Chabad Library · Around Chassidus
The Chabad Rebbes and Bukharan Jewry·
א"תומכי תמימים" סניף בוכרה
פריחת הישיבה בימי האימים
פריחת הישיבה בימי האימים
בבחודש
גאלול תרנ"ז יסד כ"ק אדמו"ר הרש"ב ישיבה בליובאוויטש. באותם
דימים לא היו חסרות ישיבות ברחבי רוסיה, ליטא ופולין, אבל הרבי הרש"ב חזה ברוח
הקדשו כי הניסיונות המיוחדים במינם העתידים לבוא על הדורות הללו מחייבים הקמתה של
וישיבה מיוחדת במינה. ישיבה שלצד לימוד התורה בש"ס ופוסקים כמו בכל שאר
זהישיבות, ילמדו בה את תורת החסידות וישימו דגש מיוחד על יראת שמים טהורה. ישיבה
חשבוגריה יהיו חדורים בתודעה כי מוטלת עליהם זכות וחובה לדאוג לא רק לשלמות הרוחנית
טהאישית שלהם, אלא להאיר את כל סביבתם באור התורה והחסידות.
ילישיבה
יאניתן השם ישיבת "תומכי תמימים", ולתלמידי הישיבה ניתן התואר
יב"תמימים". זאת, על שם שהלימוד הוא בתורה התמימה והשלימה, על כל חלקיה,
יגוהחינוך הוא ליראת שמים מלאה. הרבי הרש"ב מייסד הישיבה אף הגדיר את תפקידם של
ידהתלמידים – להיות "נרות להאיר", עמודי אור שמפיצים את התורה והחסידות
טולקרוב ולרחוק.
טזואכן,
יזהמציאות בפועל הוכיחה כי ה'תמימים' שהתחנכו בין כתלי הישיבה חושלו כראוי, אל מול
יחהניסיונות והאתגרים שהציבו ה'ההשכלה' מצד אחד ורדיפות הקומוניסטים מצד שני.
יטבימי
כמלחמת העולם הראשונה נאלצה הישיבה לעזוב את ליובאוויטש, וככל שהרדיפות גברו,
כאהישיבה הלכה והתפצלה לסניפים קטנים ברחבי רוסיה. אך גם כשמעל ראשם של ה'תמימים'
כבריחפה סכנת מאסר וגלות, גם כשהם סובלים חרפת רעב וגם בימים שהבחור ה'תמים' לא ידע
כגהיכן יסעד את ליבו או היכן ילון באותו לילה – הלימודים והעיסוק בעבודת ה' בדרך
כדהחסידות לא חדלו.
כהוהנה,
כודווקא בשנות האימה והזעם של ימי מלחמת העולם השניה, רשמו תלמידי "תומכי
כזתמימים" פרקי הוד של מסירות נפש למען לימוד התורה והחזקת היהדות, כאשר בכל
כחמקום אליו התגלגלו חסידי חב"ד ועמם תלמידי התמימים – הם עשו כל שביכולתם כדי
כטלפתוח ישיבה במקום, ולחדש את לימוד התורה. וכך היה עמם בבואם
ללערי המקלט סמרקנד וטשקנט שבבוכרה
לאלמרבה
לבהפלא, דווקא שנות המלחמה היו שנות פריחה של הישיבה. המשטר הקומוניסטי, שהיה עסוק
לגבמלחמה מול גרמניה הנאצית, לא השקיע מאמץ רב במלחמה הפנימית נגד אנשי הדת
לד"אוייבי המשטר הקומוניסטי". לעומת שנות הצדי"ק, בהם נרדפו אנשי
לההרוח בשיטתיות ואכזריות רבה, היו שנות המלחמה באזורים אלה שנים שבהם הוקל עול
לוהרדיפות. חסידי חב"ד ניצלו את ההזדמנות ובמהלך שנים אלו הוקמו בסמרקנד
לזובטשקנט ישיבות ותלמודי תורה, שהוגדרו כמובן "מחתרתיים"
לחו"חשאיים", אולם למעשה התנהלו באופן כמעט גלוי.
לטעם
מבואם של חסידי חב"ד לסמרקנד בשנת תש"א, התאספו כמה תלמידים אצל הרב אליהו
מאחיים רויטבלאט שלמד אתם, אלא שבאותם ימים שרר הרעב הגדול, כמסופר לעיל. רבים מהבורחים
מבמתו מיתת רעב. רבים עוד יותר היו החולים במחלות הרעב והטיפוס, וגם אלו שזכו ונשארו
מגבחיים, לא היתה דעתם פנויה לכל דבר אחר מלבד השגת פרוסת לחם להם ולבני ביתם.
מדגם
מהעל התלמידים שלמדו אצל הרב רויטבלאט עברה כוס התרעלה. אחד אחד הם חלו במחלות המתהלכות.
מוהתלמיד יהושע דובראווסקי חווה את פטירת אביו ואחותו והוא עצמו חלה במחלת הטיפוס. וכך
מזגם שאר התלמידים עד שהתבטל הלימוד.
מחהישיבה מתארגנת מחדש
מטבתחילת
נשנת תש"ג התחילה הישיבה להתארגן מחדש. ראשון התלמידים היה הרב שלום לברטוב שברח
נאאז מכותאיסי שבגרוזיה ובא לסמרקנד. הוא התחיל ללמוד בביתו של הרב מיכאל טייטלבוים.
נבאחריו בא לשם גם הרב יהושע דובראווסקי שכחותיו התחילו לחזור אליו מעט. כך באו גם האחים
נגהרב זעליג והרב הלל כצמן, שהוריהם מתו מרעב ברחוב. מיום ליום נוספו עוד תלמידים עד
נדשעברו ללמוד בבית הכנסת המקומי.
נההתלמידים
נוהיו אוכלים "ימים" אצל חסידי חב"ד שהתיישבו בסמרקנד, ולאט לאט התחילו
נזלהתאושש מהרעב. בסוף חורף תש"ג קיבל עליו הרב מנחם מענדל פוטרפס את עול החזקת
נחהישיבה, תחת פיקוחו של המנהל הראשי הרב יונה הכהן מפולטבה שגר בטשקנט.
נטשני
סאברכים עם מסירות נפש וכמה ילדים יתומים, הם שהיוו אפוא את אבן היסוד לישיבת תומכי
סאתמימים שהוקמו בסמרקנד בימי המלחמה, כפי שסיפר הרב ישראל לוין:
סב"בט"ו
סגבשבט התוועדנו בביתו של הרב יהושע קארף, מיכאל [ידידו הטוב הרב מיכאל טייטלבוים]
סדאמר לי אז: 'מוכרחים לעשות פה ישיבת "תומכי תמימים". בזמן ההוא הגיע
סהשלום בנו של הרה"ח ר' דובער קובליאקער [לברטוב] שאסרוהו במוסקבה ונפטר בבית
סוהסוהר, ובנו בא עכשו לסמרקנד. כמו כן הגיעו לסמרקנד, הרה"ח ר' משה כצמן ואשתו
סזושני בניו: זעליג והלל (שהיה אז ילד קטן). ר' משה ואשתו נפטרו באמצע הרחוב, ונשארו
סחשני יתומים.
סטמיכאל
עאמר שניקח את שני הנערים, שלום לברטוב וזעליג כצמן, ונעשה "תומכי תמימים".
עאומאיפה יקחו על ההוצאות? שיאכלו ימים, והוא ילמד איתם. הוא אמר לי: אתה תיקח על
עביום בשבוע, ואני אקח, ואז נוכל לדבר עם אחרים שגם כן יקחו. אני לקחתי, והיום הזה (בו
עגהתארחו התלמידים אצלו) היה אצלי כמו יום טוב, כי השתדלתי שיהיה יותר לחם וגם קניתי
עדחתיכת ריאה מהשו"ב, ובישלנו מרק עם ריאה, והיה יום טוב.
עהאחר
עוכך אמר לי מיכאל שניכנס אל בית מרת מאניע דובראווסקי, בעלה ובתה נפטרו, ונשאר אצלה
עזנער, היישקע [הלא הוא הרב יהושע דובראווסקי] ונבקש ממנה לרשום אותו בישיבת "תומכי
עחתמימים".
עטנכנסנו
פוראינו נער חיוור שוכב חסר אונים על מיטה, ומיכאל התחיל לדבר שתיתן הנער לישיבת "תומכי
פאתמימים". היא הייתה שבורה מאוד, ואמרה: מה לתת לכם, הוא חולה, אתם רואים.
פבבזמן ההוא כשאמרו המילה 'חולה' היה הפירוש שהתייאשו ממנו. מיכאל אמר: מה אתם
פגתפסידו, תרשמו אצלנו בישיבה, ויהיה לו רפואה שלימה. והיא אמרה, תרשמו אותו.
פדהלכנו
פהוכבר היה לנו ישיבה משלושה נערים. תוך זמן קצר, הילד נתרפא והתחילו ללמוד".
פובתחילת
פזהקיץ בא לסמרקנד הרב משה מקאראלעוויץ (רובינסון), והתחיל ללמוד עם הכיתה שנוספה בינתיים.
פחשוב נפתחה כתה במשך הקיץ, שלמד אתה הרב זלמן שמעון דבורקין. וכך גם במשך השנים הבאות
פטנפתחו עוד ועוד כתות.
צהרב
צאישראל נח בליניצקי היה הגזבר ומנהל החשבונות של הישיבה זאת במקביל לעבודתו כמגיד
צבשיעור בישיבה.
צגבמהירות
צדרבה הוקמו עוד כיתות של 'חדר' וישיבה בבתי החסידים בסמרקנד, מונו מלמדים ומגידי
צהשיעורים והישיבה הפכה לעובדה מוגמרת. זרם הפליטים שגבר והלך גרם להתרחבות הישיבה,
צושהייתה כאמור תחת הנהלתו של המנהל הראשי של "תומכי תמימים" בברית
צזהמועצות, הרב יונה כהן שהתגורר בטשקנט.
צחבישיבה
צטקיבלו התמימים מנות גדושות של נגלה וחסידות וגם לחם שהיה מציל את התלמידים מגוויעה
קברעב. את הלחם – סם-החיים הגשמי - השיג עבורם ר' אהרון יוסף בליניצקי.
קאהרב
קברפאל ווילישנסקי אז תלמיד בישיבה, סיפר לימים: "מידי בוקר, למד ר' אהרון יוסף
קגשיעור חסידות עם הרה"ח ר' זושא קובליצר, ולאחר מכן היה מסתובב ברחובות
קדסמרקנד, ועל גבו שק גדול, בו היה אוסף לחם מבתי יהודים טובים. את הלחם חילק בין
קהמחלקות 'תומכי-תמימים' שלמדו בהיחבא במקומות סתר".
קוהרב
קזדוד מישולובין שלמד בישיבה משנת תש"ב, מספר כי ההוצאות היו לערך חצי מיליון
קחרובל ל"זמן", היינו חצי שנה. הרב שמריהו ששונקין סיפר כי הרב מענדל
קטפוטרפס שהיה "הרוח החיה של הישיבה" הוא שהשיג כספים רבים לישיבה:
קי"לר' מענדל היו קשרים טובים והדוקים עם 'בעלי המאה' והיה מצליח לגבות מהם
קיאסכומים ניכרים לטובת הישיבה, וכך הייתה הישיבה מבוססת מבחינה כספית, ולא היה מחסור
קיבבכספים". אחד התורמים הנכבדים לישיבה היה הרב חייקל חאנין שהתגורר בתקופה זו
קיגבטשקנט.
קידהמשפיע הרב ניסן נמנוב
קיהבקיץ
קיותש"ד התרחבה הישיבה בסמרקנד והורגש מחסור במשפיע מיוחד שיתמסר לתלמידים. המשפיע
קיזהרב ניסן נמנוב הובא לשם כך מטשקנט, ומאז היה למשפיע הראשי של הישיבה, ובמקביל לקח
קיחתחת אחריותו גם את הניהול הגשמי של הישיבה. יד ימינו בנושא הגשמי היה הרב שלמה
קיטמטוסוב, הוא סייע בעדו בגיוס כספים, הסתרת הכספים, ודאג לאוכל ובגדים לתלמידים.
קככדי
קכאשהישיבה תשרוד, ר' ניסן התרים את חסידי חב"ד בסמרקנד. הוא העריך את יכולתו של
קכבכל אחד, ולפי זה החליט כמה הוא אמור לתרום. החסידים שידעו כי ר' ניסן מבקש לטובת
קכגהישיבה נשמעו לו, והתרומות החלו לזרום. המלמדים ומגידי שיעורים קיבלו משכורות
קכדנמוכות, המזון והבגדים לתלמידים ניתן בצמצום, ואילו חלק מהתרומות לא נוצלו מיד אלא
קכהר' ניסן החליט לשומרם, כי איש לא ידע כמה שנים תימשך המלחמה העולמית, וכמה תרומות
קכויגיעו בעתיד הקרוב והרחוק.
קכזהרב
קכחשלמה מטוסוב מתאר כיצד יחד עם ר' ניסן שמר את ה'אוצר' של 'תומכי תמימים':
קכט"ידוע
קלכי חז"ל אמרו 'אין שמירת כספים אלא בקרקע', אבל כאן המדובר בשטרות נייר, והיה
קלאצריך להטמינם בצורה נכונה. סידרתי את השטרות בקדרות אלומיניום, והן נעטפו בעטיפה
קלבעשויה פלסטיק.
קלגר'
קלדניסן סיכם עם אחד החסידים, שירשה להטמין בביתו חלק מהאוצר, והמלאכה נעשתה באישון
קלהליל, כאשר בני הבית נמים את שנתם, ורק בעל הבית מודע לנעשה.
קלואת
קלזהקדירה לקחתי בשק, ר' ניסן היה הולך לפני, לראות שאין דמויות חשודות באיזור, ובאם
קלחחשש כי מאן-דהו עוקב אחרינו, היה רומז לי, והייתי משתמט לאיזו סמטה צדדית.
קלטכאשר
קמהגענו לבית המיועד, הייתי יחד עם בעל הבית חופר בור קטן ברצפת הבית, תחת איזו מיטה
קמאאו ארון, מטמין שם את הקדירה מכסה בעפר, וטח את החדר בטיט חדש. בסמרקנד באותן שנים
קמבלא הייתה ריצפת אבנים או עץ, רק עפר וטיט, ולעיתים היו טחים את הרצפות בטיט חדש.
קמגהטמנו
קמדאת האוצר בתשעה בתים ברחבי סמרקנד, וכל בעל הבית ידע רק
קמהעל האוצר הטמון בביתו, על כל התשעה מקומות יחד ידעו רק שניים, ר' ניסן ואני.
קמומפעם לפעם היה צורך לבדוק מה מתרחש במקום המטמון, אם השטרות לא החלו
קמזלהירקב או להעלות חלודה או משהו אחר. גם קרה לפעמים שבעל הבית הרגיש כי ישנו מעקב
קמחאחריו, והייתי צריך עם ר' ניסן לסלק משם את המטמון באישון לילה ולמצוא מקום מסתור
קמטחלופי. מובן שכל מבצע ופעולה שכזאת, היו כרוכים בסכנות עצומות. אבל הודות לקל
קנעליון השומר את עמו ישראל, שגם עלינו פרס סוכת שלומו, ולא אירע כל דבר, והכל עבר
קנאבהצלחה רבה".
קנבהמטמונות של הישיבה נפתחו ונוצלו, כאשר החלה היציאה מברית המועצות.
קנגאז הופקדו כל הכספים בידיו הנאמנות של הרב ישראל נח בליניצקי שחילק את הכספים
קנדלמלמדים, מגידי שיעורים אלמנות ויתומים, כדי שיהיה להם מימון לנסיעה.
קנהתמיכת ר' אברהם בורוכוב בישיבה
קנואחד
קנזמבני העדה הבוכרית שתמך ביד רחבה בהחזקת הישיבה בסמרקנד, היה ר' אברהם בורוכוב,
קנחמראשי העדה, שעל נדיבותו כבר סופר לעיל.
קנטהרב
קסנתן נטע ברכהן ע"ה, ששהה בתקופת המלחמה בסמרקנד והכיר היטב את ר' אברהם, העיד,
קסא"הייתי אחד מתוך מאה וחמישים תלמידים בישיבה, שאחזקתה התאפשרה הודות לתמיכתו
קסבהבלתי מסויגת של רבי אברהם ע"ה".
קסגסקירה מפורטת על מצב הישיבה
קסדבתחילת
קסהשנת תש"ו נשלחה מסמרקנד כתת תלמידים ללמוד בטשקנט, ואתם נסע הרב משה רובינסון.
קסובתחילת הקיץ נשלחה גם מסמרקנד כתה ללמוד בכותאיסי שבגרוזיה.
קסזכשיצאו
קסחחסידי חב"ד מרוסיה בקיץ תש"ו ונפגשו עם שליחו של הרבי הריי"צ הרב
קסטישראל ג'ייקובסון, הם מסרו באמצעותו סקירה מפורטת על מצב הישיבה בסמרקנד:
קע"במשך
קעאשלש שנים היתה נמצאת ישיבת תומכי תמימים בעיר סאמארקאנד. ארבעים בחורים לערך למדו בסדר
קעבה'זאל', ועוד צעירים מהם מאה נערים בערך היו שם וחמישים מהם למדו גמרא ותוספות.
קעגבעיר
קעדטאשקענט היה גם כן מחלקה מהישיבה אשר הכילה ששים נערים בערך לומדי גמרא ותוספות, לבד
קעההקטנים.
קעוכן
קעזבעיר כותאיסי היתה נמצאת מחלקה אשר מספר לומדיה עלה עד עשרים ואחר כך העתיקו כולם אהלם
קעחלסאמארקאנד.
קעטבהיות
קפבסאמארקאנד יהודי פולין, שהיה באפשרות לחסות תחת צל דגלם, היה אז בעז"ה הכל שלום
קפאבסדר נכון כראוי על צד היותר טוב, ואולם בשוב הפולנים למגורם נהפך הגלגל ונתרופף המצב
קפבירחם השם. הפחד בחדרים והפחד ברחובות לא עלינו ונתפרדה החבילה שלא להיות במקום אחד.
קפגהמנהל
קפדהראשי היה הרב ניסן נעמאנאוו.
קפהוהראשי
קפוישיבות היו: הרב אברהם אליהו פלאטקין; הרב מענדיל דובראווסקי; הרב ישראל ב"ר דוד
קפזאבא לעווין; הרב שלמה חיים קעסעלמאן; הרב יונה כהן; הרב ישראל נח בליניצקי; הרב זלמן
קפחשמעון ב"ר ירוחם חתן הר"ר מענדל דובראווסקי; הרב יהושע קארף; הרב משה ב"ר
קפטבן ציון רובינסאהן; הרב מיכאל טייטעלבוים; הרב הירש ליבערמאן; הרב דובער ב"ר פרץ
קצחן; הרב זלמן ב"ר משה שלמה הלוי [לויטין]; הרב חיים מאיר גארעליק; הרב אברהם פייוויש
קצאמבאברויסק; הת' ישראל מאיר ב"ר סענדער [מוניץ]; הרב נחום וואלאסאוו; הרב חיים
קצבזלמן קאזלינער; הרב הלל בן צבי אזימאוו; הרב שמואל נאטיק מכותאיסי; הרב זלמן באבערער
קצג[פבזנר]; הרב מאיר גורקאוו.
קצדהמייסדים
קצההיו: הרב מענדיל ב"ר מנחם מענדיל פוטערפאס; הרב אבא פליסקין; הרב אהרן יוסף ב"ר
קצוישראל נח [בליניצקי], והת' שלמה ב"ר יצחק אייזיק מאטוסאוו, מזכיר.
קצזהנ.ק.וו.ד. מתעניין בישיבה
קצחעל
קצטהפחד שהתחיל בשנת תש"ו ועל משלוח הקבוצה לכותאיסי, סיפר לימים הרב יהודה ליב שי'
רמוצ'קין:
ראלפי
רבערך הרגישו שמה חופש בענינים רוחניים. בכלות המלחמה והפולנים כבר התחילו לעזוב את רוסיה,
רגנודע שאנשי הנ.ק.וו.ד. כבר התחילו "להתעניין" אודות אנ"ש, עד שביום
רדאחד הוצרך הרב ניסן נמנוב, שהיה המנהל של "תומכי תמימים", לברוח מביתו אחר
רהשהרגישו שמחפשים אחר צעדיו. זה היה בשנת תש"ו בחדשי כסלו-טבת.
רועסקני
רזוזקני אנ"ש התאספו לאסיפה להחליט אם לנסות לנסוע ולעבור את הגבול עם ניירות מזויפות
רחשל פולנים. היו מיימינים ומשמאילים, והחליטו ברוב שלא להעמיד בסכנה ולא לנסוע.
רטאך
רילא היה כבר באפשרות להשאר במקום, בפרט הישיבה, והתחילו לחשוב אודות העתקת הישיבה למקום
ריאבטוח ביותר, ונשאר שיהיה זה בגרוזיה, בכותאיסי, מקום שהיתה שמה קודם ובהתחלת המלחמה,
ריבוכבר שלחו איזה בחורים להתחיל בהעתקת הישיבה.
ריגהרב יונה כהן הי"ד
רידהישיבה
ריההתקיימה בסמרקנד עד אמצע קיץ תש"ו, אז עזבו חסידי חב"ד את סמרקנד, הצטיידו
ריובניירות פולניים והגרו מרוסיה. הרב יונה כהן מפולטבה בא אז מטשקנט וסידר את אחרוני
ריזהתלמידים שלמדו בסמרקנד לבדם, והוריהם לא היו אתם. כדי לאפשר את הגירתם מרוסיה הוא
ריחסידר שיירשמו כבני משפחות אחרות מאנ"ש, כך יכלו גם הם לצאת את רוסיה יחד עם שאר
ריטאנ"ש הנוסעים.
רכמשם
רכאנסעו ללבוב, התחנה האחרונה לפני היציאה מרוסיה. הרב יונה עצמו לא נסע מלבוב עד שסידר
רכבאת שאר הנוסעים, ולפני שהספיק לנסוע בעצמו נאסר ועקבותיו לא נודעו. ה' יקום דמו.
רכגסניף "תומכי תמימים"
רכדבטשקנט
רכהכאמור, באותן השנים הקים הרב יונה כהן הי"ד, מנהל רשת ישיבות "תומכי
רכותמימים" המחתרתית בברית המועצות, חדרים וישיבות "תומכי תמימים" גם
רכזבטשקנט. לשם כך הוא דאג למלמדים ולבתים בהם התקיימו הלימודים. מלבד זאת הוא דאג
רכחלארוחה חמה לכל התלמידים, מה שעלה הון עתק בימים ההם.
רכטעל המלמדים ומגידי השיעורים בטשקנט במשך שנות המלחמה, נמנו סולתה ושמנה של חסידי
רלחב"ד בטשקנט: הרב חיים מאיר גרליק, הרב הירשל ליברמן, הרב שניאור זלמן בובער
רלא(פבזנר – לאחר המלחמה מונה לרב קהילת חב"ד בטשקנט), הרב שלמה חיים קסלמן, הרב
רלבישראל נעוולער, והרב משה רובינסון (האמור לעיל).
רלגהרב נחום טרבניק שלימים היה רבו של כפר חב"ד, הגיע לטשקנט באמצע
רלדהמלחמה ומונה ל'בוחן' של ה'חדרים' והישיבות. הכספים של ה'חדרים' והישיבות הופקדו
רלהבשלב מסויים אצל גב' חאנין שהיתה מעין גזברית של "תומכי תמימים" בטשקנט.
רלוכיתת 'חדר' אחת מוקמה בביתה של מרת חיה פערלא גלפרין, שם לימד הרב ישראל
רלזנעוולער קבוצת ילדים וביניהם את ר' שלמה גלפרין בנה של בעלת הבית.
רלחלמרות התמתנות הרדיפות, מפעם לפעם ניסו שוטרים או אנשי המשטרה החשאית ללכוד
רלטתלמידי 'חדר' וישיבות. כך גם קרה לכיתה זו בבית משפחת גלפרין. יום אחד שוטר התקרב
רמלבית ועוד בטרם היה סיפק בידו להיכנס לבית קפץ ר' ישראל נעוועלער מהחלון. השוטר
רמאהאוזבקי שידיעותיו בעניני דתות היו קלושות במיוחד, שאל את הילדים ברוגזה איפה
רמבהכומר? אחד התלמידים פרץ בצחוק למשמע השאלה המוזרה ושאר הילדים הצטרפו לצחוק
רמגהמתגלגל.
רמדהשוטר ניסה להסות את הילדים וחזר על שאלתו איפה הכומר? הילדים שוב החלו
רמהלצחוק. השוטר חזר על השאלה שוב ושוב ולא הבין למה הילדים מתפרצים בצחוק, למשמע
רמוהשאלה. לבסוף השוטר התייאש והלך לו. כך בנס מאת בורא עולם בצחוק ילדותי, הצילו
רמזהילדים את עצמם ואת המלמד, מחקירות ועונשים.
רמחבגלל מעקבים ורדיפות אלו, עברו ה'חדרים' והישיבות ממקום למקום באופן תדיר.
רמטר' ישראל נעוולער נדד מכיתה לכיתה ומבית אחד למשנהו, אבל שיטות הלימוד שלו
רנובעיקר הסיפורים שלו, חקוקים על לוח ליבם של התלמידים שלו מטשקנט.
רנארבים מתלמידיו
רנבבאותם הימים נזכרים בגעגועים בסיפורים שר' ישראל היה מספר להם בימי צום אחרי-הצהריים, כשלא
רנגהיו לימודים. הוא היה יושב ומספר להם סיפורים והם ישבו בפיות
רנדפעורים ובלעו כל מילה.
רנהאחד מהם מבטא את תחושתיו: "ר' ישראל היה מספר מופלא. כל סיפור שסיפר
רנולנו היה מצטייר
רנזבעינינו כאילו ראינו את הדברים מול העיניים".
רנחכאשר ראשוני החסידים מברית המועצות הגיעו לארצות הברית, הם נכנסו ל'יחידות'
רנטאצל הרבי הריי"צ, ששאלם: "ר' ישראל נעוולער עוד מספר סיפורים?"
רסבעלה נלחם למען המולדת
רסאמחשבה רבה הושקעה בהסוואת ה'חדרים' והישיבות, וכך הוחלט למקם את אחת הכיתות
רסבבבית משפחת אסטולין. בעל הבית ר' זלמן לייב אסטולין היה מגוייס לצבא האדום
רסגוההיגיון אמר שהשלטונות לא יחפצו להתנכל לגב' רייזל אסטולין שבעלה נלחם למען
רסדהמולדת.
רסהמידי יום היו התלמידים בני אנ"ש מתקבצים השכם בביתם, שלא להיחשף לעינא
רסובישא, ואף בערב לא עזבו את הבית עד שכלו רגלי המסתובבים ברחובות. גב' רייזל
רסזאסטולין התמסרה לסידור המקום ולהכנת אוכל מזין לתלמידים. מוסיפה לספר על כך אחותה
רסחמרת שרה לבקיבקר:
רסט"ביתה של המשפחה הצעירה כלל חדר אחד ששימש לאכילה שתיה ושינה, ובנוסף
רעלכך שימש כסניף "תומכי תמימים" לבחורים צעירים. בעת הצורך תלו חתיכת בד 'וילון'
רעאסביב מיטתו של התינוק ישראל נח, בכדי שיוכל לנום את שנתו".
רעבלאחר זמן שב ר' זלמן לייב לביתו, מדדה על רגליו בעקבות פציעה קשה. ר' זלמן
רעגלייב שמח שבביתו מתארחים תלמידי הישיבה. הוא דאג לכל צרכם, ועם הזמן אף נהיה
רעדל'משגיח' של התמימים.
רעהליצים מתעללים ב'משוגע'
רעומספר הרה"ח ר' בערל שייקביץ מכיתת ה'צעירים':
רעז"כחודש לאחר הקמת הישיבה חזר ר' זלמן לייב לביתו. דמותו הייתה מרשימה,
רעחשמעו כלמדן מופלג הלך לפניו, והוא הצטרף לצוות הישיבה. במשך היום היה הוא משגיח על
רעטלמודנו ומשיב לכל בחור שהתקשה בלימודו.
רפ"גם בתקופות קשות של רעב ומחסור, כאשר נאלץ ר' זלמן לייב לצאת ולחפש
רפאבקבוקים ריקים על מנת להחזירם לחנות בעד כמה קופיקות, כדי להביא טרף לביתו – הרי
רפבמיד לאחר שמכר מספר בקבוקים שהעניקו לו את האפשרות לקנות פת לחם ליום המחרת, הפסיק
רפגאת סיבובו, בלא לדאוג למה שיהיה בעוד יומיים, וחזר לשקוד על לימוד התורה".
רפדיום אחד התקרבו אנשי הרשע אל בית משפחת אסטולין והתלמידים הגו מיד רעיון
רפהמוזר שהצילם, כפי שמתאר ר' בערל שייקביץ:
רפו"במרכז החדר עמדה חבית גדולה, ובין רגע הושלכו הספרים לתוכה. במהירות
רפזלקחתי חתיכת נייר שהתגלגלה לה על רצפת הבית, גזרתי כמה פיסות והצמדתי לזקנו של ר'
רפחזלמן לייב, וכאשר אחד מאנשי הנ.ק.ו.ד נכנס אל תוך הבית, גילה לתדהמתו אדם המקפץ על
רפטקביים כשגזרי נייר משתלשלים מזקנו, וסביבו רוקדים ומקפצים קבוצת ילדים הלועגים
רצלו... הלה הבין כי נקלע לקבוצת ילדים לצים שמצאו איזה 'משוגע' להתעלל בו, וכשעל
רצאפניו ארשת תימהון עזב אותנו לנפשנו. בעינינו היה זה נס גלוי שהביקור הסתיים בצורה
רצבזו".
רצגשחרור תמורת שוחד
רצדהרב אברהם מאיור (דרייזין) שהיה אף הוא ממנהלי ישיבות "תומכי תמימים"
רצהבברית המועצות, הגיע לטשקנט בשנת תש"ד ומאז החל לבחון את תלמידי תומכי תמימים
רצובעיר, ומפעם לפעם התוועד עם התלמידים המבוגרים וגם עם ציבור החסידים.
רצזלאחר סיום המלחמה, ועוד לפני יציאת החסידים מטשקנט, הגיעה לעיר קבוצה גדולה
רצחשל תמימים יחד עם המגיד שיעור שלהם - הרב משה קארלוויצער (רובינסון). הם באו מסמרקנד
רצטלאחר שבתקופה זו השלטונות שבו והדקו את עניבת החנק סביב החסידים, המעקבים חזרו,
שובמקרה אחד, אף נעצרו שני תמימים, אלא שהם שוחררו לאחר זמן קצר תמורת שוחד הגון.
שאהחששות והלימודים בישיבה בטשקנט
שבמוסיף
שגומספר הרה"ח הרב אהרן זאקאן, על תקופת לימודיו בישיבה המחתרתית בטשקנט:
שדזמן
שהמה לאחר שמשפחתי הגיעה לטשקנט, החליט ר' יונה פאלטאווער, מנהל רשת ישיבות
שו"תומכי תמימים" ברוסיה, לפתוח מחלקה של ישיבת "תומכי תמימים"
שזגם בטשקנט, כאשר הישיבה המרכזית היתה אז בסמרקנד בניהולו של הרב ניסן נמנוב.
שחבישיבה
שטזו למדו בתחילה מעט בחורים, כיוון שהתקבלו רק כאלה שהנהלת הישיבה ידעה שמשפחתם
שיתשמור בסוד את דבר קיומה של הישיבה. אני הייתי אחד מהם.
שיאהישיבה
שיבהתקיימה בדירתו של ר' זלמן לייב אסטולין שהייתה בחצר של בית. הדירה כללה חדר עם
שיגשתי מיטות ותנור ובאמצע החדר שולחן שעליו למדנו.
שידר'
שיהזלמן לייב שגויס במלחמה, נפצע וקיבל פטור מלא מהצבא וכן הטבות ופיצויים. בתחילה
שיותכננו להשתמש בפציעתו בתור 'תירוץ': אם וכאשר הנ.ק.וו.ד. יתפסו אותנו יחדיו, נטען
שיזשהתכנסנו לכבוד חזרתו של ר' זלמן לייב בשלום מהצבא...
שיחהיינו
שיטבאים לביתו של ר' זלמן לייב ללמוד לאחר תפילת שחרית שהיינו מתפללים באחד מבתי
שכהכנסת המקומיים. זמן מה היה ר' זלמן לייב גם המשגיח עלינו.
שכאאני
שכבהייתי לומד בחברותא עם ר' וועלוועל סירוטה, בנו של ר' מרדכי סירוטה שהגיע לטשקנט
שכגעם משפחתו כמה שנים לפני המלחמה. עם הזמן, כשהגיעו לטשקנט יהודים רבים, שכר ר'
שכדמוטל את ביתו של השכן האוזבקי הסמוך לדירתו וקיים שם מניין לתפילה.
שכהבתקופה
שכומסוימת הר"מ היה ר' ישראל נעוולער שלימד אותנו גמרא ותניא. בטשקנט שרר בקיץ
שכזמזג אוויר חם מאוד ובשעת הלימוד היה ר' ישראל פושט את כובעו ובגדו העליון, אך בכל
שכחפעם שהגיעה העת ללמוד תניא, היה ר' ישראל נוטל ידיו ולובש את הכובע והבגד העליון.
שכטבשעה שהיינו חוזרים תניא בעל פה היה ר' ישראל מדקדק שנדע את התניא באותיותיו כשהוא
שלמדייק ב"כו'" או "וכו'".
שלאאשר
שלבלביטחוננו, בתחילת הרחוב התגורר יהודי שהיה מזהיר אותנו כל אימת שאנשי הנ.ק.וו.ד.
שלגנכנסו לאזור, ובעקבות האזהרה היינו בורחים מהבית. זכורני שיום אחד הגיע ופניו של
שלדר' ישראל החווירו כסיד, וכמובן מיד נשאנו רגלינו וברחנו.
שלהכשהצוררים
שלוהיו 'מבקרים' בביתו של ר' זלמן לייב, היה מכבדם לפעמים בלגימה מבקבוק יי"ש
שלזוהם היו עוזבים את המקום. בדרך כלל – כל עוד פליטי יהדות פולין נמצאו בברית
שלחהמועצות – השלטונות הסובייטיים העלימו עין מהפעילות הדתית, מלבד זאת שהיו עסוקים
שלטיותר במלחמה עצמה.
שמהישיבה
שמאמנתה שתי כיתות, האחת למבוגרים והאחת לצעירים. כשר' ישראל היה מוסר שיעור
שמבלמבוגרים, היו הצעירים יושבים בקצה השני של החדר ולומדים לעצמם, וכן להפך.
שמגבכיתת
שמדהמבוגרים היו בן ציון פרידמן, שלום דובער שם טוב, שלום פלדמן (נכדו של ר' ישראל
שמהנעוולער), חיים ישראל שפערלין, שלמה גלפרין, וועלוול סירוטה, חיים רטובסקי, אני
שמוועוד מספר בחורים.
שמזבכיתת
שמחהצעירים היו בערל שייקביץ, ישראל דוכמאן, שמריה פרוס (אחיינו של ר' יונה), ברוך
שמטבריקמאן, יוסף גרינברג, חיים ריבקין, בערל רטובסקי ועוד.
שנבשנת
שנאתש"ד לערך, נוסף לצוות הישיבה ר' משה רובינסון מקאראלעוויץ שלמד עם המבוגרים,
שנבואילו ר' ישראל שלמד עם הצעירים עבר למקום אחר. אנחנו הספקנו ללמוד תניא עם ר'
שנגישראל רק עד פרק ד, כי ר' ישראל היה מרבה בסיפורים. למדנו מעט תניא גם עם ר' יונה,
שנדכנראה אחרי שר' משה הגיע.
שנההבחורים
שנוהיו לומדים לפעמים בחברותא גם בביתו של ר' משה – אבל יכלו ללמוד שם בו זמנית רק
שנזחברותא אחת או שתיים.
שנחמאסר באמצע הלילה
שנטבגמר
שסהמלחמה בשנת תש"ה, התלוויתי אל משפחתי שחזרה למוסקבה עם אחותי, גיסי ר' נחום
שסאובנם, אך לאחר מכן חזרתי לטשקנט, להמשך חוק לימודיי בישיבה.
שסבלפני
שסגהנסיעה, נתן לי אבי שטר של עשרת אלפים רובל בשביל הישיבה. כשהגעתי לישיבה, ניגשתי
שסדמיד לר' יונה ואמרתי לו, "איך האב א צענרול" [=יש לי עשירייה]. בתחילה
שסהחשב שהתכוונתי לכסף במטבעות זהב לכן ביטא אי שביעות רצון, כיוון שלא רצה להסתבך
שסובהחזקת זהב אם יתפסו אותו, אך מיד כשאמרתי לו שהכוונה לרובלים, התרצה מאוד.
שסזכשחזרתי
שסחלישיבה, ישנתי בחדר שנמצא בחצר של אוזבקי מקומי והישיבה שילמה לו את דמי השכירות.
שסטשותפיי לחדר היו ר' מענדל אהרונוב ור' לייבקע לוין שלמדו תחילה בישיבה בסמרקנד
שעונשלחו משם עם כיתה שלמה ללמוד בטשקנט. הם למדו אז סופרות ובחדר היה ריח חריף
שעאמעיבוד הקלף והדיו. את ארוחות הערב היינו אוכלים 'טעג' ['ימים'] בבתי נדיבים.
שעבהחברותא
שעגשלי היה בן ציון פרידמן שנהג להגיע אליי לחדר והיינו לומדים בצוותא. כל חברותא
שעדלמדה במקום אחר, אך באמצע היום היינו כולנו הולכים לביתו של ר' זלמן לייב לשמוע
שעהשיעור מר' משה רובינסון.
שעולילה
שעזאחד הגיעו שוטרי הנ.ק.וו.ד. לדירת האוזבקי בה גרנו, כדי לאסור את כולנו. מענדל
שעחולייבקע התעוררו מיד אבל אני המשכתי לישון. מיד כיסו שני חבריי את כל גופי וראשי
שעטכדי להסתיר אותי, וכך יצא שהצוררים אסרו רק את שניהם ואותי בכלל לא ראו. המשכתי
שפלישון ולא שמתי לב לכל מה שקרה. כשקמתי בבוקר ולא ראיתי אף אחד, הדבר נראה בעיניי
שפאתמוה במקצת, ובכל זאת קמתי כרגיל, נטלתי ידיים, אמרתי ברכות – והנה בן ציון פרידמן
שפבדופק בדלת. ניגשתי אל הדלת וניסיתי לפותחה, אך זו הייתה נעולה גם מבחוץ. דחפנו קצת
שפגאת הדלת ובן ציון הצליח לדחוף את עצמו פנימה ושנינו התחלנו ללמוד יחד.
שפדפתאום
שפהניגש לחלון הגוי האוזבקי שראה את שנינו לומדים ושאל אותנו בתמיהה אם איננו מפחדים.
שפולא הבנו למה כוונתו והוא הסביר לנו שהקלגסים אסרו אמש את חבריי לחדר, והם עלולים
שפזלחזור כל רגע ולחפש גם אותי. לא התמהמהנו – בן ציון שהיה גמיש יצא מיד ואני
שפחהתעכבתי במקצת בדחיפת הדלת עד שיצאתי ושנינו נמלטנו מהמקום. סיפרנו זאת מיד להנהלת
שפטהישיבה, וזו שילמה לנ.ק.וו.ד. דמי 'פדיון שבויים' ולאחר מספר ימים מענדל ולייבקע
שצשוחררו.
שצאנשיקה לבבית
שצבשבועות
שצגמספר לפני חג הפסח תש"ו, ביקשתי רשות מהנהלת הישיבה לחזור הביתה לחג הפסח.
שצדהדבר לא מצא חן בעיניהם והם טענו והקשו, 'מה תעשה בבית במוסקבה בימי החג; מוטב
שצהשתישאר כאן בתומכי תמימים'. הבנתי שהם חוששים שאפגע מרדיפות היהודים במוסקבה ולכן
שצורצו שאשאר בישיבה. באשר אליי, הסיבה האמיתית לרצוני לחזור, הייתה ידיעתי שמשפחתי
שצזמתכוננת לצאת מרוסיה על ידי התחזות לנתיני פולין, אך מטעמים מובנים לא סיפרתי
שצחלחברי ההנהלה על כוונתי. רק כשבוע לפני יציאתי מהישיבה אמרתי להם שאני כנראה נוסע
שצטולא חוזר, ובמילים אחרות, רמזתי להם שאנחנו עומדים לחצות את הגבול.
תלפני
תאעזיבתי את הישיבה, הלכתי לכולם לומר שלום ולהיפרד. באותם ימים איש מאתנו לא ידע מה
תבהמצב מעבר לגבול בעיקר בכל הנוגע למצב היהדות בפולין. וכל שידענו היה שהרבי נמצא
תגשם – ומסיבה זו לכל אחד מחבריי הייתה איזו דרשה שהיה חייב להשמיע לי.
תדלדוגמה,
תהחסיד אחד השמיע לי את המשל הידוע אודות הציפור הצמאה למים: היא אמנם צמאה, אך
תועצלנית ועומדת במקומה. הקב"ה עושה לנו טובה ומעביר משב רוח הנושא אותה אל
תזמקור מים. העצלנית עדיין לא זזה והקב"ה מביא את המים אל פיה, ועכשיו היא
תחצריכה רק לפתוח את מקורה כדי לשתות – ורק בה תלוי אם תרווה את צמאונה או לא.
תט"כך גם בנוגע אליך", אמר, "הקב"ה הביא אותך לתומכי תמימים,
תיועכשיו, כשאתה נוסע, אתה צריך תמיד לזכור להישאר בתומכי תמימים".
תיאמיוחדת
תיבמאלה היתה הפרידה מר' ישראל נעוולער. הוא חייך אלי חיוך רחב ונתן לי "א
תיגהארציגן קוש" [=נשיקה לבבית] מבלי לומר מילה. את הנשיקה החסידית הזו, אני
תידזוכר עד היום.
תיהאחרי
תיותלאות שאין זה המקום לפרטן הגעתי לארצות הברית. בחודש אלול תש"ז נכנסתי בפעם
תיזהראשונה ליחידות אצל הרבי הריי"צ ששאל אותי פרטים על לימודיי ברוסיה. סיפרתי
תיחעל הכל, וכשהזכרתי שלמדתי אצל ר' ישראל נעוולער, התעניין הרבי הריי"צ אודותיו
תיטוביקש לדעת כמה זמן ומה בדיוק למדתי אצלו.
תכפרק מזהיר ומפואר
תכאהנה
תכבכי כן, במשך כל שנות המלחמה שהו תלמידי הישיבה בסמרקנד ובטשקנט שבבוכרה, שם למדו
תכגתורה והתעלו בעבודת ה' על אף הקשיים העצומים מבית ומחוץ שעמדו בדרכם. למרות הרעב,
תכדהמגפות, הרדיפות וההמולה שפקדו את המדינה – התמימים המשיכו לשקוד על לימוד התורה
תכהולעסוק בעבודת ה' בפנימיות.
תכוכך
תכזנרשם על אדמת בוכרה, בדם ואש, פרק מזהיר ומפואר בקורותיה של ישיבת "תומכי
תכחתמימים", ובמשך מספר שנים היוו תלמידי התמימים מוקד של אור תורה בבוכרה, כאשר
תכטיהודי בוכרה מצידם נוטלים חלק באחזקת התורה והיהדות במסירות נפש.
תלעל
תלאהמשך קורותיהם של חסידי חב"ד בסמרקנד ובטשקנט לאחר המלחמה, וחייהם בערים אלה לצד
תלביהודי בוכרה – יסופר בפרק הבא.