהתאם לסדרי הלימוד של "תומכי תמימים", יש
812בלימודים אלה את הקדושה המיוחדת של "תומכי תמימים".
813מספר
814ר' הלל שי' זלצמן:
815ב'הקפות'
816של שמחת תורה, השתדלתי לקבל את ההקפה השביעית, השמורה ל'תומכי תמימים'. כמובן
817שבהקפה השביעית הייתי כבר בהתעוררות גדולה, ואמרתי בלהט ובכוונה עצומה את המילים
818'תומכי תמימים הושיעה נא!' וכל מחשבותיי ותפילותיי מופנים אל הקב"ה: הושיעה
819נא את הבחורים הלומדים במקומות שונים בסדר של "תומכי תמימים", שיוכלו
820להמשיך בלימודיהם בלי סכנה וללא הפרעה ללימודיהם ח"ו.
821הראשון
822שהשתמש בתואר 'ישיבה' היה הרב מענדל פוטרפס. לאחר שעבר לסמרקנד, בכל פעם שהייתי
823נפגש איתו, היה פותח בשאלה: מה נשמע בישיבה? בתחילה באמת לא הבנתי על מה הוא מדבר,
824שאלתי אותו: איזו ישיבה? ומדוע אתם מתלוצצים מאיתנו? ור' מענדל הסביר: מה אתה
825חושב, ישיבה זה מאות בחורים שלומדים? לא! אם אפילו כמה בחורים יושבים ולמדים בהתאם
826לסדר של תומכי תמימים – זה נקרא ישיבה!
827תגיד
828לי, המשיך ר' מענדל ושאל: האם התלמידים לומדים ארבע שעות חסידות, בבוקר ובערב?
829לאחר שהשבתי בחיוב, סגר את הנושא, באמרו: נו, אז זה "תומכי תמימים".
830**מכתבים
831מסמרקנד, מעטפות ממוסקבה**
832הוריהם
833של כמה מהבחורים שלמדו בסמרקנד, לא ידעו פרטים על מקום המצאם. לא רק שלא ידעו היכן
834ממוקמת הישיבה, היו כאלה שכלל לא ידעו שבניהם נמצאים בסמרקנד.
835כך
836למשל הוריו של משה מילר, שהגיע מאפשה שבאזור הקרפטים, היו בטוחים שבנם נוסע לעבוד
837במוסקבה. כך אכן הייתה תוכניתו המקורית, אולם לאחר שבערל זלצמן שכנע אותו לבוא
838ללמוד בסמרקנד, הוא שינה את תוכניותיו, בלי לעדכן את הוריו.
839כדי
840שהוריו לא יבחינו בדבר, היה משה מוסר לבחורים את מכתביו, והם שלחו אותם לר' משה
841קצנלנבויגן במוסקבה, שהיה מכניס את המכתבים למעטפה מבוילת במוסקבה. כאשר הוריו
842קיבלו את מכתביו עם חותמת הדואר של מוסקבה, הם היו בטוחים שהוא שוקד על עבודתו
843במוסקבה... משה הצליח מאוד בלימודיו, ואף למד את מלאכת השחיטה. לאחר שיצא מרוסיה
844ועלה לארץ הקודש, החל לעבוד כשוחט בבני ברק.
845גם
846ההורים בטשקנט, שידעו כי בניהם לומדים בסמרקנד, לא ידעו מאומה על מקום המצאם ומקום
847לימודם.
848מספר
849ר' הלל: כאשר בגלל עסקי הכלליים או הפרטיים הייתי מגיע לטשקנט, היה עלי החוב
850להיכנס להוריהם למסור דרישת שלום ולספר על מצב בנם, אבל הכול היה בסודי סודות.
851כאשר הגעתי לבית ההורים, האימא ידעה שהיא לא יכולה להיות נוכחת בשיחה, כי אז אחשוש
852שהיא תשאל יותר מידי שאלות, ולא אדבר כלום. האבא היה שואל רק האם אני אישית ראיתי
853את בנם ומתי. מעולם לא שאלו אותי אם הם לומדים, ואם כן איפה הם לומדים, עם מי הם
854לומדים, היכן הם ישנים ואוכלים. הם הבינו, שאם ישאלו יותר מידי שאלות, פשוט לא
855אכנס אליהם בפעם הבאה למסור ד"ש.
856פעמים
857רבות הזדמן לי להרהר בכך, וחשבתי שזו הייתה מסירות נפש מיוחדת של ההורים: הם הרי
858שלחו את בנם הצעיר לעיר זרה, בלי לדעת מאומה על מקום הימצאו, ובכל זאת הם נזהרים
859לשאול שאלות 'מיותרות'!"...
860בעקבות
861הבחורים שהגיעו ללמוד, הגיעו לפעמים גם הוריהם ושאר בני משפחתם. כך אירע עם שני
862אחים שזמן קצר לאחר בואם לסמרקנד, ביקשו הוריהם להצטרף אליהם. הבן הבכור היה צריך
863ללכת לעבוד, כדי להכין תשתית כלכלית עבור הוריו ואחותו. כך נרשם הבכור לעבודה באחת
864הסדנאות של אנ"ש בסמרקנד, בעוד אחיו הצעיר לומד בישיבה.
865**החזקת
866הישיבה תוך סיכון עצמי**
867בסמרקנד
868היו דרגות שונות בעניין הזהירות. היו כאלה שהתפללו איתם יחד במנין המחתרתי, אבל
869נשמרו מהם בעניינים אחרים. הסוד הכי שמור, היו הלימודים המחתרתיים שהתקיימו בכמה
870מהבתים של החסידים.
871הסודיות
872הייתה גדולה כל כך עד שאפילו בני המשפחה הקרובים ביותר לא ידעו על הלימודים
873המחתרתיים. על מנת לשמור על סודיות מרבית, היו מוכרחים להחליף את מקום הלימודים
874מפעם לפעם. במקום לקיים "הוה גולה למקום תורה", הגלו את מקום התורה
875בעצמה...
876הסכנה
877בהחזקת תלמידים לומדי תורה בבית, הייתה כפולה ומשולשת: ראשית, מצד התארגנות בלתי
878חוקית; שנית, עצם נוכחותם של התלמידים שהגיעו לסמרקנד מערים אחרות, הייתה בלתי
879חוקית. מכיוון שלא למדו במוסדות חינוך ממשלתיים ולא עבדו בשום מקום, ובכלל לא
880הייתה להם כתובת רשמית למגורים, הם היו בלתי חוקיים בעיר, ובברית המועצות של אותם
881ימים – שהייה בעיר ללא רישיון יותר מעשרים וארבע שעות, הייתה עבירה פלילית.
882מובן
883מאליו שאם מישהו היה נתפס 'על חם', בעל הבית היה יכול להיות מואשם בארגון מחתרת
884ללימודי תורה ודת ואירוח שוהים בלתי חוקיים. משום כך נשמר בסוד, עד כמה שאפשר,
885קיומה של הישיבה המחתרתית.
886פעמים
887רבות הלימודים בבתי אנ"ש היו כרוכים באי נעימות. כך למשל, כאשר למדו הבחורים
888בבית הוריו של ר' הלל זלצמן, ברחוב רוזה לוקסמבורג 23, התגוררו בבית גם אחותו
889וגיסו ר' אליהו מישולבין עם שלושת ילדיהם, ומכיוון שגיסו היה חולה בלבו, היו
890צריכים להשגיח על הבחורים שיהיו בשקט כל היום ולא יפריעו את מנוחתו. מאותה סיבה לא
891יכלו ללמוד בסלון, שהיה סמוך לחדר השינה. כך נאלצו הבחורים ללמוד בחדר השינה של
892הוריו, שהיה מרוחק יותר. בכל אותה תקופה, לא יכלה אמו של ר' הלל לנוח במהלך שעות
893היום, כיוון שחדר השינה היה תפוס על ידי הבחורים.
894בשנים
895הראשונות לקיומם של הלימודים המחתרתיים, רק שלוש משפחות היו שותפים לסוד – משפחת
896מישולבין, משפחת הוריו של ר' הלל זלצמן, ומשפחת אחיו בערל. רק לאחר שחלפו כמה
897שנים, וראו שהמשטר אינו רודף את היהדות כפי שהיה בזמן סטאלין ימ"ש – ניתן היה
898להוריד את רף הזהירות והרחיבו את מקומות הלימוד לבתיהם של משפחות נוספות. כך יכלו לקבל
899עוד בחורים. כשהגיעו לסמרקנד בחורים מערים שונות פתחו כיתות לימוד נוספות, כאשר
900בכל אחת מהן לומדים 3-5 צעירים. כך במשך השנים עברו דרך הישיבה בסמרקנד כמה וכמה
901עשרות בחורי חמד מכל רחבי ברית המועצות: טשקנט, מוסקבה, ריגה, צ'רנוביץ', גורקי,
902אודסה, אוז'גרוד, חוסט, קאטא-קורגאן ועוד.
903**אוצר
904יקר מפז: 4 כרכי לקוטי שיחות**
905החסידים
906ברוסיה, שאיכשהו גונבה לאוזניהם השמועה על הישיבה בסמרקנד, ראו לעצמם זכות גדולה
907לעזור להם. למרות שאף אחד מהם לא שאל מעולם מה באמת הולך בסמרקנד, השתדלו לזכות
908אותם במה שיכלו.
909ר'
910משה קצנלנבויגן ('מוישקה שרה'ס') ור' לייב חצרנוב, שניהם ממוסקבה, דאגו לספק
911לבחורים מפעם לפעם ספרים חב"דיים שהגיעו לידיהם על ידי תיירים. באחד מביקוריו
912של ר' הלל זלצמן במוסקבה הוא זכה לקבל מהם את הספר קטן הכמות ורב האיכות
913"היום יום". לשמחת הבחורים בסמרקנד לא היה קץ. הם קראו בתשוקה כל שורה
914ושורה בלוח, כולל התולדות של הרביים שמובאים שם. אפילו את התנאים לקבלת חברים
915ב"מחנה ישראל" המפורטים בסוף הספר, קראו בשקיקה, כי כל דבר קטן עניין
916אותם מאוד. לאחר שצילמו את כל דפי הספר במצלמה, הם פיתחו את התמונות ושלחו העתקים
917לטשקנט.
918מוסיף
919ומספר ר' הלל זלצמן:
920באותם
921שנים היינו מנותקים מכל הספרות החב"דית, ורק לעיתים רחוקות היינו זוכים לקבל
922משהו חב"די שהגיע מחוץ לארץ על ידי תיירים. לא ראינו שיחות ומאמרים עדכניים,
923ולא ידענו על מה הרבי מדבר ודורש בעת הזאת. ר' ישראל פבזנר, שהרגיש אהדה גדולה
924אלינו, ורצה בכל מאודו לזכות אותנו בכל מה שיוכל, חשף לפני, כי הרב מינדל השאיר
925אצלו שני כרכים של 'ליקוטי דיבורים' מהרבי הריי"צ. הוא לא הסכים לתת לי את
926הספרים עצמם, כיוון שלא כל אנ"ש שבסביבתו הספיקו לעבור על זה, אך הציע שאצלם
927את הדפים במצלמה, ואחר כך אפתח את התמונות בסמרקנד.
928קיבלתי
929בשמחה את הצעתו, ומיהרתי לקנות כעשר פילמים. ר' ישראל הכין את חדר השינה שלו
930למשימה זו. לפני שנכנסנו לחדר השינה ביקש ר' ישראל מאשתו שלא תכנס פנימה. היא לא
931שאלה שאלות.
932עוד
933אמר לי ר' ישראל, שתיירים שהגיעו לאחרונה מארצות הברית הביאו עמם את ארבעת הכרכים
934הראשונים מסדרת "לקוטי שיחות" של הרבי, וכי הרב החב"די מלנינגרד,
935ר' אברהם לובנוב, הידוע בשם "דער לעיפלער רב", מחזיק אותם ברשותו. הוא
936הציע שאסע ללנינגרד ואבקש אותם מהרב. "מן הסתם הוא יחשוש ממך, ולכן תאמר לו
937שישראל פבזנר שלח אותך", אמר לי.
938מיד
939שמתי פעמיי אל העיר לנינגרד. הלכתי לבית הכנסת המרכזי, ברחוב נבסקי פרוספקט 8, שם
940בבית הכנסת הקטן שבחצר השמאלית, בקומה השניה, התפללו רוב אנ"ש לפני מלחמת
941העולם השניה. בדירה קטנה מתחת לבית הכנסת מצאתי את הרב שהתגורר במקום. כפי שר'
942ישראל שיער, בתחילה הוא חשש ממני ולא רצה לגלות על קיומם של הספרים. אולם לאחר
943שסיפרתי שבאתי בשם ר' ישראל פבזנר ואנחנו ידידים, ולאחר שהכיר בי כאחד מאנ"ש –
944העניק לי הרב את סדרת הלקוטי שיחות.
945**לוגמים
946בצימאון את שיחות הקודש**
947אי
948אפשר לתאר את השמחה של כולנו כאשר הבאתי לסמרקנד את האוצר הזה. העברנו מיד שני
949כרכים לאברכים בטשקנט, בעוד אנחנו לומדים בכרכים הנותרים. לאחר שבועיים החלפנו
950איתם את הכרכים. בתוך שבועיים ימים הספקנו לעבור על שני כרכים מכריכה לכריכה. יומם
951ולילה למדנו ולגמנו בצימאון את שיחות הקודש.
952בינתיים
953פיתחתי את הפילמים עם התמונות של ה"לקוטי דיבורים". מכיוון שהייתה סכנה
954להחזיק את התמונות הללו, עד כדי כך שאפילו לבחורי הישיבה לא הראינו את התמונות –
955היינו יושבים בליל שישי ומעתיקים את שיחות הרבי הריי"צ למחברות בכתב ידינו.
956אני זוכר שערכתי "תחרות" עם ר' איצ'ה מישולבין, מי יכתוב מהר יותר ויפה
957יותר. למען האמת, הוא ניצח... את ההעתקות בכתב ידינו העברנו אל התמימים, שילמדו
958מהם.
959מימי
960נעורי זכורים לי מאמרי החסידות של הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ, כשהם כתובים
961בכתב יד. כך התרגלנו ללמוד בחשק ואהבה והרגשנו חמימות חסידית מעצם הלימוד בכתבי
962היד. עד כדי כך השתרש בליבנו הלימוד בכתבי יד, שלאחר שהגענו לארצות המערב ויכולנו
963ללמוד בספרים הנדפסים, באותיות ברורות וקריאות – לא חשתי את אותה נעימות מיוחדת
964שהייתה בלימוד מכתבי היד.
965**לימוד
966מלאכת השחיטה**
967לאחר
968כמה שנים של לימודים, כאשר הבחורים התבגרו, הוצע להם ללמוד את מלאכת השחיטה. כמה
969מהם נענו בהתלהבות לרעיון הזה, ולמדו את ההלכות בעיון ואף למדו להעמיד סכין. רק
970הכשרה מעשית הייתה חסרה להם, וזו הייתה בעיה של ממש: היכן יוכלו התלמידים להתאמן
971בשחיטת עופות, ללא חשש הלשנה לשלטונות?
972ר'
973משיח חודיידטוב החליט לערב בעניין את אחיו המבוגר, ר' שם טוב חודיידטוב ע"ה,
974שעבד כמנהל חווה לגידול כבשים. ר' משיח חשב שבמסגרת עיסוקיו יש לאחיו קשרים גם עם
975בית השחיטה לעופות וכך יוכלו הבחורים להתאמן בשחיטת העופות.
976ר'
977שם טוב שמח על ההזדמנות שנפלה בחלקו לעשות משהו לטובת הבחורים, ופנה לאחד מחבריו
978הטובים מתקופת לימודיו באוניברסיטה לחקלאות, מוסלמי-טאדג'יקי בשם אורגשב שהיה מנהל
979בית שחיטה לעופות, וביקש את עזרתו. ר' שם טוב הסביר לו, שכמו שלמוסלמים יש מסורת
980מסוימת בענייני שחיטה - כך גם ליהודים, והוא מבקש לאפשר לכמה צעירים להגיע לבית
981השחיטה שלו ולהתאמן במלאכת השחיטה. החבר הטאדג'יקי שמח לעשות טובה לידידו, ונענה
982בחיוב. לשמחתם של הבחורים לא היה קץ. הנה, סוף סוף תהיה להם הזדמנות לשחוט עופות
983כמה שירצו. הם אכן הגיעו לבית השחיטה והתאמנו שם שעות ארוכות, במשך כמה שבועות.
984כעבור
985זמן ביקש הטאדג'יקי להיפגש בדחיפות עם שם טוב, ואמר לו: מה עשית לי? קראו לי
986מהק.ג.ב. והאשימו אותי שאני עוזר ליהודים בעניינים דתיים. הם הזהירו אותי להפסיק
987מייד עם כל ה'עסק' הזה...
988כמובן
989שבזה הסתיים הסיפור והבחורים לא שבו עוד לבית השחיטה. מכיוון שבמשך השבועות ששחטו
990שם הספיקו הבחורים לרכוש ניסיון, באופן עקרוני הם כבר היו ראויים לשחוט, אלא שעל
991מנת לקבל 'קבלה' היה עליהם לשחוט בעת ששוחט מומחה עומד על גביהם. לצורך כך הביאו
992שלושים תרנגולים לחצר ביתו של ר' רפאל חודיידטוב, ובמעמד השוחטים מולא יוסף אלייב,
993ר' יעקב נוטיק ור' יעקב בורושנסקי שחטו הבחורים את כל העופות בהתאם לכל ההלכות
994וההידורים. אחר-כך העניקו להם השוחטים 'קבלה' לשחיטת עופות.
995**למען
996ידעו דורותיכם**
997בין
998הבחורים שהגיעו לסמרקנד מצ'רנוביץ, הגיעו ר' אליהו ואחיו ר' יוסף וולוביק, ור'
999שמשון כהנא; מטשקנט – ר' וועליע גייסינסקי, ר' ברוך לבקיבקר, ר' דוב גורביץ' ר'
1000דוד איצ'ה מרינובסקי, ר' אברהם גולדברג, בן דודו ר' אברהם פרסמן, ר' שמואל חיים
1001פרנקל, ר' ישעיה גרצמן, ר' יעקב סטמבלר; מאפשה – ר' משה מילר; מריגה – ר' משה חיים
1002לוין, ר' זלמן פרידמן, האחים ר' אברהם ור' מענדל צוקרניק; מגורקי – האחים ר' יהושע
1003ור' שלמה רסקין; מאודסה – ר' משה ברונפמן; ממוסקבה – ר' מרדכי חזן ור' דובער
1004יוניק; ממונקאטש – משה לייב רוטנר, ועוד ועוד.
1005במשך
1006השנים הגיעו לסמרקנד בחורים נוספים מברית המועצות, הוריהם שלחו אותם מכיוון ששמעו
1007על קיומה של הישיבה. אולם לפועל, לא כולם הצטרפו לישיבה, מכמה וכמה סיבות: היו
1008בחורים שלא רצו לגלות להם על מציאות הישיבה, היו בחורים שלא היו מסוגלים ללמוד
1009במתכונת של ישיבה ורק למדו פה ושם. אבל על כולם השפיעה האווירה הרוחנית שהייתה
1010באוויר. בחורים אלו זוכרים בגעגועים את אותם ימים, ומתגאים בעובדה שזכו להיות
1011בסמרקנד.
1012**החסיד
1013ר' אליהו פאריטשער**
1014מספר
1015ר' הלל זלצמן:
1016אחד
1017מעמודי התווך של הקהילה החסידית בסמרקנד שבזמננו היה, כמוזכר לעיל, הרה"ג ר'
1018אליהו לוין מפאריטש. בהנהגתו האישית, תרם חסיד נדיר זה לגיבוש וחינוך הקהילה
1019החסידית בעיר.
1020משום
1021מה, לא זכיתי ללמוד בביתו במסגרת "תומכי תמימים", כמו ר' מיכאל משולובין
1022ור' מוטל גולדשמיד. אבל מאז הייתי בחור, ובפרט לאחר החתונה, הייתי מגיע אליו פעמים
1023רבות עם שאלות בהלכה. אהבתי ללכת אליו, ובכל פעם התפעלתי מחדש מהעדינות, הענווה
1024והשפלות של אותו חסיד גאון, שהיה ממש "נחבא אל הכלים".
1025הזיכרון
1026הראשון שלי מר' אליהו פאריטשער, קשור דווקא במחזה שעורר בי בזמנו חוסר נעימות,
1027ואולי אף תחושה של כעס כלפיו. רק כאשר התבגרתי, הבנתי את פשר המחזה ההוא והערכתי
1028אליו רק התגברה. וזה היה המעשה:
1029אחד
1030מבני הקהילה המקומית בסמרקנד חיתן את בתו, וחשב לעצמו לזכות גדולה להזמין את ר'
1031אליהו פאריטשער לסדר את הקידושין. החופה נערכה בחצר ביתה של הכלה ומכיוון שבאותה
1032חצר התגורר גם בן משפחתי יעקב פיל, ניצלתי את ההזדמנות להגיע ולראות את החופה.
1033הקהל
1034הגדול התאסף, ומשום מה החופה התעכבה. ניסיתי להבין מדוע מתעכבת החופה, ושמעתי רק
1035שר' אליהו פאריטשער מתעקש על משהו מסויים, ואינו מוכן לערוך את החופה עד שייענו
1036לדרישתו. אחר כך שמעתי שמדברים על טבילה במקווה, אבל כמובן שבתור ילד בן עשר לא
1037הבנתי בכלל על מה מדובר. הרגשתי מאוד לא נעים עבור משפחת החתן והכלה והאורחים
1038הרבים.
1039ר'
1040אליהו היה איש נמוך קומה ודיבורו היה שקט ועדין. גם כעת, הוא לא צעק, אלא דיבר
1041בשקט, אבל בתוקף רב. הורי הכלה התביישו מאוד מהאורחים שממתינים זמן רב כל כך,
1042והבטיחו לשלם לו פי כמה אבל הוא בשלו. הכלה צריכה ללכת למקווה לפני החופה. ההורים
1043התחננו בפניו, האורחים היו בכעס והכלה הבטיחה שתלך למקווה לאחר החתונה, אבל ר'
1044אליהו נמוך הקומה התגלה כאדם תקיף ועקשן שלא מתפעל מכל המהומה שסביבו.
1045כאשר
1046ראה שהם אינם מוכנים להישמע לדבריו, אמר שהוא מבקש סליחה מההורים ומהאורחים, אבל
1047כל עוד לא נשמעים להוראות התורה – הוא לא יכול לערוך את החופה וכעת הוא הולך
1048לביתו...
1049כאשר
1050ההורים הבינו שאין ברירה אחרת, הם נכנעו. רק אז ערך ר' אליהו את סדור הקידושין.
1051כאמור,
1052בזמנו לא הבנתי על מה בדיוק הייתה המהומה, וממילא לא הבנתי את העקשנות ה'מוזרה' של
1053ר' אליהו. אבל כאשר בגרתי והבנתי שמדובר ביסודות הבית היהודי, למדתי להעריך אותו
1054פי כמה וכמה. אירוע זה נצרב בזיכרוני כסמל ודוגמא לכך שיהודי צריך לעמוד בתוקף על
1055קיום חוקי התורה והמצוות.
1056**החסיד
1057ר' חיים הלוי דוכמן**
1058אחד
1059מזקני החסידים בסמרקנד, היה דודי הרה"ח ר' ברוך הלוי דוכמן שו"ב. ר'
1060ברוך היה בנו של הרה"ח ר' דובער מנחם מענדל הלוי דוכמן, ונכדו של החסיד
1061המפורסם הרה"ח ר' מרדכי יואל ז"ל, שהיה קרוב מאוד ומחונך של הרה"צ
1062ר' אייזיק מהומיל (שהיה גם השדכן שלו).
1063שלושה
1064אחים היו לדודי: הרה"ח ר' ישראל נח, שיצא מרוסיה בשנות הצדי"ק והשתקע
1065בארץ הקודש; הרה"ח ר' זלמן, שיצא מרוסיה בשנת תש"ו, דרך פולין, והשתקע
1066בניו יורק, והרה"ח ר' חיים אברהם שנותר בברית המועצות והתגורר רוב ימיו בעיר
1067אומסק.
1068דודי
1069ר' ברוך התגורר בעיירה מעדוועד שליד לנינגרד, שם עסק במלאכת השחיטה. אחר כך עבר
1070לגור בעיר חרקוב, ובעת המלחמה נמלט לסמרקנד כשאר חסידי חב"ד, ונותר עמנו עד
1071שנת תשי"ז, אז קיבל היתר יציאה לארץ הקודש. לאחר מלחמת העולם השניה הגיע
1072לסמרקנד גם אחיו, הרה"ח ר' חיים אברהם הנ"ל, אולם בתחילת שנות
1073היו"דים, בתקופת עלילת הרופאים, כאשר התגברו הרדיפות נגד היהודים בכלל וחסידי
1074חב"ד בפרט, חזר לעיר מגוריו אומסק ושם נפטר בשנת תשי"ג.
1075אותן
1076שנים ששני האחים היו בסמרקנד, היו שנים עשירות בסיפורים ואמרות חסידיים, שכן שניהם
1077היו שנים רבות בבית זקנם, הרה"ח ר' מרדכי יואל, שסיפר להם סיפורי חסידים,
1078פתגמים ואמרות, מאורעות ואפיזודות ששמע בעצמו מרבו הרה"צ ר' אייזיק מהומיל,
1079שהיה מחסידי אדמו"ר הזקן!
1080**השוחט
1081מולא יוסף אלייב**
1082בשנת
1083תשי"ח דודי ודודתי קיבלו דרכונים והחלו להתכונן סוף סוף לנסיעה לארץ הקודש.
1084מכיוון שדודי ר' ברוך היה השוחט של אנ"ש בסמרקנד, הוא הרגיש אחריות שלא
1085להשאיר את העיר ללא שוחט. בסמרקנד היה שוחט נוסף, מיהודי בוכרה, בשם מולא יוסף
1086אלייב.
1087מולא
1088יוסף היה מתלמידי הרה"ח ר' שלמה לייב אליעזרוב, ונחשב לאחד מחשובי חסידי
1089חב"ד בין יהודי בוכרה. בגל המעצרים הגדול הוא נעצר ונשפט לעשרים וחמש שנות
1090גלות, ורק לאחר מיתת סטלין קיבל חנינה ושוחרר (כפי שיסופר להלן).
1091דודי
1092ר' ברוך העיד בפנינו על יראת השמים שלו, ואמר שהוא ממליץ עליו בלב שלם. הוא סיפר
1093לנו, שלאחר שחרורו מהכלא, הגיע אליו מולא יוסף ואמר שלפני מאסרו עסק בשחיטה, וכעת
1094אחרי שהזמנים השתנו קצת לטובה, הוא רוצה לחזור למלאכת השחיטה. אולם מכיוון שבחמש
1095שנים בהן היה בכלא, הפסיק את מלאכת הקודש, הוא לומד שוב את כל הלכות והעמדת הסכין,
1096ומבקש את דודי ר' ברוך שיבחן אותו בהלכות ובהעמדת הסכין, ואחר כך ייתן לו 'קבלה'
1097לשחיטה.
1098דודי
1099ר' ברוך, שעוד קודם לכן הכיר את מולא יוסף כחסיד ירא שמים בתכלית, לא העז לקבל את
1100בקשתו, ואמר שאינו מפקפק באומנותו ובידיעותיו. אולם הוא התעקש ואמר שאם דודי לא
1101יבחן אותו ויעניק לו קבלה מחודשת – הוא לא ישוב לשחוט. בלית ברירה, הסכים דודי.
1102ואכן, מולא יוסף נבחן אצלו וגילה בקיאות בכל ההלכות. אחר כך הוציא סכין מלא
1103פגימות, והעמיד אותו בפניו עד שנעשית חד וחלק. מולא יוסף לא הסתפק בכך, והכריח את
1104דודי ר' ברוך לעמוד על גביו בעת השחיטה, ולאחר שראה את מלאכת השחיטה שלו, שנעשתה
1105לפי כל כללי ההלכה וההידורים, העניק לו 'קבלה' מחודשת לשחיטה.
1106את
1107כל זאת סיפר לנו דודי ר' ברוך, בסיימו: אני מבטיח לכם שתוכלו לאכול משחיטתו בלי
1108שום חשש ופקפוק ח"ו. לאחר שדודי ר' ברוך עזב את רוסיה, כולנו אכלנו אכן
1109משחיטתו של מולא יוסף.
1110**השפעתו
1111ועסקנותו של ר' מענדל פוטרפס**
1112אחד
1113מגדולי החסידים שפעלו באותם ימים בסמרקנד, היה המשפיע ר' מענדל פוטרפס.
1114במקביל
1115לעסקנותו הציבורית וההשפעה החסידית, עסק ר׳ מענדל במסחר, והיה בעל עסק מאוד מוצלח.
1116את הכסף שהרוויח מעסקיו לא השאיר לעצמו, אלא העביר הכל לטובת ישיבות ״תומכי
1117תמימים״. שותפיו בסמרקנד, ר׳ דוד דייטש ור׳ מרדכי רבקין, סיפרו שבכל פעם שביקשו
1118להשקיע כסף בעסק רווחי, נאלץ ר׳ מענדל ללוות את סכום ההשקעה, מכיוון שאת הרווחים
1119מהעסקה הקודמת הוא תרם כבר ל״תומכי תמימים״. כאשר הפצירו בו להשאיר אצלו לפחות חלק
1120קטן מהרווח, כדי שיהיה לו עבור ההשקעות הבאות, סירב.
1121פעם
1122אמרו לו השותפים: לאחר שנרוויח מהעסק הבא נעביר לך את חלקך ברווחים במטבעות זהב,
1123וכאשר תהיה לנו עסקה נוספת, תוכל למכור את מטבעות הזהב ולהשקיע את חלקך בעסקה. וכך
1124היה: לאחר שסיימו את העסקה בהצלחה, רכשו עבורו מטבעות זהב, והוא הטמין אותם בבור
1125שחפר בחצר (כי החזקת מטבעות זהב הייתה עבירה פלילית בברית המועצות).
1126כעבור
1127זמן היו צריכים להשקיע בעסקה חדשה, ולמרבה הפליאה שוב אמר להם ר' מענדל שאין לו
1128כסף, ועליו להשיג בהלוואה... שאלו אותו השותפים: מה קרה למטבעות הזהב? התנצל ר'
1129מענדל ואמר: באותו לילה, לאחר שהחבאתי את מטבעות הזהב בחצר ביתי, לא יכולתי
1130להירדם. חשבתי: בחורי הישיבה רעבים ללחם, ואני אחזיק אצלי מטבעות זהב?... הלכתי
1131לחצר, הוצאתי את מטבעות הזהב מהבור, ולמחרת מכרתי אותם ומסרתי את הכסף
1132ל"תומכי תמימים"... זו הייתה אישיותו של ר' מענדל.
1133**התוועדות
1134עם אברכי טשקנט**
1135החסידים,
1136שכידוע מיאנו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר העממיים בהם חינכו לכפירה מוחלטת, התחכמו
1137בכל כוחם כנגד גזירה נוראה זו, והיו להם המצאות שונות ומשונות כיצד להציל את
1138הילדים מבתי הספר, כמסופר לעיל. אלו שלא הצליחו להחביא את הילדים בבית לחלוטין,
1139שמחו כאשר הצליחו לסדר את הילד בבית הספר ולסכם עם המורה שהילד לא יבוא בשבת
1140ללימודים.
1141באחת
1142מהתוועדויות של ר' מענדל בטשקנט, הגיע אברך מאנ"ש וסיפר בשמחה: ברוך ה'
1143סידרתי את הילד שלי בבית הספר, וסיכמתי איתם שהוא לא יצטרך להגיע בשבתות וחגים.
1144ר'
1145מענדל הסתכל עליו במבט עגום ואמר בבדיחה מהולה בשברון לב: הלוואי שתוכל לפעול
1146להיפך – שהבן שלך ילך רק בשבתות וחגים, ולא בשאר ימות השבוע, כדי שלא יספוג את
1147האפיקורסות ולא יהיה בסביבתם וחברתם של הגויים בכל ימות השבוע...
1148**ארץ
1149ישראל של רוסיה**
1150אחד
1151האברכים בסמרקנד היה מהדר במצוות, אך זה היה ניכר עליו ותמיד היה נראה מאוד מתוח.
1152פעם אמר עליו ר׳ מענדל: זה שהוא ״פרום״ [=אדוק], זה טוב, אבל הוא יותר מידי
1153׳רעליגעז׳ [=דתי בשפה הרוסית], וביטא זאת בהבעה של מיאוס. הוא אמר שכאשר ה'פרומקייט'
1154ניכרת בחיצוניות, זה מריח לא טוב...
1155היה
1156נראה שר׳ מענדל נהנה מאוד מהגירתו לסמרקנד. פעם אמר ר׳ מענדל, שבעבר היו אומרים שליובאוויטש
1157היא ארץ ישראל של רוסיה. היום אפשר לומר שסמרקנד היא ארץ ישראל של רוסיה.
1158בסמרקנד,
1159הבחורים והאברכים הצעירים היו מתפללים במניין חשאי נודד, שכל שבת או כמה שבתות היה
1160מתקיים בבית אחר. במניין זה התפלל ר׳ מענדל וגם בחורי הישיבה, שאת קיומם השתדלנו
1161להצניע מאנשי העיר. היו מקרים שהיינו צריכים להחליט החלטות קשות וכואבות:
1162באחת
1163השבתות, הייתה זו שבת מברכים, התקיים המניין בביתו של אחי בערל. באמצע התפילה
1164נשמעו דפיקות בשער. במקרים כאלה, הייתה האשה הולכת לברר מי דופק בדלת, כיוון שכך
1165תוכל לענות שבעלה אינו בבית ואין לה מושג להיכן הלך. גיסתי יצאה אפוא לבדוק מי
1166הדופק, והתברר שזהו בחור מבוגר, שקצת התקרר ביהדותו. הוא הניח תפילין ושמר שבת,
1167אבל מבחינת חסידישקייט הוא התקרר. כעת ביקש להתפלל במניין.
1168מכיוון
1169שנזהרנו מאוד שלא יידעו על קיומם של הבחורים, חששנו גם ממנו שיראה את בחורי
1170הישיבה, ומכיוון שאם ייכנס נאלץ להחביא את הבחורים והם יפסידו מניין וגם לא יוכלו
1171להתוועד לאחר התפילה - לכן אמרה לו גיסתי שאין כאן מניין, ואין לה מושג להיכן הלך
1172בעלה.
1173כאשר
1174ר׳ מענדל שמע על כך, הוא קצף מאוד, ואמר: כיצד יכולתם לעשות כך? הרי הבחורים
1175שוקדים על התורה ועל העבודה בכל ימות השבוע, אבל אתם דואגים להם שגם בשבת יתפללו
1176במניין. ואילו כאשר מגיע יהודי, שכל השבוע הוא רחוק מאווירה חסידית, ורק פעם בשבוע
1177רוצה להתפלל במניין ולהיות במחיצתכם - אתם דוחים אותו?!
1178בזמנים
1179ההם, של הפחד האיום, לא תמיד היה אפשר לכוון אל האמת.
1180בהיותו
1181בסמרקנד, עורר ר׳ מענדל את כולנו לחזור תניא בעל פה. הוא הציע שנתחיל לחזור שתי
1182שורות בעל פה בכל יום, אבל שכל אחד יתחיל את הלימוד מהפרקים שלא למד עד היום. הוא
1183הוסיף ואמר, שגם הוא יצטרף ל׳מבצע׳ וכולנו נבחן אחד את השני. מאז, בכל פעם שהייתי
1184מגיע אליו, לאחר שיחה קצרה היה אומר: נו, מה נשמע עם חזרת התניא? בוא תבחן אותי,
1185ואני אבחן אותך...
1186בסוף
1187התלונן ר׳ מענדל ואמר: אח... ברבות השנים הזיכרון שלי לא נהיה יותר טוב...
1188**התוועדות
1189ראשונה במרתף חשוך**
1190מספר
1191ר' הלל זלצמן על הפעם הראשונה בה השתתף בהתוועדות של ר' מענדל:
1192בח"י
1193אלול תשכ"ב נערכה התוועדות בביתנו עם ר' מענדל. האברכים והבחורים שהודענו להם
1194על בואו של ר' מענדל, החלו להתקבץ בביתנו. אחרי ארוחת ערב, החלה ההתוועדות הראשונה
1195שלנו אתו. הוא הסתכל והתבונן בעיניו הפקחיות על כל אחד ואחד כדי להכיר את בני
1196החבורה, והיה ניכר עליו שהוא רווה נחת מהשהייה במחיצת הצעירים, לאחר זמן רב שלא
1197ראה כאלה.
1198הוא
1199התעניין אודות אחד הבחורים, כיוון ששמע עליו שהוא בחור מעולה וחסידי. באותם ימים
1200התראה אותו בחור עם כלתו במוסקבה. אחר כך, כשחזר הבחור, ור' מענדל הכיר אותו
1201מקרוב, אמר לי שבטרם הכיר אותו חשב שהוא עושה מעצמו מציאות, יותר ממה שהוא. אבל
1202כעת, לאחר שהכיר אותו מקרוב, הוא סובר שלו היה בליובאוויטש, גם שם היה נחשב
1203למצוין.
1204בהתוועדות
1205הראשונה עם ר' מענדל, היינו קצת במבוכה. היינו רגילים להתוועדויותיו של ר' בערקע
1206חן, שהתנהלו ברצינות וכובד ראש. תמיד היה תובע עבודה חסידית פנימית, תפילה באריכות
1207עם כוונה ופירוש המילות, אתכפיא, זהירות בראייה שמיעה ודיבור, וכו'. לעומת זאת,
1208ההתוועדות של ר' מענדל הייתה מלאה פתגמים, משלי מליצה וסיפורים. כמובן שהכל היה
1209חדור בהוראות בעבודת ה', אבל הקו הכללי היה של שמחה ועליצות. לקח זמן עד שהתקרבנו
1210אליו והבנו את סגנון ההתוועדויות שלו, ונוכחנו לדעת שכל המשלים והמליצות ספוגים
1211בעבודת ה' ודרכי החסידות, כאשר כולם מתמקדים בנקודות 'אמת' ו'קבלת עול'.
1212מכיוון
1213שבסמרקנד מזג האוויר בתקופת ח"י אלול היה קייצי עדיין, התוועדנו בחצר. גיסי
1214ר' אליהו מישולבין היה חולה במחלת לב, ובאותו לילה לא חש בטוב והיה מוכרח ללכת
1215לישון בשעה תשע. לא יכולנו להמשיך להתוועד בחצר, כיוון שקולות המתוועדים נשמעו
1216מחלון חדרו והפריעו את מנוחתו.
1217כשעדכנתי
1218על כך את ר' מענדל, הוא נאנח אנחה כבידה, והוציא מפיו: אה, הוא באמת חולה...
1219יכולתי לשמוע באותה אנחה שיצאה מקרב לבו, את 'הרגש הזולת' שלו. אחר כך שאל: אולי
1220יש איזה מקום מרוחק יותר, שנוכל להתוועד שם בלי להפריע לו? אמרתי שיש לנו מרתף,
1221אבל כולו תפוס עם חביות של ירקות כבושים שהכנו לחורף. אין שם שולחן וכיסאות כמובן,
1222ואפילו חשמל אין שם, גם רצפה נורמלית לא היתה שם, אלא רצפת אדמה.
1223אבל
1224ר' מענדל קם ואמר: בואו ונבדוק יחד. ירדנו למרתף עם נר דולק, ר' מענדל בדק את
1225המקום ואמר: מצויין! נזיז כמה חביות לצד, לכאן ולכאן, נוריד כמה כיסאות, והרי לנו
1226מקום מעולה להתוועדות. תוך זמן קצר היינו כולנו במרתף, חלק ישבו על החביות, חלק על
1227מדרגות המרתף וחבית אחת הפכה להיות 'שולחן'. כך התוועדנו עד לשעה שלוש לפנות בוקר.
1228פעם
1229אמר לי ר' מענדל, ששם לב לכך שהבחורים בסמרקנד אינם מעשנים. זה היה פלא עבורו,
1230מכיוון שבתומכי תמימים בליובאוויטש, כמו גם בישיבות אחרות, היו בחורים רבים שעישנו
1231(באותן שנים לא ידעו על הסכנה שבעישון). הוא חשב על כך, והגיע למסקנה שיש לכך סיבה
1232רוחנית: מכיוון שהרבי אינו מעשן, גם הבחורים אינם מעשנים.
1233**התוועדויות
1234לפני עזיבתו את סמרקנד**
1235באחת
1236הפעמים שהגעתי לבקרו, אמר לי ר' מענדל: הילקה! מה אתה אומר? כתבתי לרבי שהגשתי
1237בקשה לאשרת יציאה מרוסיה, ושוב נעניתי בסירוב...
1238משכתי
1239בכתפיי, והמתנתי לשמוע את תשובתו של ר׳ מענדל עצמו. והוא אכן המשיך: הרבי תובע
1240מאיתנו עבודה קשה מאוד. שעבודתנו תהיה מתאימה לדרישת הבעל שם טוב, שיהיה ״הן״
1241ו״לאו״ שווים אצלו. זאת אומרת, שעלי לקבל את בשורת הסירוב באותה שמחה שהייתי חש
1242אילו הייתי מקבל את האשרה המיוחלת! אח, הילקה, זאת עבודה קשה...
1243באחד
1244ממכתבי התשובה שזכה לקבל מהרבי, עודדו הרבי שלא ייפול ברוחו וסוף סוף יזכה לצאת.
1245בחורף
1246תשכ״ד הגיעה השעה המיוחלת שר׳ מענדל חיכה לה קרוב לעשרים שנים. סוף סוף קיבל ר׳
1247מענדל את רישיון היציאה. כאשר נודע לי על הבשורה הטובה שר׳ מענדל קיבל היתר יציאה,
1248רצתי אליו כדי לברכו על קבלת הרישיון.
1249כאשר
1250פגשתי את ר׳ מענדל, לחצתי את ידו למזל טוב, ומרוב התרגשות רציתי להעניק לו נשיקה.
1251אולם הוא הרחיק אותי ממנו, ואמר: אצל חסידים זה צריך להתבטא באופן אחר. והמשיך ר׳
1252מענדל וסיפר לי על הנשיקה החסידית שהעניק הרבי הרש״ב לרבי הריי״צ. זה היה בזמן
1253שהרבי הריי״צ היה ילד קטן ושכב במיטה. כשאביו הרבי הרש״ב ניגש אליו התעורר באהבה
1254ורצה לנשק אותו. ובמקום הנשיקה הוא כתב מאמר חסידות. כעבור שנים, ליום הבר מצוה של
1255בנו, נתן לו הרבי את המאמר ואמר: זוהי נשיקה חסידית. אחר כך הזכיר ר׳ מענדל שוב את
1256מכתבו של הרבי, ואמר: נו, הילקה, מה תאמר? הרבי דורש מאיתנו את עבודת הבעל שם טוב,
1257שהן ולאו יהיו שווים אצלנו. תאר לעצמך, שאני צריך להשוות את מצב רוחי כעת, למצב
1258הרוח בו הייתי שרוי כאשר קיבלתי את הסירוב...
1259נקל
1260לשער את שברון הלב של כולנו לנוכח הפרידה הצפויה מר׳ מענדל. יחד עם זאת, כמובן,
1261שמחנו מאוד בשמחתו של ר׳ מענדל, שסוף כל סוף הוא יוצא מרוסיה.
1262כאשר
1263ר׳ מענדל דיבר על יציאתו הקרובה מרוסיה, הוא היה מלא ערגה והשתוקקות לרגע בו יתראה
1264סוף סוף עם הרבי. למרות שגם את משפחתו לא ראה כבר כעשרים שנה - הוא לא דיבר על
1265הפגישה עם משפחתו כמו שדיבר על הפגישה עם הרבי.
1266בפגישותינו
1267האחרונות לפני נסיעתו, חקר אותי ר׳ מענדל על הפרטים של כל עסקנותנו בסמרקנד. כמה
1268מניינים יש והיכן, גיל המתפללים, כמה יהודים מתפללים בכל מנין; כמה ילדים לומדים
1269ב׳חדרים׳, וכמה בחורים לומדים בישיבה; כמה אברכים מגיעים להתוועדויות, ומי הם
1270האברכים הפעילים בכל העניינים הציבוריים. ר׳ מענדל דייק בכל פרט. שאלתי אותו
1271בתמהון: ״הרי נזפת בי פעם מדוע אני זוכר כל הנשכחות״! אמר לי ר׳ מענדל: עכשיו זה
1272אחרת. הרי כשאגיע לרבי, הרבי ישאל אותי. אני צריך לתת לרבי דו״ח מדויק מכל
1273פעולותיכם.
1274**ברכת
1275הדרך**
1276אחת
1277ההתוועדויות האחרונות לפני נסיעתו של ר׳ מענדל, התקיימה בביתו של ר׳ חיים זלמן
1278קוזלינר. באותה התוועדות עלו כמה נושאים טעונים והתעוררו וויכוחים עזים בנושאים
1279אלו. ר׳ מענדל ישב והביט מהצד על הוויכוח שהלך והתלהט ושתק. כאילו אינו מבחין
1280במתרחש.
1281לאחר
1282דקות ארוכות של שתיקה, פנה אלינו ר׳ מענדל ואמר: תתווכחו תמיד, ואינכם מוכרחים
1283להסכים אחד עם השני, ובלבד שלא תהיו שונאים! זאת אומרת, שהוויכוחים מגלים את האמת.
1284אבל מוכרחים לעשות זאת מתוך אהבה וחיבה.
1285הרגשנו
1286שזאת כעין ״ברכת הדרך״ עבורנו לפני נסיעתו מרוסיה.
1287**הגעת
1288ר' יעקב נוטיק**
1289בקיץ
1290תשכ"ד, לאחר יציאת ר' מענדל, הגיע לסמרקנד הרה"ח ר' יעקב נוטיק. לאחר
1291חתונתו התגלגל ר' יעקב לעיר קרלי שבגרוזיה, שם שימש כשוחט וזיכה את כל היהודים
1292שבאזור בבשר כשר. חיי הדת בגרוזיה היו די חופשיים, יחסית לשאר הרפובליקות של ברית
1293המועצות, כי סטלין היה יליד גרוזיה והעניק לארץ מולדתו יותר חופשיות.
1294בתקופה
1295בה התגורר בגרוזיה, הגיע לשם ר' מיכאל מישולבין למטרת גיוס כספים עבור הישיבה
1296המחתרתית בסמרקנד והתארח בביתו. כאשר שמע ר' יעקב שקיימת ישיבת תומכי תמימים
1297בסמרקנד, תרם בעצמו סכום יפה יותר מיכולתו וגם הלך אתו בין יהודי העיר ועזר לו
1298לגייס כספים נוספים. לאחר שהכיר את ר' מיכאל מקרוב, חשק ר' יעקב להעניק לבניו
1299חינוך בסגנון זה. לכן, לאחר שבניו גדלו והיה צורך לדאוג עבורם לחינוך חסידי מתאים,
1300החליט ר' יעקב לעבור לסמרקנד.
1301ר'
1302יעקב היה בעיני דמות מיוחדת במינה, סמל לחסיד אמיתי. אף פעם לא ראיתיו יושב בטל.
1303בכל רגע פנוי היה מתיישב על כיסא בפינה או נשען על הקיר כשהוא מעיין בספר, שולחן
1304ערוך, גמרא, תניא או כל ספר קודש אחר. הוא היה מרומם מהוויות העולם הזה, וכל שיחו
1305היה בנושאי הלכה, פלפול בגמרא או עניין בחסידות. למרות זאת, היה איש צנוע ונחבא אל
1306הכלים, תוך שהוא מנסה להסתיר את מהותו הפנימית.
1307אבי
1308העריך מאוד את יראת השמים של ר' יעקב, ולמרות שאבי היה שוחט עופות עבור אנ"ש –
1309הנה לאחר בואו של ר' יעקב לסמרקנד סירב אבי להמשיך לשחוט, בטענה שהוא כבר מעל גיל
1310שישים, והפנה את אנ"ש לר' יעקב.
1311בשנת
1312תשכ"ח, לאחר פטירתו של הרה"ח ר' אליהו לוין, כאשר הייתה שאלה הלכתית,
1313הנה מכל האברכים בסמרקנד, היו פונים דווקא אליו מכיוון שהעריכו את למדנותו
1314ובקיאותו בענייני הלכה. ברוב ענוותנותו, בתחילה היה אומר תמיד שאינו יודע לפסוק
1315הלכה, אבל כדאי להסתכל בסעיף פלוני בשולחן ערוך, ומסתמא ההלכה היא כך וכך. למותר
1316לציין שמעולם לא טעה.
1317מלבד
1318העופות שר' יעקב בעצמו שחט עבור אנ"ש, מידי פעם סידרו האברכים שחיטה של בהמות
1319בבית השחיטה הממשלתי שמחוץ לעיר. ר' יעקב היה שוחט, ואחר כך מצמיד לצלעי הבהמה את
1320החותמת הרשמית שהביא עמו מגרוזיה, המעידה על כשרות הבשר. עבורנו זה היה מאוד מוזר,
1321שכך בסמרקנד מעולם לא ראינו חותמת לכשרות. אחר כך הביאו את הבשר לאטליז שברובע
1322היהודי בעיר העתיקה, ויהודים רבים זכו לקנות בשר כשר ומהודר משחיטת ליובאוויטש.
1323**ישיבה
1324ומקווה בחצר משפחת נוטיק**
1325כמסופר
1326לעיל, בי"ט כסלו תש"כ החלו הלימודים הסדירים בישיבה המחתרתית, בבית אחי
1327בערל. התלמידים הראשונים היו נפתלי אסטולין, שמואל חיים פרנקל, ישעי' גרצמן ויצחק
1328מישולבין. המגיד שיעור, המשגיח והמשפיע היה ר' מיכאל מישולבין.
1329כאשר
1330ר' יעקב נוטיק הגיע לסמרקנד בשנת תשכ"ד, גדלה כבר הישיבה, הן במספר התלמידים
1331והן במספר המקומות בהן התקיימו הלימודים. באותן שנים, שלהי שנות הכ"פים, ירד
1332מעט מפלס החרדה. אם בשנות היו"דים לא העזו לכתוב בניירות רשמיים אל קרובי
1333משפחה בחו"ל, ולא ניסו להגיש בקשת יציאה מחשש שמא על עוון זה בלבד יבולע לנו –
1334הרי באמצע שנות הכ"פים ירד המתח ואנשים החלו לבקש היתרי יציאה. למרות שרובם
1335ככולם קיבלו סירוב, הרי החשש מעצם הגשת בקשת יציאה התפוגג.
1336במצב
1337זה, אף שלא היתה חופשיות מוחלטת – בכל זאת הרשינו לעצמנו גם להרחיב את הישיבה,
1338לקבל עוד תלמידים ולפתוח מקומות לימוד חדשים. אחד ממקומות הלימוד החדשים היה בחצר
1339ביתו של ר' יעקב נוטיק. ביתו היה ממוקם בסמטה קטנה, והיה לכך מעלה וחיסרון: מחד,
1340החצר לא סמוכה לרחוב בו עוברים ושבים אנשים שעשויים להבחין בפעילות החריגה. לאידך,
1341מכיוון שביתו שכן בסוף הסמטה, כאשר היינו נכנסים לסמטה, היה ברור לשכנים שאנו
1342הולכים לבית משפחת נוטיק.
1343אבל
1344מעלות המקום גברו על חסרונותיו: ראשית, כיוון שהחצר הייתה מגודרת ונפרדת מהשכנים,
1345והבחורים יכלו לצאת בשעות הערב לשאוף קצת אוויר צח. שנית, גיל הבחורים היה חופף
1346לגילאים של ילדי המשפחה, כך שאם יתפסו 'על חם' יוכלו לטעון שהגיעו לבקר את חבריהם.
1347כמו כן בחצר היה מבנה קטן נפרד מהבית, כך שהבחורים יכלו ללמוד שם, ולא כפי שנאלצו
1348בבתים אחרים ללמוד בחדר אוכל, במטבח או אפילו בחדר השינה...
1349מעלה
1350נוספת הייתה לבית הרב נוטיק, בכך שאשתו חנה הייתה מבשלת עבור הבחורים. בזכות כך,
1351לא היו הבחורים צריכים ללכת למקום אחר לאכול, וכך נחסך להם זמן לימודים יקר, ועוד
1352יותר חשוב: חסכו את תשומת לבם של השכנים, שהייתה גדלה עם כל יציאה וכניסה של
1353הבחורים (כך, כל דבר קטן כגדול היה נלקח בחשבון בעת ההחלטה על מקום הלימודים).
1354יום
1355אחד החליטו הבחורים לבנות מקווה בחצר. הם החלו לחפור בור ליד המבנה הקטן בו למדו.
1356אפשר לתאר מה קורה כשבחורים בגילאי 15-16 "בונים מקווה". היה שמח... וגם
1357קצת התעמלות... לאחר כמה ימים התעייפו הבחורים ועזבו את התוכנית לאנחות.
1358אבל
1359ר' יעקב לקח את הרעיון ברצינות. הוא הלך לשוק העובדים, שם מצא גויים שיכורים שלא
1360מזמן השתחררו מהכלא, והם הסכימו לעבוד בשביל קצת וודקה וארוחת צהריים שר' יעקב נתן
1361להם לאחר העבודה. אבל גם סידור עבודה זה לא החזיק מעמד הרבה זמן, שכן הם היו
1362מגיעים לעבוד יום אחד, ומשתכרים יומיים...
1363ר'
1364יעקב, שכבר ראה בעיני רוחו את המקווה הפעילה, לא התייאש. הוא הביא פועלים
1365מקצועיים, ותוך זמן קצר הצליח לברך על המוגמר ולחנוך את המקווה. אני הקטן,
1366ה'מומחה' ליצירת מתקנים לחימום מקוואות, יצרתי מתקן מיוחד עבור המקווה החדשה, וכך
1367שימשה המקווה החדשה לא רק את הבחורים, אלא גם את המשפחות היהודיות באזור.
1368**'תמים'
1369מגיע לקהילה בסמרקנד**
1370'תמים'
1371נוסף שהצטרף בשנות הכ"פים לקהילת סמרקנד, והטביע בה חותם חסידי, היה
1372הרה"ח ר' דוד אוקינוב הי"ד.
1373ר'
1374דוד זכה ללמוד בישיבות המחתרתיות ברחבי רוסיה, ובזמן מלחמת העולם השניה גויס לצבא
1375הרוסי ונשלח אל החזית הידועה בסטלינגרד. חיילים נפלו מימינו ומשמאלו, ועליו שמרה
1376ההשגחה האלוקית בניסי ניסים. בבריחה הידועה של אנ"ש בשנת תש"ו-ז, לא
1377הצליח להצטרף לאחד העשאלונים, ונסע לטשקנט.
1378לאחר
1379תקופה קצרה נודע לו כי הבולשת מחפשת בטשקנט אחרי חסידי ליובאוויטש, והוא נמלט אל
1380אחיו שהתגורר בעיר קרסני לוטש שבאוקראינה. למרות שהיה הליובאוויטשער היחיד בסביבה,
1381וללא קהילה חסידית, הצליח ר' דוד להקים משפחה חסידית למופת. בכל אותן שנים השתוקק
1382ר' דוד להגיע לסמרקנד, שהייתה ידועה כעיר חסידית, אולם חשש מאוד מהבולשת, ומשום כך
1383העדיף להישאר הרחק מעינה הבוחנת.
1384כאשר
1385בנו בכורו, ר' מאיר, התקרב לגיל הגיוס, החליט ר' דוד לשולחו לסמרקנד, לבת דודתו
1386בתיה מישולבין. עם בואו הצטרף ר' מאיר לאחת הכיתות המחתרתיות. היה זה בתקופה שר'
1387מענדל פוטרפס התגורר בסמרקנד וזכור לי שבהתוועדויות היה ר' מענדל מקרבו מאוד, ואף
1388כינהו בחיבה "מאירקה, מיין זון [=בני]". ייתכן שר' מענדל עשה זאת כדי
1389להקל על בדידותו או שהרגיש קרוב מאוד לאביו, אותו הכיר משכבר הימים כאברך חסידי
1390ובעל כשרונות. פעמים רבות דחק בו ר' מענדל לומר להוריו לבוא לסמרקנד.
1391בשלב
1392כלשהו הגיע ר' דוד למסקנה שכנראה הבולשת כבר לא בעקבותיו, והרשה לעצמו לעבור
1393לסמרקנד. בנו הבכור, שכבר התאקלם בעיר, השיג עבורם דירה, וקרוב משפחתם ר' מיכאל
1394מישולבין הצליח להשיג עבורו עבודה.
1395תוך
1396זמן קצר נוכחנו לדעת, שלמרות השנים הרבות בהן היה מנותק מחברת חסידי חב"ד,
1397נותר ר' דוד עם החום החסידי בו ניחנו תלמידי התמימים. היה אפשר לראות כיצד הוא
1398מרגיש את עצמו כדג במים והיה בבחינת חי להחיות.
1399מכיוון
1400שניחן בידיעות רחבות בתורת הנגלה ובתורת החסידות, מאוד רצינו שיהיה מגיד שיעור
1401בישיבתנו. ואכן, גיסי ר' אליהו מישולבין דיבר איתו על כך, והוא היה למגיד שיעור
1402מעולה, וגם הירבה להתוועד.
1403עונג
1404מיוחד היה להיות נוכח בהתוועדויותיו. הוא ידע לחזור אמרה ולספר סיפור חסידי בטוב
1405טעם ובדיוק. בשנות טלטוליו בישיבות תומכי תמימים המחתרתיות בערי רוסיה זכה לשהות
1406רבות במחיצת חסידים בעלי צורה: ר' יצחק מתמיד, ר' שלמה חיים קסלמן, ר' ניסן נמנוב,
1407ר' זלמן משה היצחקי, ר' דוד הורודוקר, ר' מאיר שמחה חן, ר' שלמה יוסף זווין, ואף
1408זכה להתוועד עם הרה"ג הרה"ח המקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן זצ"ל,
1409אביו של הרבי. אנחנו הבחורים נהנינו מאוד לשמוע משיחותיהם של החסידים הנ"ל.
1410זכור
1411לי שבאחת ההתוועדויות סיפר על ר' דוד הורודוקר (קיבמן), שפעם היה אמור לנסוע
1412למוסקבה, וביקש ממנו ללוות אותו. שאל אותו ר' דוד: "הרי יש עוד ארבע שעות
1413לביאת הרכבת, ומדוע למהר?" השיב ר' דוד הורודוקר: "מה ההבדל היכן
1414נמצאים, בין כך ובין כך – חושבים חסידות"...
1415**זכרונות
1416ר' יעקב לרנר**
1417**סגירת
1418החדר המחתרתי**
1419חסיד
1420נוסף שגדל בסמרקנד, הוא הרה"ח ר' יעקב שי' לרנר אשר גם זיכרונותיו מאותם ימים
1421מעניקים לנו מבט מעשיר לפני ולפנים על חיי החסידים בתקופה ההיא. לפנינו פרקים מזיכרונות
1422אלו.
1423היה
1424זה יום חורפי בשנת תש״ז, בעיר המקלט החב"דית - סמרקנד. בכל מקום בו יש יהודים
1425שומרי תורה ומצוות בברית המועצות יש חסידי חב״ד. ואם מדובר בחסידי חב״ד - הרי לנו
1426׳חדר׳ במחתרת. כאן נכנסים לתמונה המלמדים המסורים שמסרו נפשם למען חינוך ילדי
1427ישראל. ובעקבותיהם - איך לא - מרגלי החרש של הק.ג.ב. אלו האחרונים עולים על
1428עקבותיו של ה׳חדר׳ שיסדו ר׳ זושא פז ור׳ שמר׳ל ששונקין, ומופיעים יום אחד בשעריו
1429הסתורים.
1430פמליית
1431קצינים ושוטרים ניגשה ליעקב לרנר. ״אתה יודע אל״ף בי״ת?״ - התעניינו בנימוס
1432דיפלומטי כמעט.
1433ליבו
1434של יעקב עלץ. זו הפעם הראשונה שאדם מן הרחוב מתעניין בלימודו, והוא שש להפגין את
1435ידיעותיו. במקביל, צרו שוטרים על כל הפתחים ומנעו בריחה של כל הנוכחים. בהלה
1436ומהומה קמו במקום. אחרי חקירה קצרה ופשפוש חטטני בחפצים המועטים שהיו בחדר, יצאה
1437החבורה עם טרפה לדרך.
1438לשלב
1439זה היה שמור אחד הנהלים הראוותניים של הק.ג.ב. לנלקחים לחקירה לא המתינה משאית או
1440ניידת שיטור, שכן בשלב זה המתין להם תפקיד מרכזי בהפגנת הכוח של המשטר הקומוניסטי.
1441בליווי שוטרים חמושים נלקחו לצעדה רגלית, לנגד עיני התושבים המפוחדים.
1442למרבה
1443ההפתעה, נטלו עימהם השוטרים רק את ר׳ שמר'ל. ר׳ זושא המנהל נותר חופשי לנפשו.
1444כעבור זמן קצר הופיעו בבניין המשטרה מספר אנשים. תמורת שוחד שחררו את ר׳ שמרל והוא
1445הוברח מהאזור.
1446ארבעת
1447תלמידי ה׳חדר׳ המחתרתי עברו ללמוד עם ר׳ בן ציון מרוז. באחת הפעמים סיירה באזור
1448קבוצת חיילים שחיפשה שבויים גרמניים שברחו מהעבודה. במהלך החיפושים, גילו לפתע את
1449ה׳חדר׳. הם הכו וקיללו את התלמידים, למרות שלא היה זה תפקידם. כך נאלצה המחתרת
1450לנדוד למקום אחר, אבל הרעב ושאר צרות לא פסחו עליה.
1451ר׳
1452זושא פז עבר להתגורר במוסקבה, אצל בתו וחתנו, מפחד איומי הק.ג.ב. ׳חדר׳ המחתרת של
1453ר׳ זושא נסגר.
1454נפתלי
1455קרביצקי ע״ה, האחים לייב וברל שיף, מיכאל מישולבין, הלל זלצמן, מרדכי גולדשמיד
1456ועוד מספר חברים טובים, נאלצו להתפזר.
1457**המלמד
1458שנרצח בסיביר הי"ד**
1459מתכונת
1460הלימודים המחתרתית פעלה מעתה בבודדים בלבד. בתפקיד המלמד שימש כעת החסיד ר׳ חיים
1461אברהם דוכמן - נכדו של החסיד הנודע ר׳ מרדכי יואל. הוא היה מסור מאוד למשימה, אלא
1462שאז הכריזו עליו השלטונות כעל פושע בין לאומי, שיש ללוכדו בכל מחיר.
1463ר׳
1464הרשל לרנר, אביו של יענק׳לה, נטל על עצמו את מלאכת ההברחה מסמרקנד לאומסק, שם
1465התגוררה בתו של ר׳ חיים אברהם ושם, כך תוכנן, יימצא עבורו מקום מסתור. בתחנות
1466הרכבת של סמרקנד ניצבו נציגי השלטון ובלשו ללא הרף אחר העוברים שבים. לא הייתה
1467ברירה אלא לצאת למסע רגלי ארוך. ר׳ חיים אברהם צעד עם ר׳ הרשל לרנר כשהוא מחופש
1468ברעלה לאישה.
1469קילומטרים
1470רבים עברו השניים, כשכל העת ר׳ חיים אברהם מספר סיפורים חסידיים, עד שנמצאה עגלה
1471שהסיעה אותם לזרבולק. שם, בעיירה הרחוקה מסמרקנד מרחק רב, המתינה הרכבת בתחנה דקה
1472אחת בדיוק. זו הייתה האפשרות היחידה לחמוק מעין שוטרי הק.ג.ב. ר׳ חיים אברהם לא
1473בעל גוף ׳ספורטאי׳ במיוחד, ויותר גרוע מכך: הוא אחז באמצעו של סיפור מאדמו"ר הרש״ב
1474ואדמו"ר המהר״ש, אותם זכה לראות. כל כך היה שקוע בסיפור, עד שלא אבה לעלות
1475לרכבת עד שיסיים את סיפור המעשה. ר׳ הרשל נאלץ להכניסו בכוח לקרון.
1476בבית
1477בתו שהה ר׳ חיים אברהם דוכמן חודשיים, אבל ידם הארוכה של השלטונות השיגה אותו גם
1478שם. הוא נשלח לסיביר וצורף למשלוח - ׳עטאפ׳. האחראים ליוו את האסירים הצועדים
1479במזחלות שלג והקפידו שלא יחצו את קו ההפרדה. דינו של העובר על ההוראה - בכוונה או
1480אפילו בטעות - היה מוות בירייה. ר׳ חיים אברהם לא ראה היטב ורגלו דרכה על קו
1481ההפרדה. הוא נורה במקום ונהרג. הי״ד. הידיעות על שאירע הגיעו לאחר מותו של סטאלין
1482ימ״ש, כאשר חסידים חזרו מסיביר ובפיהם סיפורי אימה.
1483**סבל
1484מהחברים הגויים**
1485החיים
1486בסמרקנד נמשכו במסלולם המפותל ומרובה המכשולים. ילדי המחתרת גדלו ונאלצו, על פי
1487חוק, לבקר בבית הספר הממשלתי.
1488יענקל׳ה,
1489הילד החב״די מפולטובה הסמוכה להאדיטש, בנו של החסיד ר׳ הרש׳ל לרנר ע״ה, מצא עצמו
1490במציאות קשה. כשנולד, משפחתו התגוררה בפולטובה, בעל כורחה. שמונה עשרה שנים מלאו
1491אז לשלטון הקומוניסטי. האב נסע ללוות את הסב בדרכו לארץ ישראל ומאז החל הק.ג.ב.
1492להתחקות אחר עקבותיו.
1493כעת,
1494בסמרקנד, משנסגרה המחתרת, נכונה לו המלחמה האמיתית - על השבת. מלבד הקשיים שערמה
1495ההנהלה האנטישמית, הוא סבל גם מחבריו הגויים. פעם החליט להתייצב ללימודים ולא לגעת
1496בכלי כתיבה. שאר התלמידים הניחו בהפגנתיות את עפרונותיהם והודיעו למורה שאם יעקב
1497אינו כותב - גם הם אינם מעוניינים לכתוב.
1498אלו,
1499למרות גילם הצעיר, לא נפלו ברמת השנאה ליהודים מאבותיהם. הם עקבו אחר התקרבותו של
1500חג הפסח וידעו ש'יאשה' לא אוכל לחם בחג. באחד הימים ניסו לדחוף לפיו כריך עם "דבר
1501אחר". התחושות היו קשות מאוד. העתיד לוט בערפל שחור. הימים נעשים קשים יותר
1502ואיש אינו יודע מה ילד המחר. האב הגיע למשרדי הנהלת בית הספר והתלונן על יחס
1503התלמידים לבנו. המנהל היתמם והגיב בציניות: ״הילד רעב! החברים שלו בסך הכל ניסו
1504להאכיל אותו!״׳...
1505פתרון
1506אפשרי נראה באופק כאשר יעקב גדל. המרת חובת הלימוד בהשתתפות בבית הספר ערב
1507למבוגרים הייתה אפשרית, ועם זאת היה בזה צעד משפיל ומבזה. על התלמידים היהודים בני
1508הארבע עשרה היה לשבת בשיעור משותף עם מבוגרים חסרי השכלה. אולי התחושות הללו
1509הולידו בו את הרצון העז להוכיח את הצלחתו. הוא השתתף באולימפיאדת מתמטיקה וזכה
1510במקום הראשון. הממונים המופתעים החלו לתהות על קנקנו של התלמיד המוכשר וניסו לאתר
1511את בית הספר בו למד...
1512הקשיים
1513התרבו כשהגיע מועד גיוסו לצבא. הברירה היחידה הייתה להמיר את השירות הצבאי
1514בלימודים גבוהים שישרתו את העם הסובייטי. בשבתות הוא נאלץ לצעוד קילומטרים רבים ברגל
1515כדי להראות נוכחות.
1516**פרחח,
1517רופא, משפיע**
1518אלא
1519שכגמול, הבליחו במהלך שנות ילדותו של ר׳ יעקב כמה קרני אור חסידיות. תחילה היה זה
1520החסיד ר׳ בערקע חן, שנמלט מבית הסוהר וקהילת החסידים בסמרקנד נטלה על עצמה את
1521הסיוע לו. ר׳ בערקע, כבן ארבעים, הוסתר בביתו של ר׳ אברהם זלצמן, והיה נטול תעודות
1522מזהות. בהתוועדויות שקיימו החסידים לעיתים, היה ר׳ בערקע דמות מרכזית. החיסיון
1523שאפף את דמותו היה כה גדול, עד שגם מהילדים הוסתרה זהותו האמיתית. עבורם הוא היה
1524פרחח שנאסף מהרחובות. בהתוועדויות בהן השתתפו היו מגלים עניין בדובר המוזר. הוא
1525היה לובש חלאט (חלוק) חגיגי ומקפיד להאזין לכל הדוברים.
1526לשאלתם
1527נאמר להם שהאיש רופא. מעליית הגג השקיפו עליו בעת ששוחח בהתוועדויות ותמהו: פרחח
1528כזה מדבר בהתוועדויות? והוא היה משלים את המשחק ׳הרופא׳ וסובב בדבריו בין כל
1529המשתתפים. אמר לאחד שהוא נושא מחלה, לא פירט איזו, אבל ציין שהתרופה היא ׳שלחן
1530ערוך׳. ל׳חולה׳ אחר הוא המליץ על ׳תניא׳. היה אחד שאובחן גם הוא כחולה מאוד. ״הוא
1531חולה כל כך״, אמר ר׳ בערקה, ״עד שאינו יודע כלל שהוא חולה!״ אחר כך לימד תניא
1532ושיעוריו עוררו עוד יותר את תמיהתם של הצעירים בחבורה.
1533אט
1534אט הוסר ה׳מסווה׳. החסידים היו מודעים לכך והזהירו את הילדים לשמור על הדבר בסוד
1535כמוס. כי אם יתגלה שאי מי יודע, הוא עלול ללקות בעונש החמור ביותר באותם ימים: 25
1536שנות מאסר בסיביר.
1537**עונשו
1538של מלשין**
1539תשי״ח
1540הייתה שנה קלה יחסית עבור החסידים. בבית משפחת לרנר התקיימו התוועדויות דרך קבע,
1541מתוכן זוכר יעקב בעיקר את סעודת שביעי של פסח שבה, לפי המסורת החב״דית, נוהגים
1542לרקוד עד שהרצפה תתייבש.
1543הפארבריינגען
1544היה בעיצומו, ופתאום דפיקות על הדלת. בבית שהו באותה עת ר׳ בערקע חן שנקרא בפי כל בשמו
1545המחתרתי 'ר׳ חיים׳, ר׳ לייזר ננס ויהודי נוסף בשם בערל איטקין. אלו היו תחת עינם
1546הפקוחה של השלטונות. הבהלה והמבוכה מתחלפות בפעולות מהירות. הוחלט שיעקב, בן שבע
1547עשרה בסך הכל, ייצא לקראת הבאים.
1548על
1549המפתן עומדים שני יהודים. בפיהם פקודה: הבא אלינו את אביך. ר׳ יעקב מתחיל לרעוד
1550מפחד. הוא חוזר פנימה ומוסר לאביו את הפקודה. ׳אבא, הם רוצים רק אותך׳, הוא אומר
1551לו, לנגד עיניהם הנדהמות של החסידים.
1552ר׳
1553הירשל לרנר ניגש לשניים והם עולצים למראהו המפוחד. ״אתם חושבים שלא שמענו אתכם
1554משוררים ׳ממצרים גאלתנו׳? מה אתם שמחים עכשיו ממצרים? מצרים בראש שלכם? מחר,
1555בשמונה בבוקר אתה מתייצב בק.ג.ב לחקירה מפורטת. שם תספרו הכל: איך יצאתם ממצרים
1556ומה היה לכם שם״.
1557סיימו
1558את דבריהם הציניים והפילו אימה על הנוכחים. אלו מיהרו להתעשת ומיהרו לחמוק בזה אחר
1559זה מהבית. ברחוב היה קר ולאנשים לא הייתה כתובת להתדפק עליה בשעת ליל כזו, אולם
1560הפחד מהצפוי לכולם מחר, אם יישארו במקום – הכריע. הנשארים התייצבו לטכס עצה.
1561האלמוני המאיים אותר ואחד מהחבורה נשלח לביתו כדי לנסות להמיר את ההלשנה במתת שוחד
1562הגונה.
1563החסיד
1564נעמד מאחורי דלתו של האיש, פרופסור לגיאוגרפיה בהשכלתו, והכריז: "אני אספר לך
1565מה קרה במצרים"... הפרופסור אמר שמצידו היה מקבל את השוחד, אבל הפעם, במכוון,
1566הוא מסרב, מאחר שאחד מבני החבורה הבהיל אותו. ר' הרשל ניסה להשתדל אצל אנשים
1567שהכירו את הפרופסור. במיוחד ניסתה לעזור רופאה יהודייה שהכירה אותו ואף סייעה במתן
1568אישורי מחלה לתלמידים יהודים כדי שיוכלו לעבור שבתות בביתם ולא בבית הספר, אבל גם
1569בקשותיה נתקלו בחומה בצורה של התנגדות. השעות הספורות שנותרו עד הבוקר עברו בחשש
1570גדול.
1571המלשין
1572החליט להתמהמה במתן תלונתו. תחילה ביקר במכון להנדסת מזון בו היה מרצה. שם עסק
1573בבחינת תלמידים. שניים מהם הצליחו לתת לו שוחד, אבל למזלו הרע היו השניים סוכני
1574חרש של הק.ג.ב. וכך, אחר כבוד הוא נלקח למאסר. הגזירה על החסידים נמוגה.
1575את
1576שמות החסידים דולה ר' יעקב מזיכרונו הצלול כיין. על הבולטים שבהם הוא מרחיב את
1577הדיבר ומתאר את דמותם. ר' אלי' פאריטשער, למשל, היה חסיד גדול וגם עניו באותה
1578מידה. ר' אלי' הגיע לרבי הרש"ב, ומונה ל"חוזר".
1579רב
1580נוסף היה החסיד ר' שניאור זלמן פבזנר. האחרון כיהן כרב בטשקנט, ואילו ר' אלי' שימש
1581בתפקיד בסמרקנד.
1582**"חלב
1583ישראל" לר' מענדל**
1584ואז
1585הגיע לסמרקנד החסיד ר' מענדל פוטרפס. הוא הוחבא במהירות אצל יהודי ממוצא בוכרי, ר'
1586בנימין דער פישר (בנימין הדייג), ששמו ניתן לו על שם עיסוקו במסחר דגים. ר' בנימין
1587כיבד מאוד את ר' מענדל. כשנכח המארח בהקפדתו ובדקדקנותו בכשרות האכילה של האורח,
1588התאונן לפני החסידים: "הוא קשה יותר מר' חיים". בלקסיקון הסמרקנדי התפרש
1589המשפט כך: ר' מענדל 'קשה' יותר בחומרותיו ובאדיקותו מר' חיים – שמו המחתרתי של ר'
1590בערקע חן ע"ה.
1591ר'
1592מענדל היה אז כבן חמישים, ומאחוריו ישיבה ממושכת בסיביר שהחלישה את גופו, ובריאותו
1593התרופפה מאוד. לחסידים בסמרקנד נודע שכדי לשמור על בריאותו הוא זקוק למנת חמאה.
1594בחנויות בסמרקנד ניתן היה להשיג חמאה, אך בשביל ר' מענדל זה לא בא בחשבון. יעקב בן
1595השבע עשרה היה נוסע על אופנועו, לקצה העיר, לאדם שגידל בחצרו פרה.
1596יעקב
1597וחבריו היו משגיחים על החליבה או משתתפים בה בעצמם וממלאים דלי גדול שהביאו איתם.
1598הדרך חזור, על מהמורות הכבישים בסמרקנד, לא היטיבה עם הדלי הפתוח, ומה שנשאר הובא
1599לבית אחד החסידים. שם, חסרי ניסיון, היו מתחילים במלאכה תחת עינו הפקוחה והבוחנת
1600של ר' מענדל. בסוף התהליך נוצקו רק מאה גרם חמאה כשרה וראויה.
1601**פייביש
1602יודע? פעדיא הוזמן?**
1603בית
1604הכנסת בסמרקנד היה פתוח לציבור. השלטונות לא אסרו את לימוד התורה על יהודים מעל
1605גיל שישים. לכן הציבו היהודים בשער בית הכנסת שני שומרים. תפקידם היה למנוע
1606מהילדים להיכנס פנימה, כדי לא לעורר בעיות מצד המשטרה. לצעירים היה סיכוי רב
1607להיכנס לו יוכיחו לשומרים את נאמנותם, אבל לילדים – בשום אופן לא ניתנה רשות
1608להשתתף בתפילות או בהתוועדויות. שומר אחד נשא את השם יהודה והיה אימת הילדים. הוא
1609היה צעיר ולא אפשר להם למחוק פנימה.
1610הילדים,
1611מצידם, לא ויתרו. הם החלו לגרות את יהודה השומר שירדוף אחריהם, ובזמן שהפקיר
1612לרגעים את עמדת השמירה היו שאר הילדים חומקים פנימה. אמת, הפתח הצר שבין מוט השער
1613לכותל הכאיב לילדים שחמקו דרכו, אבל זה היה משתלם. עם השומר השני, ר' אבא, לעומת
1614זאת, העניינים התנהלו בקלות יחסית, זאת עקב גילו המבוגר. בן שמונים היה ושמירתו
1615רופפת יותר. כך יכלו הילדים ליהנות מהתוועדויות נדירות וגם לזכות בשאריות
1616פארבייסן. זה האחרון היה מורכב בעיקר מהערינג.
1617בעיה
1618בפני עצמה הייתה התקשורת בין החסידים. העברת מידע בנוגע להתוועדות שתיערך לרגל
1619י"ט כסלו, למשל, הייתה כרוכה במאמצים רבים לשמירת הסודיות. המסרים עברו מפה
1620לאוזן באמצעות חסידים שעברו מבית לבית. לקראת מועד ההתוועדות, היו מבררים
1621המארגנים: "פייביש יודע? פעדיא הוזמן? הודיעו לבערקא? מה עם אירושע"?
1622אלו היו שמות הקוד לחסידים שהוזמנו להשתתף בהתוועדויות. באותו אופן נאסף ה'פארבייסען'.
1623אחד תרם מאה גרם אורז, השני כמות קטנה של קאשע (דייסה שחורה) וכל מיני 'איינגמאכץ'
1624ששימשו 'פארבייסען' עוד בליובאוויטש. כולם נטלו חלק בהכנות והשמחה הייתה רבה.
1625בהתוועדויות,
1626זוכר ר' יעקב, לא היו נישאות דרשות. כל אחד היה אומר כמה מילים, מנגנים ניגון
1627ושומעים זיכרונות מהרביים. היה למשל, החסיד ר' מענדל נודל. הוא זכה להיות עוד אצל
1628הרבי מהר"ש ואף קיבל ממנו ברכה לאריכות ימים. כבן תשעים היה אז וקיבל הדרכה
1629מהרבי מהר"ש. אבל ר' מענדל ור' בערקע ור' אלי' ור' ירחמיאל חדש תמיד העניקו
1630את רשות הדיבור לצעירים. הושיבו אותם על ידם והעניקו להם את מלוא תשומת הלב. דאגו
1631להם בגשמיות והשפיעו עליהם באמצעות כך רבות.
1632תנאי
1633יחיד עליו הקפידו היה הסודיות. אסור היה לספר מאום, אלא אם כן קיבלת הוראה ברורה
1634לכך. אם מישהו נכשל בכך – היה מיד מורחק מכל ההתאספויות המחתרתיות.
1635**כאן
1636זה 'גן עדן'**
1637הדמות
1638המרכזית בבית הכנסת, שסביבה התאגדה ההתוועדות, הייתה מתחלפת עם הזמן ומצוקותיו.
1639אלו נמלטו מפחד רודפיהם ואחרים נתפסו והושמו במאסר. היהודי שניהל את המערכה היה
1640החסיד ר' ירחמיאל חדש ע"ה. הרבי הרש"ב ובנו, הרבי הריי"צ, שלחו
1641אותו לפעול באוקראינה. הוא התגורר בתחילה בפטרובוזובסק ושימש גם שוחט ומוהל. מאוחר
1642יותר נדד לסמרקנד. מביתו בעיר הקים מחתרות והחיה קהילות.
1643בבית
1644הכנסת הוא היה חוזר מאמר חסידות מדי שבת, בזמן סעודה שלישית. ר' ירחמיאל היה
1645מתייצב ללא מורא וחוזר חסידות בפני כל הקהל, השזור במלשינים. לא כל המסובים ירדו
1646לעומק לדבריו. יהודים תמימים שלא נמנו עם קהל החסידים היו מנמנמים קלות, אך הידיעה
1647שכאן זה 'גן עדן' הייתה אחידה אצל כולם.
1648הרב
1649מענדל פוטרפס היה מקרב את הבחורים הצעירים – בני החסידים והקהילה המקומית. הוא לימד
1650אותם כללי זהירות מתוחכמים שצבר בניסיונו רב השנים. כלל חשוב במיוחד למד בעצמו,
1651כשהיה עוד צעיר לימים, והתארח בבית סב רעייתו של ר' יעקב לרנר, הרב יענק'ל ביין.
1652הוא שימש רב מפורסם בעיר דוג'ין ומצודתו הייתה פרושה באזור כולו.
1653ר'
1654מענדל הגיע מעיר רחוקה ומצא מסתור בבית הרב. באותם ימים סובבו חוליות של השלטונות
1655במטרה לחשוף משתמטים ודרושים לחקירה. קולות החיפושים נשמעו היטב גם בבית הרב ור'
1656מענדל נחרד. מיד חפץ להסתתר בארון הגדול שעמד בחדר, אך הרב מנע זאת ממנו בשלווה,
1657"שב", פקד עליו, "הנח את המעיל על משענת הכסא והעמד פנים כאילו
1658אנחנו משוחחים בניחותא". מאי שם הביא גם חומר לימוד ממשלתי, והשניים עשו עצמם
1659מתעמקים בו. הציצו המחפשים בפתח הבית ולנוכח האווירה הרגועה המשיכו הלאה בדרכם.
1660**'פאפירענע
1661קינדער'**
1662כעת,
1663בסמרקנד, הנחיל ר' מענדל בפיקחותו כללים נחוצים לזהירות מפני שוטרי החרש
1664והמלשינים. בד בבד הוא שימש משפיע. מעולם לא היסס לשמוע את הנוער היהודי. לא נרתע
1665מחלישות באמונה וקרא לא לחשוש מעימות עם יהודי רחוק מתורה ומצוות. אדרבה, היה
1666אומר, אם מישהו מתווכח – סימן שאכפת לו.
1667האדישות
1668הייתה בעיניו הבעיה הרצינית יותר. היסוד הזה הנחה אותו, למשל, כשלפתחו הונחה פעם
1669דילמה רצינית: בחור יהודי חפץ להשתדך עם יהודייה עמה נפגש, אבל חבריו טענו כי רמת
1670האידישקייט של המדוברת חלשה. ר' מענדל זימן אותה לשיחה, ובסיומה אישר בשמחה את
1671השידוך. "אם היא מתנגדת – סימן שאכפת לה", פסק.
1672עיקרון
1673עליו ביסס את דבריו כששוחח עם שומעיו היה: יש לסמן מטרה ולצעוד לכיוונה. לעיתים יש
1674מכשולים. צריך לסלקם או לעקוף אותם. אבל בכל רגע יש לזכור את המטרה ולשאוף להגיע
1675אליה. בנוסף, דרש 'הצנע לכת' וגם היה מבהיר לתלמידיו: אם תפגשו ביהודי הזקוק לעזרה
1676רוחנית וגשמית – דאגו עבורו תחילה למזון ולינה. אחר כך תעוררו אותו ברוחניות.
1677כשדיבר, היה מנגן. וכשניגן – בכה. הוא הלחין מנגינה ענוגה אליה הצמיד מילים על
1678ילדיו הקטנים אותם ראה רק בתמונות. 'פאפירענע קינדער' היה קורא להם. ובעת
1679התוועדות, כשדיבר בלהט על הרבי – סחף אחריו את כל שומעיו.
1680הנסיעה
1681לרבי נשיא דורנו עמדה בראש מעייניו ותמיד הכין את עצמו לפגישה עם הרבי. לעיתים היה
1682הדבר בגדר חלום רחוק ואולי אף נדיר מכך. אבל אותו היום שקיבל את אשרת ההגירה היה
1683יום של חג עבור כל הקהילה כולה. ההשתוממות הרבה גברה כאשר הוכתר ר' מענדל
1684כ"אדון מענדל מענדלוביץ". מענדלוביץ' נקרא על שם אביו שנפטר עם לידתו,
1685והתואר 'אדון' היה שמור לנאמני המפלגה וראשיה בלבד. האזרח מן השורה נקרא 'חבר',
1686ויוצא מחנות סיביר אף לא זכה לתואר המינימאלי הזה.
1687**סטאלין
1688מת, פחד בלבבות**
1689בשנת
1690תשי"ג מת הרודן האכזר סטלין. תכניותיו המרושעות מפורסמות כיום עם פתיחת
1691ארכיונים חסויים, אולם תגובת היהודים בסמרקנד ובכל ברית המועצות הייתה הפוכה.
1692היהודים החלו לחשוש מהצפוי להם מהשליט הבא. ארבעה מבכירי המפלגה הקומוניסטית תפסו
1693את השלטון. מלינקוב, בעריא, קוסיגין ובולגנין היוו את הצמרת שהתחלפה מעת לעת בהנהגה.
1694באחד הימים הגיע תורו של חרושצ'וב. למחרת פרסם מאמר מפתיע ומהפכני בעיתון, בו ערער
1695על התזה שהדת נוגדת לרעיון הקומוניסטי.
1696כפטריות
1697אחר הגשם, נזכר ר' יעקב, החלו להופיע "פנים חדשות" בבית הכנסת. היו
1698יהודים שעצם בואם הפתיע עוד יותר מהמהפכה השלטונית. "אם הם מגיעים", שחו
1699החסידים בינם, "המשיח כבר ממש קרוב".
1700הצעירים
1701החלו להתאסף ללימוד תורה. היו שם: ר' יעקב לרנר ואחיו ר' משה, מיכאל ויצחק מישולבין,
1702הלל זלצמן, מרדכי ובן ציון גולדשמידט, אלי ויוסף וולוביק, שלום בער ומרדכי מנשה
1703גורליק וחסידים נוספים. כללי הזהירות לא נשכחו: על המשתתפים היה אסור להשיח את סוד
1704האסיפות המחתרתיות גם כעת, והמארגנים העמידו אותם בבדיקות שונות ומשונות, כדי
1705לוודא שאיש – גם לא ההורים – יתוודע לקיום המחתרת.
1706כעת,
1707נוכח ר' יעקב בתופעה של קירוב רחוקים. הפחד היה קיים אך במידה מועטה יותר. ר' יעקב
1708כבר בגר והיה בן עשרים ושתים. מאותה תקופה, הוא כבר לא זוכר יהודי שהושב במאסר על
1709רקע של אידישקייט.
1710במוסקבה,
1711למשל, ישב החסיד ר' שניאור פינסקי בבית הכנסת ולימד תניא וחסידות בריש גלי.
1712המלשינים מילאו את בית הכנסת והוא אכן נלקח פעמים רבות למעצר, אך מעולם לא נשפט
1713למאסר ממושך, כי דבריו לא יכלו להתפרש בשום אופן כנגד המדינה. החוק לא אסר לימוד
1714תורה, ולא הצליחו להצמיד לו סעיף רשמי כמו מסחר ברמאות. ר' שניאור היה איש מעשה.
1715כאשר לימד הוא לא הביא דוגמאות אקטואליות על הגלות מחשש אוזן המלשינים, ומעולם לא
1716השמיע בדיחה על סטאלין. במו ידיו חפר מקווה טהרה ולא נתפס.
1717ר'
1718יעקב עצמו ביקר בזמנו במוסקבה ונתקל בדמותו ובפעולותיו. השתוממותו הייתה רבה שר'
1719שניאור עדיין חופשי.
1720היו
1721גם חסידים רבים שעבדו במקומות עבודה שונים ולא שקדו יומם ולילה על התורה, אבל
1722הצילו חסידים רבים בתושייתם ובמסירות נפשם, תוך לקיחת סיכון גבוה.
1723בביתם
1724שבטשקנט, אירחו חמיו וחמותו של ר' יעקב, החסיד ר' שלום זאב ולאה קרוגליאק, עשרות
1725חסידים נמלטים. ר' שלום זאב נשא במשרה חשובה במפעל מטוסים ובשל תפקיד זה נחשב ביתו
1726למוגן יותר מפני חיפושי הק.ג.ב.. באחת הפעמים בא אביו של ר' יעקב לבית מחותניו עם
1727בעל הבית ר' שלום זאב, אולם הרעיה דיווחה שהבית מלא אורחים. השניים סבו על
1728עקבותיהם וחיפשו מקום ללון...
1729**בבית
1730הרב שמעיה מרינובסקי**
1731יהודי
1732חשוב אחר התגורר בסמרקנד באותם ימים: הגה"ח הרב שמעי' מרינובסקי, שכיהן קודם
1733לכן ברבנות בקרמנצ'וג וכונה בפי כל "דער קרעמנצ'וגער רב'. ר' שמעיה ומשפחתו
1734היו בין החסידים שנותרו בסמרקנד לאחר היציאה הגדולה בשנת תש"ו. בביתו התאספו
1735זקני החסידים ומשם ניהלו את פעולותיהם.
1736ר'
1737יעקב נזכר בסיפור שהתרחש כשהיה בן שבע בסך הכל. היה זה ביום ראשון. בשבת שעברה
1738נאלץ ללכת לבית הספר. לכתוב סירב, וכעת חשש שיכניסו בשל כך את אביו למאסר. ואז הוא
1739פגש יהודי בעל הדרת פנים מיוחדת, הוא הרב רפאל חודידייטוב, שהתעניין בשלום הילד,
1740והאזין למצוקתו וקורותיו בשבת שחלפה. בסוף הוא אמר: "היודע אתה שליהודי אסור
1741להיות עצוב?".
1742"איך
1743לא אהיה עצוב?", עונה בתום הילד וחזר שוב על ההשפלות שספג מחבריו ומוריו.
1744היהודי
1745נוטל אותו לביתו של הרב מרינובסקי. סביב השולחן ישובים גדולי החסידים, ר' אלי'
1746פאריטשער, ר' בערל איטקין, ר' ירחמיאל חדש, והם מקבלים את הילד במאור פנים.
1747"תשמעו,
1748רבותי", פותח היהודי הדור הפנים. "אתם עוסקים כאן בדברים גדולים, אבל
1749איך אתם יכולים לסייע לילד הזה?" לשולחן הובאו פירות, והנוכחים ניסו לבחון את
1750רמת ידיעותיו של הילד בדיני ברכות. ר' יעקב בקושי ידע לקרוא חומש, ובסופו של דבר
1751השפיעו על מורתו היהודייה שתמנע את ההצקות החוזרות ונשנות.
1752**אהבת
1753אחים נדירה**
1754חומת
1755הקומוניזם שמקיפה את ברית המועצות, נסדקת מעט בשנת תש"כ. ביהדות גרידא אין די
1756כדי להושיב יהודים במאסר, אלא אם כן נלווה ל'עבירה' גם סעיף בתחום כלכלי.
1757אולם
1758הפחד לא סר. אנשים ידעו שחוסר זהירות הוביל יהודים רבים לגלות ומוות והעדיפו
1759להמשיך בחיי הסתר. התפילות וההתוועדויות נערכו עדיין בבתי החסידים. משפחות שיף, מישולבין,
1760זלצמן, גולדשמיד, שיף, נוטיק, לוין ולרנר היו מוקד ההתארגנויות החשאיות בסמרקנד.
1761ר'
1762יעקב נזכר באנקדוטה מעניינת שמשקפת את אופיים של ילדי החסידים באותן השנים: אחד
1763הילדים, שמואל לוין בנו של החסיד ר' זלמן לוין ונכדו של ר' אלי פאריטשער, בא באחת
1764הפעמים למניין יחד עם אביו. כשנכנסו, התברר להם שהתפילה כבר בעיצומה. הילד פרץ
1765בבכי. הוחלט לביים תפילה. מטבע הדברים, התפלל הציבור מהר יותר. כשנוכח בכך הילד,
1766הגביר את בכיו.
1767"מה
1768הבעיה עכשיו?", שאלו אותו. "אני רוצה להתפלל כמו שצריך, ולא בקצב
1769שהתפללתם עכשיו". ענה.
1770ההתוועדויות
1771היו רוויות חום חסידי ואהבת אחים נדירה. ברשותו של החסיד ר' יענקל נוטיק היה אוצר
1772נדיר ויקר ערך בימים טרופים – ספר המאמרים תש"ח של הרבי הריי"צ. בתום
1773התפילה בשבת, היו מסובים הכל לקידוש, ור' יענקל היה חוזר מאמרים מתוך הספר.
1774כשסיימו, גילו המתפללים שלא נותר עוד זמן לנטילת ידיים בבתיהם.
1775וכך
1776היה מראה שולחן ההתוועדויות החסידיות בסמרקנד: ראשית, המוצר הראשון במעלתו היה,
1777כמובן, ה'משקה'. כ'פארבייסען' היו מגישים רצועות בצל בשמן בתוך קערה גדולה. סביבו
1778התוועדו ר' בערקע חן ור' מענדל פוטרפס ועל גבה נוצק השמן שהחיה את להבת האש
1779היהודית.
1780**מקווה
1781מתחת לשטיח**
1782בית
1783משפחת לרנר התברך בדבר החשוב ביותר עבור חסידי סמרקנד. מקווה קטן הוסתר מתחת לשטיח
1784חדר האמבטיה, והוא הפך את הבית למועדף ביותר. בחצר ניצבה בריכה ששמשה להשקיה ועקב
1785הקושי והסכנה כמעט לא הוחלפו המים שבמקווה. עובדה זו לא מנעה מהחסידים לפקוד את
1786המקווה. במקרי סכנה, היו בני הבית חותמים את הפתח במכסה. קרה פעם ובעת שר' יעקב
1787שהה למטה, חשו בני הבית בסכנה ומיהרו לסתום את הבור. המכסה נפל על ראשו והוא נפצע
1788קלות.
1789**התפילין
1790שהעמידו בסכנה**
1791ר'
1792יעקב עצמו חווה מקרים בהם התרגשה סכנה לו עצמו והוא ניצל אך בנס. ראשון שבהם אירע
1793באחד מימי כיפור. ר' יעקב נישא זה כבר לבת משפחת קרוגליאק, סיים את חוק לימודיו
1794באוניברסיטה והרצה בתחום השכלתו – תורת המנגנונים. לעתים היו מגיעים אליו תלמידיו
1795לשם עזרה בהגשת עבודה, ומשום כך העמיד בפתח ביתו את בתו הקטנה בת השלוש (כיום הגב'
1796צפורה מיידנצ'יק מכפר חב"ד) על תקן 'שומרת'. יום כיפור בפתח, השמש החלה לשקוע
1797והחסידים התכוננו לתחילת תפילת כל נדרי, נטולת פחד מהבלי עולם הזה, וכולה התעלות –
1798כמו אחיהם שבעולם כולו. זה היה הרגע בו הפעוטה לא הספיקה להתריע ואל הבית נכנס
1799סטודנט יהודי.
1800זו
1801הפעם הראשונה שנתקל ר' יעקב בסכנה האורבת לפתחו. הוא התחלחל וכמעט איבד את
1802עשתונותיו. בליבו חשב שזה הסוף. היה בטוח שהלה ילשין עליו ולא שעה לדברי ההרגעה
1803והעידוד של הסובבים. באורח פלא, התלמיד לא עמד על משמעות הטלית ולא שאל שאלות
1804מיותרות. הימים הבאים חלפו להם בשגרתיות ופעימות ליבו של ר' יעקב שבו לקצבן הרגיל.
1805בפעם
1806אחרת עמד בסכנה ממשית עקב שמירת מצוות, ורק נס הציל אותו מהסגרה לק.ג.ב.: מתוך
1807מחויבות לרעיון הקומוניסטי, נדרשו הסטודנטים, המרצים ויתר אנשי האוניברסיטה, לעבוד
1808במשך שלושה חודשים בשדות כותנה גדולים. המלאכה נדרשה מכולם, ללא יוצא מן הכלל.
1809איסוף הכותנה בקולחוז והכשרתו לשימוש בצורת שמן ובד, התפרש משעות הבוקר עד הלילה.
1810ר' יעקב שכיהן כמרצה הצטרף גם הוא לנסיעה. כאשר יהודי שומר תורה ומצוות יוצא
1811מביתו, הוא נוטל עמו גם זוג תפילין. עבור יהודי כזה בברית המועצות מדובר היה בסכנה
1812של ממש.
1813ר'
1814יעקב חלק חדר עם סגנו. סגן זה היה אחיין של מנהל האוניברסיטה. זיקה כזו לאדם הבכיר
1815ביותר באוניברסיטה כולה – היחיד שנושא בכל האזור תואר אקדמי מדרגה גבוהה – הרימה
1816את קרנו של האחיין על פני שאר חבריו ועמיתיו. בנו של אותו רקטור למד אצל ר' יעקב,
1817ובזכות זאת שררו בין השניים יחסים חמים. האחיין-הסגן, לעומת זאת, היה מוקד לאזהרתם
1818של ידידי ר' יעקב. "הוא עוקב אחריך", אמרו לו. ייתכן שחמד את משרתו של
1819היהודי הדתי והמתין לשעת כושר. כעת, הוא חולק עמו חדר בקולחוז שבאוזבקיסטן,
1820ובמזוודתו של ר' יעקב – תפילין.
1821כדי
1822לסייע לו בהנהלת החשבונות, נטל ר' יעקב לחדרו תלמיד מוכשר במיוחד, בשם ראובן לוי –
1823יהודי מצד שני הוריו. אמו הרופאה הייתה ידידה של רעייתו הרופאה של ר' יעקב, ור'
1824יעקב נהג לסייע לו מתוקף מעמדו באוניברסיטה מול המכשולים שהציבו לפניו בהנהלה. כדי
1825לחגוג את יום השבת כהלכתו, פרש ר' יעקב למקום מרוחק מעט, ללא מיטלטלין, ובאין
1826רואים התפלל וערך קידוש. כאשר חזר, קידם את פניו עוזרו ראובן, וסיפר לו בחשש על
1827הסגן שמישש בחפציו. ר' יעקב חשש מאוד, אך גם ניסה לאלתר פתרון מידי לבעיה החמורה.
1828בערב
1829התקיים בקולחוז סיכום של תוצר העובדים. מי שמתעצל ואינו עומד ב'נורמה' הקבועה
1830למסגרת היומית – נזרק תוך ימים ספורים מלימודיו באוניברסיטה. במעמד כולם, נטל ר'
1831יעקב את רשות הדיבור. בפנים מרצינות הוא מדווח על מקרה חמור שאירע לו במהלך היום:
1832אלף רובלים נעלמו מכיס מזוודתו. "אנחנו במדינה קומוניסטית ולא ייתכן שיתרחשו
1833גניבות בארץ השוויון", הוא מכריז. בזווית עינו הוא מבחין בפניו של הסגן
1834מחווירות. זה ניגש לר' יעקב ומתחיל להתנצל ולגמגם סיפורים לא ברורים: "לא
1835ראיתי... לא נגעתי...". כעת רווח לו. הצבת הסגן בעמדת הגנה הועילה מאוד.
1836**חתונה
1837ונסיעה לארץ ישראל**
1838ניגון
1839ד' בבות חרישי, וחופה מאולתרת שאת עמודיה המוזהבים מחליפים ידיים. האורחים מגיחים
1840לאולם הזמני שמשמש סלון משפחתי בשאר ימות השנה. איש ומתנתו: קילו אורז, מנת תפוחי
1841אדמה ושאר ירקות. פגישת האורחים מחוץ לעיר הייתה נושא לשמחה בפני עצמו. 'פנים
1842חדשות' מלנינגרד וממוסקבה, מאודסה וממקומות רבים אחרים. השמחה, גם אם נשמרה בטונים
1843שקטים וללא תזמורת רעשנית, הייתה שלמה. ר' יעקב נישא בצורה חשאית זו לרעייתו
1844למשפחת קרוגליאק. הוא מרצה באוניברסיטה והיא לומדת רפואה.
1845באחד
1846הימים מוצא ר' יעקב את ידידו ר' מיכאל מישולבין נרגש מתמיד. הלה סוחב אותו לפינה
1847ולוחש לו: "אני מוכרח לספר לך משהו!". וכך, לנגד עיניו הנדהמות, לוחש ר'
1848מיכאל את הבשורה שקיננה רק בדמיון: נסיעה לארץ ישראל.
1849"חשתי
1850כמו יתרו", מספר ר' יעקב. "על המלים 'ויחד יתרו' מוסבר שיתרו חש ברגשות
1851מעורבים. מצד אחד שמח, ויחד עם זאת גם היה עצוב". אין כמו קבלת אישור הגירה
1852לארץ הקודש כדי להקפיץ באחת את לבבות היהודים, אבל הבשורה הקשה על הפירוד הצפוי
1853בחברותם של השניים משגרת תחושת עצב משלה. אחיו, ר' אלי', היה בתקופה הזו חולה,
1854וארץ ישראל נתפסה בדמיון כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מדינה בה יהודים חיים
1855בשלווה.
1856עד
1857התוועדות י"ט כסלו תשכ"ט. רעייתו של ר' יעקב שבה הביתה ובפיה בשורה.
1858"הרבי אמר בהתוועדות שכעת ייפתחו הדלתות. יש להכות עליהם, אבל השערים
1859ייפתחו". הבשורה הזו הייתה כה מופרכת, עד שהיא אפילו לא עמדה על סף מחשבותיו
1860של ר' יעקב.
1861"מבחינתי
1862הייתי די מסודר מבחינה כלכלית, עם דוקטורט ומשרת מרצה באוניברסיטה. חשתי שבידי
1863נאגר כוח רב, וכעת עלי לצאת ולפעול ממש כמו אלעזר בן אהרן הכוהן. אשתי קובעת
1864בפסקנות ש'חייבים להגיש בקשה'. ואני לא מנסה לחלום על אפשרות כזו. הלא גם לשומר
1865פשוט בכניסה למתחם צבאי אסור לחצות את גבולות המדינה מחשש שיחשוף 'סודות' אליהם
1866התוודע... על אחת כמה וכמה אני, בעל משרה אקדמאית, שחותנו עובד במפעל למטוסים. אבל
1867האישה מתעקשת שהרבי אמר, אז מתחילים להגיש בקשות למשרד ההגירה".
1868הגברת
1869לרנר הייתה רופאה ובהתאם קיבלה תואר קצונה. אמו של ר' יעקב הלכה גם היא להגיש את
1870הבקשות, למרות חששותיה. על ר' יעקב היה מוטל להציג 'תעודת אופי' מהאוניברסיטה
1871שתכלול את הנתונים הבאים: האם המבקש הוא נקי כפיים. המלכוד היה גלוי לעין: אם
1872האזרח עובר בהצלחה את המבחן, הפקידים מעמידים פנים תמהות: למה הוא צריך לצאת מכאן?
1873ואם מצליחים למצוא כתמים בעברו – זו הסיבה הטובה ביותר להענישו ולשלול את בקשתו.
1874זאת
1875עוד: בתעודת האופי יש לציין את בקשתו של נשוא התעודה – לעלות לארץ ישראל. עולה על
1876כולנה המעמד המשפיל בו נבחנת הבקשה. קבוצה של מאה איש מתאספים יחד ודנים בקורותיו
1877של ה'בוגד'. במהלך הטקס הרשמי יורקים כולם לעבר הקומוניסט שסרח.
1878ר'
1879יעקב מגבש פתרון חלופי. הוא משתף בסודו ידיד מהאוניברסיטה, ששומר על קשר טוב עם
1880האישה החשובה ביותר במתחם האוניברסיטה. מכאן, זרמו העניינים במהירות ניסית כמעט.
1881ר'
1882יעקב: "הוא שוחח איתה וביקש ממנה בזה הלשון: תני ליאשה (יעקב) את האישור ללא
1883אסיפה ופרוצדורה. למרבה ההפתעה היא אינה משיבה בלאו מוחלט. רק מבקשת שאפגש עמה.
1884בשיחה היא נותנת את אישורה לרישום תעודת אופי חיובית, אבל רוצה שאת הילדים נשאיר
1885בברית המועצות. 'שלא יהרגו אותם שם', היא מנמקת ברחמנות. בסופו של דבר העניקה את
1886החותמת החיובית, תוך לקיחת סיכון גבוה".
1887כעבור
1888זמן קצר, עלתה משפחת לרנר למטוס שעשה דרכו אל מחוץ לגבולות רוסיה. מעתה הם משפחה
1889מארץ ישראל.
1890**זכרונות
1891ר' בצלאל שיף**
1892**מזכרת
1893מימים רחוקים**
1894מוסיף
1895ומספר על תקופה זו, הרה"ח ר' בצלאל שי' שיף, יליד אוזבקיסטן:
1896משפחתי
1897הגיעה לאוזבקיסטן בשנת 1946 יחד עם עוד משפחות אנ"ש שברחו מזרחה לאחר מלחמת עולם
1898השנייה, ואני עצמי נולדתי ולמדתי באוזבקיסטן.
1899לפני
1900כמה שנים נפגשתי עם נשיא אוזבקיסטן מר קרימוב, בקבלת פנים שנערכה לכבודו בבית נשיא
1901המדינה בירושלים, ולא העליתי בדעתי לאן הפגישה תוליך.
1902כשעברתי
1903ללחוץ את ידו, אמרתי לו באוזבקית "חוש קליפסס", כלומר "ברוכים
1904הבאים", והנשיא המופתע השיב, "אוה, אז אתה משלנו". לאחר מכן התחלנו
1905לשוחח, וסיפרתי לנשיא ששנינו למדנו באותו בית ספר.
1906מששמע
1907הנשיא ששם משפחתי שיף, נזכר ואמר, "אז אתה לובה שיף", אך אני תיקנתי, "לובה
1908הוא אחי אריה לייב ואני בצלאל". בהמשך השיחה הזכרתי לנשיא אירוע נחמד ששנינו היינו
1909שותפים לו.
1910בבית
1911הספר בו למדנו שרר מנהג, לפיו בוגרי בית הספר נותנים מתנות לאלה שנכנסים ללמוד, והמתחילים
1912נותנים מתנות למסיימים. כשהתחלתי ללמוד, קנתה אמי שתי מתנות יקרות, באומרה שהמתנות
1913ממילא ישארו במשפחה, שכן לובה המסיים יתן לבצלאל המתחיל ולהפך. כשהתחלנו בטקס החלפת
1914המתנות נתקלתי במישהו, וכשהגעתי לאחי כבר היתה בידו מתנה שקיבל ממתחיל אחר, והיה
1915עלי לחפש מסיים אחר, כדי למסור לו את המתנה שנועדה מלכתחילה ללובה. הנער שקיבל את המתנה
1916היה לא אחר מהאיש שעמד מולי בטקס קבלת הפנים - נשיאה הנוכחי של אוזבקיסטן.
1917השיחה
1918קלחה בנעימים, ובהמשך ביקש ממני נשיא אוזבקיסטן לעזור לו להקים בארץ שדולה למען אוזבקיסטן,
1919כדי לסייע לארצו שנמצאה במצב קשה. אני הבטחתי מה שהבטחתי ונפרדנו לשלום.
1920כעבור
1921זמן-מה הגיע לארץ שר החוץ של אוזבקיסטן ובקבלת הפנים היו גם הרב זלמן סטמבלר ואני.
1922במהלך הטקס נתבקשתי לנאום ואמרתי מספר מילים באוזבקית, וכך נמשכו והתפתחו הקשרים ביני
1923ובין אנשי השגרירות וראשי הממשל באוזבקיסטן.
1924לקראת
1925יום העצמאות האוזבקי, ערכה השגרירות בארץ מסיבה. נמניתי עם המוזמנים אך לא הגעתי. כשנשאלתי
1926על ידי אנשי השגרירות מדוע נעדרתי, השבתי שהמסיבה נערכה בשבת ומובן שלא יכולתי לבוא.
1927אנשי השגרירות התנצלו על שלא ידעו, ובהמשך ביקש ממני הקונסול שאבוא לפגישה עמו בתל
1928אביב.
1929הפגישה
1930התקיימה ביום ראשון, ובמהלכה סיפרו לי מארחיי שהם כותבים ספר זיכרונות על הנשיא וביקשו
1931שגם אני אכתוב משהו, כיון שאני מכיר אותו מנעוריו.
1932אמרתי
1933להם שיפנו לאחי אריה לייב - אותה לובה שהזכרתי - שהכיר את הנשיא היטב, וכן להרב יעקב
1934לרנר, שנמנה עם מוריו של הנשיא קרימוב כשלמד באוניברסיטה.
1935**"מישהו
1936צריך לעבוד עם יהודי רוסיה"**
1937השיחה
1938התפתחה, ולפתע שאל אותי הקונסול אם תמיד היינו חסידי ליובאוויטש. "גם אני וגם
1939אבי!", השבתי בחיוב, ואז פרץ בשאלה שהקפיצה אותי: "אם כן, כיצד ייתכן שלא
1940נכתב על כך שום דבר?"
1941בתחילה
1942לא תפסתי על מה הוא מדבר. הבלגתי על סקרנותי ואמרתי לו בניחותא שתמיד היינו דתיים ותמיד
1943שמרנו תורה ומצוות. הקונסול המשיך לשאול אותי: "אם כן, כיצד הצלחתם לשרוד ולהישאר
1944יהודים כאשר הרבי שלכם עזב את רוסיה כבר בשנת 1927?"
1945אמרתי
1946לו בהתפעלות: "אני רואה שעשית שיעורי בית"... אך הקונסול לא הגיב, אלא המשיך
1947ושאל אם קיבלנו מכתבים מהרבי, איזה קשר היה לנו עם הרבי, ועוד שאלות שכיוונן לא היה
1948מובן. השבתי לו שלחסיד ורבו יש תמיד קשר ולאו דווקא במכתבים, כי הקשר הוא רוחני ביסודו.
1949המשיך
1950הקונסול להקשות: "הרי הרבי הקים אימפריה בארה"ב, לשם מה היה נחוץ לו בכלל
1951קשר עם יהודי רוסיה?" ואז עניתי לקונסול בסיפור אישי: בשעתו הייתי עם בני אצל
1952הרבי כשבני היה בן ארבע או חמש, והרבי שאל אותי באיזו שפה לדבר עם בני שנולד כבר בארץ.
1953בשניה הראשונה לא הבנתי את השאלה, ומאחר שלא השבתי, הרבי התחיל לדבר עם בני ברוסית.
1954התפלאתי ואז אזרתי אומץ ואמרתי לרבי שבני מבין גם יידיש וגם עברית, ואז הרבי חייך ואמר,
1955"מישהו צריך לעבוד עם יהודי רוסיה"...
1956הקונסול
1957האזין בריכוז, וכשסיימתי את הסיפור, אמר: "יש לי מתנה בשבילך מהנשיא",
1958ואז שלף ממעטפה פריט קטן ושאל: "את זה אתה מכיר"?...
1959החום
1960עלה לי לראש ודמעות החלו לזלוג מעיני. "בטח שאני מכיר"... ואז מצאתי עצמי
1961תופס את המתנה הקטנה ומתחיל לחבק ולנשק אותה בכל עבר.
1962היה
1963זה "מנחה ומעריב" מחתרתי זעיר, שאני ותלמידי, יקותיאל אבייב, צילמנו
1964בימים ההם במחתרת והפצנו אותו בין אנ"ש כדי שיוכלו להתפלל מבלי שאיש יבחין בתפילתם.
1965אני עצמי התפללתי מאותו סידור עצמו כשהייתי סטודנט באוניברסיטת טשקנט.
1966שאלתי
1967את הקונסול בהתפעלות ובתמיהה גדולה מהיכן השיג את הסידור, והוא ענה ובעצם השיב בכך
1968על כל תמיהותי: "מה זאת אומרת מהיכן? מובן שמהתיק של הקג"ב"...
1969כאן
1970התפלאתי. "היה עלי תיק? מעולם לא פשעתי ולא עברתי על שום חוק"... ואז אמר
1971לי הקונסול - שהיה בשעתו איש ק.ג.ב. - ולאחר מכן הראה לי מעטפה מיושנת והוציא ממנה
1972תיק שכותרתו באותיות קריליות: "סודי. הנהלת הקג"ב, טשקנט, מחוז טשקנט, מחלקה
197310 – ציוניסטים – תיק התכתבות. תאריך ביקורת – 3.3.1969", ולמטה ציון נוסף: "תיק
19741". כלומר, היו עלי עוד תיקים.
1975שאלתי
1976את איש הק.ג.ב. לשעבר, כיצד הגיע הסידור לתיק, והוא סיפר כי אחד ששמו אלכסי שלמד אתי
1977בפקולטה למשפטים, הוציא את הסידור מהמגירה שלי בקמפוס ומסר אותו לקג"ב. אלכסי
1978היה חבר גוי ונחשב בעיניי אדם טוב. עזרתי לו רבות בלימודים - ולך תאמין שהוא שהלשין
1979עלי, אבל העובדות דיברו בעד עצמן. כך זה היה ברוסיה של אותם ימים.
1980הנס
1981הגדול היה בכך שאנשי הק.ג.ב. לא עצרו אותי ולא העמידו אותי למשפט, שאז היו פותחים בחקירות
1982מי הכין את ה"מנחה ומעריב" ומי הפיץ אותו וכן הלאה.
1983עכשיו
1984אני לא זז בלעדי הסידור המיוחד שחזר אלי בהשגחה פרטית, ומתפלל בו מדי יום...
1985**הוראות
1986לאמירת קדיש**
1987מוסיף
1988ומספר הרב בצלאל שיף:
1989אבי
1990ר' יוסף שיף ז"ל נפטר בחודש אלול תשי"ט. אבי היה פעיל נמרץ בכל ענייני היהדות
1991ברוסיה דאז; הוא לחם ב'צבא האדום' נגד הנאצים ואף נפצע, ובשנת תשי"ט נסתלק מהעולם
1992כשהוא בדמי-ימיו ועומד בשיא פעילותו שהיתה גם גלויה וגם חשאית.
1993לאחר
1994הפטירה, בדרך כלל אמרנו 'קדיש' בבית. אך כעבור תקופה מסוימת, פנו אלינו ידידים ומכרים
1995שהיו 'מבינים' בדרכי התנהגות בענייני יהדות באותם ימים של מעקבים צמודים ורדיפות מצד
1996סוכני הק.ג.ב., ויעצו לנו שלפחות במשך זמן-מה לא נאמר 'קדיש' במניין שהתקיים בביתנו,
1997אלא דווקא במניין בבית-הכנסת.
1998ההיגיון
1999מאחורי העצה שלהם היה כנראה זה: אם נתפלל ונאמר 'קדיש' בבית, הדבר יבליט יותר מהרצוי
2000את העובדה שהבנים הצעירים למשפחת שיף הם שומרי מצוות, ואילו בבית-הכנסת מתפלל ציבור
2001גדול יחסית - בתוכו רבים מהיהודים הבוכרים המקומיים - ואנחנו נבלוט בו פחות. בעקבות
2002העצה, הוחלט שאני ואחי הגדול ממני הרב גרשון-דובער אכן נאמר את ה'קדיש' בבית-הכנסת
2003המקומי ששכן בעיר העתיקה של סמרקנד.
2004אותם
2005ידידים ומכרים הכינו אותי לקראת ההליכה היומית שלנו בבית-הכנסת והזהירו: אם ישאלו אותך
2006מי אתה ומה מעשיך בבית-הכנסת, תגיד רק זאת: אבא נפטר וסבא אמר שמחובתך לתת לאבא כבוד
2007אחרון - לבוא לבית הכנסת ולומר 'קדיש'. סבי, הרב התמים ר' ירחמיאל חדש ע"ה, היה
2008כבר זקן והם ידעו שאין חשש לומר שהוא 'דתי'. ואז הוסיפו: אל תיתן לאף-אחד להכשיל אותך
2009בלשונך. אל תאפשר לאף-אחד להבין שאתה בחור שלומד תורה ושומר מצוות ואל תעז לספר דבר
2010מהידוע לך על החיים היהודיים בכלל ועל החיים החב"דיים בסמרקנד בפרט.
2011אחי ואני
2012הקשבנו להוראות ומילאנו אותן כלשונן, עד האירוע שאני רוצה לספר עליו.
2013**'תקרית'
2014בבית הכנסת**
2015באחת
2016השבתות של חורף תש"כ, כשבאנו לבית-הכנסת לפנות ערב למנחה של שבת וערבית של מוצאי
2017שבת, התיישב לידי יהודי שלפי מראהו לא היה מקומי. שערו היה מגודל ולראשו חבש כובע מסוג
2018שלא היה מצוי בסמרקנד, לא בקרב הבוכרים ולא בקרב האשכנזים.
2019להפתעתי
2020פנה אלי ביידיש והתחיל לשוחח אתי. הוא פתח בשאלה תמימה לכאורה - האם אסכים להיות עשירי
2021במניין שנאסף באותה שעה בבית-הכנסת - ואחר-כך המשיך לשוחח ולשאול שאלות שונות, ביניהן
2022בעניינים שנתבקשתי להיזהר בהם.
2023אינני
2024יודע מדוע לא נהגתי לפי ההוראות שניתנו לי - אולי מעוצמת ההפתעה שגרם לי המפגש ואולי
2025מפני שהאיש דיבר אידיש בסגנון ישיר - אבל בתמימותי עניתי על כל השאלות שלו. כששאל באיזה
2026אוטובוס הגעתי לבית-הכנסת, השבתי לפי-תומי שבשבת אני לא נוסע באוטובוס. כששאל איזו
2027פרשת השבוע קראו באותה שבת - נקבתי בשם הפרשה, אף שנער בגילי המקבל חינוך סובייטי,
2028לא היה אמור לדעת. אחר-כך שאל אם בחגים היה בסמרקנד אתרוג - עובדה שהייתה עשויה להיות
2029ידועה לי רק אילו הייתי ממש 'בעניינים' של החיים המחתרתיים בעיר - ועוד כמה וכמה שאלות
2030מסוג זה.
2031לעת
2032הסעודה השלישית אחד המתפללים חילק בין הנוכחים ספלי תה מתוק ובשיחה שהתפתחה לאחר-מכן,
2033הבחנתי שאיש-שיחי לא מדבר רק אידיש אלא גם בוכרית ואז אמרתי לעצמי: עכשיו כבר ברור
2034שנפלתי בפח והאיש אינו אלא סוכן ק.ג.ב. פתאום ייחסתי חשיבות לעובדה שבין שאר דבריו
2035אמר שבא ממוסקבה: אשכנזי ממוסקבה שמדבר בוכרית ומתעניין כל-כך בחיי היהדות בעיר, לא
2036יכול להיות אלא איש ק.ג.ב. בהמשך הערב התרחקתי ממנו, אבל הרגשתי שהיתה לי מעידה...
2037כשסיפרתי אחר-כך על ה'תקרית' לאחי, הוא הצטרף לפחדיי - מי יודע מה עלול לקרות לנו בעקבות
2038הדיבורים הללו. חיינו בחששות האלה זמן מה, אך שום דבר לא קרה ובחלוף השנים האירוע כמעט
2039נשכח.
2040**המעגל
2041נסגר**
2042לימים
2043זכיתי לעלות לארץ הקודש והייתי לפעיל בענייני שונים של יהודי ברית המועצות.
2044בשנת תשל"ה ארגנה כידוע 'הסוכנות היהודית' ועידה מיוחדת בבריסל למען יהודי ברית-המועצות.
2045באותם ימים הייתי גם יותר צעיר וגם יותר נאיבי ויצאתי לוועידה עם רצון להשפיע על החלטותיה
2046ולשנות דברים.
2047במטוס
2048מארץ ישראל לבלגיה היו ראשי הסוכנות ו'לשכת הקשר', כמה עשרות סירובניקים לשעבר, מר
2049מנחם בגין והגב' גולדה מאיר. לידי ישב יהודי שלא הכרתי ובמהלך הטיסה התפתחה בינינו
2050שיחה. הצגתי את עצמי וסיפרתי על אגודת 'שמי"ר' ואיש-שיחי הציג עצמו, 'אני פרופסור
2051מיכאל זנד ממוסקבה'.
2052מיד נזכרתי
2053ששמעתי עליו בעבר: בשנת תשכ"ט לערך, הפעילו ארצות המערב לחץ אדיר נגד האיסור על
2054חופש הדת בברית-המועצות ובתגובה החליטו הסובייטים לארגן במוסקבה ועידה של גבאי בתי-הכנסת
2055מכל רחבי ברית-המועצות.
2056הסובייטים
2057הביאו לוועידה עיתונאים מחו"ל וכל משתתף סיפר להם מה קורה בעירו בענייני דת כפי
2058שהורו לו מראש: זה אמר שיש בעירו בית-כנסת, זה סיפר על 'חיי הקהילה' בעירו וכיוצא-באלה.
2059פתאום קם מר זנד שהיתה לו תעודת עיתונאי והצליח להיכנס, ואמר שהכל דברי-שקר: אין כאן
2060יהדות ואין כאן בתי-ספר יהודיים ואין כאן ארגוני נוער יהודיים - והוא אומר את כל אלה
2061לפני נציגי העיתונות העולמית שהוזמנו מחו"ל.
2062כשסיפרתי
2063לו באותה טיסה שבנעוריי גרתי בסמרקנד, השיב שביקר פעם באזור ואז הוסיף, "והייתה
2064לי הזדמנות לראות מקרוב את החיים היהודיים שחסידי חב"ד ניהלו במחתרת. אני זוכר
2065במיוחד פגישה עם בחור צעיר שאמר 'קדיש'".
2066די מהר
2067התברר שאני הוא אותו נער. התחבקנו ואמרתי לו: "עשית בחוכמה ששאלת אותי סחור-סחור,
2068אך אני חשבתי שנפלתי בפח".
2069**האזנה
2070לשיעורי תנאי ברדיו**
2071ברוסיה,
2072מספר ר' בצלאל, היינו מאזינים לשיעורי התניא ששודרו ברדיו בפי ר' נחום גולדשמיד באמצעות
2073'קול ציון לגולה'. הסובייטים ניסו לשבש שידורים אלה, אבל הצלחנו לשמוע - והנה פתאום
2074הפסיקו לשדר. כיוון שבשידורים היו משמיעים כתובת לתגובות, אזרתי אומץ ושלחתי לאותה
2075כתובת מכתב ובו טענה "למה הפסקתם".
2076כעבור
2077זמן שלחו לי מכתב תשובה, בו הובטח לי שבעקבות הפנייה שלי יחדשו את השידורים. בדיעבד
2078הבנתי שההתכתבות הזו היתה מסוכנת אבל, כאמור, הייתי צעיר ולא חששתי. אגב, לאחר שעליתי
2079ארצה, הראיתי לר' נחום את מכתב התשובה שלהם.
2080**זכרונות
2081ר' אבא דוד גורביץ**
2082**משפחת
2083גורביץ' מגיעה לטשקנט**
2084בפרק
2085הקודם הובאו מזיכרונותיו של הרב אבא דוד שי' גורביץ, אשר בתקופת המלחמה התגורר
2086בסמרקנד, ולאחר המלחמה נסע ללבוב, בתקווה לצאת את רוסיה.
2087אולם
2088הוא לא הצליח לצאת ונאלץ להישאר בלבוב עוד שנים ארוכות, שם חיו בפחד יום יומי
2089ובתנאי מחתרת. בראשית שנת תשכ"ב, כאשר הרב גורביץ עמד בפני סכנת מאסר מיידית,
2090הוא נמלט מלבוב והגיע לטשקנט, שם התגורר כעשור שנים יחד עם החסידים המקומיים.
2091בעוד
2092שהתיאורים דלעיל מתארים את חיי החסידים לאחר המלחמה בסמרקנד, הרי זיכרונותיו
2093המרתקים של הרב גורביץ מאותם ימים מעניקים לנו מבט בלתי אמצעי על חיי החסידים
2094בעשור השנים הללו בטשקנט, על ההתמודדויות היומיומיות שלהם לשמירת היהדות, על הקשר
2095עם הרבי ועוד.
2096לפנינו
2097חלק מזיכרונות אלו:
2098אחרי
2099שמחת תורה תשכ"ב היינו מוכרחים לברוח מלבוב דרך מוסקבה לטשקנט. הגענו ביום
2100רביעי פרשת נח תשכ"ב עם זוגתי המסורה והיקרה מלכה, בננו הבכור ברוך בן השנתיים
2101וחצי ובתנו הקטנטונת ברכה בת 8 חודשים. בין הפוגשים אותנו בשדה התעופה בטשקנט היה ידידנו
2102היקר ולימים המחותן ר' אלימלך לבנהרץ.
2103ר'
2104מיילך הציג בפנינו יהודי בשם וואלודיא קרוגליאק שאצלם נגור. שאלתי את ידידי רק
2105שאלה אחת – "ער איז א אייגינער מענטש"? (האם הוא יהודי מ"שלנו"?)
2106כן, כן! הוא הרגיע אותנו, הוא משלנו – הוא יהודי שומר שבת וכשרות. יותר כבר לא
2107דאגתי.
2108הדירה
2109הייתה גדולה גם בגשמיות, בחצר רחבה ובסביבה יהודית, לגבי הדירה שלנו בלבוב בגודל
21109.6 מטר מרובע, והפחדים והחקירות והדרישות שעברנו בחודשים האחרונים – זו היתה
2111יציאה מן המצר אל המרחב. גאולה פרטית!
2112זכור
2113לי שילדיהם אהבו לשחק עם ברוך וברכה. לאט לאט התחלנו להתאקלם, ולפני הדלקת נרות החלטנו
2114לצאת להדליק נרות לקראת שבת איתם בחדר הגדול. בגלל מצבינו הלא ברור לא סיפרנו הרבה
2115על עצמנו, וגם הם לא שאלו שום שאלות כי הם העריכו שאנו פליטי המשטר.
2116משפחת
2117קרוגליאק, התברר, הייתה מאוד מכובדת ובעלי מסירות נפש. אנו ידענו וראינו שבבית זה
2118שומרים שבת בהקפדה גדולה. את היין שיצרו אצלם, כולנו שתינו בלי חשש בהסכמת הרב מרא
2119דאתרא ר' זלמן באברער. הרבה התוועדויות ובפרט בחגים העבירו בבית החם הזה.
2120בשנות
2121הרדיפה הקשות מצאו אצלם מקלט גם הרה"ח ר' שמעון ליצקובסקי מלבוב. כאשר אשתו
2122סירבה לשמוע עצות וחששות מביני דבר והגיעה אליו מלבוב, הקדימו אותה אנשי החבלה
2123שנסעו אחריה ונכנסו הראשונים, והחזירו את הפליט ללבוב לבית הסוהר. בליל שבועות אני
2124עם האחים לבנהרץ הסתובבנו סביב בית הסוהר, אולי נצליח להשמיע אליו בקול על
2125נוכחותנו...
2126באותה
2127תקופה הרב יצחק זילבר זצ״ל (קאזאנר), אחרי שנאסר לשנה, נמלט לטשקנט, מכיוון שהמשטר
2128הקומוניסטי רצה ח״ו לשלול מהם, מההורים, את הזכות להחזיק את ילדיהם בן ציון ושרה,
2129בגלל ה״חטא״ שנתנו להם חינוך ברוח ישראל סבא. אבי כתב אז לחסידים בטשקנט בקשה
2130שיעזרו לו לקלוט את משפחתו. ומי זכה למצווה גדולה זו? לא אחר מאשר ר' וועלוול ולאה
2131קרוגליאק, אשר בקרוב גם אנחנו מצאנו אצלם מקלט.
2132בשבילנו
2133הם היו כאחים קרובים ומסורים במשך כחצי שנה. לא פעם בעלת הבית לבד סיפקה את צרכי
2134האוכל כדי שאשתי תוכל עוד קצת לישון אחרי לילה שלא הצלחנו להרדים את ילדינו. כשאני
2135הבאתי לבית החדש הקנוי מכונית מלאה פחם ועצים להתחמם בחורף, כמה שקים עם תפוחי
2136אדמה ועוד ירקות (שאפשר היה אז בחורף להשיג) - רק אז הם הסכימו שאנו עוברים לשם
2137לגור, וליוו אותנו עם לחם, כמה בקבוקי שמן...
2138עוד
2139בחודשים הראשונים אשתי מלכה פנתה אליהם בשאלה כמה אנחנו צריכים לשלם?.. הרי אצלכם
2140גרו דיירים, אז תגידו כמה משלמים?! גברת קרוגליאק חייכה וענתה: אנו כבר אחרי ההתחשבנות...
2141**החיים
2142באוזבקיסטן**
2143מדינת
2144אוזבקיסטן נמצאת באסיה התיכונה. הכפור שם לא יורד מתחת ל-10-15 מעלות למטה מאפס,
2145הגם ששלג בחורף לא נדיר. בסתיו יורדים הרבה גשמים, אבל בקיץ כמעט ולא יורד גשם, וביום
2146מגיע מזג האוויר למעלה מ-40 מעלות חום. בלילה אפשר לנשום כי החום יורד. במשך כשמונה-תשע
2147חודשים בשנה אנשים ישנים בחצרותיהם הסגורות כחומה.
2148הבתים
2149בעיקר בנויים מעפר, אדמה ו"סאמאן", תערובת החומר עם קנים ושאר שיירי
2150עצים. הקירות היו בנויות ב"כרכס" של חלקי עצים עשויים בצורה מרובע
2151שביניהם לבנים עשויים מ"סאמאן". בחדשי הקיץ הם מתייבשים בחצר ומזה
2152בונים. בקירות אלו היו מעין חורים סתומים, שם החזיקו במשך היום כלי מיטה.
2153באמצע
2154הדירה על הרצפה העשויה מאדמה (דברי עץ שם מאד יקרים) ישנו "טאנדיר"
2155(מוקד) עם גחלים בוערים. עליו נמצא שולחן נמוך, ומסביבו על הרצפה מכוסה במחצלות-
2156שטיחים, יושבים האנשים ואוכלים בישיבה כשהרגליים משוכים תחת השולחן קרוב למקור
2157החום, או מקופלות מתחת לגוף וכך מתחממים. בבתים היותר עשירים בנו תנורים עגולים
2158(מלבנים בנויים סביב עטיפת ברזל) בתוך הקירות, כשמפיו למעלה יוצא עשן החוצה. בפנים
2159התנורים היו גם כן מבשלים, שכן המושג גז לא היה קיים.
2160היה
2161קיים אצלם מעין "בית קפה" שנקרא "ציי-חאנא", היכן שהאוזבקים
2162יושבים תמיד בתלבושת חמה ושותים תה חם חזק. היה ביטוי אצלם "צ'אי גאריאצי פיט
2163נע בודעש – אטקודא סילא וואזמיוש?"" (תה חם לא תשתה – מהיכן כוח תיקח)?!
2164**מקווה
2165בחצר השוחט**
2166בטשקנט
2167מצאנו קהילה קדושה שלמה של אנ״ש. בכלל שם בסביבה האוזבקים המוסלמים הלכו כמעט כולם
2168עם כיסוי ראש, גם הגברים וגם הנשים. בלבוב רק 7-8 נשים יהודיות הלכו בחוץ עם
2169מטפחת, וזה בלט די חזק. היו ששאלו אפילו למה ומדוע. אך בטשקנט אנשים היו חיים כל
2170אחד בחצרו הסגורה מסביב במבצר שלו.
2171לפני
2172שהגענו כמעט שנה הנשים היו הולכות ל״קומסומולסקויא אוזערא״, אגם מים על שם
2173קומסומול שמגיע מנהר אנכור שעובר בעיר. בתוך האגם מצאו מקום שקט ממטיילים, הכניסו
2174ארגז גדול עם סולם בפנים, וכך טבלו. בינתיים בנו מקווה בחצר השוחט הרב יהודה אריה
2175ליב ברזין. בצעירותו הוא למד ב"תומכי תמימים" ואכל הרבה ״ימים״ אצל
2176הרבנית הצדקנית רבקה ע"ה.
2177כשהגענו
2178חיכו בעיר לגשמי ברכה כדי למלא את הבור עם מי גשמים. גם אנחנו הגברים השתמשנו בשקט
2179במקווה זו בעיקר בחורף. רוב חודשי השנה, עד אחרי חגי תשרי, הלכנו לנהר או לאגם
2180האמור. המקווה שימשה את נשות ישראל עד שעזבנו בשעה טובה את טשקנט.
2181**מהנדס
2182המטוסים מכין חנוכיה**
2183בשנים
2184ההם ר' וולוול שהיה מהנדס למטוסים, הכין מתנה חשובה לכמה יהודים מאנ״ש. מתקרב חג החנוכה
2185ולא לכולם יש חנוכיה מכסף או אפילו ממתכת. כמובן שבחנויות של האוזבקים (או אפילו
2186במוסקבה) לא תשיג כלי כזה להדלקת נרות כאלה.
2187לר׳
2188זאב וולף קרוגליאק עלה רעיון: באחד מהמפעלים, ״אוויציאונני זאווד״, המכיל אלפי
2189פועלים ומהנדסים מנוסים - הוא הצליח לחרוט עם מכונה ולשייף בעזרת מחרטה גביעים
2190משוקדים, עם כל החלקים הנדרשים לחברם בבית על חתיכת פלטה מעץ או ממתכת. ר׳ שמעון
2191גלפרין הביא מר׳ זאב קרוגליאק במעילו מוטמן חומרי גלם ומזה הוא הרכיב לפני הדלקת
2192נר ראשון שתי חנוכיות, לו ולבנו ראובן.
2193״בלי
2194שאלות״, הגיב אביו כאשר בנו שאל מניין השיג את חומרי הגלם. לאחר שמלאכת הרכבת
2195החנוכייה הושלמה, הניח הרב גלפרין כלי קיבול עשוי זכוכית ויצק לתוכם שמן כותנה.
2196האב ובנו הביטו בנרות המרצדים בעיניים נוצצות ושרו יחדיו ״הנרות הללו״. כזו שמחה
2197מיוחדת הם הרגישו פעם הראשונה, כי עד אז דלקו בבית חנוכיות שהוכנו מתפוחי אדמה.
2198**פחד
2199ברחובות והרס משפחות**
2200בשנת
2201תשכ״א היו מעצרים בכל מדינות ברית המועצות. הפחד שנוצר לא היה כמוהו בשנים
2202הקודמות. גם בטשקנט שרר אז אותו פחד. הנני זוכר שהלכתי פעם עם אלימלך לבנהרץ חברי
2203על יד נהר שנמשך מ'קוסומולסקיא אוזרא' לכיון רחוב בולשביק, והציע לי לקחת שני
2204״צענערלך״ (מטבעות זהב בשווי 10 רובל של ימי הצאר הרוסי). לא מיהרתי לקחת והוא זרק
2205אותן לנהר. גם פה התרחשו הרבה מעצרים ואפילו הוצאה להורג ר״ל.
2206חייבים
2207להדגיש, שהמשטר הסובייטי, חוץ מזה שהיה הורג ושולח לסיביר בלי סיבה, גם הרס מאות
2208משפחות, גם משלנו. תארו לעצמכם שאחרי החתונה שלחו את הבעל לסיביר לשנים בלי שום
2209סיבה. כל חסיד חב"ד היה בוגד המדינה בכוח. מספיק איזה מסירה - והוא ״קיבל״ 10
2210שנים לסיביר או אפילו לסולובאקי, מקום בו כמעט 10 חודשים בשנה אין יום, רק חושך
2211הלילה.
2212כאלו
2213היו למשל הרה״ח ר׳ מאיר צינמן וגיסו הרה״ח ר׳ משה ליין, שזכו ב״ה לחזור לטשקנט
2214ולחזק את המשפחות החסידיות, שנשותיהם מרים וגיטא, אחיותיו של ר׳ שמעון גלפרין,
2215למרות השנים הקשים החזיקו מעמד בגבורה, וזכו אחר כך לצאת עם ילדיהם שנולדו בקדושה
2216ובטהרה.
2217כשבאו
2218לר' פרץ ליין במוסקבה להודיע על מאסר בנו, החסיד הגיב: ב״ה אני רואה שאפילו הק.ג.ב.
2219מודים שבני משה שייך ל'שניאורסאהנים'. מה שהוא הרגיש בנפשו אפשר רק לתאר, אבל הוא קיבל
2220את הבשורה בגבורה.
2221**מציאת
2222עבודה ללא חילול שבת**
2223התחלתי
2224לחפש עבודה. הכרתי יהודי יקר בשם גרצמן (בארץ הקודש הם החליפו את שם משפחתם לריכטר),
2225יהודי שאיבד ל״ע את משפחתו בזמן המלחמה, הי״ד, ועכשיו הקים משפחה חדשה. הוא עבד
2226בחברת ביטוח ממשלתית. בעזרתו התקבלתי לעבודה, קיבלתי רשימת מבוטחים פרטיים ועובדים
2227במפעלים, שפעם בחודש היה עלי לבקר אותם ולקבל מהם סכום מסוים.
2228כבר
2229בחודש הבא תכננתי לאן ולמי עלי לגשת. מהניסיון למדתי שלהכניס כסף לבנק ע״ח חברת
2230הביטוח אפשר פעמיים בחודש, וזה אפשר לי להשתמש עם סכומי הכסף להוצאות פרטיות. הגם
2231שעצם המשכורת לא הייתה גבוהה, הייתי מרוצה ממעמדי, שכן קודם כל כבר לא דאגתי על
2232בעיית חילול שבת, כי אף אחד לא השגיח אחריי.
2233יום
2234אחד עסקתי עם מבוטחים שלי במשרד רכבות במדינה. באחד המשרדים פגשתי את הזוג ר'
2235בנימין וזוגתו אסטולין. ראיתי שהם שניהם מסכנים ונשענים במקלות. הם נבהלו לפגוש
2236אותי שם. למה נבהלו? מה הסוד? כי זה היה סוד בינתיים, וגם אני כאילו לא הכרתי
2237אותם.
2238לאחר
2239מכן הגיע לטשקנט גם אחי שמואל. כשהוא מצא דירה, הוא הביא את אשתו ובנו חיים.
2240הבית
2241שלנו עמד בחצר גדולה. בשלוש מדרגות מגיעים אל המרפסת באורך 10 מטר, שמזה בנינו חדר
22423 על 3 מ"מ, שדרכו נכנסו לחדר שינה בגודל 10 על 5 מטר מרובע. המרפסת שימשה
2243למטבח עם מכשיר גז. החדר הבנוי שימש לי כבית תפילה. קבעתי כמה מדפים בקיר, שם
2244הנחתי ספרי קודש שהבאנו אתנו מלבוב וגם השגנו חומשים, נ"ך וספרי חסידות. כבר
2245היה לנו סידור תהלת ה' החדש, "היום יום" וכל פעם התווספו שיחות קודש
2246ומאמרי הרבי שהיינו משיגים דרך היוצאים לארץ הקודש – עד תשכ"ד היה זה משפחה
2247אחת בשנה.
2248כשקיבלו
2249היתר יציאה היו נכנסים לשגרירות ישראל במוסקבה ומשם יוצאים עם ספרי קודש, טליתות,
2250אתרוגים ועוד. גם תיירים היו מביאים לבתי כנסת בעיר דברי קודש, ובכסף אפשר היה
2251לקנות אצל הגבאים. בעיקר התפללתי בבית מצד החשד של מוסרים וגם כי בבוקר מוקדם היה עלי
2252להופיע בעבודה.
2253אשתי
2254המסורה מלכה עד שהתפללתי, הייתה עושה את כל הקניות בשוק, מביאה דברי חלב מהחנות. לקח
2255כמה שנים שמצאנו חצר עם בהמה, והיינו הולכים פעם בשבוע עם דלי להיות נוכח בשעת החליבה.
2256זמני התפילה והלימוד לקחו אצלי הרבה שעות בבוקר ובערב. לפני אשמורת הבוקר למדתי
2257חסידות, וגם בלילה. הודות לזוגתי מרת מלכה, שהסכימה לקחת על עצמה את כל הנטל כעקרת
2258הבית, יכולתי ללמוד מאמרי ושיחות אדמו"רי חב"ד.
2259**חשמלאי
2260ראשי ב"קומבינת העוורים"**
2261האחים
2262אלימלך ומשה לבנהרץ עבדו במפעל אריגה הנקרא "קומבינת העוורים", שהיה מפעל
2263חצי פרטי. לאו דווקא שכל הפועלים לא ראו כלום, רק רובם. אבל אפילו אלו ידעו
2264להלשין. התברר, שאצל העיוורים כתחליף עובד חוש המישוש ותודה לזה הם ידעו לבצע הלשנות
2265כמו בכל מפעל וארגון רגיל ברוסיה. תוך זמן קצר התקבלתי שם כחשמלאי ראשי. כמה
2266חודשים המשכתי גם עם משרד הביטוח עד שעזבתי אותם לגמרי. היינו שלושה-ארבעה
2267חשמלאים, והיה עלינו להשגיח שבכל מקום העבודה יהא חשמל ומכונות האריגה יעבדו
2268כתיקונם.
2269בין
2270כולם היה חשמלאי מבוגר שהשתדל תמיד לבוא לעזרתי, ובמיוחד בשבת היה עובד במקומי.
2271הבעיה שלו הייתה שלפעמים הוא בא שיכור מדי, ובמקרה יותר גרוע, במצב של שיכור כלוט,
2272הוא היה נשאר בכלל בבית. כדי להגיע למפעל, הייתי נוסע באוטובוס בין עירוני 20 דקות.
2273בשבת הייתי צריך ללכת זמן רב.
2274עזר
2275השם שלא רחוק משם, במרחק שניים שלושה קילומטרים, היתה גרה משפחת גורודצקי, ר'
2276מרדכי עם זוגתו מרת דבוניא ואביו הרה"ח ר' שמחה. אני זוכר כי לשבת מברכים החודש
2277כסלו פרשת חיי שרה נשארתי אצלם. הרי היינו צריכים בהשכמה להגיד כל ספר תהילים.
2278באמצע סעודת ליל שבת גיליתי את דאגתי לר' שמחה: "הערל הטוב הבטיח לי שאם הוא
2279לא יהיה שיכור יבוא מחר לעבודה, הגם שהוא לא חייב בזה. אז שה' יעזור שהוא ירגיש
2280טוב...". ר' שמחה הגיב: "...בקש טובתך, שה' יעזור לך שהשבת תעבור אצלך בשקט
2281ובשלווה". וכך היה שהגוי בא וביצע במקומי כמה פעולות.
2282המהנדס
2283אצלנו היה טכנאי טטרי צעיר שייחסו כלפינו היה בסדר. פעם באמצע השיחה הוא התחיל:
2284"דוד, חשבתי שאתה בן אדם פשוט, אך פתאום נודע לי שאתה"... ומיד השתתק
2285באמצע המילה. הרגשתי תיכף שאנשי הק.ג.ב. מלבוב מצאו אותי וגילו למהנדס, קומוניסט
2286כמובן, חומר עלי. הרי ידעתי שבאותו זמן בלבוב היה משפט גדול. הם ארגנו משפט
2287"עממי" בהשתתפות כל הפועלים. פה אחד הם הכריזו: את כל המנהלים, רובם
2288יהודים, להוציא להורג בתלייה. למעשה את כולם שלחו לעבודות פרך במכרות אורניום.
2289אחרי כמה חדשים החזירו את הבגדים של רובם למשפחותיהם... הי"ד.
2290**מקבלים
2291מכתב מהרבי**
2292באותה
2293תקופה, בהשתדלות גיסתי בלה ואחיה ר' אלימלך, התחלנו לקבל חבילות עם בגדים יקרי ערך
2294מצרפת, מארגון חב"די בראשות בא כח של הרבי באירופה וצפון אפריקה הרב בנימין
2295אליהו גורודצקי.
2296שלחנו
2297לרבי הודעה על הסתדרות בהצלחה בטשקנט וקיבלנו מכתב קצר מהרבי שתוכנו: שלום רב,
2298היקרים! שמחתי לקבל מכתב מכם מ-2.1.62. הנני מקווה גם בעתיד לקבל מכם מכתבים
2299טובים, עבור עצמך עם זוגתך וילדים, כן עבור כל הקרובים. עם דרישת שלום חמה ועם
2300איחולים הכי טובים. מענדל.
2301הרב
2302שמחה גורודצקי הביע את חוות דעתו, אשר לפי צורת המכתב ולפי השם שחתום בו, הרבי
2303אינו חושב שכדאי לי להמשיך לכתוב אליו ישר אלא דרך ארץ הקודש, ושמעתי בקולו.
2304**מלמד לילדי
2305ישראל**
2306לפי הצעת
2307אנ״ש התחלתי בטשקנט ללמד ילדי ישראל. הייתי מתחיל מקרוא וכתוב. דייקתי שיידעו את אותיות
2308התורה והנקודות, הגם שלפעמים הוצרכתי לעמוד בתוקף המתאים עם הנוגע בדבר. לימוד
2309חומש היינו מתחילים מפרשת קרבנות בחומש ויקרא, ואחר כך מתחיל ביסודיות מחומש בראשית.
2310חיפשתי מורה
2311מנוסה עבור בני ברוך. לא מצאתי מי שילמד את בני, עד שנאלצנו בשנת תשכ״ד לשלוח אותו
2312לסמרקנד, כשהוא בן שש, והוא ישן אצל ידידנו ר׳ בן ציון בן ר׳ יחיאל מיכל גולדשמיד.
2313באותה תקופה היה גר אצלנו יוסף יצחק בן ר׳ חיים דובער זלצמן, שגם הוא לא ביקר בית
2314ספר עממי בסמרקנד ולמד אצל ר׳ שלום אליהו ווילנקין בישיבה מחתרתית.
2315לבתנו ברכה
2316היו באות חברות שרה רבקה וויסוצקי, חוה ומלכה זילבר – בנות ר' יצחק זילבר. הייתי
2317לומד איתם חומש עם פירש"י, דיני התורה – שו"ע ושיחות הרבי שכבר היינו
2318מקבלים דרך השגרירות ועוד.
2319ידעתי למשל
2320שכמעט מולנו מצד השני של הרחוב היה קיוסק של מים קרים, והמוכרת הייתה המוסרת. היא
2321ראתה שכל יום באים אלינו ילדות ללמוד. "שם" ידעו ש"דוד עם
2322משקפיים" (כינוי שנתנו לי הקגביסטים, ומסרו לי על זה יודעי דבר) מלמד בהרבה
2323בתים, לא רק ילדי אנ"ש ממש.
2324הרה"ח ר'
2325שניאור זלמן פבזנר פנה אלי בקשה שאלמד את הנכדים שלו – התמימים מנחם מענדל ויוסף
2326יהודה בני הרה"ח ר' משה הכהן אייזלר. "החתן שלי ר' משה – כך אמר לי המרא
2327דאתרא שלנו – הביע הסכמה שאם אתה מוכן להגיע אליהם כל יום הביתה ללמדם, הוא
2328ישמח", והתחלתי.
2329בשכנות גם
2330לימדתי את התמים ווילע בן מיליא (שמואל) קלעפפיץ, והתמים נחום בן נחמיה נודעל
2331(התמים נחום הי"ד – לילה אחד הוא יצא לשלוח לתיבת דואר מכתב לאביו שחי
2332בסמרקנד, התנפלו עליו גויים עד שנפל למשכב. ואחר ימים ספורים הסתלק. התפללנו אצלם בשנת
2333האבלות).
2334המשכתי
2335בעיקר ללמד תורה לילדים. השם עזר, והצלחתי בקרוב למשוך את התמים יוסף צבי וולוביק
2336לבוא מסמרקנד לטשקנט כי ראיתי בו מורה ומחנך טוב עבור ברוך. הוא הגיע לשמחת רעים –
2337בר מצווה של התמים וועליא גייסינסקי, שהעזתי להרשות לעשות אצלנו. בשמחה זו באו כמקובל
2338הרבה אנ"ש לעזור: לבשל ואחר כך להגיש לשולחנות.
2339הרה"ח
2340יוסף צבי התחיל ללמד את ברוך, מענדל ולייזער גלנט – בבית של הרב זלמן פבזנר.
2341צריך לציין
2342שכמעט בכל מקום שהייתי נכנס יום יום ללמד, היו יושבים אנשים בחוץ או ב"ציי-חאנא"
2343או סתם על הספסל על ידי הבית. הם ראו אותי ניגש באותו זמן לשכנים יהודים. אצלי היה
2344מוכן תירוץ: אני בא לחבר לאכול ארוחת צהריים. אותי הם לא שאלו, אבל את השכנים
2345לפעמים היו שואלים.
2346**שם
2347יהודי בתעודת הלידה**
2348שנה
2349וחצי לאחר בואנו לטשקנט, נולד לנו בשעה טובה בננו יוסף יצחק, בו' ניסן תשכ"ג.
2350לשמחתנו הצטרפה גם הבשורה שההורים יגיעו לקראת פסח אלינו. דאגנו איפה ניקח כסף
2351לקנות תרנגול לחג. חג החרות עבר עלינו ברוב פאר וחדווה. אבי ביקר בזמן שהותו
2352בטשקנט בבית הכנסת הוותיק "סגב"ן" שברחוב סגב"ן בעיר העתיקה.
2353אבא מצא אצל אחינו הספרדים מנהג יפה: בסוף תפילת שחרית הם חוזרים בלי ברכה את
2354ספירת העומר, כך שאם מישהו שכח אמש לספור, יוכל בערב להמשיך לספור עם ברכה.
2355חצר
2356בית הכנסת היתה מחולקת לשני בניינים: אחד לאחינו הספרדים ואחד לאשכנזים. בחצר
2357הייתה משחטה לעופות ומקווה טהרה עם מעיין חי. את הברית עשה ידידנו המוהל המפורסם
2358במחננו הטהור הר' חיים עוזר מרינובסקי, והסנדק היה אביו הרב שמעיה בן הרב נפתלי.
2359כדאי
2360לציין שבלבוב את כל תעודות הלידה לילדינו הוציא לנו אבא, עם שמות יהודיים: ברוך,
2361ברכה, חיים וכו'. עכשיו החלטתי לגשת אישית ל"זאג'ס", המשרד בו מוציאים
2362תעודות לידה. חוץ ממני עמדו בתור עשרות אוזבקים להוציא תעודות לידה. עלה לי רעיון:
2363היות שהרבה מחכים בתור ומי יודע אם הפקידה היחידה שישבה שם תספיק לשרת את כולם עד
2364סוף היום, לכן הצעתי לה שאני ימלא את התעודות גם כן, והפקידה בשמחה קיבלה את עזרתי.
2365כשנשארו
2366רק כמה אנשים בתור, התחלתי למלא תעודה בשביל בננו וכתבתי ״יוסף יצחק״. סיימתי והצגתי
2367את כל התעודות שכתבתי לפקידה לחתימה. כשהיא לקחה את תעודת הזהות של בננו, היא שאלה:
2368״איזה שם זה ובפרט משתי מילים?״. הסברתי שזה שמות יהודיים יפים, לא פחות משם עבדאלא
2369ומוחמד, שכתבתי לפני זה. לכתוב עוד פעם היא התעצלה, והעיקר - התעודות הן עם מספרים
2370רשמיים שאסור בהן למחוק, ובסוף היא הסכימה.
2371**משפחת
2372גורודצקי**
2373כשהגענו
2374לטשקנט כבר גרו שם ממשפחת המחותנים שלנו לבנהרץ, האחים ר' יוסף וזוגתו חייקה עם
2375שתי הבנות מירל ורייזל, הר' יונה וזוגתו דבורה (בת הרב שמחה גורודצקי), עם ילדיהם,
2376וטרם התחתנו אז - משה ואלימלך.
2377הרב
2378שמחה גורודצקי חזר קודם לכן אחרי עשר שנות גירוש מסיביר בשנת תשט״ז, כשאשתו ראשע
2379זעלדע בת ר׳ יצחק, עברה שנים קשות מרשעי הק.ג.ב. שגרם לה לשיתוק וריתוק למיטה ר״ל.
2380היא נפטרה בכ״א שבט תש״כ. בתה דבורה (אשת הרה״ח ר׳ יונה לבנהרץ) והבן מרדכי שיחיו
2381טיפלו באמא שלהם במסירה ונתינה. גם אחרי חתונת בנם הר' מרדכי בשנת תשי״ז עם מרת
2382דבוניא (בת הרב משה ווישצקי, שגר אז בצ'רנוביץ'), ההורים נשארו לחיות איתם.
2383**משפחות
2384החסידים בטשקנט**
2385בטשקנט
2386גרה גם משפחה חסידית מפוארת שבראשה הר' שמואל מנחם קליין וזוגתו מרת מרים. בניו
2387הר' שניאור זלמן עם זוגתו פערל תחי׳, הר' שואל משה עם זוגתו חנה, והר' יום טוב
2388ליפמן עם זוגתו רחל לאה. לכולם היו ילדים שלמדו אצל מלמדים יראי שמים. האחים עבדו לפרנסתם
2389במכולת, מי בדברי אוכל ומי בחומרי בנין. הם כולם חיו ברחוב אחד 'יאנגי מאכאלא', לא
2390רחוק מהאגם "קומסומולסקויא אוזערא".
2391באזור זה
2392גרו גם משפחות הגיסים הר' מנחם מענדל גורליק שהגיע מסמרקנד, והר' שלום אליהו
2393ווילנקין עם ילדיהם. בקירוב להם ברחוב בולשעוויק (כיום רחובות אלו אינם קיימים
2394בעיר כי חרבו אחרי רעידת האדמה בשנת תשכ"ו) גרה משפחת גיסם הר' שמעון וזוגתו מוסיא
2395קצנלנבויגן עם בתם פייגה. מהצד השני, ברחוב בעש שאגאץ, בו עברה רכבת מספר 4 עד העיר
2396העתיקה, היו גרים הר' זלמן ליב וזוגתו מרת רייזל אסטולין, והר' דוד וזוגתו לובא גייסינסקי.
2397במרחק תחנה אחת, "צעקר", ברכבת זו, ברחוב אוזגריש, גרו המרא דאתרא הרב
2398שניאור זלמן פבזנר (בוברער) והר' שמחה גורודצקי עם בנו הר' מרדכי.
2399ברחוב דרחן
2400גר ר' אברהם אהרן חן. חייבים להזכיר לטובה את החסיד הגיבור הזה. בהיותו בסיביר
2401נאלצו לעשות לו טיפול רפואי כדי להצילו ממות: עם מסור ש'ניקו' עם קצת אלכוהול, כשר'
2402אברהם אהרן היה בהכרה מלאה. בבית הרפואה לא היו אמצעי הרדמה, והוא חזר מאמרי
2403אדמו"ר האמצעי שבזה הצטיין כל החיים. אחר כך למזונו הוא היה עושה מיץ מכל הירקות
2404והפירות שהצליח להשיג בסיביר. כך הוא המשיך לנהוג עם אוכל כשחזר ללבוב ואחר כך
2405לטשקנט. גם בחורף הוא היה ישן במזג אוויר 20 מעלות למטה מאפס בחצר, כדי לנשום אוויר
2406צח.
2407באזור אחר, שייכנטאור,
2408לא רחוק ממשרד הדואר-טלגרף, גרו משפחת ר' שמעון וזוגתו מרת בלומה (בת הרה״ח יעקב
2409זכריה זוראביצ'ר, הי״ד) גאלפערין, ר' דוד גייסינסקי - השוחט שלנו, ואנו -
2410ב״דזאר-קוצא״, סמטה 4, בית 11. מהצד השני יצאנו ל״אוויציאונני פרוייעזד״.
2411במרחק מה
2412בעיר העתיקה גרו הגיסים הר' לוי וזוגתו מלכה פרסמן, והר' משה וזוגתו חיה גולדשמיד,
2413הר' יהודה לייב ברזין עם משפחת חתנו הר׳ יעקב וזלטה גלנט, עם המקווה בחצרם. להרב
2414יהודה ליב הייתה בת שנייה שרה רבקה, שהתחתנה עם הר׳ יוסף רבינוביץ שהגיע מצ'רנוביץ'.
2415הוא היה קצת זמן אצלנו ואחר זמן קצר חגגנו חתונה.
2416**ברכה
2417מהרבי לשידוך**
2418באזורים
2419האלו גרו מאות משפחות של יראים ושלמים לדבר השם, לאו דווקא מחסידי חב"ד. הגם
2420שבעיר היו כמה בתי כנסת, אנ״ש ברובם נזהרו שלא להופיע שם מצד חשד של הלשנות. כל
2421פעם בשבתות ובחגים היינו מתפללים במניינים, שכל אחד מזמין ידידים מוכרים ״לכבוד
2422יום הולדת, חתונה או יארצייט״׳. הרבה פעמים התפללנו אצל בני משפחת קליין והר' משה
2423גולדשמיד.
2424ידידי הר' אלימלך
2425לבנהרץ פנה אלינו באותם ימים לדבר נכבדות עם משפחת הר׳ גרשון יוסף גרצמן עבור בתם
2426פערל, בחורה נאה וצנועה. משפחת גרצמן וגם פערל הסכימו עקרונית על השידוך. מה
2427שהטריד את כולנו היה הפרש הגילים ביניהם. גם ידידנו הנכבד הרב מנחם מענדל פוטרפס
2428אמר שבמקרה כזה חייבים לפנות לשמוע חוות דעת קדשו וברכתו של הרבי.
2429היות שאחיו
2430הר׳ שניאור זלמן לבנהרץ כבר היה בארץ הקודש, אלימלך כתב לו מכתב עם בשורה טובה,
2431שהוא ובת גילו מבקשים הסכמתו וברכתו של ״דוד חיים״ (בק.ג.ב. כבר ידעו ש״זיידע״ -
2432זה רבי. לכן כך האחים הידברו ביניהם כשנפרדו במוסקבה: זה ישמש כסיסמה כשצריכים
2433לפנות לרבי). כעבור זמן קצר הגיע מכתב מאחיו זלמן, שב״ה יש לנו דוד חיים שהוא חכם גדול
2434והוא מאחל לכם: אם היא תנהל חיי משפחה ברוח ישראל סבא וכו׳, שיהא בשעה טובה
2435ומוצלחת. החתונה שלהם התקיימה בט״ו כסלו תשכ״ג.
2436**יציאת נכבדי
2437החסידים בשנת תשכ"ד**
2438בשנת תשכ״ד
2439חל שינוי לטובה במדינה. פעם ראשונה שיצאו כמה חשובי חב״ד במשך שנה אחת. המועמד
2440לראש ממשלת בריטניה מר ווילסון היה אמור להגיע למוסקבה. משפחת הרב מענדל פוטרפס
2441פנתה אליו, בהתאם לחוות דעת קדשו של הרבי, עם בקשה לפעול שהרוסים יאפשרו לאביהם
2442להתאחד עם בני משפחתו אחרי חמש עשרה שנות גלות. ר' מענדל פוטרפס לפי הוראת וברכת
2443הרבי עבר מצ'רנוביץ' לגור בסמרקנד. היינו מתראים איתו מזמן לזמן להתוועד ולהתייעץ,
2444ובכלל היינו מאד בידידות. כאשר שמענו שר' מענדל סוף כל סוף בקרוב ייפגש עם זוגתו
2445הרבנית לאה, ועם בנו שלום בער (שלמדתי איתו בשנות המלחמה בסמרקנד) ובתו, שמחנו מאוד
2446לבשורה טובה עבורו - למרות שיחסר לנו משפיע כזה.
2447זה היה
2448בשבוע של פרשת ויצא. ר' מענדל קיבל מלונדון כרטיסי טיסה ומקום במלון יוקרתי
2449במוסקבה. יום לפני המראתו ללונדון דפקו בדלת בחדרו במלון. ״מי שם״? – ״משטרה״. תארו
2450לעצמכם את מצבו, כמה מחשבות נכנסו בשנייה - התברר שהם הזמינו אותו לקבל פטור מאשמת
2451״בוגד המדינה״, ועליו לחתום על זה.
2452ב״ה הוא
2453הגיע בהצלחה ללונדון לזוגתו ושני ילדיו עם בני משפחתם. ביום שני פרשת משפטים תשכ"ד
2454יצא לחופש הר׳ אשר ששונקין, שבהיותו בסיביר החזיר בתשובה נשמה גבוהה - הרה״ח ר׳
2455נחמן, שנהיה בטשקנט קצב, שהראה מסירות נפש ממש בפועל. לפני פרשת זכור תשכ״ד יצא
2456מטשקנט הרב שמחה גורודצקי, ובחג הפורים הוא רקד ביחד עם אנ״ש בכפר חב״ד.
2457**שליח ראשון מהרבי
2458מגיע**
2459בשנת תשכ״ה
2460הרבי הכין בשבילנו מתנה נדירה ויקרה לקראת י״ט כסלו. הרבי שלח אלינו את הרב בנימין
2461כ״ץ משיקאגו - השליח הראשון מהרבי שהגיע אלינו, שקיבל הוראות מפורטות איך לנהוג
2462במשך ימי השליחות וההכנות לזה. עליו
2463לדרוש רשות לקבלת ויזה כתייר לבקר במוסקבה ובלנינגרד, ואחרי כמה ימים בהגיעו
2464למוסקבה, הוא יזמין ויזה לביקור טשקנט. הגם שיצטרך לשלם קנס גדול עבור שינוי
2465התכנית, עליו יהא לנהוג באופן כזה, כדי שלא ייפול עליו חלילה חשד על קשר עם אנ״ש
2466אצלנו, רק שהוא באקראי שמע במוסקבה שיש עיר עתיקה שגם שם גרים יהודים שנשארו
2467כפליטי מלחמת העולם.
2468בשבוע לפני
2469י״ט כסלו הוא הגיע לבית כנסת האשכנזים של ״סגב״ן״ בעיר העתיקה. שם התפללו באופן
2470קבוע הר׳ אברהם אהרן חן והר׳ לוי פרסמן, הר׳ יעקב גלנט ועוד. בין רגע נודע הדבר
2471להרבה מהחסידים, ונפגשו איתו במקום מסתור.
2472ממנו שמענו אז
2473סיפורים חיים וטריים על הרבי: כמה פעמים בשבוע הרבי נוהג לבקר את אמו הצדקנית
2474הרבנית חנה. לפני זה הוא נכנס לחנות של ליפסקר ברחוב קינגסטון לקנות דברי חלב, שם
2475בבוקר כרגיל עמדו כמה אנשים בתור. בראותם את הרבי כולם פינו את המקום, אבל הרבי
2476סירב וחיכה בתור.
2477מעניין היה
2478לשמוע שאז בראש השנה היו הולכים ל"תשליך״ לפארק במרחק כמה קילומטרים. היה גשם
2479מבורך עד שכולם נרטבו כהוגן, ואז ראו שהשער של הפארק סגור. הרבי בלי להתמהמה עלה
2480על השער וקפץ.
2481הרבה שמענו
2482על אווירת הפארבריינגענס, ושהרבי נוהג בשמחת תורה לפנות בוקר ללמד ניגוני חב״ד. ר׳
2483בנימין לימד את הניגון החדש ״ופרצת״. בי״ט כסלו ר׳ בנימין כבר היה בלנינגרד.
2484באותו זמן הייתה
2485שמחת חתונה של הר' שלום דובער בן הר' מנחם מענדל גורליק, עם בת גילו מרת רבקה
2486בת הר' שלום אליהו וילנקין. בהליכם ב'באדעקניש' ולחופה שרו כולם "מארש
2487נפוליאון" וגם את הניגון החדש "ופרצת", חוץ מניגוני חב"ד
2488הידועים לנו מאז ומתמיד.
2489**ראשי
2490המדברים בהתוועדויות**
2491בשבת קודש
2492היינו מתפללים במקומות שונים. כמה שעות לימוד חסידות 'אדעתא דנפשי', ואז התפללו
2493בחיות, בטוב טעם. איך להתפלל היה לנו ללמוד מהחסידים בעלי מדרגה: הר' מנחם מענדל
2494פוטרפס, הר' חיים דובער (בערקע) חן ועוד. גם ר' שואל משה קליין היה מתפלל בטוב טעם
2495ובערבות.
2496ראשי
2497המדברים בהתוועדויות אז היו האחים ר' שואל משה ור' יום טוב ליפמן קליין ועוד כמה,
2498אבל המשפיע העיקרי שלנו בטשקנט היה הר' שלום אליהו ווילנקין. הוא נזכר פעם שהוא
2499נשלח להביא כסף לעיר מסוימת ששם ר' זלמן משה היצחקי התוועד. בראותו פנים חדשות ר'
2500זלמן משה השתתק. אמרו לו: "הוא משלנו". המשפיע שאלו: "במה אתה
2501משלנו? כמה פרקי תניא אתה יודע בעל פה אדעתא דנפשי? באיזה חסידות של הרבי אתה
2502מתפלל"?
2503פעם
2504"ר' שלום", כך קראנו לו באהדה, הדגיש: לא כל כך חשוב כמה אתה יודע ללמוד
2505גמרא עם תוספות, הגם שזה מאוד חשוב, אלא איך אתה מבצע את ידיעות התורה בחיים חיותו
2506בפועל, ובמה אתה מתפלל לה'.
2507כנראה זה
2508היה בהתוועדות פורים בסוף שנות הכ"ף, אחרי ששמענו דרישת שלום חיה מהרבי דרך
2509השליח הר' בנימין כץ. כטוב לב המשפיע וכולנו ב'משקה', דאגנו על מצבינו הרוחני ומה
2510יהיה איתנו, ר' שלום התבטא כך: הרבי הוא שלנו, הוא מרגיש את נפשנו וכאב נשמתנו
2511בגלות המר מה שהביא אותנו כמו שאנו... זה הכניס בנו בטחון וכוח לעמוד בתוקף נגד כל
2512המניעות והעיכובים עד שנצא בקרוב להתראות עם הרבי.
2513פעם אחת
2514ישבנו כולנו באחת ההתוועדויות, ואחד מהמסובים פתח חומש כדי להעביר "שנים מקרא
2515ואחד תרגום". ידידנו ר' מרדכי קוזלינר העיר: בתוך התוועדות שאנו מתוועדים
2516כידידים בצוותא, ואם אתה מנצל עתה זמן על משהו אחר – איזה דבר חשוב שלא יהיה, אתה
2517לא נמצא לא בפארבריינגן ולא מעביר את הפרשה, כי "אי אפשר לרקוד בבת אחת על
2518שתי חתונות"...
2519ר' מענדל
2520פוטרפס היה מתוועד איתי הרבה כשנפגשנו, הוא היה מתעניין האם קורה שאני שוכח בשעת
2521הלימוד על הזמן (לא להשגיח על השעון)? האם שמור אצלי בלי לשכוח חלילה יום אחד לימוד
2522שיעור תניא כפי שחולק על ידי הרבי? אם ארע דבר כזה - חייבים ללמוד בעל פה דף
2523בתניא. האם יודע אני בעל פה הפרק ״איזהו מקומן״ שאומרים לפני התפילה?
2524**תהילים
2525באשמורת הבוקר**
2526באשמורת הבוקר
2527הייתי גומר את כל ספר התהלים. לאחר מכן הייתה לי קביעות עיתים לתורה עם ר' שואל
2528משה קליין, ר' משה גולדשמיד ועוד. אחר כך התפללנו. הכל התקיים ב"יאנגי
2529מאכאליא", שם היה גר יהודי מבוגר בשם ר' חוניא שהתאלמן ר"ל. המניין נמשך
2530אצלו גם אחרי שנת האבלות. היינו משלמים לו "שכר דירה" וגם ל"אוצסטקובי",
2531אחראי המשטרה באזור. בשעה תשע בבוקר כבר היינו צריכים להיות בעבודה.
2532אני זוכר שהר'
2533מרדכי סירוטה היה בא אלינו כל יום השכם כשעוד מוקדם להתפלל, לטבול במקווה. לא
2534הייתי צריך אפילו להפסיק מאמירת התהילים ולשאול מי זה, כי הוא היה נותן סיסמה שזה
2535הוא.
2536פעם שאלתי:
2537האם לא קשה לכבודו לקום כל כך מוקדם אפילו בקור החורף? וקיבלתי תשובה שנשארה
2538בזכרוני: "היום יש אצלנו ברית מילה בבית הכנסת ויבוא אליהו הנביא. איך אפשר
2539להיפגש אתו בלי להיטהר במקווה?" זאת ענה יהודי שלא הכיר אולי הרבה חסידות בעל
2540פה.
2541**עבודה חדשה
2542ו"פיטורין" על שמירת שבת**
2543כעבור זמן עברתי
2544ממפעל העיוורים, והתחלתי לעבוד במפעל היכן שתפרו תלבושת לחיילים. במפעל זה הייתי
2545צריך לדאוג שכל מכונות התפירה יעבדו בסדר, וגם שנרות החשמל יאירו בכל מקום. יום
2546המנוחה במפעל היה יום שישי.
2547עלי היה גם
2548כן לשרת מפעל קטן הנמצא במחנה צבאי באזור אחר בעיר, שם עבדו ארמנים וגם המנהל היה
2549ארמני. הם שמחו שאני אינני דורש מהם תשלום נוסף, והבטיחו לי שתמיד הנני יכול להיות
2550רגוע. אם יתקשרו מהמשרד לשאול איפה הייתי ביום שישי או בשבת שעברה - הם יגידו
2551שהייתי אצלם (אצלם השבתון ביום ראשון), ולכן מגיע לי לשבות למחר בשבת. בכל אופן זה
2552היה הצדקה בשבילי לעבוד שם, ואני מאוד שמחתי שה' שלח לי הזדמנות כזו בהשגחה פרטית.
2553כך עבדתי כמעט שנה.
2554מנהל מחלקת
2555כוח אדם שם היה תת אלוף במילואים (למעשה זה משרה ששייכת לק.ג.ב.). פעם הוא הזמין
2556אותי באומרו: עלי לקבל אישור ממשרד החשמל בעיר עם היתר גישה למערכת החשמל עד 380
2557וולט. לפי עזרת ידידי הרה״ח ר׳ יצחק זילבר, מפקח ממשרד חשמל המתאים (יהודי המוכר
2558לו) קיבל ממני המבחן בהצלחה עם ציון 5 (״מצוין״).
2559העניין הוא
2560שלקבל את האישור הזה דרושה וועדה שבראשה עמד האיש ק.ג.ב. אצלנו. בהתחלה הוא ניסה
2561לשים ציון 2 (״לא טוב״), אבל לזה התנגד המפקח המומחה. והסכימו ל-3 (״כמעט טוב״).
2562כעבור חודש התת אלוף הזה שוב הזמין אותי: איפה הייתי בשבת? באמת הופעתי במפעל בבוקר
2563בשבת שיראו אותי ומיהרתי לברוח (כי בצאתי שמעתי: ״חשמלאי, נא להחליף נר חשמלי מול
2564משרד המנהל״. ביום שני (כי המנהלים לא עבדו גם ביום ראשון) מכריזים ברמקול:
2565״אלעקטריק גורביץ, נא להיכנס למנהל״. כמו תמיד הייתה לי תשובה שהייתי מוזמן דחוף
2566למפעל במחנה.
2567״שמע,
2568גורביץ - הוא פנה אלי - הנני יכול לכתוב ״הודעה שחורה״ בפנקס בו רושמים את מקום העבודה
2569של הפועל שאתה מחסיר להגיע לעבודה באופן קבוע, כך שאחר כך לא תצליח להתקבל בשום
2570עבודה, ואפילו אפשר להיכנס לכלא. אעשה לך טובה: כתוב שאתה מבקש להתפטר מעבודה מצד
2571סיבות משפחתיות"... כמובן תיכף כתבתי ומסרתי לו ביד את 'בקשתי' זו, שהוא אישר
2572במקום, באומרו: ביום שני הבא תגיע לקבל את הניירות ממקום העבודה עם הכסף
2573המגיע לי.
2574כשהגעתי
2575וניגשתי למחלקת מנהלי החשבונות, פגשו אותי עם ״מזל טוב״! שאלתי: בן אדם נשאר בלי
2576עבודה - איזה מזל טוב? הם ענו לי בשמחה: אתה לא יודע מכלום? ביום חמישי קבוצת ההנהלה
2577נסעה לנוח מחוץ לעיר לנופש. כשהגיע האוטובוס וכולם נכנסו לבניין, השומר במקום שמע
2578קול של שיכור שהגיע. ״לא הספיק להגיע, כבר שיכור״, חשב השומר, תפס אותו ברגליים
2579ומשך לכיוון הבניין. פתאום נשמע רעש ויצאה נשמתו של איש הק.ג.ב. שלנו. ״בגלל שהוא
2580פגע ביהודי הדתי, אלוקים נקם בו״, כך אמרו בקול שתיים מהפקידות...
2581לאחר זמן
2582קצר התקבלתי לעבודה למפעל אחר אשר בו ציירו על יריעות פח, שלטים למניעת תאונות
2583בעבודה. כמה מפעלים כאלו היו בטשקנט, שם היינו צריכים להופיע גם ביום השבת, אולי
2584יגיעו מהנהלה לבדוק אם המפעל עובד. שם גם עבד אחי שמואל, הר׳ מרדכי קוזלינר ועוד.
2585בשבת היו לומדים בציבור מאמר חסידות, ובשבת מברכים היו אומרים את כל התהלים, ואחר
2586כך היו פונים למקום שבו נתפלל.
2587מנהל המפעל,
2588במקום שאני עבדתי, היה הר׳ יוסף בן ר׳ פרץ מוצקין. איתי שם עבדו גם ר׳ יום טוב
2589ליפמן קליין, ר׳ יוסף ואשתו סוניא ווילנקין, שניאור זלמן בן המשפיע הידוע הר׳ שילם
2590קוראטין. הוא עבר את שנות המלחמה בקרב וחזר לטשקנט בלי רגל כשהוא הולך על קביים.
2591הייתה להם
2592בת, וביום ה׳ פרשת ויצא, י״ד כסלו תשכ״ט, כל אנ״ש השתתפנו בסעודת הנישואין שלהם,
2593שהתקיימה בשמחת שבע ברכות של ידידנו ר׳ יוסף צבי ושרה וולוביק שיחיו.
2594סיכמתי עם
2595המנהל שאני יעבוד רק שעתיים ביום, כי קודם היה לי מאוד קשה ללמד ילדים (שהתחלתי
2596כמעט אחרי שנה בהגיעי לטשקנט, לפי בקשת כמה מאנ״ש). עכשיו את רוב המשכורת הייתי
2597מחזיר למנהל, אבל יכולתי יותר זמן להקדיש למלמדות. האחראית כמובן לא הייתה שמחה
2598שאני לא עובד יום שלם, אבל בכלל היא אהבה לעמוד על ידי כשאני שם צבע על הפח באמרה:
2599״כשדוד עובד - תענוג להסתכל ולהתפעל״!
2600**השפעת מלחמת
2601ששת הימים**
2602בתקופת
2603מלחמת ששת הימים, כל יום ניסינו לשמוע את רדיו ״סוואבאדא״ המשודר מברלין. כעיקרון,
2604השתדלו לשבש כל הזמן את הגלים מחוץ לארץ. יצוין כי בלי הפרעות שמענו רק פעמיים בחודש
2605שיעור של הרה״ח ר׳ נחום גולדשמיד ב״תניא״ קדישא.
2606מבין המעט
2607שקלטנו הצלחנו להבין שהיה ניצחון גמור על אויבנו. בין העובדים במפעל הייתה אשה שאינה
2608יהודיה. במשך השבוע של ימי המלחמה השתנו לה הפנים מלבן לשחור. היא בזהירות רק חזרה
2609דברי העיתונות. אפילו בנסיעות ברכבת העירונית, לאו דווקא יהודים, היו עם חיוך על
2610הפנים, והיו מצדיעים כשמכסים עם כף היד את עין שמאל – להדגיש את ההתפעלות מהאלוף
2611משה דיין שהיה אז שר הביטחון. כזו התפעלות הייתה אפילו ברוסיה.
2612**רעידת אדמה
2613ותוצאותיה**
2614אחרי פסח
2615תשכ״ו, לפנות בוקר אחד, התקיימה רעידת אדמה חזקה בטשקנט, שכל מכשירי המדידה "ריכטר"
2616נשברו. כל הממשלה ממוסקבה הגיעה דחוף לראות מה קרה. כאשר הדבר נודע בארצנו הקדושה,
2617הם נבהלו מאד לגורלנו: לא עבד טלפון אפילו ציבורי. ההורים שלחו מברקים אחד אחרי
2618השני עם בקשה נפשית למקבלי המברק לענות האם אנו חיים?
2619אצל ר' יונה
2620לבנהרץ כמה דקות לפני הרעידה התעוררה הילדה רעיה שהתחילה לבכות וביקשה מההורים
2621לקחת אותה לעצמם. כשהאמא השכיבה הילדה במיטתה, התרחשה רעידת האדמה הנוראית. בעריסה
2622שלה נפלה לבינה, והילדה ניצלה בהשגחה העליונה. אותו סיפור אירע במשפחת ר' יעקב
2623לפקיבקר.
2624אנו נשארנו
2625אותו לילה לישון אצל אחי. אחרי יומיים נסעתי הביתה. התברר שבמיטה של מלכה על הכרית
2626שכבה לבינה גדולה שנפלה מהתקרה, הגם שבכל הבית לא קרה כלום.
2627צריך להדגיש
2628שהאזור יאנגי – מאכאליא ב"ה לא נפגע. שם גרו רוב משפחות חב"ד, רוב
2629שיעורי התורה, מניינים והתוועדויות התקיימו באזור. שמעתי שאפשר לקבל פיצויים
2630מהממשלה, אבל אני לא האמנתי שאפשר לקבל מהם טובה, עד ששמעתי שהסטודנט מרדכי (מוטי)
2631גורליק מתעסק בזה ופניתי אליו, אבל כבר היה מאוחר.
2632הבית שלנו
2633נשאר שלם ב"ה, וחשבתי שנישאר שם לגור. אבל הממשלה חשבה אחרת: הם החליטו
2634להחרים כמעט את כל האזורים עם הבתים הפרטיים, מקום אשר כל אחד חי
2635ב"מבצר" שלו והשכנים לא יודעים מה הולך אחרי הגדר הגבוה.
2636מכל ברית
2637המועצות הגיעו אלפי פועלים לבנות עיר "חדשה" בשם "צלנזר".
2638במשך כשנה הקימו אלפי בנינים רבי קומות, בצורה שאתה לא רק שומע את דיבור השכן אלא
2639רואה אותו באופן קבוע. רובם שנשארו בבתים שעמדו להיחרב קיבלו דירות חדשות.
2640אנחנו לא
2641הסכמנו לקבל שם דירה, והיו לכך כמה סיבות. ברוך'קע חזר מסמרקנד אחרי שנה שקיים שם
2642"הוי גולה למקום תורה", והיה לומד גמרא בביתנו עם פרש"י ביחד עם
2643מענדל ולייזער שיחיו גלנט. המורה התמים יואל ניימרק היה מגיע אלינו. ברוך היה יוצא
2644לחצר לנשום אוויר צח רק בלילה מאוחר, כי הוא נחשב שהיגר ללבוב להורים שלי. כך הוא
2645התפטר מהחיוב ללכת לבית ספר העממי... הרי ידוע שאין דבר רע תחת השמש בלי טוב,
2646כתבנו מכתב רשמי ששלחנו אותו לסבא וסבתא מצד פחד שחוזרים תופעות של רעידת אדמה.
2647**איסוף כתבי
2648חסידות**
2649ביחד עם
2650ידידי הר' מרדכי קוזלינר התחלנו לאסוף ספרי דא"ח, במיוחד של הרבי
2651הריי"צ. בישיבות שהיו קיימות בטשקנט ובסמרקנד במחתרת, התמימים כתבו כל אחד את
2652המאמרים שלמדו בכתב ידם. כך כתבו את ה'המשכים' של השנים תרנ"ט, תרס"ו,
2653תרע"ב, תרח"צ, תש"ג, ועוד, גם אני כתבתי הרבה. בעת הצורך אפילו
2654הוצאתי כמה מאמרים מספר חסידות שהצלתי בלבוב, על מנת לשלוח לרבי.
2655בשנת
2656תש"כ הרבי הכריז על שנת המאתיים להסתלקות הבעל שם טוב, ולשם כך יסד קרן מיוחד
2657להדפסת כתבי חסידות מהבעל שם טוב וממלאי מקומו עד הרבי הריי"צ. לי זה נודע
2658אחרי כמה שנים, והתחלתי לאסוף כסף לשם כך. בכספי הקרן הנ"ל השתמשתי עבור נסיעות
2659למצוא כתבי קודש. כל התעסקות בזה היה בסוד גדול. ידענו טוב שלכוחות הטומאה של
2660הק.ג.ב. אין רוח הקודש ח"ו, וכדי שלא יגיע אליהם ח"ו שום מידע
2661מפעולותינו, היה צריך להיזהר בינינו.
2662למשל, בהמשך
2663כשמסרתי מזוודות שלמות עם כתבי חסידות לאחי שמואל או לידידי אלימלך לבנהרץ, הם לא
2664ידעו שאני בתוך העניינים. אני לא רשמתי את שמי בשום ספר שעבר דרכי. וזה מדובר על
2665יותר ממאה. שמעתי שהרבי שאל אותם ביחידות מי מתעסק בזה מאנ"ש, הם ענו: ר'
2666מרדכי קוזלינר.
2667באמצע שנות
2668הכ"ף קיבלנו ספר מאמרים של אדמו"ר ה"צמח צדק" עם הקדמה, שיחת
2669קודש של הרבי ששם הוא מזכיר על פדיון שבוים דפנימיות התורה, שלאחרונה נפדו מן המצר
2670אל המרחב והתקבלו בניסי ניסים בבית חיינו. בשבילנו היה זה עידוד גדול, שהרבי
2671התייחס לעבודתנו.
2672(על המשך
2673קורות חייהם של משפחת גורביץ בטשקנט עד לעלותם לארץ הקודש, יסופר להלן בהמשך
2674הפרק).
2675מקבץ
2676התיאורים והזיכרונות החסידיים שהובאו כאן אינו ממצה את קורות חייהם ואת פועלם של
2677חסידי חב"ד שהתגוררו באותן שנים קשות בסמרקנד ובטשקנט. לכל אחד מהחסידים ובני
2678משפחתו שחוו על בשרם את אותם ימים בערי בוכרה, או במקומות אחרים בברית המועצות, יש
2679מן הסתם כהנה וכהנה סיפורים וזיכרונות, איש איש ומשפחה ומשפחה, מאשר עבר עליהם
2680במהלך המאבק המתמיד לנהל חיים יהודיים למרות האימה והפחד שהטיל הק.ג.ב.
2681עם
2682זאת, אין ספק כי בתיאורים אלו, שהובאו מפיהם ומפי כתבם של חסידים שגדלו והתחנכו
2683'שם' וחיו ב'מדינה ההיא' שנים רבות, כדי להעניק לנו מבט רחב ומקיף על החיים
2684המורכבים והמרתקים של חסידי חב"ד בערי בוכרה לאחר המלחמה, הדמויות החסידיות
2685המרכזיות, ההתמודדות שלהם למען שמירת התורה ויהדות והגעגועים העזים והקשר שלהם עם
2686הרבי נשיא דורנו, עד לצאתם את ברית המועצות בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים
2687למניינם.
2688[51] ראה עוד על
2689שליחות זו בהרחבה להלן עמוד ##.